סוד ישרים (ליינר)/שבת חול המועד סוכות/ו
ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סכות וגו'. איתא בזוה"ק (בראשית מח.) כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא. מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' ובגין כך בקדושא דיומא מברכינן הפורס סוכת שלום עלינו וכו' בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום. אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סוכת שלום כדין קדושתא עלאה נחתא ופרישת גדפאה עלייהו דישראל ומכסיא לון כאמא על בנין. וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין לבנהא מ"ט בגין דביה נשמתין שריין ומניה נפקין וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו' ובזוה"ק (פינחס רנח:) ובחדש השביעי וגו' יומא דר"ה וכו' ועשיתם עולה והקרבתם מבעי לי' וכו' אלא ביומא דא ועשה לי מטעמים כתיב כמה מטעמים ותבשילין עבדי ישראל בהני יומין בעוד דמקטרגא אזיל לפשפשא בחובין דעלמא וכו' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין וכו' כיון דההוא מקטרגא אזיל בההוא דורנא ומתפרש מנייהו בעי קב"ה למחדי בבנו מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית על כן קרא שם המקום סוכות וכו' כיון דיתבי בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וכו': באור הענין כי מכל המאורעות שעברו על אבותינו הקדושים ארג השי"ת מהם סדר הנהגה בעולם שנה נפש. בכלל ובפרט. ולזה אמרו ז"ל (ברכות ט"ז) אין קורין אבות אלא לשלשה וכו' ונקראו בגמ' (ר"ה י"א) איתני עולם לישנא דתקיפא. כי אי אפשר עוד בשום דור שאחריהם שיהיו כ"כ עבודות חזקות בבהירות עצום כמו שהיה אצלם ועיקר עסק עבודה היה גבי אבות בהדעה. ומעט מזער הביטו על התגלות הפעולה כדכתיב גבי אברהם הלוך ונסוע הנגבה. וכן היה גבי יצחק ויעקב. והנה בר"ה קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק אבינו בזמן כזה הנקרא בכסה וזה מורה שהיה מקבל את הברכות מאוד בסוד ובהצנע שהיה מכוסה גם מיצחק אבינו כענין שנאמר הלא אח עשו ליעקב היינו שלא היה ניכר עדיין שום חילוק והבדל ביניהם בכל זאת ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. אולם בדעתו של יצחק היה לברך את עשו כדכתיב ויאהב יצחק את עשו וגו' כי חשב בדעתו מאחר שאין זאת יתכן כלל שיבחר אדם א"ע בתכלית השלימות בלתי עזר השי"ת לזה היה חפץ יותר לברך את עשו שנקרא בנו הגדול כמבואר (בזוה"ק תשא קפח) שנקרא גדול בשביל שכל השבעים אומות נכללים בו ויעקב נקרא קטן כדכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא ומאחר שראה גודל כחו של עשו סבר לברכו כי כאשר יברר השי"ת אותו לטוב אזי יהיה גודל מעלתו גבוה מאוד וכמבואר בזוה"ק (תולדות קלז:) כל זינא אזיל לזינא וכו' אכן הראה לו השי"ת כיון שעשו בוטח כ"כ על מעלת גודל שרשו לבל יחפוץ בעבודה ע"כ יתברר אשר באמת הוא מחוסר גם מהשורש. משא"כ יעקב שמכניס עצמו לכל עבודות ואינו סומך כלל על התקיפות משרשו יתברר שיש בו תמיד נקודה טמורה בעומק לבבו שמקושרת תמיד בהשורש אף שלא מדעתו. ולזה הוא המצוה תמיד בכל שנה בזמן הכסה לתקוע בשופר קול פשוט להורות שמעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שמקושר תמיד בשורש רצונו הפשוט ית'. וכן נמי כמו שמצינו גבי יעקב אבינו שנאמר עליו והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו וגו' ככה הוא גבי ישראל בכל שנה ביוה"כ כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפה.) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וכו' היינו כי יוה"כ הוא כדאי' בזוה"ק (אמור קב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וזה רומז על התלבשות הרצון ית' בלבושים וזה הוא חדוה של עשו כי אמר מאחר שהרצון ית' הציב לבושים בעולם א"כ יכולין להתפשט כפי חפץ לבו בכל הלבושים כי בטח חישב אותם השי"ת מריש כל דרגין עד סוף דרגא האחרונה לבלתי יפסיד האדם בהם בכל התפשטות תאות לבבו. ולעומת זה מתיצבים ישראל אז בגודל עבודה ומסירים ועוזבים מעצמם כל הלבושים וכל עבודתם הוא לאתר דלא אתיידע המשולל לבושים והכה"ג נכנס בעבודתו לפני ולפנים למקום כזה שהוא משולל לגמרי אפילו מלבוש התפלה כי אם רצון הבהיר שכל תפלתו של כה"ג לא היה רק בבית החיצון וכל הכנת הכה"ג על עבודה מלפני ולפנים היה הכל רק בבית החיצון אבל בלפני ולפנים אין עוד מקום כלל לשום הכנה ותפלה כי שם האור עצמית הרצון העליון הבהיר ית' המשולל התלבשות. והנה הגמר מן אותן הברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק בר"ה בזמן הכסה נגמרו בשלימות בחג הסכות וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו וכו' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין וכו' בעי קב"ה למחדי בבנוי מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו שבנה רק שקרא סכות על שם מקנהו משום שביתו הוא כענין מאמרם ז"ל (ברכות ח') בני לן ביתא באוירא דעלמא והוא כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב.) שאל ר' ייסא סבא לר' אלעאי אמר הא שאר עמין יהב לון קב"ה לרברבן ממנין ושלטין. ישראל באן אתר יהב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, היינו שעיקר מקומם של ישראל הוא למעלה מתפיסת זה העולם במקום העליון הנקרא רקיע שמים וענין רקיע השמים מבואר בזוה"ק (ויגש רז) כונן שמים בתבונה מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא ולא פסיק וכו' היינו שישראל אינם משוקעים בשום מדה לאחוז אותה בקביעות כי אם כפי מה שהרצון ית' מנהיר להם כך הם נמשכין אחריו בכל יום ובכל רגע וזה היה כוונת יעקב אבינו שקרא שם סכות ולא בית כי בית מורה על קביעות ועיקר הקביעות של יעקב הוא אוירא דעלמא כלומר כפי מה שמנהיר השי"ת את רצונו כך הוא נמשך אחריו וזאת היא בחינת סוכה שמורה על שלילת קביעות ובאמת מהיכן יכולין ישראל כ"כ להתמשך אחריו ית' ולישב בסכות משום שעיקר ביתם הוא רקיע השמים ואוירא דעלמא היינו שעיקר קביעתם הוא בהשורש וזהו ויבן לו בית היינו משום שבנה לו ביתא באוירא דעלמא לכך יכול אח"כ להיות בסוכה ולזה כשהגיע יעקב אבינו להארת בחינת סוכה אזי היו מוכרחים כל מערכת הבריאה להסכים על הברכות כי נתברר למפרע שמגיע לו כל הברכות בשורת הדין ויש להם שייכות אליו עוד מהשורש נמצא שבהחרת סוכה נגמרו אצלו הברכות בשלימות הגמור. וזה הענין היה נמי אצל ישראל בכלל. כי מתחלה בעת שהיה במצרים אז היה בחינת בכסה כי אז היה מכוסה עדיין לגמרי ההתקשרות שיש לישראל בהשורש וכל החיבור היה בסוד והצנע מאד כי על הגוון לא היה ניכר כלל שום חילוק והבדל בין ישראל לעכו"ם כמו שהיה באמת אז קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו וכו' אלא שהעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שהוא מקושר תמיד בשורש רצונו ית' כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שאח"כ יתברר למפרע החיבור שיש לישראל בהשורש יתברך ולזה אחר שיצאו ישראל ממצרים נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' היינו להראות בזה שמגיע להם זה החירות בשורת הדין עוד מהשורש וכן הוא בכל שנה הגמר מהברכות שיהיו נקבעים גבי ישראל בשלימות זאת נגמר בחג הסוכות. וכן לעתיד יהיה נמי הבירור האחרון סכות כדאיתא בגמ' (ע"ז ג') שכל החילוק וההבדל בין ישראל לעמים יתברר לעתיד מפורש ע"י מצות סוכה. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' היינו שהארת סוכה הוא ממש כמו הארת שבת כי הארת שבת הוא שנכללו חזרה כל הפעולות מימי המעשה לשרשם כדכתיב ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומפאת זאת העליה מקבלים העכו"ם כל ההתפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה ט"ז) יום השביעי שבת היה שאה"ע אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות וכו' משמע מזה שטבע אותו היום קא גרים להעכו"ם זה ההסתר וכמאמרם ז"ל יומא קא גרים היינו מזה שנתעלה וישב על כסא כבודו נתרהב בלב העכו"ם גודל התפשטות כי נדמה להם שעזב ה' את הארץ ח"ו לזה המה אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות. אבל ישראל אוכלים ושותים בו ואומרים שירות ותשבחות כי מכירין היטב מזה שנתעלה וישב על כסא כבודו שמתברכין בו יומין עלאין ולא עזב ה' את הארץ ח"ו אף שכל הפעולות נכללים בחזרה לשרשם העליון. נתעלו ישראל ג"כ להתכלל בשרשם העליון ית' לשבות מכל הפעולות. ולזה אומרים בו שירות ותשבחות כי מאותה הארה בעצמה שהעכו"ם מקבלים הסתר להתפשט תאות לבבם. מקבלים ישראל בהירות הארה ביתר שאת להיות נמשך אחר רצונו ית' לזה נקרא שבת סוכת שלום כי שבת וסכות הם שניהם ענין אחד כמו שמקבלים ישראל מהארת סוכה הכרה מפורשת שאין בעולם שום שלימות בלעדי רצונו ית' כך מקבלים ישראל מהארת שבת נמי שאין בעולם שום שלימות בלעדי רצונו ית' כי מכירין שגם כל פעולתם בימי המעשה הוא רק משום שמנהיר אז הרצון ית' שחפץ בפעולת אדם לזה נכללים המה בזה הרצון ומוכנים שפיר ליפעל. וכשמגיע שבת מאור הרצון לשבות מפעולות נכללים ישראל נמי בזה הרצון ת' ושובתים מפעולות. ועל זה מסיק שם הזוה"ק וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין וכו' היינו שזאת ההכרה הוא עיקר הכלי קיבול לקבל על ידה מהשי"ת כל מיני השפעות טובות. וכמו שסוכה מורה על ההכרה בהגנתו ית' שמגין ומחסה תמיד על ישראל וכמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה החילוק בין בית לסוכה כי בית רומז על שלילת הכרה אף שמגין על האדם מזרם וממטר מ"מ אינו מרגיש היושב בבית אותה הגנה כי עובי התקרה מסתיר בעדו שלא יהיה מכיר מה שבחוץ משא"כ סוכה רומז על ההכרה מפורשת שהיושב בתוכה מכיר הגנתה כי מרגיש שפיר איך שהסוכה מגינה עליו מזרם ומטר שמבחוץ כדכתיב וסוכה תהיה לצל יומם למחסה ולמסתור מזרם וממטר ולעתיד יהיה נקרא זאת ההגנה חופה כדכתיב על כל כבוד חופה וגו' ובזה העולם צריכין לבחינת סוכה שיכיר האדם היטב שבלתי הגנתו ית' הוא מחוסר כל. וככה הוא הענין מהכרת שבת שהאדם מבטל בו כל כח פעולותיו וכל הוייתו הוא אז רק בשב ואל תעשה כי מכיר בשבת היטב למאיך גרמי' למשרי עליה גאותא דקב"ה ואחר שמכיר היטב להיות נזהר בכל הלא תעשה של שבת בשלימות אזי משיג קנין בהארת שבת בבחינת קום ועשה של ביום השביעי תשבות שהוא מצות עשה וזה הקנין נקרא סוכת שלום. וכמו הכוונה הנאמר על סכות למען ידעו דורותיכם וגו' ועל זאת הכוונה מסובבים כל הטעמים שאמרו ז"ל בגמ' עד עשרים אמה אדם יודע וכו' היינו שיהיה גבי האדם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ולא שילך בלא דעת ככה הוא הכוונה משבת לדעת כי אני ה' מקדשכם כמבואר בזוה"ק שבת עלאה ושבת תתאה. שבת עלאה רומז על האור שהוא מצד השי"ת, ושבת תתאה רומז על הכנת האדם שמכין עצמו להכיר בתפיסת דעתו את האור של שבת עלאה כי ע"י ששובת האדם בשבת תתאה יהיה מנחיל לו השי"ת שבת עלאה. אכן במה נחשב כל הכנת אדם נגד זה האור הנעלה משבת עלאה שהוא מצד השי"ת. אמנם עיקר המכוון מאותה הכנה הנקרא שבת תתאה הוא רק כדי שיהיה אצל האדם לדעת כי אני ה' מקדשכם וכפי ההכנה שמכין אדם א"ע שיהיה בו לדעת כי אני ה' מקדשכם כך ינחיל לו השי"ת חלק וקנין בשבת עלאה וזהו דאיתא שם מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו':