סוד ישרים (ליינר)/סוכות/פח
למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. איתא בירושלמי אם נתחייבתי גלות יהי רצון שיתחשב יציאתו מביתו לסוכה כאלו גליתי וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי תמיד אחר שזוכין ישראל את הגורל צריכין לכנוס לסוכה וכמו שמצינו גבי יעקב אבינו אחר כל ניצוח היה סובל כמה בירורין ואחר שנצח את המלאך כדכתיב כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל נאמר אח"כ ויעקב נסע סכתה וגו' וזהו נמי הענין שנכנסין לסוכה אחר שזוכין ישראל את הגורל ביוה"כ כי על גורל כתיב בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. היינו אף שנראה לעיני האדר שהגורל הוא מקרה בעלמא בלא משפט אבל באמת מה' כל משפטו וכדאיתא בזוהר הקדוש (פנחס רנט:) על הפסוק על פי הגורל תחלק נחלתו וגו' חד אבן נחתא מלעילא כד בעו ישראל למירת ארעא וכתיב ביה גורל וכו' היינו כפי מה שיש לו להאדם חלק בשרשו העליון כך מתפשט אצלו נמי הכ"ש לתתא על כל הלבושים ויען שכל עיקר זכיות הגורל נמשך מחמת שורש העליון לכך אין זוכים בו רק ישראל אבל העכו"ם אין להם מה לזכות בגורל כי אין להם שום חלק וקנין בהשורש העליון וזה הגורל הוא עיקר הניצוח שישראל מנצחים בו את העכו"ם כדאיתא בזוה"ק (אמור קא:) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאריה ארחיה דעלמא דעבדא לא נטיל אלא מה דיהיב ליה מאריה וכו'. אולם אין זאת בכח העכו"ם כלל שימתינו מלחפוז את הטובה עד שיכירו בה הכבוד שמים משום שכל חפצם הוא רק כבוד עצמם משא"כ ישראל שכל מגמת חפצם הוא רק כבוד שמים לכך המה מסכימים שפיר שילך אצלם הטובה אפילו דרך כמה לבושים למען שיהיה ע"י זה אח"כ הכבוד שמים יותר מפורש והבירור מזה הוא מצות סוכה כי סוכה הוא כענין הכתוב כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו היינו כי מקום מורה על דבר שהאדם סומך עצמו ובוטח עליו כי מי שיש לו מקום בקביעות יש לו נמי גודל בטוחות וישראל יען שאין להם מקום בקביעות כמאמרם ז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי לכך המה מכניסים עצמם בכל מיני בירורים ועבודות קשות כי אין להם שום דבר בטוח לסמוך עליו זולת עבודת השי"ת משא"כ העכו"ם יש להם קביעות מקום שסומכים עצמם על זאת הקביעות לכך אינם רוצים בשום עבודה והוא כענין שמצינו בגמ' (שבת קמה:) מפני מה בני בבל מצוינים מפני שאינם בני מקומם וכו' היינו כי מי שאין לו מקום בקביעות צריך לציין עצמו בכל מיני סייגים וגדרים ועל זה רומז מצות סוכה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שלא ירצה בשום בטוחות של קביעות מקום רק שיתמשכו ישראל אחר רצונו ית' בכל מיני הפכיים ומחמת זה נתברר ממילא הניצוח של ישראל שזכו בגורל שלא בדרך מקרה כי אם מה' כל משפטו היינו שהיה ראוי להם בשורת הדין ובמשפט מצד גודל התקשרותם בשורש העליון יתברך ועל זה הענין אמרו ז"ל במדרש (אמור) מלה"ד לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך וכו' אמר המלך כי מי שיצא ובידו אגן הוו יודעין שהוא נצח כך ישראל ואומות נכנסין לדין ביוה"כ ואין הבריות יודעין מי נצח אמר הקב"ה טלו לולביכם בידכם וידעו הכל שאתם זכיתם בדין וכו' היינו כי מי שיש לו באמת רכוש הרבה אינו אוחז רכושו כ"כ בחוזק ידו כי יודע בטח שלא יחטוף איש אחר ממנו מאחר שהוא שלו וגם אין דרכו להתפאר ברכושו משא"כ מי שאין לו באמת משלו כלום רק של אחרים הוא אוחז אותו תמיד בידו בחוזק כי מתירא שלא יחטוף ממנו איש אחר וגם דרכו תמיד להתפאר עצמו כדאיתא בזוה"ק (בלק קצג:) סימן דלא ידע כלום שבוחי גרמיה לכן ישראל יען שיש להם באמת חלק וקנין בהשורש העליון ית' לזה יש בכחם להכנים א"ע בכל מיני עבודות מבלי להתפאר עצמם בהתקיפות שיש להם בהשורש ועל זה רומזין אלו הארבעה מינים וכמאמרם ז"ל כשם שאי אפשר לארבעה מינים בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים וכו' היינו כי מים רומזין על מסך המבדיל הנמצא מחמת ההסתר של זה העולם ע"ד הכתוב יהי רקיע וגו' ויהי מבדיל בין מים למים וגו' היינו שנראה שיש הבדל בין מים העליונים למים התחתונים אמנם ישראל מראים בעבודתם שלא השליך השי"ת המים התחתונים לגמרי מעל פניו אלא שע"י עבודה יכולין להתאחד המים התחתונים בחיבור גמור עם המים העליונים ועל אותו החיבור והאחדות מורה זה הרקיע בעצמו שיש ביניהם כי על ידי עבודה נקלש המסך המבדיל עד שנתאחדו ביחד שיהיו נקראים כולם מים עליונים וזהו כשם שאי אפשר לארבעה מינים בלא מים כי הארבעה מינים רומזין על זה האחדות והחיבור ממים תחתונים למים עליונים הבא על ידי עבודה כי אלו ארבעה מינים רומזים בשמא קדישא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכ) שרומז על גודל השלימות הנמצא בהם כי האתרוג דר באילנא משנה לשנה וזה מורה על גודל תקיפות שיש בו שאינו נפסד בשום חילוף הזמנים כי יכול לסבול קיץ וחורף וגם יש בו שגדל על כל מים וכמבואר לעיל כפות תמרים רומז נמי על גודל השלימות כי תמר מוציא פירות אחת לשבעים שנה כדאיתא במדרש וזה רומז שיש בו גודל מתינות שיכול להמתין כל ההיקף של שבעים שנה וענף עץ עבות הוא תרי וחד ומזה מתחילין כל מיני חשבונות. וערבי נחל רומז כמו שמצינו בגמ' (ב"ק סא) דאמרינהו משמא דגמ' היינו שמוסר אפי' הטובת הנאה מעבודתו ג"כ להשי"ת כמבואר במקומו ועל זה אמרו ז"ל במדרש ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים היינו שהם קטני ארץ כלומר שהעכו"ם מקבלים מהם כל מיני תקיפות יתירה לעצמם והמה חכמים מחוכמים היינו שישראל מבינים שפיר מהארת אלו המינים כל מיני עבודות להשי"ת וזהו דאיתא שם כי מי שיצא ובידו אגן הוו יודעין שהוא נצח היינו כי ישראל מראין באלו הארבעה מינים שכל הכבוד שמים הנמצא בהויות העכו"ם נכלל בקרבם: