נתיבות עולם/נתיב העבודה/יב

<< · נתיבות עולם · נתיב העבודה · יב · >>

במגילה בפרק הקורא (מגילה דף יח.) אמר רבי אליעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם שנאמר היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע, דרש ר' יהודא איש כפר נבוריא ואמרו לה איש כפר גבור חיל מאי דכתיב לך דומיה תהלה סמא דכולא משתוקא. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין. ופירוש זה כי מי שמספר בשבחו של מקום הוא עולה אל מדריגה שאינה בעולם, והוא ממדריגה שאינו שייך לאדם לכך הוא נעקר מן העולם, כי יש לאדם להיות נשאר במקומו ובמדריגתו, וכאשר יוצא מן מעלתו שיש לאדם בעוה"ז נעקר מן העולם הזה שמקומו בעוה"ז. ודבר זה רמז בכתוב לך דומיה תהלה ול"ך במספרו חמשים. וכן דומיה שהוא דום ודו"ם הוא במספרו חמשים, ויש לו לדום מלשבח יה, כי השבחים היתרים שהאדם משבח להקב"ה הם משער החמשים אשר אין השער הזה נמסר לעולם הזה ולכך לך דומיה תהלה. וכן אמר הכתוב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, כלו' מי זה הוא שהוא יכול להתדבק במדריגת החמשים שהוא מסולק מן העולם הזה, ומ"י במספר חמשים כלו' מי שעולה עד המדריגה הזאת, וזה שאמר ישמיע כל תהלתו כ"ל במספרו חמשים כי שבחו הוא משער החמשים שאין לו תכלית וקץ, וכך מ"י במספר חמשים כלו' מי הוא זה אשר יש לו דביקות אל שער החמשים, ולכך המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם. ואין הדבר הזה דומה למה שאמרו בפרק אין עומדין (ברכות דף לג:) ההוא דנחית קמיה וכו'. דבר זה אינו כי מה שאמר כאן שאסור לספר בשבחו של מקום היינו אחר התפלה שנראה שלא בא רק לספר בשבחו של מקום, ודבר זה אסור מטעם שאמרנו כי שבחו של מקום אין העוה"ז מגיע אליו כלל כי אין העולם משער החמשים הלכך הוא נעקר מן העולם. אבל בתוך התפלה מותר שלא בא לספר שבחו רק בשביל תפלתו, ואמרו (שם ל"ב א') לעולם יספר בשבחו של מקום ואח"כ יתפלל, כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עלה והאדם הוא העלול אל העלה ובזה הוא מספר שבח הש"י שהוא ית' עלתו והעלה הוא התחלתו והוא ית' תכליתו. ולכך תקנו ג' ראשונות שהם שבח המקום בתחלה וג' אחרונות שהם שבח הש"י בסוף, לומר כי הוא ית' שהוא העלה הוא התחלתו והוא ית' תכלית האדם. ולכך מה שהוא ית' נותן לו צרכו, אין זה בשביל כי האדם נחשב לדבר מה, זה אינו רק בשביל בוראו שהוא ית' התחלתו ותכליתו והכל הוא למענו ית' ומצד הזה ראוי שיתן לו הש"י צרכו, ולכך מספר בשבח התחלתו בתחלה ובסוף מספר בשבחו ג"כ בשביל שהוא ית' ג"כ תכליתו והעלול הוא באמצע. והבן הדברים ותמצא ברור מה שג' ראשונות ושלש אחרונות הם שבח המקום ובאמצע הוא צרכו של העלול, וא"א לפרש יותר. ועל פי זה יש שני קרבנות ביום תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים לומר כי הוא ית' התחלה אל האדם והוא ית' תכליתו. ולכך עיקר התפלה שנתקנה נגד התמידים הוא עם דמדומי חמה בבקר ובערב, לומר כי הוא ית' התחלת האדם והוא ית' תכלית האדם וצרכי האדם באמצע דהיינו כל היום, ואחר שהוא ית' התחלתו ותכליתו ראוי שיהיו צרכיו נעשים מן הש"י והבן זה. ומפני כי היה מרבה בשבח המקום בודאי דבר זה אין לעשות, רק יאמר ה' שבחים שאלו השבחים הם מגיעים עד שער החמשים, אשר רמז במה שאמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. וזה כי ז' שבחים כנגד ז' שערים משערי בינה שנבראו בעולם שכל אחד כולל ז', כנגד ימי הספירה שהם מ"ט ימים, והם ז' שבועות שבכל שבוע ז' ימים, והשבח השמיני הוא כנגד שער החמישים שאין בו ספירה כלל ולא נמסר למשה. וכנגד זה עצמו תקנו ח' שבחים ביהללוך וח' שבחים ביתברך נגד שער החמשים. ולכך היו נוהגים לומר יתברך אמן, מפני כי הז' שבחים בפני עצמן והח' הוא נבדל מהם ואין מחובר למנין ז':

אמנם הפרש יש בין אותם שזכר ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא ובין אלו ח' שבחים שביהללוך וביתברך, כי אותם לא נזכר בהם רק שיש לשבח את הש"י, וכן ישתבח וכן כולם שאין נזכר בהם שבח פרטי ולכך לא שייך לומר בזה סיימת לכולה שבחיה דמרך כיון שלא הזכיר שבח פרטי כלל, אבל זה שאמר שבח פרטי העזוז והגבור שייך בזה סיימת לשבחיה דמרך. ובאולי יאמר האדם א"כ משה עצמו למה הזכיר אותם והרי יאמרו סיימת לשבחיה דמרך. אין זה קשיא, כי דברי משה מפי הש"י ולא אמר משה מעצמו, ולכך כיון שאמרם משה ותקנו אנשי כנה"ג בתפלה הוא מותר. ואי לא תקנו אע"ג דאמר משה לא היה רשאי האדם לומר, דסוף סוף נראה כאלו בא לספר כל שבח המקום, אבל השתא דתקנת סדר התפלה כך הוא אין שייך לומר שבא לסיים שבחיה דמריה. ומ"מ אי לא דאמרם משה לא היו רשאים אנשי כנסת הגדולה לתקן אותם בתפלה כי נראה שקבעו לסיים השבח, אבל השתא דמשה אמרינהו מפי הש"י ואנשי כנה"ג תקנו סדר התפלה כמו שאמר משה לא שייך בזה לומר סיימת לשבחיה דמרך. ועוד כי מרע"ה כיון באלו ג' שבחים, כי בא להגיד להם שישמרו המצות ולא יעברו עליהם, כי הלא הוא ית' גדול וכפי גדלו וטובו נותן שכר למי שמקיים המצות ולמי שהוא חוטא הוא גבור לשלם בגבורתו לעוברי רצונו ולכך לא יעברו מצותיו. ואמר הנורא כי שנים הראשונות הזכיר כנגד השכר והעונש זכר והנורא, כי מביא הש"י עונש שיקחו ישראל מוסר ויעשו המצות ולא יחטאו כמו שעשה לישראל שהיה מביא פורעניות ליראם ולפחדם שלא יחטאו. וזה כתיב בכל מקום שהש"י מביא פורעניות כדי שייראו ישראל מן הש"י ויהיה להם השכר הטוב שיש לצדיקים ויהיו נצולים מן העונש שיש לרשעים. לכך זכר משה אלו שלשה. וכיון שזכר אותם משה בתורה ובתורה הם שייכין להזכיר, לכך תקנו אותם אנשי כנסת הגדולה ג"כ בתפלה ואין כונתו לסיים שבחיה דמריה, אבל אם יאמר שאר שבחים שייך לומר סיימת לשבחיה דמרך. וכל זה תוך התפלה שיש לספר שבחו של הקב"ה, אבל אח"כ אסור לספר בשבחו של מקום יותר מדאי, והמספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם:

ורש"י פי' הטעם דאסור לספר בשבחו של מקום היינו בקביעות בברכה ומשמע שלא בברכה מותר. ולא ידעתי כי לפי הטעם שאמר המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם מה חלוק יש בברכה או שלא בברכה. ולפיכך הפייטנים הראשונים שקבעו הפייט תוך התפלה ולא קבעו אחר התפלה כמו שכתוב בטור א"ח (סי' ס"ח וקי"ב). ובטור א"ח שבח המנהג אשר קבעו הפיוט אחר התפלה, ואין זה כך, כי אחר התפלה אסור לספר בשבחו של מקום, וכן יש לעשות שלא לספר בשבח של מקום אחר התפלה. ולכך אותם שאומרים השיר אשר נקרא שיר היחוד הוא איסור גמור, ובעלי בתים תקנו לומר אותו ומתחלה לא הנהיגו לומר רק ביה"כ, ואפשר כי אין נקרא זה המספר בשבחו של מקום יותר מדאי כי יום זה קבוע לספר בשבחו של מקום, יען כי האדם קדוש וביום זה מעלתו כמו מלאך ואל יפנה אל דבר אחר כלל, ומצד הזה ראוי שיתן שבח ושירה להקב"ה, אבל לומר כל יום ויום שבח להקב"ה דבר זה לא הגיע מן החכמים. ואף ביום הכפורים, כיון שאנו רואים כי תקנו כל הפיוט תוך התפלה לא אחר התפלה כי בזה שייך לומר שאסור לספר בשבחו של מקום והמוסיף הוא גורע, ואין לסתור דברי חכמים בדמיונות בעלי בתים שיחשבו כי בזה מגיעים עד שער הפנימי. ואם אי אפשר לאדם לבטל המנהג שאומרים הפיוט של שיר היחוד אשר נתחדש מבני אדם אשר אינם בעלי תורה, יאמרו אותו קודם ברוך שאמר ועל זה הוא שייך כי הכל הוא דברי שיר, ומה ענינו לאחר התפלה אין זה אלא לעבור דברי חכמים ולהיות בעונש גדול יותר מדאי, ודי בזה לשומע:

ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מד:) היערוך שועך לא בצר ריש לקיש אמר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים מלמעלה. ופירוש זה, כי המאמץ בתפלה עושה עצמו מדוכא ועלול ולב נשבר בשביל צרכו שהוא מתפלל עליו, ואין לזה שהוא נשבר ונדכה לגמרי שום צרים. ורבי יוחנן סבר שהאדם יבקש רחמים שאל יהיה לו צרים מלמעלה, וזה יותר טוב כי קרוב תפלה זאת אל הש"י שלא יהיה לו צרים כי הוא דבר ראוי מצד עצמו, וכאשר האדם מתפלל שיתן לו הש"י עושר אפשר שיהיה לו מקטרגים למעלה שאין ראוי לעושר, אבל כאשר מתפלל שלא יהיה לו מקטריגים שוב על הדבר שהוא מבקש אין מקטריגים. ומזה משמע שיתפלל אל הש"י שלא יהיה לו צרים, אבל שיתפלל ולומר למלאכים אל תהיו צרים לי זה אין ראוי רק שיהיה זה דרך התפלה אל הש"י. אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וגו', ואין זה ראוי כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו ולא מצאנו זה. והא דאמרינן במסכת תענית (דף טז.) שכאשר גזרו תענית היו יוצאים לבית הקברות כדי שיתפללו עלינו המתים רחמים, אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו רק שאנו הולכים לבה"ק ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים ג"כ ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפי' אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך רק היא דרך תפלה ובקשה וח"ו שיתפלל כך. וי"ל כי מה שאנו אומרים מכניסי רחמים הכניסו וכו' אין זה בקשה כלל רק שהאדם מצוה כך למלאכים שהם מכניסים התפלה להכניס התפלה לפני הש"י, ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפלתו לפני הש"י. ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי רק שיהיה מכניסי רחמים תפלה על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י ע"ז, ולכך מה שמבקש מכניסי רחמים הוא תפלתו אל הש"י כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפלה ישמיעו תפלתינו, מכניסי דמעה יכניסו דמעותינו, ולכך ישתדלו וירבו תחינה ובקשה וכך ראוי שהתפלה היא אל הש"י שמכניסי רחמים יכניסו רחמינו. וכך היא ג"כ בתחינה שהוא לש"ץ קודם התפלה, ואותה היא ראויה בודאי שמתפלל אל הש"י שיעמיד לו המלאכים הממונים על התפלה שיכניסו תפלה שלו לפני הש"י. רק שבני אדם טועים ומפסיקים ואומרים בקשה זאת תוך הברכות קודם ישתבח, וזה בודאי הפסקה דמה ענין זה אל הברכות רק יש לומר אותה קודם שמתחיל תפלת י"ח בקול רם, וזה בודאי י"ל. אבל שיאמר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו בתפלה זה אין לומר כלל רק יאמר מכניסי רחמים יכניסו רחמינו וכו'. ומכל מקום יש ליישב כיון שתכלית הבקשה הוא להכניס תפלתו לפני הש"י, אף שהוא אומר למלאכים הכניסו רחמינו אין זה יוצא מן השם ית' כלל שהרי התכלית של הכל הוא השם ית'. ומכל מקום כיון שלא מצאנו רק שיתפלל שיהיו הכל מאמצין כחו היה נראה לומר כמו שאמרנו מכניסי רחמים יכניסו רחמינו:

ועל לשון כל הפייטנים קרא תגר הראב"ע ז"ל כאשר לא הלכו אחר דקדוק הלשון בפיוטיהם כמו שהאריך בפירושו לקהלת (קהלת, ה). ואני אומר כי לא חשו רז"ל לדקדוק הלשון כמו זה, כי בודאי המקרא הוא כמו שנכתב בלשון קוד' ובודאי לשון זה שהוא לשון קודש אין לצאת מן דקדוק לשונו אפילו בתנועה אחת, ואם יש דבר זר בלשון הוא בשביל דרשה מה, וכן בתפלה שאמרו ז"ל (שבת דף יב:) השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכים נזקקין לו לפי שאין המלאכים יודעים בלשון ארמי, בודאי בזה היו נמשכים אחר הלשון והדקדוק, אבל בפיוט שהוא כמו שירה ושבח שאומר האדם והוא לשונו של אדם לא נמנעו מלומר לשון כמו זה אף שהוא יוצא קצת מן דקדוק הלשון כיון שמובן הדבור כראוי, שהלשונות כולם כשרים לכך כל דבור ולשון שהוא מובן לשמוע לא דקדקו יותר שהרי הלשון מובן לכל. ולכך מה שקרא תגר ג"כ על הלשון זננו בברכת המזון, כמו שבארנו להלן, וזה מפני שאמר רעינו הרי"ש בחטף אף אם מתחבר התיבה שאצל תיבה זו לומר גם כן זננו הזי"ן בחטף לא הקפידו, כי לשון צחות הוא כאשר אומר המלות שוות, ובדבר כמו זה שאין שינוי רק בתנועה והוא מובן אצל הכל כמו שאפשר לדבר זה כל הלשונות שאין צריך יותר רק כאשר יובן מן הלשון הענין לכך די בזה דסוף סוף מובן מן הלשון הענין. ויש לקיים דברי קדמונים שהיו כולם חכמים גדולים ידעו כל מצפוני חכמה ולא היה נעלם הקריאה מהם והוא נכון. רק מפני שיש לומר כי נוסח שלנו לא בא לנו מרז"ל ובא לנו טעות הלשון לפני שיתוף המלה שאצלה, נהגתי לומר זונינו במלאפום. וכן מה שקרא תגר על הפיוט ג"כ הוא דבר זה שלא הקפידו על הלשון כשההבדל בדבר מועט כל אשר הענין מובן. ומה שכתב כי למה לא מצאנו דבר זה בשירת מרע"ה, כבר אמרנו כי התורה אין להיות לה לשון רק לשון הקודש ולכך אין שינוי הלשון בלשון תורה, אבל מה שהוא שייך אל שיר ושבח אשר הם נאמרים בכל לשון כל אשר הוא מובן לא הקפידו עליו רז"ל. ועתה ראה אף כי בודאי אין שנוי בשבחים הנמצאים בתורה היינו שאין שנוי בדקדוק הלשון, אבל בודאי יש הפרש ג"כ, כי השירות שהם בתורה אין המובן אצל הכל כמו שהיא התפלה, אבל השירות אינם בלשון מובן כ"כ. ודבר זה מפני כי השירות צריך שיאמר אותם בשמחה ובטוב לב שהרי נקרא שירה והשירה באה מתוך שמחה, והתפלה היא בהכנעה יתירה שעומד באימה וביראה וכל אשר הוא בשמחה מדבר דברים שהם רחוקים כאשר לבו של האומר פתוח אז הוא מפליג בדבר, וכאשר מפליג בשבח הוא ג"כ סבה שאין הלשון כ"כ מובן, וכל זה בשביל הפלגת השיר והשבח שכל שירה הוא הפלגה, וכאשר השירה בעצמה [אינה] כמו שאר דברים שמדברים בני אדם לכך ג"כ הלשון קצת אינו רחוק מן דקדוק הלשון לעשות מן עומד יוצא או מן יוצא עומד, שכל זה הוא הפלגה שאינו מדבר דברים כמו שדרך בני אדם לדבר. ולפיכך תמצא כי בפיוט של פורים שהיה הנס דבר שהוא הפלגה ביותר ולכך הפיוט מפליג בלשון מאוד מאוד, וכל זה בשביל שבא לספר הנס ולתת שיר על זה ולכך הפליג בלשון ג"כ. וכן בט' באב ג"כ במקום שאומרים הפיוט בט' באב שטפנו גודל ההתאוננות הפליג הלשון ביותר, וכן כל הקינות הכל מפני גודל התאוננות הפליגו הלשון. והנה הפייטן עשה זה ג"כ בחג השבועות במוסף של יום ראשון מונה תרי"ג מצות ומנה אותם בלא סדר עד שהכל מתמיהין עליו, אבל נראה שכל ענין הפיוט אינו בדרך לשון רק בלשון רחוק ולפיכך עשה זה ג"כ שמנה המצות שלא כסדר, שאם מנה אותו כסדר היה נראה כמי שיבא ללמוד וכי מותר ללמוד תוך התפלה לכך מנאם בדרך פיוט שאין דבריו כסדר שאר דברים רק כמי שמפליג דבריו. ומפני כי ראיתי כי מאד מאד הפליג הראב"ע ז"ל דברים בענין זה על קדמונינו, ומי לא ישים על לבו ודעתו זה כי קדמונינו כל דרכם דרך חכמה ותבונה, ומי ששם לבו ודעתו על דבריהם ימצא כי לא סרו מדרך האמת אף בדבר קטן לכן אמרתי שלא להשגיח על דבריו כלל ע"כ: