סוד ישרים (ליינר)/שבת חול המועד סוכות/א
בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך וגו'. להיות שהציב השי"ת אור המקיף את האדם ומגין עליו למעלה מתפיסתו וזאת ההגנה הוא הגנת שבת כמבואר בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מני' כל שיתא יומין עלאין וכו' היינו כשמברר האדם מידת מתתא לעילא עד שמגיע למקום העליון שהוא למעלה מהבנת תפיסתו שאין קוצר יד עבודתו מגיע שם אזי יש לו הגנה מיומין עלאין ויען שהוא למעלה מהתפיסה לזה נקרא מזמור שמורה על צמצום. ושיר מורה על התפשטות היינו מה שמחזיר השי"ת בהגנתו על האדם שיהיה מתפשט גם בהבנת תפיסתו זאת ונקרא שיר. ועל זה נאמר מזמור שיר ליום השבת וגו' כלומר שהארת שבת כולל משניהם מזמור וגם שיר. טוב להודות לה' היינו הגם שאין שום פעולה בשבת מ"מ מי שפונה א"ע לד"ת מרגיש בלבבו גודל הארת פנים ית' המנהיר ביום השבת מה שאין זאת בימי החול כדאיתא בגמ' (סנהדרין ס"ה) ששאל לו מה היום מיומים וכו' ומפאת זה הארת פנים המנהיר בשבת יכולין להכיר כל אהבתו ית' לישראל. ועל זה הארת פנים איתא בזוה"ק (אדרא זוטא רצד.) כל פרצופא ביה אשתמודע וכו' היינו כי בצלם אלהים עשה את האדם ומכנה (שם) כל פרטי האורות לאברי דשכינתא ועל זה איתא שם כל פרצופא ביה אשתמודע פירוש שניכר באור הפרצוף פנים האור כללי מכל הפרטים כי ע"י הארת פנים ית' יש בכח כל דרגא להשפיע למטה הימנה כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין. וזהו טוב להודות לה' כי בשבת יכולין היטב להכיר איך שטוב וישר לפני האדם לכפוף כל קומתו הזקופה ולמסור אותה להשי"ת. ולזמר לשמך עליון היינו שמכיר אז האדם למסור א"ע גם למעלה מהכרת תפיסתו שנקרא עליון: להגיד בבוקר חסדך. ענין בוקר מבואר בזוה"ק כמה פעמים בוקר דאברהם היינו בשעה שפונה השי"ת כביכול לזה העולם שיכירו אור חסדו ית' ואז מתחילין כל עבודת אדם כדכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו וגו'. ואמונתך בלילות היינו בשעה שאינו מאיר גבי האדם הבהירות כ"כ אזי צריך אז להיות נמשך אתר רצונו ית' בגודל אמונה. עלי עשור וגו' היינו שע"י זה יהיה מנהיר השי"ת מהכנור של עשר נימין שיהיה לעתיד כי הכנור של מקדש הוא על שבע נימין ורומז על כל העבודות מההיקף שבעה שהם לפום צערא אגרא. ועל זה ההיקף רומזין נמי השבעה עננין. ואהרן רישא לכל שבעה עננין שרומז על הכינור של עשר נימין שיהיה לעתיד כמבואר בזוה"ק (אמור ק"ג.) ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' וכתיב וכסה ענן הקטורת מה להלן שבעה אף כאן דהא בקטורת שבעה עננין מתקשרין כחדא ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא וכו' היינו כי אהרן נקרא כהנא רבא עלאה שהוא למעלה מהשבעה עננין והוא מראה התקשרותם בשורש אחדותו ית' כי הוא בעבודתו הופיע בלבבם של ישראל עבודה בקביעות. והראה זאת מפורש בעבודת הקטורת שכל עבודות ישראל בהתחלקות ההיקף שבעה נתקשרו בשורש אחדותו ית' למעלה הרבה מהתחלקות השבע מדות וכדאי' בזוה"ק (תצוה קפא.) על הפסוק ואתה הקרב אליך וגו' לכהן לי לא כתיב אלא לכהנו לי וכו' למהוי כלא חד וכו' וזהו כענין דאיתא בזוה"ק (לך פו.) ובגין דאיהו תתאי דלא נהיר ההוא רקיע דעלייהו אתחבר ביה וכו' היינו כי מאחר שאהרן הופיע בלבבם של ישראל כל העבודות נתבררו ממילא שהם בקביעות אצלם וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח):}} מנא ידעינן דקב"ה אתרעי ביה בבר נש ושויא מדורא ביה כד חזינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא ושויא מדורא ביה וכו' היינו כיון שיש בלבבם של ישראל עבודה בקביעות מזה מוכח דקב"ה שויא מדוריה ביה היינו שישראל עלו במחשבה ועלה במחשבה הוא הפירוש למעלה ממחשבה כי מחשבה מורה על חכמה ועלה במחשבה היינו למעלה מחכמה. וזה הוא בסכות תשבו שבעת ימים היינו שבכל עבודות שבהתחלקות ההיקף שבעה יהיה מנהיר ההגנה לישראל מעננא דאהרן שהוא רישא לכל שבעה וכו' והוא כמו שאנו מתפללים תמיד ופרוס עלינו סוכת שלומך היינו שינהיר זאת ההגנה מעננא דאהרן בהכרת הבנת תפיסתנו ג"כ והתגלות הכרה כזו נקרא עלי עשור וגו': בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. היינו אף שרואים ברשעים ג"כ פריחה כלומר שנתפשט גם מהם כבוד שמים על זה אמר כמו עשב היינו שכל פריחתם הוא רק כמו עשב שבהתחלת הצמיחה הוא רק מאכל בהמה ואינו נצלח כלום למאכל אדם רק שהוא הכנה שיצמח על ידם מאכל אדם וזאת ההכנה הוא נמי רק לאחר שנתיבשו ונעשה מהם זבל ככה כל הכ"ש הנצמח מהרשעים הוא רק אחר שנתבטלו ועברו מן העולם וזהו שמסיים הכתוב להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה' כי הנה איביך ה' כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און היינו לאחר שיתפרדו ויאבדו כל פועלי און ויתבטלו מן העולם אז יהיו מכירין היטב ואתה מרום לעולם ה' כלומר שאז יהיה ניכר מפורש כל המכוון שיש להשי"ת בבריאת הוייתם למעלה מתפיסתם וכדכתיב ירומו סלה היינו שהנהגתו ית' עמהם הוא למעלה הרבה מתפיסת דעתם: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו'. מבואר בגמ' (ב"ב דף פ':) אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אלא כארז שגזעו מחליף וכתמר שעושה פירות וכו' היינו שיש גבי ישראל שני המעלות שעושה פירות וגם גזעו מחליף שאינם מתבטלים לעולם: והנה בגמ' (סוכה דף מ"ה) איתא ר' יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין וכו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. מ"ט דר"י בן ברוקא וכו' אמר רב הונא דכתיב כפות שנים אחת ללולב ואחת למזבח וכו' ר' לוי אומר כתמר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכו' ולהבין לפי שיטת ר' לוי דר"י בן ברוקא למד זאת מסברא דנפשיה מה תמר וכו' ולא מריבויא דקרא א"כ מהיכא יליף שדוחה נמי שבת. הניחא לרב הונא שלמד זאת מדכתיב בתורה כפות נמצא שחריות של דקל יש להם דרש מן התורה. שפיר. כי מצוה דאורייתא יכול נמי לדחות שבת בטלטולא בעלמא. אבל לר לוי שאינו לומד זאת מן התורה רק מסברא דנפשיה כתמר וכו' שמביאין אותו לסימן טוב כתמר וכו' א"כ הגם שאין בזה הטלטול לא איסור דאורייתא ולא דרבנן ר"ל ולא משום גזירה דרבה כמבואר בסוגיין לעיל (דף מ"ג יעי"ש) רק איסור טלטול מוקצה. מ"מ איזה סברא יש לו שיהיו צריכין לטלטלם אף בשבת דילמא דוקא כשחל בחול אבל לא בשבת: אמנם לפי סברת ר' לוי יליף באמת שפיר ר' יוחנן בן ברוקא להביא חריות של דקל אף בשבת ג"כ מזאת הסברא לסימן טוב כתמר וכו' כלומר דר' יוחנן ב"ב סבר שאין זה הטלטול מחריות של דקל אף בשבת נקרא כלל שדוחה את השבת אלא אדרבה שמקיים בזה את השבת כי מראה בזה הטלטול בעצמו גודל הארה מקדושת שבת ששניהם החריות של דקל ושבת מרמזין על ענין אחד ולזה רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח בהקפיטל של מזמור שיר ליום השבת כי כמו ששבת רומז על העולה לנו מכל המדות שהציב השי"ת שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' והעולה מהם הוא לך ה' הממלכה היינו שצריכין למסור הכל בחזרה להשי"ת וזה שמוסרים הכל בחזרה וממליכים עליהם השי"ת ונקרא שבת וחריות של דקל מרמז נמי כך מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים כי מוסרים הכל בחזרה להשי"ת: ונתבאר נמי בזה מה שדחקו המפרשים ז"ל ליתן טעם על דברי התוס' (שם דף מ"ה:) ד"ה אחת ללולב וכו' ומסיק שם בתוס' ותרווייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל וכו'. אכן באמת הוא הטעם של תוס' כי חריות של דקל מורה על לב אחד וזה רומז על גודל הצמצום הנמצא בישראל שיכולין למסור הכל להשי"ת כי אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. וענין מרביות של ערבה רומז על התפשטות כמבואר בזוה"ק (וירא ר"כ) ערבי נחל תרי אינון תרין נחלין וכו' תרין קיימין דגופא קיימא עלייהו וכו' ונקראו בזוה"ק ירכין תרין פלגא דגופא וזה הוא כוונת התוס' שם שכתבו ותרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל. לרמז באילו השניהם. שישראל מתיצבים בעבודתם כל מיני התפשטות בחזרה לאחדות אביהם שבשמים ית' ובלתי מרביות של ערבה רק בחריות של דקל לבד היינו שלא יכניס אדם א"ע מעולם לשום התפשטות רק שילך תמיד בגודל הצמצום זאת א"א כלל כי לפעמים מוכרח האדם להכניס א"ע באיזה התפשטות למען שידע להבחין לדחות ולדחוף מאתו את הרע הנמצא בהתפשטות ואזי מה שנשאר אחד שנדחה הרע מאליו הוא טוב מאד וזהו כענין מאמרם ז"ל (שם בגמ' ל"ז:) מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים וכו' ומדוע לא אמרו ז"ל להביא רוחות טובים וטללים טובים. אכן באמת כאשר מדחה האדם מאתו את הרע ממילא בא אליו הטוב כי כל תפלתנו הוא רק להשי"ת ואצלנו ית' הוא רק טוב ואין הרע גוררת אתו ית' כלל. ולכן כאשר מדחה האדם מאתו את הרע מכל הצדדים מוליך ומביא מעלה ומוריד לא נשאר אצלו ממילא רק טוב. וזהו נמי הענין מההתפשטות של הערבה שנפש הישראלי מכניס עצמו לפעמים בההתפשטות כדי לדחוף מאתו את הרע בכל הצדדים מכל מיני התפשטות. והחריות של דקל מרמזין על הטוב הנשאר מזאת ההתפשטות מצמצמים ישראל את זאת להחזירה אל שורש אחדותו של אביהם שבשמים ית' ולכך תרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל והיו מביאין אותן אף בשבת כי בשבת נכללים ג"כ כל מיני התפשטות חזרה אל שורש אחדות אביהם שבשמים ית' ועל זה נמי רומז עננא דאהרן הנקרא בזוה"ק (מובא לעיל בפתיחת מאמרנו) רישא לכל שבעה עננין וכו'. והוא כי כהן סתם רומז על כל העבודות שמכירין על ידם אור אחדותו ית' המשולל מכל המדות כי בשעת עבודה שעומדין אז נוכח השי"ת אזי הוא בנקל להכיר שזה שחילק את מעשיו הוא רק מצד הבריאה אבל מצדו ית' הוא כדכתיב אני ה' לא שניתי כמו טרם התחלקות כך אחר התחלקות המדות. אמנם יען שמצד תפיסת אדם רואה עכ"פ פירוד בהתחלקות המדות לזה הוא כהן סתם בבחינת קטן נגד בחינת כהן גדול כי הכהן גדול נקרא התייר הגדול כדאי' בזוה"ק (אמור ק"ג) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים שמע דאסתליקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה וכו' היינו כי ענין דרך האתרים מורה על התחלקות המדות ובעת שעומד האדם באיזה מדה בקביעות אז אי אפשר לו כלל להכיר איך שהשי"ת הוא המאחד כל ההפכיים ושוכן גם במדה זולתה כי כל מדה המשוללת התכללות ועומדת בפרט מדתה מסבב אותה הסתרה שמסתיר בה הכרת אדם לבל יכיר בתוכה אור אחדותו ית' וזאת ההסתרה נקרא כנעני שהוא סחור סחור להקדושא מלשון הכתוב כנעניה נכבדי ארץ כמבואר בזוה"ק (שם) ועל העתיד לבוא נאמר ולא יהיה כנעני עוד וגו' אמנם התיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה מופיע בעבודתו אור בלבבם של ישראל שיכירו בכל התחלקות שבע מדות אור אחדותו ית' וזהו דכל עננים אתקשרו ביה ואהרן רישא לכל שבעה עננים הוא היינו שאהרן מאיר לישראל אור אחדותו ית' בכל התחלקות המדות עד שהיו מכירין האחדות גם בהבנת תפיסתם וזה האחדות והחיבור שמכירין בתוך התחלקות המדות הוא כענין תפלין של ראש נגד תפלין של יד דכלהו כתיבו באדרעיה ולפי הנראה אין בתפילין של יד שום פירוד והתחלקות כי אם בשל ראש יפרד לארבעה בתים מ"מ יחשב בשל ראש עיקר האחדות כי בשל יד אין מכירין האחדות כי אם כשמחוברים ביחד. אבל כשנתחלקו אין בהם שום הכרה משא"כ בשל ראש מנהיר בעצם ההתחלקות כל החבור מאור אחדותו ית' עד שיאמר על זה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש הרי שיש בשל ראש יקרות היותר גדול מבשל יד ככה הוא הארת הכהן גדול נגד הארת כהן הדיוט וזאת היקרות של הכה"ג נקרא עננא דאהרן דאיהו רישא לכל שבעה עננין: