סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/יז
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וגו'. הנה כל החגים והמועדים המה במלואתא דסהרא, והוא כדאיתא בזוה"ק (אמור רצג:) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וכו', היינו כפי הכלי שמזמינים ישראל כך מופיע השי"ת בהם את האור והגם שאין שום נ"מ מצדו ית' באלו הזמנים כי כך מאיר באמת המוציא פי ה' בהזמן הנקרא בכסה כמו בזמן מלואתא דסיהרא, אכן כל הנ"מ באלו הזמנים הוא רק מצד תפיסת הבריאה שצריכה להזמין כלי קיבול כפי העת והזמן, וכעין מאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה טז.) מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח מפני שפסח זמן תבואה אמר הקב"ה וכו' כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בר"ה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר היינו כי ענין עומר בפסח רומז על הכרה ראשונה של אדם ולזה היה העומר משעורים מאכל בהמה כי בתחלה כל מה דעביד אינש לגרמיה הוא דעביד כדאיתא בגמ', היינו שהכרה הראשונה משיג האדם רק מסבת חסרונו ועל זה נאמר מבשרי אחזה אלוה ובשרי רומז על החסרון של אדם כדאיתא בגמ' (סוטה ה.) 'ב'ש'ר 'בשר 'בושה 'סרוחה רמה ע"ש היינו שהתחלת הרצון להתפלל ולהתחנן מהשי"ת נתעורר בלב אדם מזה שהוא מכיר את עצמו לבעל חסרון וכדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון מז) תפלה אית טפל בט' ואית תפל בת' כגון היאכל תפל מבלי מלח וכו' ומחמת זה שמכיר האדם שהוא חסר צועק ומתפלל להשי"ת שימלא חסרונו ומחמת זאת התפלה בעצמה שנתעורר מהרגשת חסרונו שהוא כמו תפל מבלי מלח נעשה אח"כ האדם בתפלתו טפל בט' כלומר שנעשה טפל ומחובר להשי"ת עד שאומר השי"ת שכל מה שחסר לזה האדם חסר נמי בכבוד שמים ולכן נמי ברא השי"ת את האדם שיהיה נצרך תמיד לדברים הנמוכים ממנו כגון לדומם וצומח וחי כדי שעל ידי זה שהוא נצרך תמיד לדברים שהם נמוכים הימנו יכיר ויבין במכ"ש כמה הוא צריך ללמעלה הימנו, היינו למוצא פי ה' המחיה כל הדברים שהוא למעלה הימנו כי אם היה האדם שלם ולא היה צריך ללמטה הימנו היה נראה לו שלא חסר לו כלום אף ממה שלמעלה הימנו, הרי שהתחלת הכרתו של אדם להתפלל הוא רק מסבת הרגשת חסרונו ולזה נקרא זאת ההכרה ראשונה מאכל בהמה ועל זה רומז עומר שעורים בפסח שהוא התחלת הכרת אדם, ואמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, היינו שימסור האדם גם זאת ההכרה להשי"ת ויכיר שגם אותה הכרה רחשונה הוא נמי מהשי"ת כדי שיחזיר לו השי"ת הכרה עם יותר בהירות שיהיה נקרא מאכל אדם וזהו כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת היינו שימסור האדם להשי"ת גם זאת ההכרה הנקרא מאכל אדם ועל ידי זה יקבע אצלו השי"ת אותה ההכרה בקביעות גמור שלא ימוט ממנו לעולם וזהו כדי שיתברכו לכם פירות האילן, כי בהכרה ראשונה של אדם נתעורר נגדו התחלת המאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא שהיה אז במעשה בראשית בלי שום אתערותא דלתתא, ואחר שהאדם מוסר עצמו ביותר כח להחזיר להשי"ת גם הכרתו שהוא בבחינת מאכל אדם אזי נתעורר נגדו סיום זה המאמר עץ פרי עושה פרי, וזה רומז על תפלה בקביעות כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שתבואה שבשדות הוא בעוה"ז לבוש לתפלה שצריכין להתפלל בכל עת כמו שצריכין לזרוע השדה בכל שנה ואם לא יזרע לא יצמח ועץ פרי הוא לבוש לתפלה בקביעות כענין שנאמר ויתפלל בעדו תמיד היינו שהלב מתפלל תמיד אף בלי דעת האדם כדכתיב ואני תפלה כמו שהאילן מצמיח תמיד פירות בלי שום זריעה מחדש אלא כיון שזורעין את האילן פעם אחת שוב עולה השרף בכל שנה מעצמו להצמיח פירות, כן הוא הענין מתפלה בקביעות שבלב אדם ולאחר שמשיג האדם בלבבו תפלה בקביעות אזי צריך לחזור אל ההתחלה, וזהו אמרו לפני מלכיות, היינו כי מלכות הוא הכלל מכל אלו ההכרות כמבוא' בספרי מלכיות הוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומקשה בספרי (שם) אלהינו הלא כתיב אלהי כל הארץ יקרא אלא אלהינו ביותר וכו', וזהו כענין שאיתא בזוה"ק (הקדמה ו) בכל אתר קב"ה בעא לאשתבחא בישראל ולא אתקרי אלא על ישראל בלחודוי דכתיב אלהי ישראל אלהי העברים וכתיב כה אמר ה' מלך ישראל וגו' מלך ישראל ודאי וכו', היינו כי על האומות עו"ג נקרא השי"ת מושל כדכתיב ומושל בגוים אבל על ישראל נקרא השי"ת מלך כדכתיב לה' המלוכה, וזהו אמרו לפני מלכיות, אמרו לפני זכרונות, היינו שתתקרבו עצמכם תמיד לפני לבלתי תעמדו מרחוק ומאחורי, וזה הוא כענין דאיתא בספרי על הפסוק אשר בידו נפש כל חי וגו' הלא נפשות המתים המה ג"כ בידו אלא נפשות החיים המה בידו ונפשות המתים נתונים המה באוצר וכו'. ולהבין זאת כי זה החילוק שייך רק גבי בו"ד אבל גבי השי"ת איזה חילוק יש בין מה שבידו למה שהוא באוצר הלא האוצר הוא נמי בידו אלא הענין הוא כי נפש החי היינו שמכיר שהשי"ת הוא חי כי כפי מה שמכיר האדם בהשי"ת שהוא חי עולמים כך נקרא זה האדם נמי חי ומי שאינו מכיר בחי עולמים נקרא מת וזהו הפירוש דאיתא שם שנפשות המתים היינו אותם שאינם מכירין בחי עולמים נתונים באוצר היינו שאין עומדין נוכח השי"ת אלא שעומדין מאחורי כתפיה וזהו אמרו לפני זכרונות, היינו שתזכרו להתיצב תמיד לפני ולא מאחורי כתפיה וכל כמה שקובע האדם בלבו הכרה בהשגחתו ית' שהוא עומד תמיד לפניו ית' והשי"ת משגיח עליו בכל רגע כך משגיח באמת עליו השי"ת בכל רגע בלי הפסק כדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא ברוחא דחכמתא, ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה וכו' עד היכן אם קובע האדם בלבו זכירה והכרה שאפילו אין שום בעל בחירה יכול להרע לו בלתי השגחתו ית' כי מי יכול לפעול נגד רצונו ית' כך אינו יכול באמת אפילו בעל בחירה לפעול לו שום רע כי כפי מה דמשער בלבו השגחתו ית' כך אתחזי בי' קב"ה ג"כ, היינו שכך קובע השי"ת דירתו אצלו ג"כ כדאיתא בזוה"ק (פנחס רל"ח ובתיקונים תיקון מח) ושמרו בני ישראל את השבת לדרותם לדרתם חסר לשון דירה וכו', היינו שעביד ביה דיוריה, ובמה בשופר, היינו במה קובע האדם אצלו הכרה כזאת, על זה אמר בשופר, היינו במה שמצמצם האדם את הרצונות שלו לבלתי יחפוץ רק רצונו הפשוט ית' וזה הצמצום נקרא שופר, ועל זה נאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכמבואר בזוה"ק (שופטים ער"ה) מאי בכסה ביומא דסיהרא מתכסית, היינו כי בר"ה נתעלמו כל הבריאה במקור הרצון ית', לזה צריכין אז ישראל לעמוד בשופר היינו לצמצם א"ע מכל הרצונות שהם מצדם ולכלול עצמם ברצונו הפשוט ית' ליום חגנו, היינו כי מזה הרצון הפשוט ית' מגיע לישראל כל מיני השפעות טובות כי רצונו ית' חפץ תמיד להיטיב לבריותיו: