סביב הארץ בשמונים יום/פרק כג
הנפצעים היו רבים, אך איש מהם לא היה בסכנה. הקשה בנפצעים היה שר הגדוד פרוקטור, אשר נלחם באמץ לב, וכדור חלפהו במתניו ויפילהו. וישאו אותו ויתר הנפצעים להתחנה לחבש פצעיהם. מרת אאודה היתה שלמה, ומר פוג, אשר לא חשך נפשו מקרב, לא היתה אף שרטת בבשרו. פיקס נפצע פצע קל בזרועו. אך פספרטו איננו, ומעיני האשה הצעירה ירדו דמעות.
כל הנוסעים עזבו את העגלות. האפנים היו מלכלכים בדם. בהחשוקים והידות היו חתיכות בשר אדם מדלדלות. על לבנת פני המישו מרחוק נראו קוים אדומים ארוכים.
מר פוג עמד בלי תנועה, וזרועותיו שלובים, ומרת אאודה אצלו, הביטה אליו, ולא דברה דבר. ויבין מר פוג את מבטה: משרתו נפל שבי, האין חובתו להשליך נפשו מנגד להצילו מידי ההודים?
ויאמר למרת אאודה: מצא אמצאנו, חי או מת.
ותאחז האשה ידי מר פוג, ותקרא: אהה אדוני, ודמעותיה נתכו בלי הפוגה.
ויאמר פוג: חי, חי אמצאנו, אם לא נתמהמה רגע.
ובזה הקריב מר פוג את נפשו לעולה כליל. בזה השלים חרבנו. יום אחד אם יאחר, ויצאה האניה מניו יורק, וכל הונו אבד. אך מפני הרעיון כי זאת חובתו לא פקפק מר פוג אף רגע.
ופקיד הצבא המפקד את הגדוד אשר בתחנה, עמד שם. ואנשי חילו, כמאה במספר, התעתדו להגן על התחנה אם ישובו בני סיאו ויתקפוה.
ויאמר מר פוג לפקיד הצבא:
– שלשה נוסעים אבדו.
וישאל שר הצבא: המתו?
ויען מר פוג: מתו או נשבו, הספק הזה צריך לברר. היאמר כבודו לרדוף אחרי בני סיאו?
ויאמר שר הצבא: זה דבר קשה, ההודים האלה ינוסו אולי עד מעבר להארקנזס, ואני לא אוכל לנטוש את המבצר אשר הפקד על ידי.
ויאמר מר פוג: אבל אדוני, שלשה אנשים בסכנת מות...
– ודאי... אך האוכל להשליך מנגד נפשות חמשים למען הציל שלשה?
– לא ידעתי אם כבודו יוכל זאת, אך זאת חובתו.
וישיב שר הצבא: לאיש פה אין רשות להורני מה חובותיי...
ויען מר פוג: טוב, הלך אלך לבדי!
ופיקס התרגש ויקרא: כבודו, לבדו, לרדף את ההודים!
– החפץ כבודו כי אעזוב בצרתו את האובד הזה, אשר כלנו העומדים פה חיים כעת, הנה חיינו רק ממנו נתנו לנו? הלך אלך!
ושר הצבא התרגש, ויקרא:
– אם כן, לא, לא ילך כבודו לבדו! לא, אדוני איש הלב!...
ויפן אל אנשי חילו ויקרא: שלשים איש מתנדבים, אלי!
וכל הגדוד קרב, כאיש אחד. כלם היו נכונים להשליך נפשם מנגד. ויבור לו שר הצבא שלשים איש, ובראשם מפקד עליהם.
ויאמר מר פוג: חן חן אדוני, שר הצבא.
ופיקס נגש את מר פוג: הירשני כבודו להלוות אתכם?
ויען מר פוג: כבודו יעשה כטוב בעיניו. אך אם חפצו לעשות לי חסד, ישאר נא פה את מרת אאודה. אם יקרני אסון...
וחורת מות כסתה פתאום את כל פני השוטר. עתה יפרד מהאיש אשר שמר עקבותיו עד כה; נתן יתן לו ללכת לנפשו במדבר הזה! ויבט פיקס ויסתכל היטב בפני הג'נתלמן. ואף כי לבו היה מלא חשד עליו, ומלחמה עצומה היה בקרבו, הנה בפני מבט מר פוג השקט והנכון, השפיל פיקס על כרחו עינו, ויאמר: אשארה!
ורגעים אחדים אחרי כן אמר מר פוג שלום למרת אאודה וילחץ ידה וימסור לה את השק היקר אשר לו, ויפטר ממנה.
אפס, טרם יצאו אמר מר פוג לאנשי החיל: ידידי, אלף לירה לכם אם נציל את השבויים.
השעה היתה שעת הצהרים.
ומרת אאודה נכנסה לאחד חדרי התחנה ותשב שם לבדה, ותחשב במר פוג, בנדיבות לבו הגדולה והפשוטה, במנוחת הנפש הזאת הנפלאה. העלה העלה מר פוג את כל הונו לקרבן, ועתה השליך גם את נפשו מנגד, ובלי פקפוקים, בלי דברים רבים, ויהי פיליאס פוג בעיניה לגבור.
והשוטר פיקס, הוא לא חשב ככה, ולא יכול לעצור בעד רגשות נפשו. כמו בקדחת כן התהלך הנה והנה על רצפת התחנה. רגע אחד נכנע מפני פוג, ועתה שב אליו רוחו, פוג הלך לו, ופיקס הבין עתה את כל גדל המשוגה אשר שגה הוא הפעם. כיצד! את האיש הזה, אשר רדף סביב כל הארץ, עזב עתה לנפשו! טבעו שבה ותתחזק, ויאשים את עצמו, ויתן את עצמו לשוטה, למשגע, וידבר ללבו בכעס וקצף כמו לו היה הוא ראש השוטרים בלונדון בהוכיחו קשה אחד מהשוטרים על עותתו וחמימותו.
ויחשב בלבו: הייתי שוטה! בודאי הודיעו הנער מי אני! יצא יצא ולא ישוב עוד! איה אקחנו עתה? אך איך נתתי את נפשי להלכד בחבלי הקסם, אני פיקס, אשר בכיסי הפקודה לשימו בכלא! אמנם, שוטה אנכי!
והשעות הלכו חלפו להן. השוטר לא ידע מה יעשה. לפעמים בא לו החפץ לגלות הכל למרת אאודה, אך לא נכחד ממנו איך תקבלהו האשה הזאת. במה יבחר? כמעט חפץ לרדוף אחרי פוג במרחבי המישור הגדול המכסה שלג. אולי ישיגהו! עקבות הגדוד עוד נראו על השלג... אך מהרה ירדה שכבת שלג חדשה והעקבות נעלמו!
אז יפול לב פיקס בקרבו. בלבו התחזק החפץ לעזוב כל הדבר. והמקרה הזדמן לפניו ללכת לו מהתחנה.
כי בשתי שעות אחרי הצהרים שבה להתחנה המכונה אשר נתקה מהעגלות. גם העושה במכונה, וגם המנהיג בעגלות היו חיים וקימים. ויהי כעמוד המכונה, ותצא מרת אאודה מהתחנה, ותגש למנהיג הקטור ותשאל:
– הפלג תפליגו מפה מהרה?
– תומ"י, גברתי.
– אבל, השבויים... בני לויתנו קשי היום.
ויען המנהיג: לא אוכל לאחר עוד את מהלך הקטור, כבר אחרנו שלש שעות.
– ומתי יעבור הקטור השני מסן פרנציסקו?
– מחר בערב.
– מחר בערב! אך עד העת ההיא יעבור המועד. צריך להמתין.
ויען המנהיג: אי אפשר. אם גברתי תחפץ ללכת, תעל נא כהעגלה.
ותען האשה: לא, לא אלך מפה.
ופיקס שמע כל השיחה הזאת. לפני רגעים מספר בעת שלא היה לו כל יכלת לצאת מפה החליט לעזוב את התחנה, ועתה שהעגלות היו מוכנות לפניו, כח נפלא שלא יכול לעמוד נגדו, אסר אותו להקרקע. רצפת התחנה להטה אש כפות רגליו, והוא לא יכול להנתק ממנו. קצף על אשר לא הצליח שם מחנק לנפשו. ויחליט להלחם עד תמו.
הנוסעים והנפצעים עלו בעגלות, וקול הצפירה נשמע, והקטור הפליג.
השוטר פיקס נשאר.
השעות חלפו אשה אחרי רעותה. העת היתה רעה, הקרה עזה. ופיקס ישב על ספסל בתחנה ולא נע. הרואה יכול לחשוב כי הוא ישן, ומרת אאודה, חרף הסופה, יצאה בכל רגע מחדרה, ותבוא עד קצה הרצפה, ותחפץ לחדור במבטה דרך הערפל הזה אשר הצר סביבה את האפק, ותקשיב קשב. אך, מאומה.
ותשב החדרה כלה נקפאה מקרח, ותשב אחרי רגעים אחדים החוצה.
ויבוא הערב, והגדוד הקטן עוד לא שב. פקיד התחנה היה בדאגה עצומה, אף כי השתדל לא להראות על פניו את דאגת לבו.
ויבא הלילה, השלג ירד פחות מעט, אך הקרה חזקה. וגם האמיץ לבו בגדודים לא יכול להביט על פני המישור הנורא הזה בלי רגש פחד. אין קול מעוף צפרים, אין קול צעדי חיתי טרף. דומית מות.
מרת אאודה התהלכה כל הלילה על רצפת התחנה, ולבה היה מלא מצוקה וינבא לה רעות. דמיונה נשאה למרחוק ויראה לה אלפי סכנות, ואין לתאר באמר ודברים את כל אשר סבלה ברגעים האלה.
ופיקס היה על מקומו בלי תנועה, אבל גם שנתו נדדה ממנו; איש אחד נגש אליו וידבר לו, אך השוטר שלחהו מפניו ולא אבה באשר אמר לו.
ויחלף הלילה. ובעלות השחר יצא השמש, ואורו כמו כבר לחצי, על אפק השמים ערפל. ראש התחנה כבר קם גם הוא, ולבו מלא דאגה על הגדוד אשר שלח עם מר פוג. ועוד הוא חושב מה לעשות, והנה קול יריית כלי נשק נשמע. ויחישו אנשי הצבא מהתחנה, וירוצו לקראת הקול, והנה גדוד קטן הולך לנגדם, בסדר אנשי צבא, מר פוג בראשם, פספרטו ושני נוסעים אחרים אחריו, שהציל מר פוג מידי הפראים.
ויריעו כלם תרועת שמחה, ופיליאס פוג חלק לאנשי הצבא הפרס שהבטיח להם. ופספרטו דבר אל לבו: אמנם, עלי להודות, כי שלם אדוני בעדי ביקר גדול.
פיקס התבונן למר פוג ולא דבר דבר. כבד לתאר את הרעיונות אשר התרוצצו בחֻבו. ומרת אאודה, אחזה בידי מר פוג ותלחצן בחזקה, ולא יכלה להוציא הגה מפיה.
ופספרטו הלך לחפש את הקטור בתחנה, ויקו כי ימצאהו נכון להפליג דרכו, ויקרא בקול: הקטור! הקטור!
ויען פיקס: הלך לו!
וישאל פיליאס פוג: והקטור הבא, מתי יעבר?
– בערב הזה.
ולא ענה על זה הג'נתלמן כי אם בהגה "אה"! שיצא מפיו.