נתיבות עולם/נתיב התורה/ו
לפי מה שהתורה היא השכל העליון שהוא נבדל מן האדם ושכל האדם עומד בגוף האדם שהוא גשמי, ולכן צריך האדם אל הכנה שיקנה השכל הנבדל. וזה שיהיה קנין התורה בחבורה שעל ידי חבורה קונה השכל הנבדל, ואין דומה אל החכמה שהוא מתחכם מעצמו שאותו שכל עומד בגשם ואינו שכל נבדל, רק השכל שהוא נקנה בחבורה השכל הזה נבדל לגמרי מן הגוף: וזה אמרם בפרק הרואה (ברכות ס׳׳ג ע"ב) הסכת ושמע עשו כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. כדר"י בר חנינא דאמר ר"י בר חניגא מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו? חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשין. כתיב הכא ונואלו וכתיב התם אשר נואלנו ולא עוד אלא שחוטאים שנאמר ואשר חטאנו אי בעית אימא מהכא נואלו שרי צוען.
וביאור זה, כי השכל עומד בגוף וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה על ידי החבורה שכל אחד מוציא שכלו אל אחר ואחר מקבל אותו, ואצל האחר שקבל מן חבירו הרי אצלו הוא שכל נבדל שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל. עוד כאשר נושאים ונותנים ביחד, הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי. ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל כי אם כך.
למה הדבר דומה? לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב ואם לא נצחו, אותו האחד שכנגדו נצח אותו. וכן השכל שהוא עומד בגוף אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל ולא היה לו זה והגוף נצח השכל, אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי כי הגוף היה גובר עליו. ואם לא היה עושה זה נתקלקל עד שקנה הטפשות. ועוד יש לדעת כי אם לא למד כלל היה קונה דבר שהוא קרוב אליו ויכול להבין אותו בקלות ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל רק שכל עומד בגוף, ובוודאי מטפש כי אינו יכול להתחכם כל כך. ודומה למי שאינו חכם, אם אינו מבקש להתחכם יותר מדי רק כפי ערך חכמתו יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו בודאי מטפש כי יוצא מן השכל.
ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות עד שהוא טפש גמור. וזה שאמר ולא עוד אלא שנקרא חוטא הוא. כי חוטא בשכל שקלקל אותו ולכך חוטא הוא נקרא. כלל הדבר שאי אפשר שיקנה האדם השכל הנבדל, רק כי כאשר מקבל זה מזה ונושא ונותן זה עם זה, עד שהתורה שהיא על דרך זה שכל נבדל לגמרי וזהו נקרא שכל, לא דמיון. ואי אפשר לפרש יותר.
בפרק במה אשה (שבת ס"א ע"א) אמר רבי ירמיה אמר ר"א שני תלמידי חכמים המחדדין זה בזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם שנאמר והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר צלח.
יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומד על דבר אמת. יכול אם הגיס דעתו תלמוד לומד וענוה צדק. ואם עושים כן זוכים לתורה שנתנה בימין שנאמר ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמר זוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה עד כאן.
פירוש כי שני תלמידי חכמים שהם מחדדין זה את זה קונים שכל יותר עליון ממה שהוא ראוי לאדם מצד עצמו אם היה לומד ביחידי כמו שהתבאר. ומפני כך אמר שהם מצליחים. כי מפני שהם קונים שכל עליון על ידי חדוד שלהם ומגיעים אל מדריגה השכלית שהוא הצלחה העליונה יותר ממה שראוי לאדם בעצמו, על ידי שהיו מחדדים זה את זה ולכך הקדוש ברוך הוא מצליח להם גם כן, כמו שהם מצליחים בקנין השכל כך מצליחים במעשיהם.
מטעם זה אמר גם כן שהם עולין לגדולה, שכאשר מגיעים לשכל עליון אשר הוא יותר ממדריגת האדם מצד עצמו על ידי שהיו מחדדין זה את זה, ובזה הוא עולה לגדולה גם כן כמו שהשכל הזה שהוא על ידי שנים מתעלה אל מדריגת שכלית עליונה לגמרי, וכאשר האדם עושה לכבוד עצמו של אדם, לא קנה מדריגה שהיא יותר עליונה ממדריגה האדם עצמו מאחר שהוא אינו עושה לשמה. רק כאשר עושה לשמה והתורה בעצמה יש לה מעלה עליונה לכך קונים מעלה והצלחה עליונה, אבל כאשר אינו עושה לשמה רק לכבוד עצמו אינו קונה מעלה יותר כלל.
ואמר עוד שדוקא שאינו מתגאה שאם הוא מתגאה הרי הוא יוצא ממדריגה השכלית, שכבר התבאר במקומו שאם השכל ראוי לגסי הרוח עד שאמרו(קידושין מ"ט ע"ב) סימן לגסי הרוח עניות מאי עניות ומפרש עניות של תורה.
ואמר שאם עושה כן זוכה לתורה שניתנה בימין, פירוש כי התורה ניתנה בימין של הקדוש שהתורה היא מתעלה על העולם לגמרי לפך נתנה תורה בימין כי הימין הוא מתרומם למעלה למעלה וכדכתיב (תחלים קי"ח) ימין ה׳ רוממה.
וכבר בארנו כי מפני חידוד שלהם הם מתעלים אל השכל העליון אשר אינו ראוי זה אל האדם שהוא לומד בהלכה ביחידי, רק אם למודו על ידי שניים שהם מחדדים זה את זה קונים השכל העליון ולכך הם זוכים לתורה שהיא מתעלה על הכל. כלומר השכל הפשוט שהוא שכל התורה שהוא על כל, לדבר זה הוא זוכה.
רב נחמן בר יצחק אמר שזוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה שנאמד אורך ימים בימינה, וכל זה מפני שעל ידי שהם מחדדין זה את זה השכל מתעלה למעלה עד שמגיעים אל המדריגה שמשם אריכות חיים. ודברים אלו עמוקים מאוד.
עוד אמרו שם אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחים זה את זה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו׳ אין דבור אלא נחת שנאמר ידבר עמים תחתינו עד כאן. אף על גב דבשאר מקום אמרו (מכות י"א) אין דבור אלא קשה כדכתיב דבר אתנו אדוני הארץ קשות. התם איירי במילי דעלמא אז הדבור הוא קשה אבל בדברי תורה הוא נחת, שכך אמרו גם כן (ספרי בהעלותך) מיום שנענשו ישראל בשביל המרגלים לא נגלה למשה בלשון דבור עד סוף ארבעים שנה, שלא היה הדבור עם משה פנים אל פנים, והרי מבואר כי לשון דבור הוא פנים אל פנים כאשר הוא במילי דשמיא, והוא ידוע למבינים ואין כאן מקום זה.
ואמר ר׳ אבא אמר ר"ש בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה את זה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולם שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. ואם אין עושים כן גורמים לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר ברח דודי וגו.
ופירוש זה מה שאמר שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה , ר"ל כשם שהם נוחים זה לזה וערב עליו דברי חבירו, כך הקדוש ברוך הוא מקשיב להם וערבים עליו דבריהם. ומה שאמר אחר כך שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה הקדוש ברוך הוא שומע לקולם, דבר זה כמו שכל אחד שומע לקול חבירו כך השם שומע לקולם.
ואין דבר זה דומה למה שאמר לפני זה שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה, כי כאן מדבר שהם מקשיבים כל אחד לדברי חבירו ונותן לבו על דבריו לכך הקדוש ברוך הוא שומע לקולם גם כן. ואם אין עושים כך גורמים לשכינה שתסתלק ותפרד מישראל, שדבר זה מה שאין מקשיבים זה לזה הוא פירוד זה מזה וגורם שהשכינה תסתלק ותפרד מישראל. אבל אצל אותם שהם נוחים לא אמר כך רק אצל המקשיבים זה לזה, כי המקשיבים זה לזה יש להם חבור ביחד ביותר שמקשיבים זה לזה וכל אחד נותן לב על דברי חבירו וכאשר אין עושים כך כמו שהם דוחים החיבור כך הקדוש ברוך הוא מסלק השכינה ונפרד מישראל, ודבר זה מבואר.
ועוד כאשר הם נוחים זה לזה בתורה ומקשיבים זה לזה בתורה הם נעשים אחד לגמרי על ידי התורה שהיא אחת, וכאשר אינם מקשיבים זה לזה להיות מתחברין ביחד וכאלו היה חס ושלום חילוק בתורה לכך השכינה מסתלק מישראל. כי אין השכינה עם ישראל רק בשביל כי נתן להם תורה שהיא אחת. לכך הקדוש ברוך הוא שהוא אחד הוא עם ישראל, ודבר זה תמצא במדרש בפרשת תרומה (שמו"ר פל"ג) על ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וזה אמר אחר שנתן להם התורה על הר סיני כי השם יתברך שהוא אחד מתחבר עם התורה שהיא אחת, ולכך כאשר אין מקשיבין זה לזה כאלו היה הם ושלום חלוק בתורה דבר זה גורם שתסתלק השכינה מישראל כאשר אין התורה אחת כי לכך השכינה בישראל בשביל שיש להם תורה אחת כמו שהוא יתברך אחד. וכן מה שאמר שאם מקשיבים זה לזה הקדוש ברוך הוא מקשיב לקולם, כי כאשר הם מתחברין ביחד על ידי התורה שהיא אחת, הקדוש ברוך הוא מתחבר עמהם כמו שאמרנו כי השם יתברך עם ישראל מצד שנתן להם תורה שהיא אחת.
א"ר אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילין זה בזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר ודגלו עלי אהבה אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית ייהו רבא במתא למגמר מיניה. פירוש: כאשר הם חסרים בתורה וכל אחד אומר לחבירו טעית בזה וזה מפני דלא גמירי, ועם כל זה הם עוסקים ביחד בתורה בשביל אהבתם את התורה, ובשביל כך השם יתברך אוהבן על ידי שהם אוהבים את התורה.
ויש לך להבין אלו ארבעה דברים אשר נזכרים זה אחר זה כי כל אחד ואחד בפני עצמו, ואמר תחלה המחדדין זה לזה בהלכה, ואחר כך אמר נוחין ואחר כך אמר המקשיבים זה לזה, ואחר כך אמר המדגילין זה לזה בהלכה. וכל אלו דברים הם ידועים בחכמה והמידה האחרונה המדגילין זה לזה בהלכה, פירוש המדגילין לשון פועלין זה לזה שהאחד מטעה את חבירו ואמר לו טעית כי לא כך הוא, ולכך הקדוש ברוך הוא אוהבן שעם שהם חסרים בתורה בשביל אהבת התורה מתחברים זה עם זה וכל אחד מקבל בושה מחבירו.
אמר דבי אילעי בד ברכיה שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה לזה האחד מת והאחד גולה. פירוש כי ראוי שיהיו מתחברים בהלכה כמו שהתבאר כי התורה היא אחת, ולפיכך ראוי לשני תלמידי חכמים שהם בעיר אחת שיהיו מתחברים ביחד, ואין דבר שיש לו החבור ביחד כמו שני תלמידי חכמים, מצד השכל והתורה שהיא אחת מקשרת ימין ושמאל. ולפיכך שני תלמידי חכמים שהם בעיר אחת ראוי להם שיהיו נוחים זה לזה עד שיהיה להם חיבור ביחד. וכאשר אינם נוחים זה לזה בהלכה כל דבר שראוי להיות חיבור אחד כאשד נפרדו דבר זה הפסד לשניהם. לכך האחד מקבל הפסד מצד שמאל ומגיע לו המיתה, ואחד גולה ודבר זה הפסד מצד הימין. והדבר הזה מבואר לנבונים, כי היה ראוי להם החיבור כמו יד ימין ויד שמאל מצד התורה שהיא מחברת שניהם. ולפיכך האחד מת והשני גולה ויש לך להבין זה מאוד.
ולפי מה שהתבאר שצריך האדם הכנה שהיא ראויה ומתיחסת שיקבל התורה השכלית, ולכך התלמיד שהוא בא לקבל את התורה, צריך שיהיה לו גם כן הכנה מיוחדת עד שראוי לקבל התורה. ולכך אמרו בפרק במה מדליקין (שבת ל׳ ע"ב) אמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים.
ומקשה שם מהא דאמרו שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה ואפילו לדבר הלכה ומתרץ לא קשיא הא ברב הא בתלמיד ואי בעית אימא הא והא ברב ולא קשיא הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח כי הא דדבה מקמי דפתח לחו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא עד כאן.
פירוש: התלמיד מצד שהוא מקבל התורה מתקרב אל התורה, ולכך כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר דהיינו מרירות תכווינה (שבת ל ב). כי התורה השכלית יש לה יחוס אל האש, כי השכל הוא פועל והחמרי הוא מקבל. ואין לך דבר שיש לו כח פועל כמו האש, ולכך מדמה הכתוב השם יתברך אל אש דכתיב (דברים ד׳): "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא". לכך ראוי שתהיה התורה אל האדם המקבל בערך אש, דהיינו שכאשר מתקרב אל האש הוא בפחד וביראה מפני גודל כוח הפועל אשר יש לאש, ובך ראוי שיהיה אל התלמיד נחשב התורה אש, וזאת הבנה צריך שתהיה אל המקבל שאז ראוי אליו התורה.
ומי שאין התורה בערך זה אליו רק מתקרב אל התורה בלא יראה הוא נכווה, כי פועל בו התורה כמו מי שמתקרב אל האש בלא יראה כי הוא ממעט כבוד התורה. אבל רבו שכבר יש לו התורה ואין מתקרב אל התורה עתה, ראוי שיהיה בשמחה ובשלימות, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.
ולטיבו צריך שיהיה הרב בשמחה- וקאמו אבע"א הא והא ברב הא קודם דפתח בשמעתתא ואוי שיהיה לו שמחה כדי שיהיה לבו רחב בתורה. ואי משום כבוד התורה הרי עדיין לא התחיל בתורה אבל כאשר התורה יוצא מפיו התורה עצמה היא של אש ומאחר שהיא של אש צריך שיהיה יראה כמקום אש. משל לאדם שמתקרב עצמו אל המלך קודם שמגיע אליו יש לו שמחה- וכאשר הוא לפני המלך אז ראוי שיהיה לו אימת מלכות, וכך ראוי לאדם שיהיה בשמחה ובשלימות קודם, שאז השכינה שורה אלא מתוך שמחה כדאמר שם, וכאשר הוא עם התורה מפני כבוד השכינה שהשכינה עם התורה ראוי שישב באימה וביראה: