לדלג לתוכן

נתיבות המשפט/חידושים/עב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

כמו ריבית:    וריבית קצוצה לא הוי משום דלא קצץ עמו בשעת הלואה. ואם קצץ עמו שלא בשעת הלואה ע' ביו"ד אימת הוי ריבית קציצה או א"ר:

ריבית:    ואם משתמש בו והוא לא קיימא לאגרא אף דהיא עביד לאיגר פטור אפי' לצי"ש סמ"ע.) (ואם הוא קיימא לאגרא מסתמא אמרי' דודאי אדעת שכירות נחלה שלא נחשדהו בגזלן אבל אם נטלה בפי' אדעת שאלה שלא מדעת א"צ לשלם השכר רק אם ניפחת צריך לשלם פחתו ועיין ביאורים ס"ק א' ואם קצץ לשמש בלא נכייתא בידו הוי כמכר וע' ביו"ד סימן קע"ב:

שלא ברשות:    דמסתמא ניחא ליה:

אבל לא לעצמו:    משום שיחשדוהו שמשתמש בלא נכייתא סמ"ע:

אם התנה:    פי' בנכייתא דאל"כ הוי א"ר:

שולח יד:    וחייב באונסין וכן אם יש עדים נפסל לשבועה דבלא עדים אין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו:

מצוה קעביד פי' דלא מיקרי שולח יד דטעה וסבר מצוה קעביד יביו"ד סי' קע"ב מביא הרב דיעה א' דס"ל דמותר אפי' לכתחל' בספרים דריבית דרבנן מותר במקום מצוה:    אמנם זהו דוקא בהותנה דאין אסור רק מדרבנן ובמקום מצוה מותר אבל בלא הותנה דאסור משום גזל אפי' בספרים אסור ועיין ביאורים וליקח ספרים שלא מדעת ללמוד בהם אסור כיון שמתקלקלים בלימוד אבל טלית ותפילין מותר ליקח באקראי להניחן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה:

שמשכנו אחר שהלוהו:    והש"ך פסק דבמשכנו שלא בשעת הלואה חייב אפי' באונסין וע"ב) (דבמשכון דברים הצריכים כגון כר ומחרישה המבואר בסי' צ"ו חייב באונסין לכ"ע כיון שכ"ז שהמשכון ת"י א"י למוכרן ולא לתבוע חובו כמבואר בסי' צ"ו סעי' כ"ב הוי כאפותיקי מפורש אבל בדברים שאינו חייב להחזיר ללוה משום השבת העבוט לא הוי רק ש"ש) (ולא מיקרי משכנו שלא בשעת הלואה רק כשמשכנו ע"פ ב"ד או אפי' במשכנו מעצמו בין בע"כ ובין מדעת הלוה רק בזמן שהיה להב"ד רשות למשכנו כגון אחר זמן פרעון והלוה דוחה אותו או קודם זמן פרעון והלוה מבזבז נכסיו אבל בזמן שאין רשות להב"ד למשכנו והלוה משכן לו מדעתו אפי' משכנו שלא בש"ה לא הוי רק ש"ש ואפי' במקום דחייב באונסין אינו חייב רק נגד חובו אבל לא ביותר מחובו. אמנם במשכנו שלא ברשות דהוי גזלן חייב באונסין על כל המשכון. ש"ך:

ה"ז ש"ש:    משום פרוטה דר"י דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובהאי רגע דעסיק בהלואה או בשיטוח וניעור של המשכון מצוה קעביד ופטור בשעה זו מלמיתב פרוטה לעני ומשום האי הלואה הוי ש"ש כ"ז היותו אצלו אפי' אחר שפרעו וכמבואר בסעי' מ"ג) (ואפי' אם המלוה נתן רשות ללוה ליקח תמיד המשכון לביתו לשטחו ולנערו כל אימת שיצטרך מ"מ הוי ש"ש) (ועיין ביאורים סק"ז דהעיקר תלוי אם החיוב שיטוח ניעור נתחייב בע"כ ממצות רחמנא כגון הכא במשכון שהוכרח ללות בגזירת רחמנא וממילא החיוב של שיטוח וניעור מהמשכון היה בגזירת רחמנ' אז שייך פרוטה דר"י אבל כשהכניס עצמו בחיוב שיטוח וניעור שלא ע"פ גזירת רחמנ'):

(לא הוי וכו') לא שייך פרוטה דר"י לכן כשיש ג"כ הנאה להמלוה בהלואה כגון שהוא מלוה בריבית בהיתר בנכיית' או שאר היתר או שלקח משכון בעד הקפת סחורה בזבינ' מציעא לא שייך פרוטה דר"י) (אך מ"מ הוי ש"ש במקום שיש הנאה למלוה בהלואה זו מטעם בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי ואפי' לדעת הרב בהג"ה הוי ש"ש בזה) (וכן אם היה אומר בשעת הלואה וחזר בו אח"כ לא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י כיון שהתחלת החיוב לא היה משום מצוה אם לא שהרחיב לו הזמן אחר שחזר וקיימא לן דאפי' במלוה הצריך למשכון להשתמש בו ולנכות מחובו הוי ש"ש משום פרוטה דר"י להמחבר כ"ז היות המשכון אצלו אפי' אחר שפרעו) (אמנם זהו דוקא כשנמכר כל שכירתו מחובו כגון במשכונו של עני דסעיף א' אבל במשכונת' בנכייתא דמקבל רק דבר מועט בשכרו לאו מצוה קעביד לא הוי רק ש"ש רק עד הפירעון ולא יותר וע"ב:

וי"א דאם פי':    מקומה של הג"ה זו צ"ל אחר כך גבי אם החוב יתר על המשכון והיינו לשיטת הגאונים דפסקו כר"י ולא כשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי. וזהו דוקא בסתם אבל אם פי' אע"פ שאינו שוה כל החוב קבלתיו אף למאן דס"ל דלא כשמואל אבד כל החוב סמ"ע. והש"ך חולק ופי' דהנד י"א ס"ל כשמואל וס"ל דשמואל איירי דוקא במפרש ואמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו אבל בסתם לא אבד כל החוב:

אבד המשכון אבד הכל:    ואם הלוה על שני קתות אבד אחד אבד מחצה ואם הלוה עשרה זהובים על קתא ונסכ' והקת' שוה זהב והנסכ' שוה ג' אותן הארבעה זהובים שהמשכנות שוים אינן בכלל החשבון ואותן הששה זהובים שהחוב יותר על המשכנות מטילין חצי על הקתא וחצי על הנסכ' לכן באבוד הקתא מפסיד ד' זהובים ובאבוד הנסכ' אבד ששה זהוב וכן כיוצא בזה. והכלל כל המותר שיש בהחוב על המשכונות חולקין על כל המשכונות שיש לו. ואם יש לו ג' משכונות חולקין על כל משכון חלק שליש מהמותר:

ישבע המלוה שנאנס:    אפי' אם פי' שמקבל אחריות אין הכוונה על אונסין רק על גניבה ואבידה דאונסין לא שכיח ודוק' שאין הלוה טוען ברי דאז הוי כא"י אם פרעתיך אבל אם הלוה טוען ברי שלא נאנס הלוה נשבע היסת ונפטר ודעת הסמ"ע דאם לית ליה ללוה מיגו דפרעתי כגון במלוה בשטר או בתו"ז מכל מקום נאמן הלוה בשבועה חמורה) (ודעת הש"ך דבכה"ג דלית ליה מיגו המלוה נשבע ונוטל ועיין ביאורים דהעיקר כהש"ך. אמנם אם המלוה טוען החזרתי לך המשכון והלוה מכחישו הלוה נאמן אפי' ל"ל מיגו וכן אם ידוע שפשע ונחלקו בשוויו של משכון הלוה נאמן אפי' בלא מיגו וכן ביורש שיש לו שטר ונזכר בו המשכון לא טענינן להו נאנסו ואינו גובה כמבואר לקמן סעיף נ"ד:

לא הוה אלא ש"ח דפרוטה דר"י לא שכיח אך ס"ל דהלכה כשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי אם פי' שמקבלו בכל החוב וכנגד שיווי המשכון ה"ל כאלו פי' שאם יאבד המשכון יאבד החוב ובמשבנו שלא בשעת הלואתו דעת הש"ך דהוי ש"ש אף נגד היתרון ועיין ביאורים סעיף קטן י"א) (דאין חילוק. ובהקפות החנות ונתן לו משכון תלוי בראות עיני הדיין אם ההקפה הוא טובת המלוה הוי שומר שכר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי. ואם אין בו רק הנאה ללוה דמי לשאר מלוה על המשכון ותלוי במחלוקת שבין המחבר להרב. ואפי' הלוהו פירות לא הוי אלא ש"ח. ש"ך:

ללוה היתרון:    ואם משכנו שלא בש"ה הוי ש"ש אף על היתרון ש"ך ועיין ביאורים דהעיקר דגם במשכנו שלא בש"ה לא הוי אלא ש"ח על היתרון) (אמנם במשכנו שלא בש"ה והוא אפותיקי מפורש הוי ש"ש לכ"ע וכן כשיש להמלוה הנאה שנוטל ריבית בדרך היתר בהלואה זו הוי ג"כ ש"ש לכולי עלמא אף בהיתרון:

אבד מעותיו:    ע"ב ס"ק י"ג) (דאפי' במשכון דלית ליה ביה דין שומרים כגון במשכון לו קרקע או שטר חוב או שהיה שמירה בבעלים או במשכון של עכו"ם אף דאין דין שומרים בעכו"ם או כשהיה ההלואה עיסקא דהוי כשמיר' בבעלים דכמו שזה הוא מחויב לשמור המשכון כמו כן מחויב זה לשמור חלק הפקדון מ"מ אבד מעותיו מטעמא דשמואל דהוי כאילו פי' לו שאם יאבד המשכון יאבד מעותיו. ועיין ש"ך שהביא ת' רש"י ראובן משכן חפץ לשמעון ושמעון ללוי וא"ל שהתנה עמו שאם לא יפדנו לזמן פלוני מיחלט לו ולוי נתנו במתנה ליהודא אם בא ראובן לפדות המשכון מחויב יהודא להחזיר דאסמכתא הוא ואם יהודא טוען שאינו ברשותו ישבע שבועת השומרים) (ודוקא שיהודא היה יודע מהתנאי הוה שומר דהיה לו ללמד דיני אסמכתא והוי כיודע שאינו שלו הוי שומר אבל אם יהודא סבר שלוי נתן לו את שלו במתנה אינו שומר כלל ועיין ביאורים סעיף קטן י"ב. ואם יהודא מודה בפרוטה שהיה שוה יותר מהחוב וא"י כמה היה שוה הוי משואיל"מ. ואם יהודא טוען שלא היה שוה יותר רק פרוטה ולוי מודה בפרוטה ועל המותר טוען א"י כמה לוה ה"ל משואיל"מ ולא מהני ליה שבועת יהודא. ש"ך:

ולא יותר:    ואם נגנב חלק מהמשכון ובהנשאר יש כדי חובו גובה חובו מהנשאר דעל היתרון הוא ש"ח) (ואם המשכון קרקע אפי' כתוב בשטר ל' מכירה מ"מ כיון דהמנהג להחזיר כשמחזיר לו המעות לא הוי רק כמשכון ולכן אם נשרף בפשיעה או באונס הדומה לגניבה ונשאר הקרקע אם כ' בשטר שהשכין לו מתהום ארעא ועד רום רקיע דמשכן לו גם הקרקע גובה רובו מהקרקע ואם כתב לו רק שמשכן לו הבית אבד מעותיו דבמשכון קרקע אבד גם כן מעותיו כמש"ל:

ומספיקא לא מפקינן ממונא:    ואפי' תפס המלוה מוציאין מידו ואינו יכול לומר קים לי כהפוסקים כרבה ודלא כשמואל דלא כש"ך שכתב דמהני תפיסה ועיין ביאורים ס"ק י"ד ולכך בכדי מה ששוה המשכון כדי החוב א"י להוציא מהלוה ואפי' אם אמר בפי' על המשכון שאינו שוה כדי החוב אם יאבד המשכון יאבד החוב הוי ספיקא דדינא ומהני תפיסה. ומה ששוה המשכון יותר מן החוב אין להוציא מן המלוה ותפיסה מהני:

כיון דבתורת פקדון:    ויש חולקין. וכתב הש"ך דכל מחלוקת שלהם הוא למאן דפסק כרבה וכשמואל דהוי ש"ש מעעם דבההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי הוי כאילו פי' שיופסד החוב באבידת המשכון וזה ל"ש כשהמשכון הוא ביד הלוה אבל למאן דפסק כר"י דהוי ש"ש וכן ש"ש שהפקיד לבעלים חייב הש"ש ויכול הלוה לטעון קים לי כרב יוסף במה שכנגד חובו) (ואפי' אם הלוה השאילו מהמלוה להשתמש בו לא הוי הלוה ש"ש משום הנאת שימוש) (וכן אסור למלוה ליקח שכר כשמשאיל המשכון ללוה אפי' במשכנו שלא בש"ה ועיין ביאורים ס"ק ט"ו:

ואחר כך החזיר לה:    ואם לא החזירה למלוה היתה נאמנת לטעון בלי רשותה משכן בעלה כיון שתפסה. ודוקא בגדים שהכניסה לו אבל בגדים שעשה לה הבעל אפי' שלא ברשותה יכול למכור ולהשכין ש"ך. ודוקא בבגדים הניכרים שהן של אשתו מהני תפיסתה אבל בבגדים שאינם ניכרים אף שתפסה מחוייבת להחזיר מפני תקנת השוק:

נעשה עליו שומר:    והפסיד כנגד דמי חובו מטעמא דשמואל ואי תפיס ראובן יכול לתפוס אפי' נגד היתרון ודוקא כשאין ראובן נותן ריוח להעכו"ם הוי שמעון במלוה מעות לראובן אבל כשראובן נותן רווחים להעכו"ם דאז לא הוי רק כמשאיל חפץ ליה ביה משום פרוטה דר"י לא מהני תפיסה ואפי' אין ראובן נותן רוחים דוקא כשהעכו"ם לא רצה להלוות על המשכון של ראובן אבל אם העכו"ם רצה להלוות גם על משכון של ראובן ל"ש פרוטה דר"י ולא מהני תפיסה. ולענין אם חייב שמעון בשיטוח וניעור אז אם לא הודיע שמעון לראובן שמשכונו הוא אצלו אין חייב בשיטוח וניעור אבל אם הודיעו חייב בשיטוח ומ"מ לא הוי ש"ש ש"ך:

כאילו הלוהו אם שאל ספר ונתן לו משכון אין השואל חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דהא גם המשאיל נהנה בפרוטה דר"י בשעת שיטוח וניעור מהמשכון ומיירי שלא השאיל וטען המשכון כאחד דאי כאחד בלא"ה ה"ל שאל' בבעלים) (אבל סתם שואל ספר חייב באונסין וכן במשכון שנתן בעד שאלת שאר חפצים ל"ש פרוטה דר"י אבל אם שאל כלים שהם לצורך הצלת דליק' שנפל בעיר או לצורך הצלת נפשות פטור באונס ועיין ביאורים ס"ק י"ח:

ונתן לו רשות:    לא בעת ההלואה ונתינת המשכון דבשעת ההלואה ודאי בשכר הלואה נתן לו רשות והוי כשוכר ש"ך:

אפשר הספק הוא דאפשר משום ההלואה שהלוה לו כבר הוא נותן לו רשות עכשיו להשתמש והוי כשוכר אבל שאר ש"ח או ש"ש שנתן לו רשות להשתמש בפקדון הוי שואל לכ"ע ש"ך:    ועיין ביאורים ס"ק י"ט) (דעיקר הספק הוא כשהלוה נתן רשות והוא שותק אם השתיקה הוי כקבל' ואם כן אפי' בש"ח וש"ש שייך בספק זה. ואם מוחה בפי' לכ"ע לא הוי שואל. ואם הסכים בפי' הוי שואל לכ"ע. ודוקא שאמר לו בפי' השתמש בחנם אבל בסתם אמרינן כוונתו היה בשכר:

אין להקהל:    דאין פורעי המס חייבין להקהל רק למלך והן רק הגובין) (והוא הדין אם נאבד אצלם המעות שגבו ממקצת אנשים במקום שאין להם רשות להשתמש במעות ההפסד הוא רק על אותן אנשים וצריכין ליתן מעות אחרים:

ולא לנאמן הש"ך הקשה דהא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י ועיין ביאורים ס"ק כ' ישוב נכון לזה ואם הנאמן מקבל שכר להיות נאמן הוי ש"ש לכ"ע) (וגבאי צדקה שנטלו משכון הוי ש"ח ושליש שהושלש בידו חפץ כתב הש"ך דהוי ש"ש כיון דא"א ליתן לשום צד החפץ חייב בשיטוח וניעור והוי ש"ש משום פרוטה דר"י ועיין ביאורים ס"ק י"ט דהעיקר דאינו רק ש"ח:

אא"כ יש מנהג בעיר:    פי' הש"ך דהמנהג הוא שהמנהיגים מלוים המס מכיסם וחוזרים וגובים מיחידים ומי שאינו נותן ממשכנים דה"ל הן המלוים אבל הנאמן אינו נעשה ש"ש אפי' יש מנהג דאין מנהג כזה עוקר ההלכה ועיין ביאורים ס"ק כ"ח דאם יש מנהג שהמה ישלמו והקהל או הנאמן התחייבו עצמם ונכנסו אדעתא דהכי חייבים לשלם:

אף בנו:    הן משום פרוטה דר"י לדעת המחבר הן מטעמא דשמואל לדעת הרב בהג"ה להפסיד נגד דמי חובו) (ואם מכר או נתן המשכון לאחר אין על האחר שם ש"ש משום פרוטה דר"י. ואם ציוה שימסור בנו המשכון בחנם ואחר כך נאבד המשכון דיתומים לא הוי רק ש"ח ש"ך ואם היה בן קטן פטור בכל גווני דאין שמירה לקטן:

לא ישלם:    הש"ך והט"ז הסכימו דאם סתם סייף לא שכיח כלל שיהיה יקר כל כך לא היה לי' לאסוקי אדעתי' ופטור ואין חייב לשלם רק כסתם סייף דעלמא ודוקא בדבר שהו"ל לאסוקי אדעתי' ששוה כ"כ חייב ויתבאר זה בהלכות שומרים☜ ואם הודיעו לשואל שהוא של עכו"ם חייב אפי' בעלילות רק שצריך לברר בעדות ברורה שהוא מכח זה השאל' כמו בסימן קל"א בערב לעכו"ם בעד ישראל חבירו ועיין ביאורים ס"ק כ"ד:

שהרי הודה במקצתו ומשלם הדינר:   ) (ואם המלוה חשוד וא"י לישבע שא"ב פטור הלוה בלא שבועה אף שא"י לישבע שבועת מודה במקצת משום שלא יתחלל ש"ש ועיין ביאורים סעיף קטן כ"ה:

וכולל בשבועתו:    אע"ג דבמקום שהלוה משואיל"מ המלוה נוטל בלא שבועה כאן חייב לשבע מצד גילגול לכך כשיש עדים שא"ב או שמאמין לו אף שבועה זו א"צ לישבע:

ויכלול בשבועתו שא"י:    מה שקשה ע"ז מסימן ע"ה וצ"ד יתבאר שם אי"ה:

וא"י כמה ה"ל משואיל"מ:    ואף דלא הוי דבר שבמדה ומשקל ומנין. תי' הש"ך כיון דא"י לחייבו יותר מפרוטה דהודאתו הוי כמודה בפירו' בפרוטה דדוקא במה שהנחת אתה נוטל שיוכלל להתברר אחר כך כמה הודה והרי בשעת הודאה בבית דין אין הב"ד יודעין כמה לא הוי דבר שבמדה ויתבאר אי"ה בסי' פ"ח. ואף דלא ה"ל למידע דעת הרבה פוסקים דבמשכון ה"ל למידע דמידק דייק כמה שוה והש"ך כתב דאף דלא ה"ל למידע חייב. ודוקא דכשהתובע מודה שהנתבע א"י פטור ויתבאר ג"כ לקמן:

הלוה מאמינו כאן שגם המלוה נשבע היסת כמה היה שוה ליכא חשש שמא יוציא הלה סמ"ע:

אלא היסת:    המלוה נשבע תחלה ואח"כ הלוה דאם לא כן דלמא אחר שבועת הלוה יוציא הלה את הפקדון:

ושהיה שוה יותר:    והוא הדין אפי' אין עדים בשינוי רק הוא מודה שהיה שוה יותר מ"מ חייב לישבע שלא פשע וא"נ במיגו דלא היה שוה יותר דהוי מיגו דהעזה. והש"ך חולק וס"ל דנאמן במיגו שלא היה שוה יותר א"נ דהיה טוען א"י דלא הוי העזה דאין דרך לדקדק כמה שוה ועיין ביאורים ס"ק כ"ז דהעיקר כהסמ"ע:

ישבע המלוה כשאר ש"ח שלא פשע:    אף דאיכא עדים שנגנבה רמ"א לשיטתו דס"ל בסימן רצ"ד דמ"מ חייב לישבע שלא פשע ואם אין עדים שנגנבה נשבע גם כן שא"ב ושבועה זו דאורייתא היא דהא פוטר עצמו מתשלומין בשבועה זו:

ואם ע"א:    והמלוה טוען שמא אבל אם המלוה טוען ברי דבלא העד נשבע ונוטל וכשיש עד המסייע נפטר משבועה ש"ך ופשוט:

נשבע הלוה:    שבועת המשנה ונוטל. המשכון) (ודוקא כשהלוה היה תובע להמלוה משכונו והמלוה לא היה רוצה לגבות כלל דאז הו' הלוה כנשבע ונוטל אבל אם המלוה היה התובע ובא לגבות ממשכונו נשבע הלוה ש"ד כיון דאין לו על המשכון רק שיעבוד נשבע הלוה ש"ד ונפטר למאן דס"ל דמשכון לא הוי הילך ועיין ביאורים ס"ק כ"ח:

שכל מינו מצוי:    דתו ליכא למיחש לנתינת עין:

בזמן שהלוה נשבע ואף שמינו מצוי יתכן שמחולקין בשוויו כגון שמצוי לקנות חפץ שמשקלו ד' סלעים וחפץ שמשקלו ה' סלעים ומחולקים בכמות החפץ ש"ך:

כדי ליטול:    כגון דאמר המלוה א"י כמה היה שוה דה"ל משואיל"מ רק דע"א מסייעו ומחייב הלוה לישבע להכחיש העד א"נ כגון דהיפך השבועה על הלוה שישבע ויטול:

ונמצא שם שמים מתחלל:    ויהיה השבועה לבטלה ואם כן יכול לומר שיקבל בחרם ש"ך:

שוה אלא כזו:    בכל הסעיף מיירי שידוע שהטבעת היה שוה יותר מחובו רק שא"י כמה לכך ה"ל משואיל"מ ש"ך:

ולטעון לקוח:   ) (ואם המלוה שותק והלוה תובע להוציא המשכון אפי' ל"ל מיגו נאמן וצ"ע ועיין ביאורים ס"ק ל"א:

בשבועה:    ואפי' הלוה טוען שמא ש"ך. ובתומים מסיק בטוען שמא א"צ לישבע לכ"ע ואף דיש לו מיגו לא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה. ועוד כיון דלאו אגופיה של חפץ טען ה"ל כנוטל וצריך לישבע ש"ך:

שתפס חפץ:    כ' הש"ך בשם הר"ן דאם המלוה שותק והלוה תובע להמלוה להוציא משכונו נשבע היסת והש"ך סיים בזה בצ"ע:

תפס מעות:   ) (ואפילו בידו מעות צרורין או תפס בע"כ שאסור להשתמש בהם אפ"ה מהני תפיסה ועיין ביאורים ס"ק ל"ב:

מת הלוה תחלה:    ול"א אין אדם מש"ל הואיל והן מוחזקין ומ"מ צריכין לישבע שלא פקדנו אבא דהא גם אביהם אילו היה חי היה צריך לישבע בנק"ח סמ"ע וש"ך:

ונשבע על השנים:    היינו שבועת מודה במקצת:

נוטל ממנו מה ששוה:    בשבועה בנק"ח כיון שאין הלוה מודה לו:

או מלמד בספרים:    ותופסן לחוב אחר דבשכר לימוד מותר לתופסן:

לא אבד המיגו:    וה"ה בתפס בעדים וראה ויש מחלוקת בפוסקים לא אבד מוחזקת שבו לענין שיכול לטעון קים לי ש"ך:

יכול לישבע סתם:    היינו במקום שאין הבדל אבל במקום שיש הבדל שהוא חייב לשלם לחבירו עידית וחבירו אין חייב לשלם לו רק בבינונית אין לישבע סתם וכמו כן אם יש בידו פקדון משל חבירו דצריך שומא אין לישבע סתם דמאן שם ליה רק שיאמר דברים כהווייתן להב"ד יש לי פקדון אבל חייב לי עליך ש"ך:

וברור לו שלא נאנס היינו אם הנפקד טוען נאנס צריך לידע בבירור שלא נאנס אבל אם טוען להד"מ או החזרתי הרי מודה שלא נאנס והוא יודע שלא החזיר יכול לישבע ש"ך:

משעת העמדה בדין:    לאו דוקא רק משעת שומא דוקא קאי ברשותו לענין יוקרא וזולא:

ונוטל משכונו:    הש"ך כתב שצ"ל בהיפך שמקודם נוטל משכונו ואחר כך נשבע:

דברים שא"ע ואפי' עדים מעידים שהשאיל כלי זה לאחר אין זה בחזקת עשוי להשאיל:

א"י לומר לקוח:    וה"ה בדברים שאין עשוין רק יש עדים שהשאיל לזה ועידי ראה א"נ ומ"מ חייב לישבע היסת דאימר מכרו לו אחר כך אבל אם המלוה טוען שבשעת המסירה היה רק בתורת משכון והעדים מעידים שהיה בתורת שאלה פטור מהיסת שהרי הוכחש מעדים ודברי הש"ך בסקפ"ז תמוהים:

לקוח הוא בידי ואפי' מיורשים שטוענין שמא שמוציאין ביד אחר חפץ שהיה שייך לאביהם והוה עשוי להשאיל ויש עידי ראה אפ"ה מוציאין מיד המוחזק ש"ך:

דמעתה אין לו מיגו והנ"מ דבדברים העשויין להשאיל דה"ל עידי ראה אבל בדברים שאין עשויין להשאיל דאף דיש עידי ראה מ"מ כשהיה טוען אז מכורין הם היה נאמן אם כן אף דטוען ממושכן הם בידי נאמן במגו שהיה אומר בטענת לקוח ש"ך:

דאנן סהדי:    ואם תיכף בשעת ראיה אמר לקוח ועומד בדבורו נאמן ולא מהני ראה רק בדברים העשויין להשאיל וטוען מקודם ממושכן דכיון שאינו זוכה רק בשבועה א"י לזכות בטענה זו בפני עדים ה"ל ראה וכן אם טוען לקוח ואח"כ טען ממושכן ה"ל ראה) (וע"ב דאפי' בב"ד אינו יכול לשנות מפטור לפטור דהיינו מטענת לקוח לטענת ממושכן כשראו וצ"ע ועיין ביאורים סקל"ד:

ואם יש ע"א:    פי' דראוהו שנמסר לידו בתורת משכון וא"י בכמה וה"ה בשני עדים הדין כך ש"ך) (ואם העדים מעידים על סך ההלואה והלוה טוען פרעתי נגד המשכון דינו כטוען כן נגד השטר ועיין ביאורים סקל"ו:

ולוי הביא עדים:    היינו עדים שמכירין שהוא של לוי ושהפקידו ביד ראובן דה"ל עדים וראה:

או ששמעון מודה לו:    שיודע שהוא מופקד ביד ראובן מיד לוי וא"כ ה"ל הוא במקום עדים וראה. והש"ך חולק אדין זה וס"ל דאין הלוקח עומד במקום עדים וראה דהלוקח הוי עד הצריך שבועה דהמוכר יכול לטעון שהחזיר והלוקח משקר במה שאומר שקנה ממנו ואולי גנבו ממך ואז היה הלוקח צריך שבועה אם לא היה טוען שקנאו מזה והוי עד הצריך שבועה דאינו עד:

ואם אינו טוען לקוח הוא בידו:    פי' דאינו טוען בפני זבנה מינך סמ"ע. ובהא דשמעון מודה שהוא של לוי והפקידם ביד ראובן ל"ש תק"ה דאיהו דאפסיד אנפשיה כיון דידע דהן פקדון ואף דלוי חייב ליתן הדמים מ"מ צ"ע אי מהני עדים וראה להוציא המעות מיד ראובן דאפשר דל"מ עדים וראה רק נגד גוף החפץ ולא נגד להוציא המעות או"ת. ולפענ"ד אין כאן ספק וראובן חייב להחזיר הדמים:

משום תק"ה:    וצריך לישבע:

שתחלת עשייתן כגון יורות גדולות שמבשלין בהם בבית משתאות שאין בה"ב מחזיקן רק להשאילן ולהשכירן:

הדין עם בעל הכלי:    דא"צ יותר מדמי שויו דהא גוף הכלי שייך ללוה אבל אם הלוה מודה בכל החוב לכ"ע י"ל אני מקבלו בכל החוב ש"ך:

שהדין עם המחזיק:    אבל צריך שבועה בנק"ח ש"ך:

דהמע"ה:    משום דהוי ספיקא דדינא וי"ל קים לי ולכן אם חזר הלוה ותפסו אפי' בעדים נותן דמיו ומחזיק בהחפץ ש"ך:

מעצמה הולכת ורוע':    ודוקא דאיכא עידי ראה ש"ך דלא כהתומים ועיין ביאורים ס"ק ל"ו:

ואם החזיק בהם:    קאי על עבדים ולא על בהמה סמ"ע ובעבדים ליכא ש"ד ולא ש"ה בנק"ח דלא תקנו בזה דין נשבע על המשכון:

הדין עם ראובן:    והרשב"א חולק וס"ל דאפי' בשני עדים המלוה נאמן בשבועה והביאו הרב בהג"ה סעיף י"ח. ש"ך:

וישבע ראובן היסת:    מיירי דמשלם לו מיד דה"ל הילך דלא הוי מ"מ:

דדחוי קא מדחי ליה הש"ך הניח זה בצ"ע:    דהא בסי' של"ו גבי פועל קיי"ל דאין יכול לחזור ואם מכרן בפניו ושתק לכ"ע א"י לחזור:

ונשבע היסת:    הא דלא חייב שבועה דאורייתא דשבועת שומרים הסמ"ע כתב כיון שאין מחולקים רק בפחת והש"ך השיגו וכתב דבטוען המפקיד ברי שפשע אין בזה ש"ש) (והעיקר דאף בטענת ברי שייך ש"ש רק הכא דהשבועה היא כדי ליטול לא הוי ש"ד ועיין ביאורים ס"ק ל"ז. וגם בטעם מה שלא נשבע בנק"ח כדין נשבע על המשכון ע"ש:

ושואל ממנו ה':    מיירי דנתרצו שניהם שיהיה המשכון מוחלט ליקח למלוה ואם אינן מרוצין צריך הלוה ליקח המשכון אף שנפחת בפשיע' ולשלם למלוה רק המלוה מפסיד הפחת דאין שמין לשואל ולמזיק:

המשכון הילך:    אף דבסי' פ"ז יש פלוגתא אי המשכון מיקרי הילך כאן דלוה עליו מתחלה לכ"ע קרוי הילך:

והש"ך סיים בזה בצ"ע ועיין ביאורים ס"ק ל"ט) (דהעיקר אם אין לו לשלם ממ"א וגובה מהמשכון ה"ל הילך לכ"ע:

ומנכה לו ה' בחובו:    כן הוא הגי' בש"ך:

והם חלוקין בפחת:    הש"ך והסמ"ע תמהו דהא חייב לישבע בנק"ח כדין נשבע על המשכון א"ל שתביעתי היה אחר שפרע:

א"י כמה נפחת וא"ל הא כיון שמוד' שנפחת וא"י כמה ה"ל משואיל"מ דהא כיון שיש לו בידו כנגדו דמי הלואתו ה"ל הילך:

וזה נשבע שמכרו ול"ח במה שאחד בא לידי שבועת שוא:    סמ"ע:

ואם רצו להפך פי' דמתחלה אין נשבע רק דמכרה לו וזה נשבע דמשכנה לו אבל אין שום אחד נשבע שחבירו חייב לו הואיל ואין משלם לו ע"פ שבועתו ואם רצו להפך שישבע בפי' שחבירו חיב לו (ליתן לו) (זהו ההיפך) ט"ז:

ברי לי ואי ל"ל מיגו דפרעתי כגון במלוה בשטר או תו"ז או שא"ל אל תפרעני נשבע:    המלוה ונוטל ש"ך:

ונאנס:    לדעת המחבר דה"ל ש"ש ולדעת הרב לעיל אפי' נאבד פטור מהמותר:

ואיל"מ:    הדינר שמודה בו רק שטוען נאנסו אבל מהדינר שכיפר פטור משבועה ש"ך דלא כסמ"ע:

ונפטר שמעון:    פי' וכיון דהוא פטור משמירת המשכון חייב הלוה לשלם חובו ואפי' ע"י שבועת לוי או"ת דלא כש"ך שהניח בצ"ע ע"י שבועת לוי וע"ב) (דבנתן במתנה אין לוי יכול לתבעו החוב רק שמעון יכול לתבעו ויכול להחזיק המעות לעצמו או למחול ללוי דלוי לא קנה רק להחזיר בהמשכון:

חייב שמעון:    דעת הסמ"ע דאף דנמסרו לאשתו ובניו דעת הרמב"ם לקמן בסי' רצ"א דפטור מ"מ במפקיד ביד אחר חייב והש"ך השיג ע"ז וכתב דתלוי במחלוקת דהתם:

לשלם לראובן:    היינו דינר א' כשנשע שלא היה שוה יותר ואותו דינר חוזר ותובע מלוי שפרע בשבילו ש"ך:

צריך להחזיר לידו:    דוקא בשואל ומלוה אבל בשאר שומרים החזירו ליד בנו מוחזר סמ"ע והש"ך כתב דאין חילוק בין המפקיד לשואל דלא מהני חזרה רק לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. והיינו לענין אם אשת הנפקד פשעה ואין לה לשלם למאן דמחייב בסי' רי"א בכה"ג ברגיל להפקיד ה"נ חייב דלא הוי חזרה אם נאבד מידה פטור דלא גרע ממסר ליד מי שרגיל להפקיד. תומים ופשוט:

המשכונות קודם לכן:    דל"ש פרוטה דר"י דלא עשה המצוה עדיין וגם אין חייב בשיטוח וניעור והלוה בעצמו יכול לעשות כ"ז שלא הלוהו:

אף אם הרשהו שמעון:    דוקא דלא א"ל שמעון שהוא מורשה מראובן להשתמש בו אבל אם טען שא"ל ראובן כך נאמן. ש"ך) (ואפי' כשאין לו מגו אין חייב לשלם הפחת ועיין ביאורים ס"ק מ"ז:

לא הי"ל לשמוע:    אבל אם הי"ל לשמעון רשות ללמוד והוא הרש' ללוי אף דלאו שפיר עביד דאין השואל רשאי להשאיל מ"מ בדיעבד לאו פושע הוא ש"ך:

ויש משכון:    ה"ה אם אין המשכון נזכר בשטר רק שידוע שהוא משכון או שהיורש מודה:

שהמשכון נאנס:    ר"ל שמא נאנס דאי טען ברי איך יתכן שישבע שלא החזיר הא טוען נאנס. ש"ך:

שלא החזיר:    הקשה הש"ך הא ה"ל טענת ספק ותי' לצדדין קתני. ואם טען ודאי החזיר נשבע וא"נ היורש במיגו דנאנסו ועיין ביאורים ס"ק מ"ט:

שהוא ממושכן בק':    ואפי' טוענין ספק טענינן להו סמ"ע. והש"ך חולק כשהם מודים שהוא משכון וא"י בכמה לא טענינן להו ועיין ביאורים ס"ק נ') (דהיינו דלא טענינן להו אם רוצין לגבות מהמשכון אבל אם רוצין רק להחזיק במשכון והלוה תובע להן שיחזירו המשכון טענינן להו דהוי כמו להחזיק:

עד שיגדלו:    ובסי' ק"ח מבואר דהאפוטרופוס צריך לישבע. התם מיירי במינהו אבי יתומים שפיר י"ל דלמא פקיד אבל כאן דלא מינהו אבי יתומים אין עליהם לישבע ומיירי בקטנים פקחים דקטנים גמורים אפי' הגדילו אין צריכין לישבע. ואם בידם מעות כגון שנאבד המשכון והסיכסוך בדמי של משכון א"צ שבוע'. ש"ך:

שלא פקדנו אבא:    דוקא שטוען השבע לי ועיין ביאורים ס"ק נ"ט:

השאר ישבע היסת:    מיירי שטוענין כך צוה לנו אבא דאל"כ איך ישבע בטענת ספק:

מדברים העשויים להשאיל:    אם לא טוענים יורשים כך צוה אבא רק אולי אתה חייב ויש ללוה עדים המכירים החפץ בטב"ע אם יראו אותו והוא נותן סי' בחפץ והב"ד רואים שהסי' דחפץ מכוונים מכריחים הב"ד להיתומים להראותו לעדים ואם העדים יכירוהו בטב"ע הלוה נאמן ואם אין נותן סי' אין מכריחין היתומים להראותו כלל ומכ"ש באין לו עדים המכירין בטב"ע רק מכוונים סי' לא סמכי' להוציא החפץ מחזקת היתומים ונאמנים כדי דמיו. ואם היתומים טוענין ברי שכך צוה אביהם אין מכריחין היתומים להראותו כלל ולעולם נאמנים או"ת וכן עיקר:

משכונו של ישראל:    אפי' משכנו שלא בש"ה או"ת דלא כש"ך:

שטר משכונא:    אפי' באתרא דלא מסלקי:

להשיבו לישראל:    דאין לו עליו רק שיעבוד וכיון דנפל ממנו פקע שיעבודו ואם החזיר לעכו"ם חייב לשלם כדין מזיק:

דבמעות הן של המוצא לכ"ע:    ש"ך ואם עלה הקרן והריבית יותר משויו של משכון דעת הסמ"ע דהוא של המוצא:

המלוה בחצירו:    דאם עומד שם ה"ל משומר ע"י והוא כחצר המשתמרת:

בכל המשכון:    ואפי' משכנו בלא ריבית ש"ך דלא כהסמ"ע:

ומת:    ה"ה חי דכשאומר הגוי לתת כבר נסתלק הגוי ממנו וה"ל הפקר וישראל שני לא קנה עד דמשוך ובין כך זכה בו:

יש להסתפק הש"ך הניח בצ"ע דהא אפי' במשכון שבחצר המלוה שאינה משתמרת אם קדם זה וזכה בו קנה השאר ועיין ביאורים ס"ק נ"ג:

במה שהמשכון ראובן שלוה מעות מהעכו"ם וביקש להחזירן ומצאו ישראל ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו ומת הגוי חייב שמעון לפרוע לראובן רק שמנכה לו הריבית שנתן דהוי ר"ק דהוו כהלוה מעות שלו ש"ך:

וישבע ש"ד:    אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות מ"מ הא לא תבעו קרקע רק מעות דהקרקע הוא רק משכנתא:

בש"ה:    ואף דבמשכון צריך לישבע בנק"ח ה"מ במטלטלין דאית גביה שבועה דאורייתא אבל בקרקע דלית גבי' ש"ד דכך הבא ליטול במיגו אף דהוא נוטלן מ"מ אינו נשבע רק היסת סמ"ע וש"ך:

מפירי דארעא:    היינו שאוכל בנכייתא בזול כפי שהתנה:

אם נגנב קודם:    דאז היה צריך לנערו והוי ש"ש משום פרוטה דר"י אבל אח"ז שקבע דהלוי בעצמו יכול לבא ולנערו אין עליו חיוב ולא הוי שוב ש"ש משום פרוטה דר"י:

פטור שמעון:    דמה נ"מ לו אם לוה או לא הא בלא"ה נפטר הגוי כיון שנשרף ואין חייב באונסין ומה איכפת לי' לראובן אם שמעון מרויח או לא. ועיין ביאורים דאם אינו יודע רק שהעכו"ם אומר שנשרף חייב שמעון לשלם לראובן מדר"ן כיון שראובן חייב לעכו"ם והעכו"ם חייב לראובן מדינא:

ואינו שוה:    ה"ה שוה: