סוד ישרים (ליינר)/סוכות/מא
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות וגו' (ר"ה ד:) מכדי מינייהו סליק למה ליה למיהדר ומכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות שמע מיני' לבל תאחר וכו' ר"ש אומר אין צריך לומר בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר שזה אחרון ר"א ב"ש אומר וכו' לומר שזה גורם וכו': הנה בכל התחלפות הזמנים בעת שנשתנה מזמן לזמן אז צריך האדם להתיצב בדעה זכה וברורה למען שיהיה כלי קיבול לכל אשר ינהיר השי"ת באותו הזמן כי אלו הזמנים נקראים פני ה' מאחר שמאיר בהם השי"ת את האור להבריאה לכן מחויב האדם להכין א"ע שיהיה כלי לקבל הארת הזמן וזהו כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) ר"א שאיל לר"ש אבוי א"ל סימנא לזווגא דיחודא מנין א"ל וכו' כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' כלא הא אמינא לך דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי קרן הוא הזוית המחבר והמאחד שתי הרוחות וזה רומז לקוצו של דלת המאחד הקוין משני צדדי הדלי"ת. וזה הוא דאיתא שם והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי מזה שרואה האדם נגדו התחלפות שני הרוחות שמתאחדין אהדדי מכיר שיש אחד למעלה המאחד את הכל ואין לפניו שום שינוי וחילוף וזאת ההכרה נקרא זווגא דיחודא שהוא רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכך הוא בכל שינוי והתחלפות הזמנים צריך האדם להכיר בכל זמן את ההארה שמנהיר אז השי"ת כדי שידע באיזה עבודה לעסוק אז כענין שמצינו בגמ' (שם טז) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפח מפני שפסח זמן תבואה היינו שאז מתחיל הכרת אדם הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן וכו' כמבואר במקומו ואח"כ בחג הסוכות שהוא האחרון ושזה גורם ונקרא חג האסיף זמן האסיפה לבית וזה גורם להאדם שיעלה בדעתו שכבר השיג זאת השפע שאסף להבית בשלימות ואין לה עוד בה צורך להשי"ת כי כל זמן שהתבואה הוא עדיין בשדה קודם שמאסף אותה הביתה מכיר האדם היטב שנצרך להשי"ת שיגמור לו הצמיחה בכי טוב אבל אחר שמאסף אותה להבית יכול האדם לחשוב שאין לו עוד עמה שום עסק עם השי"ת כי כבר נעתקה מרשותו ית' לרשותו לזה נותן לו השי"ת עצה מצות סוכה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך וע"י זאת המצוה יכיר האדם שפיר שאפילו במה שאסף לבית אין לו שום שלימות בלעדי השי"ת ונצרך הוא להשי"ת עוד בכל רגע ורגע וכמאמרם ז"ל (סוכה י"ב.) בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר היינו שיסתכל האדם בהסכך שהוא מפסולת גורן ויקב ומזה יוכיח היטב שלא השיג עדיין לרשותו בשלימות הגמור אף בזאת שכבר קבל לידו כי אם היה מוסר השי"ת ההשפעה לרשות אדם בשלימות לבלתי יצטרך אליו ית' בזאת ההשפעה עוד א"כ מהיכן נמצא בה עדיין פסולת מה שאין בכח האדם לקבלה הלא מצד השי"ת אין בהשפעה שלו שום פסולת באמת אלא ע"כ מוכח מסבת הפסולת הנמצא בההשפעה שהשאיר כביכול ית' רשות לעצמו בזאת ההשפעה שלא יהיה בכח האדם לקבלה לגמרי אל תפיסתו. וזהו כענין שאמר לו ר' ינאי לר' יוחנן תלמידו (שבת קנ) א"כ דלא ידענא לפרושי טפי מנך מה בין לי ולך כך השאיר השי"ת לעצמו בכל ההשפעות מה שלא יהיה בכח האדם לקבלו וזה הוא הפסולת הנמצאים בכל ההשפעות כדי שיהיה הכרה מה בין לי ולך ומחמת הפסולת שרואה האדם שאין בכח תפיסתו לקבלם יכול שפיר להוכיח שאף מה שקיבל כבר אל תפיסתו אינו כ"כ לגמרי ברשותו כי אם שמוכרח עדיין בה בכל רגע לקבלם מחדש מהשי"ת ואין לו בה מצדו שום שלימות ובכל פעם צריך שינהיר לו השי"ת מחדש הרצון שלו ובאמת עיקר הכח והקנין בכל ההשפעות הוא רק זאת ההכרה שמכיר האדם שהשי"ת הוא הבעה"ב ולא הוא וע"י זאת ההכרה משיג האדם קנין בה שיהיה נקרא בעה"ב עליה כמו שמצינו במדרש תנחומא (פ' ראה) על הפסוק ונפש בעליה הפחתי (איוב לא) זה מעשר עני ומהיכן ילפי שקאי על מעשר עני אלא שהוכיחו זאת מזה שקראו הכתוב ונפש בעליו ומי יכול להכיר כ"כ היטב אשר לה' הארץ ומלואה כמו העני שאין לו באמת כלום לזה נעשה העני עיקר הבעה"ב של מעשר עני עד שקראו לו הכתוב ונפש בעליו ועל זאת ההכרה רומז מצות סוכה שאף מה שיש לו להאדם תחת רשותו הוא ג"כ בידו ית' ולזה איתא בזוה"ק מאן דאיהו שרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות ומאן דליתא משרשא וגזעא קדישא דישראל לא יתיב וכו' היינו כי רק מאן דאיהו משרשא וגזעא וכו' זה הוא בנייחא מסוכה היינו שיש לו נייחא מזה שמכיר היטב שאין לו שום קביעות רק שמוכרח לבא בכל פעם מחדש להשי"ת: