נתיבות המשפט/חידושים/רנג
רצו עושין דין הטעם דכ' בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט אלמא דנחלות דין ונעשין דיינים ממילא כשהן ג' ומתנת שכ"מ כירושה הוא ועיין ביאורים דאפילו הקנה השכ"מ במעכשיו ולאחר מיתה שיש להן דין דיינים ודוקא במתנה במקצת שאפילו אם עמד א"י לחזור בו הוי כשאר מתנה ואין להם דין דיינים:
בד"א ביום דאז ראוין לדין דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא"כ בלילה דאינו ראוי לדין דין עדים להם ואין עד נעשה דיין:
יהנה פ' ואם קנו מידו י"ח דהוי קנין דברים וי"א דמהני:
אני מניח לפלוני דוקא בשכ"מ שכן דרך ל' שכ"מ להניח מעזבונו לאחרים משא"כ בבריא וודאי דלא מהני ל' מניח:
שה"ה שמועילים בבריא היינו בקנין:
בסי' רמ"ו ושם מבואר דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א"כ ג"כ בכאן אפילו בסתם מפרשין לשני שהוא בתורת ירושה ול"ה אפוטרופוס (ש"ך דלא כסמ"ע):
נוטל ר' זוז עודף דדורשין לישנא יתירא דכראוי לו דלטפויי קאתי:
לבני בבכורתו פי' ולא אמר כראוי לו (סמ"ע) ועיין ביאורים שהוא תמוה דודאי באמר בבכורתו אף שאמר כראוי לו הוא רק ידו על עליונה:
אין לו אלא חובו הטעם דמיחזי כריבית אבל אם אמר לב"ח כראוי לו גילה דעתו דמשום ניחא נפשא היא דעבד ליה ליכא ריבית:
לבני פלוני שהוא פשוט פי' שאמר לבן פשוט תנו לו ר' זוז:
אין לו אלא ר' זוז הטעם מפני שיכול לגרע ירושה מן הפשוט תלינן שאמר כן לגרע ועיין ביאורים דוקא כשאמר שהשאר יחלקו היורשים אבל בלא"ה אינו יכול לגרע אפילו פשוט מחלקו:
שאם אמר סתם ס"ל דלא בעינן יתור לשון בכראוי לו רק כשהזכיר בכורי אבל אם אמר סתם א"צ לומר כראוי לו:
או לפ' בע"ח והסמ"ע חילק וס"ל דדוקא פ' אשתי או בפ' בני אמרינן שמשום חביבות אמר כן אבל אמר לפ' בע"ח דבאמרו לפ' לחוד סגי אמרינן דמשום הכי הזכיר בע"ח כדי של"ת דבמתנת נתן לו:
דהיינו נמלך דאם הפסיק אמרינן דכשנתן להראשון לא היה בדעתו כלל על השני מש"ה הא' נוטל חלקו בשלימות והאחרון אחרון נפסד ומיירי במצוה מחמת מיתה דאל"כ אם הפסיק צריך קנין וכדין מתנה במקצת:
בבריא שזיכה כגון שנתן כיס מעות לאחד ביחד וזיכה להם ע"י אבל כשהקנה להם בק"ס למי שהקנה ראשון קנה ראשון:
גובה כולו מהיורשים הטעם דיורש כרעא דאבוה והוי ב"ח והמקבלי מתנה הם משועבדים נגדם ומ"מ אפי' כת"י גובה ממקבלי מתנה:
בנו קודם ועיין ביאורים דאין חילוק בין אם פי' הסך או שאמר לשליש או לרביע כל שאמר בלשון תנו וכיוצא שיכולין לפרשה בל' מתנה דינו כמקבל מתנה וכל שאמר בל' ירושה דינו כיורש:
ומתוך כך ציוה פי' בלי הפסק ועיין בסעיף י"ג שכתבתי הכלל בדינים אלו:
הרי זה כמי שנתן: אבל אם אמר תנו ק' זוז לפ' אם ישא בתי הוי תנאי גמור ואפי' המעשה קודם לתנאי דבשכ"מ דדבריו ככומ"ס דמי אין צריך לדיני תנאי ועוד דכיון דאין המעשה (נעשה) כגון זה שאמר תנו מבטל התנאי למעשה ולא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה רק כשנעשה המעשה בנתיים כגון בגט (ש"ך):
ונמכר ונאבדו: אבל החמיץ היין לא הפסיד המקבל שהרי ציוה ליתן לי דמי היין דהיינו אחר שנמכר ואפי' החמיץ כולה ודוקא שאמר מדמי ייני דהוי כאומר דקל לפירותיו אבל אם אמר ר' זוז כשימכר היין הוי דשלב"ל כמבואר בסי' ר' סעיף ד' בהג"ה וע' בגיטין ס"ה בתוס' שם:
ר' זוז מייני דלהכי אמר מייני שיהיה כל היין באחריות הר' זוז:
הואיל ולא סיים ועיין ביאורים שהרב קיצר כאן דמכל מקום ההפסד הוא לפי החשבון וכמבואר בסעיף י"ט אמנם זה כשההפסד הוא אחר מותו ומשום דבשעת מיתה תיכף זכה המקבל במתנתו והיורש בירושתו והוי כב' שהטילו לכיס שההפסד הוא לפי החשבון אבל אם נגנב בחיי הנותן אחר אמירת הנותן אז אם אמר מייני שייחד דבר מיוחד ההפסד לפי חשבון אבל אם אמר סתם מנכסי הוי כאומר ממה שישאר אחר מותי וההפסד להיורשים ואם חשב כמה שיש לו אצל אחרים בשעת אמירה המבואר בסעיף י"א אז אם נפסד אצל אותן האנשים ההפסד לפי החשבון אבל אם נגנב או נאבד בחיי הנותן ההפסד הוא ליורשים ואם הוקר או הוזל בכ"ע ההפסד והיוקר להיורשים אפי' אם אמר תנו שוה ר' מייני דכוונתו היה מה שיהיה שוה בשעת הנתינה ר' זוז יתנו לו לא פחות ולא יותר:
בית שמחזיק ק"ך: דנותן בעין יפה נותן ואמרינן ודאי כוונתו היה לתתו לו כל הבית ולא חלק מהבית:
אין להם לתת עד שתנשא ע' הפ' בביאורים שלי:
וכנ"ל עיקר: ואם אחרים נותנין לסיועת בתו להשיאה ומתה חייב להחזיר להנותנו אפילו לא אמרו על מנת:
יירשו אחרים תחתיהם: אע"ג דאותן אחרים אינן ראוין לירש מ"מ מהני ל' ירושה מכח ל' מתנה שאמר ליורשיו וע"ב:
בין אמר מנה סתם: ועיין ביאורים דאם יש שטר או עידי פקדון אף במקום שא"י לטעון שהחזיר מ"מ חיישינן לשמא הפקדון הוא טמון במקום אחר:
אלא בקנין (לא ייפה) ובמיפה כח שלא בדיקדוק כתב יפוי כח דהא במתנה במקצת שהיא מתנת בריא א"צ יפוי כח:
אפי' בקנין ל"ק: ואם אמרי מנכסי ע' סעיף י"ט:
הלוואתי לפ' אפילו לא אמר וכל שיעבודי דאית ביה ש"ך:
ואין היורש יכול למחול: הטעם כדי שלא תטרף דעתו דשכ"מ (סמ"ע) ועוד דמקבל מתנת שכ"מ הוא כיורש ואין היורש יכול למחול חלק של יורש חבירו:
הלוואה שיש לו ביד עכו"ם: הטעם דכיון דלא סמכה דעת הנותן שיפרע לו העכו"ם לאו למתנה גמורה מיכוין ועיין ביאורים דאם עשה בן אחד ליורש על ב' חלקים מנכסיו דזוכ' אפי' בהלוואת עכו"ם:
משכון ואם הקנה לו גוף המשכון במתנת שכ"מ קנה כמו בבריא:
ואפי' יש לו דקלים שלמים: ק"ק דהיה לו לכתוב כן בשם י"א דהרא"ש והטור פליגי (סמ"ע) וחצי דקל שכ' המחבר משכחת לה כגון שיש לו שותף:
יתנו לכ"א: פי' שיתנו לזה החצי ולזה החצי (סמ"ע):
ולבניו דהכל ל' דהנכללין נוטלין תמיד המחצה נגד הנפרטין הן שהן רבים או מועטין:
לבניו ולבתו ע"ב:
ופסק לה פחות: ה"ה אם פסק לה יותר ומיירי שהוא פסק פחות משליש בלא ידיעתה דאל"כ הוי כפסקה בעצמה:
אם הוא בנו: ואם הם מטלטלין והקנה בק"ס אף בבריא מהני:
נמצא זכר יטול מנה: ט"ס הוא וצ"ל יטול כפי תנאו וקמ"ל שאם הבטיח ליתן לזכר יותר אף שבשעת לידה לא היה ידוע אי הוא זכר מ"מ כשנתגלה אח"כ יטול כפי תנאו:
נתבטלה המתנה ול"ד לסעיף כ"ז דשם לא היה הלידה תנאי רק שהתחייב עצמו לזכר כך ולנקבה כך מש"ה כשילדה שניהם נוטלים שניהם משא"כ הכח שלידת הזכר והנקבה היה תנאי מש"ה כשילדה תאומים לא נעשה ממש כעין התנאי נתבטלה המתנה ולכך אפי' היה המקבל מתנה בנו או בתו ג"כ דינו הכי:
אין ממתינין לו: ולא חיישינן לרמאי דמירתת שמא יבוא אחר ויברך שדעתו היה אליו קרובה יותר ואי לאו דהיה ברור לו לא היה בא ודומה לדינא דאלים גבר המבואר בסי' קל"ט דהוי ג"כ מטעם זה:
או קרוב: היינו שאינו ראוי ליורשו דאם הוא ראוי ליורשו הקרוב קודם ואם אמר נכסי לקרובי ע"ב:
ובאו שנים שוין היינו שבאין בב"א אבל אי בא אחד קודם אמרי' מדהקדים נפשו ודאי לו חייב כמש"ל במתנה:
יחלוקו והש"ך חולק וס"ל דגם בזה אמרינן שודא ודוקא כשכותבין הרשאה זה לזה אבל בלא"ה יכולים היורשין לדחות לכאו"א כמו בסי' מ"ט גבי שני יב"ש ועיין ביאורים דדוקא בחוב צריך הרשאה אבל במתנה או בפקדון א"צ הרשאה:
בערכאות ע"ב:
לא אלו ולא אלו הטעם דבני שמעון ל"ק משום דא"א מקנה לדשב"ל ובני נפתלי ג"כ ל"ק משום דאדם מתנה בדשב"ל והתנאי נתבטל מש"ה נתבטל המתנה:
אף מהאמצעים: כיון שמתחילה כתב סתם מאיזה בית שירצה:
יכולין לעשות דשטר צוואה של מתנת שכ"מ אין לו דין שטר ויכולין היורשים לטעון פרענו מש"ה כותבין אף שלא אמר כתבו ובסי' רנ"ה סעיף ו' מיירי המחבר בשטר הודאה שיש לו דין שטר גמור שאין היורשים יכולים לטעון פרעתי וגם גובה מלקוחות בשטר זה ואעפ"כ כותבין העדים דהא קיי"ל דשכ"מ שהודה אין צריך לומר כתבו: