נתיבות עולם/נתיב השלום/ג
בפרק כסוי הדם (חולין דף פט.) אמר ר' אילעאי אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנא' תולה ארץ על בלימה רבי אבהו אמר שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם. יש לך לדעת כי חלקו החוקרים על ענין הארץ באיזה סבה הארץ עומדת באמצע השמים ואינה זזה בכללה ממקומה, יש שנתנו טעם מפני שאין ראוי לה לזוז כי לכל מקום שהיתה נוטה היתה נוטה אל צד זה יותר מצד זה, ולמה תהא נוטה אל צד אחד יותר מצד השני ולפיכך היא עומדת באמצע. ויש נתנו סבה עצמית אל עמידת הארץ באמצע, כי הסבה שנתנו הראשונים שאין ראוי שתהיה נוטה לצד אחד אינה סבה עצמית, כי אף אם היה דבר אחר מה שהוא היה ג"כ לפי דבריהם עומדת באמצע, שהרי נתנו הסבה במה שמקומה האמצע ולפיכך אינה זזה משם, אבל ראוי לתת סבה עצמית לעמידת הארץ, ואמרו כי מצד כבידות הארץ ראוי לה האמצע, כי ראוי לה מקום המטה במוחלט כי היא הכבידה בכל היסודות ולכך מקומה היא המטה במוחלט שאם היתה זזה ממקומה היתה נוטה אל המקיף, וראינו כי הדבר שהוא קרוב אל המקיף הוא יותר דק כמו האש היסודי הוא דק מאוד והוא קרוב אל המקיף, ואחר כך האש, ואח"כ האויר שהוא דק ואינו דק כמו האש, ואחר כך המים, ואח"כ הארץ שהיא כבידה לגמרי לכך היא במקום המטה לגמרי. והנה רבי אלעאי שאמר אין העולם עומד אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה, הוא דעת שהארץ עומדת בשביל שמקומה באמצע אין ראוי לה הנטיה לצד זולת צד. וזה שאמר אין העולם עומד אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעתך מריבה ואינו יוצא מן השווי, כי בעלי מחלוקת יוצאים מן השווי בכח מחלוקת שלהם ומי שבולם עצמו בשעת מריבה אינו יוצא מן השווי לכך בזכותו העולם עומד, שהרי העולם עומד בשביל סבה זאת שהארץ היא באמצע והוא השווי הגמור מבלי שתהיה נוטה לצד זה יותר מצד זה, ולכך עמידת הארץ בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שאינו יוצא מן השווי והוא האמצע, והוא דעת הראשון שזכרנו שאמרנו כי הארץ עומדת באמצע בשביל שאין לה לזוז לצד זה יותר מלצד אחר ולכך נשארה במקומה. ומי שאמר שאין העולם עומד אלא בשביל מי שמשים עצמו כאלו אינו, הוא שסבר דעת השני כי העולם עומד בשביל שהארץ מקומה המטה, וזה כי מי ששם עצמו כאלו אינו הוא משפיל עצמו למטה לגמרי ולכך בזכותו העולם עומד שהרי אם לא שהארץ דורש המטה הגמור לא היתה הארץ עומדת כלל, ולפיכך הארץ עומדת בשביל מי ששם עצמו כאלו אינו לפי שהוא דורש המטה במוחלט, ודבר זה הוא עמידת הארץ כמו שאמרנו. לכך אמרו אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כלו' שלא היו דורשים החשיבות והמעלה והיו משפילים עצמם ביותר שהרי אמרו ונחנו מה כלו' שאין אנו מבקשים החשיבות כי אנחנו מה והיו דורשים השפלות והמטה, ודבר זה עמידת הארץ שהיא עומדת בשביל שאינה דורשת המעלה, שאם היתה זזה ממקומה א"כ היתה דורשת המעלה שכל אשר היתה זזה מעט ממקומה היה לה זה דרישת המעלה שהרי היתה מתנועע אל השמים וזהו דרישת גבהות. אמנם בנתיב הענוה יתבאר, כי דבר זה שאמרו שאין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן, ר"ל כי המטה יש לו מדת הפשיטות לגמרי לא כמו ההתרוממות שאין לזה מדת הפשיטות כמו שיתבאר בנתיב הענוה באריכות, מדת הפשיטות הוא קיום העולם שאין לך דבר שיש לו קיום כמו מדת הפשיטות כמו שבארנו שם. וכך יש לפרש גם זה שאמר שמשים עצמו כאלו אינו ג"כ על דרך זה ואין כאן מקום להאריך בזה, רק שבארנו כמה גדול המדה הזאת מי שבולם עצמו בשעת מריבה שהעולם עומד עליו מטעם שאמרנו כי אין סר מן האמצעי כלל לצאת לצד מיוחד וזהו קיום העולם, ואין להאריך בזה ובנתיב הענוה בארנו עוד:
ובפ"ק דשבת (דף י.) אמר רבא בר מחסיא אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ע"כ. ופירוש זה אע"ג דכבר נגזרה הגזירה שירדו למצרים, מ"מ צריך סבה גדולה שע"י זה תקויים הגזירה, כי לפי ענין הגזירה צריך שיהיה לה סבה גדולה, ולכך אמר שאם לא היה דבר זה מה שהיה משנה בין הבנים שהוא דבר גדול לא היה הדבר הזה סבה אל דבר גדול כמו ירידת מצרים, כי דבר קטן אינו נעשה סבה לדבר גדול שאין זה סדר ומנהג העולם כך כלל. ומה שאמר משקל ב' סלעים כי שתים הוא מספר ואין חלוק בין שעשה יעקב ליוסף משקל עשרה סלעים או מאה סלעים ראוי לומר בשביל משקל שתים בלבד מפני שמספר שנים הוא מספר, ולכך נקרא שנים מלשון שנוי כי המספר אינו בלא שנוי כי כל אחד הוא בפני עצמו ויש שנוי בין זה לזה, ודבר זה פירשנו במקום אחר, וכאשר יעקב עשה חלוק ושנוי בין הבנים אמר בשביל משקל ב' סלעים שהוא נחשב מספר. אבל אם לא היה רק משקל אחד אין זה מספר ואין זה דבר חשוב כלל ולא היה זה שנוי, אבל בשביל שהוסיף ליוסף משקל ב' סלעים בזה עשה שנוי בין הבנים היה דבר זה גורם מחלוקת עד שהיה זה סבה שירדו למצרים. ועוד כי תכף ומיד שהוסיף ב' סלעים נראה חלוק, וזה כי בודאי אלו היה מוסיף סלע אחד היה יוסף ראוי לאותו סלע כמו בן אחר ואין זה חלוק ולא היו מקנאין בו אחיו כי נתן לו סלע אחד ולאחר יתן ג"כ סלע, אבל כאשר יש כאן ב' סלעים אם נתן סלע אחד ליוסף היה לו לתת סלע השני לאחר ולכך ע"י שתי סלעים היה המחלוקת, וגם זה נכון הוא קרוב אל פירוש ראשון:
ואמר (מגילה דף ו:) ר' יוחנן משום רשב"י מותר להתגרות ברשעים שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, תניא נמי רבי דוסתאי בר מתון אומר מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז שנאמר עוזבי תורה וגו' ואם לחשך אדם לומר והכתיב אל תתאחר במרעים, אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים אל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, איני והאמר רבי יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו כו' ולא עוד אלא שרואה בצריו שנאמר כל צורריו יפיח בהם לא קשיא הא במילי דשמיא הא במילי דעלמא אי בעית אימא הא והא במילי דשמיא הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע שאין השעה משחקת לו ואי בעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דא"ר הונא למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו והא כתיב לא יאונה לצדיק כל און אלא צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ואב"א שעה משחקת לו שאני ע"כ. באו לבאר כי המחלוקת היא מדה מגונה מאוד, אבל לא בכל מקום היא מגונה כי הריב טוב עם הרשעים ועוזבי התורה, וכאשר הוא מילי דשמיא אז יש לו להתגרות ברשע כאשר אין השעה משחקת לו ודבר זה מבואר:
בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז.) ת"ר ג' דברים צוה אחיתופל את בניו אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. פי' כאשר יום טוב עצרת ברור זרעו חטים כי אז בודאי מצליחין החטים. ויש לשאול מה ענין אלו דברים שצוה עליהם ביותר. ונראה מפני כי ראה אחיתופל שהיה בקושרים ובמחלוקת שהיה לו ומה שמגיע אליו מן המחלוקת, ואין דבר גדול מזה שהיה מגיע לו דבר מגונה כמו זה שהיה חונק עצמו ולפיכך היה מזהיר על המחלוקת. ובודאי אל אחיתופל היה ראוי להזהיר על המחלוקת יותר מן האחרים כאשר אין חכם גדול יותר מבעל נסיון, ולפיכך אמר אל תהיו במחלוקת כי המחלוקת הוא דבר רע כמו שהתבאר. וכדי לחזק יותר אמר שיהיו נזהרים וזריזים שלא יבא סבה לבטל השלום שהוא דבר גדול, והנה השלום הוא מצד ג' פנים, האחד הוא שלום בית דהיינו עם אשתו וזה נקרא שלום בית, השני השלום שיש לו עם ריעיו וחביריו והוא השלום שיש לו עם עצמו, והג' עם שאר בני אדם שלא יהיה במחלוקת עמהם, ודבר זה תלוי בשלום מלכות שהוא מחזיק השלום בעם. ולכך כנגד שלום ביתו שהוא עם אשתו אמר יום של עצרת ברור זרעו חטים, כי עיקר ביטול שלום בית שהוא עם אשתו הוא מתוך שאין לו חטים, וכדאמרינן בפ' הזהב (בבא מציעא דף נט.) לעולם יזהר אדם בתבואה בתוך ביתו שאין מריבה בתוך ביתו אלא בשביל חטים שנא' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, הרי שמניעת חטים הוא שמביא לידי מחלוקת, ולהסיר סבת המחלוקת אמר דרך רמז וחכמה י"ט עצרת ברור זרעו חטים, כלו' שאז יהיה לכם חטים ויהי' לכם שלום בית. וכנגד השלום השני שלא יתחדש מחלוקת בין איש ובין אחיו אמר אל תהיו במחלוקת זה עם זה, כי דבר זה נחשב כאלו הוא חולק עם עצמו כי אחיו הוא כמותו. ושלא יבא לידי מחלוקת שהוא בין איש לרעהו אמר אל תמרדו במלכות בית דוד שהוא שלום מלכות, וכמו שאמרו (אבות פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ולפיכך אמר ואל תמרדו במלכות בית דוד שהוא סבה לבטל המחלוקת ולהעמיד השלום. ודוקא בית דוד כי אל דוד נתנה המלכות אבל שאר מלכות מפני שאין ראוי אליו המלכות מתחדש מזה המחלוקת כמו שהיה אצל שאול שלא היה ראוי לו המלכות ונתחדש מלחמות בשביל זה. כלל הדבר כי ג' צוואות אלו כנגד ג' מחלוקת שהאדם צריך להרחיק ולקרב השלום, האחד שלום בית וזה הוא ראשון, וכנגד שלום בית אמר יום עצרת ברור זרעו חטים כמו שהתבאר, כי החטים גורמים שלום בית דכתיב השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, השני איש את אחיו ועל זה אמר אל תהיו במחלוקת וזהו שלום עם אחיו ועם אוהבו, השלום השלישי הוא שלום מלכות שהוא סבה אל השלום אשר יש לעם ואין איש את רעהו חיים בלעו כנגד זה אמר ואל תמרדו במלכות בית דוד שהוא שלום מלכות שעל ידו השלום שאין איש את רעהו חיים בלעו. ובספרי (במדבר, ו) וישם לך שלום זה שלום מלכות בית דוד, שתראה מזה כי מלכות בית דוד הוא שלום ישראל שהרי עליו הכתוב אומר וישם לך שלום, והוא עד על פירוש זה. ויראה כי על זה אמרו בפרק הרואה (ברכות דף נו:) אמר ר' יוחנן שלש שלומות הן נהר צפור וקדרה, נהר דכתיב הנני נוטה אליה כנהר שלום, צפור דכתיב כצפרים עפות כן יגן עליהם ה' צבאות וגו', קדרה דכתיב ה' תשפות שלום לנו. ואין נראה כי בא לומר כי שלש שלומות נמצאו בכתוב, כי אין משמע כך לשון ג' שלומות הן, אבל פירוש זה, כי ג' מיני שלומות הן, השלום האחד הוא אשר צוה אחיתופל אל תמרדו במלכות בית דוד, ועל זה אמר שלום של צפור כי הצפור הוא פורח למעלה ובצל כנפיו מסתופפים את אשר למטה, וזהו דומה למלך אשר תחתיו מסתופפים העם ויש להם שלום זה עם זה, ועוד אמר כי יש עוד שלום הוא שלום נהר, וזה כי הנהר הוא שלום וחבור בין נהר לנהר כי הנהר נמשך מנחל זה לנחל השני עד שמתחברים כל הנחלים לאחד, וזה שאמר הכתוב הנני נוטה אליה כנהר שלום שלא יהיה מחלוקת והבדל בין איש לאחיו כמו הנהרות שהם מתחברים יחד וזהו שלום השני, שלום השלישי הוא שלום קדירה כי הקדירה יש בה תבשיל ותבשיל מחבר את התבשיל עד שיתערב זה בזה עד שהם תבשיל אחד לגמרי, ודבר זה שלום איש ואשה שהם מתחברים יחד עד שהם גוף אחד כמו התבשיל הזה שנעשה בקדירה גוף אחד וזהו השלום השלישי. וכל השלומות האלו צוה אחיתופל כי האיש החכם הוא עומד על שלמות מעלת השלום, והפך זה חסרון השלום הדבר הרע שמגיע מזה עד שאמרו בכל מקום גדול השלום, ולפיכך אחיתופל שהיה חכם ואין חכם כבעל הנסיון הוא אשר עמד על זה ולכך צוה בשעת מיתתו על השלום, מפני כי אחיתופל היה גורם מחלוקת בישראל, וחשב כי בזה ימצא שלום במותו על מה שחטא במחלוקת ולכך היה מצוה על השלום, ועל ישראל שלום. אמן: