נתיב חיים/אורח חיים/תקסב
(רמ"א סעיף ה') וי"א דמתפלל עננו. נ"ב ולבי מהסס דאם יתפלל עננו יעלה על לבו שיצא ידי נדרו בזה ומ"ה עדיף טפי להורות לו שלא יתפלל עננו כדי שידע מזה שהתענית לאינו כלום נחשב אבל בנדון מהרי"א (אשר משם לקח דינו כמ"ש בד"מ) שלא השלים תענית אכל בחצי יום יודע דלא מקרי תענית לא אתי לאחלופי שיסבור שיוצא בתענית זה אם הוא מחויב יום שלם. ע"כ נראה להלכה שלא יתפלל ענינו אם לא ע"י דילוג צום תעניתנו וכ"כ הט"ז:
(בט"ז סק"ח) אבל לו' עצמו לא ס"ל כן. נ"ב אני אומר מ"ש הרא"ש דראיית ר"ת לא היתה הוא דעת עצמו אבל ר"ת היה אומר אף כי לא גמר בלבו עד הלילה יכול להתענות ולהתפלל ענינו ויצא ידי נדרו כ"כ תוס' בשמו בע"ז דף ל"ד. וא"כ קשה לדבריו מצדק'. ע"כ התי' הנכון כמ"ש הדרישה שם סקי"ב דמ"ש הרא"ש ראיה מצדקה היינו צדקה דקרא דאיירי בצדקה דבדק הבית דומיא דמוצא שפתיך תשמור דדרשי' פ"ק דר"ה דקאי אקרבנות ולזו מדמה ג"כ תענית דדומה לקרבן דבו נתמעט חלבו ודמו והנוסח יה"ר שיהא חלבי ודמי שנתייעט היום במקום קרבן ועפ"ז ניחא מ"ש הרא"ש בפ' שבועות שתים סי' י"ד אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים דאינה שבועה עד שיוציא מחשבתו בשפתיו וה"ה לנדר והב"ח הניח זה בצ"ע. דהתם נדרש בצדקה בזמן הזה. ומ"ש הרא"ש בתענית מסתברא כל עניני נדר ילפי' מהדדי היינו נדרי תענית דהוי כמו נדר קרבן. ויותר נראה להגיה שם תיבת ואם וכצ"ל. וה"ה לנדר אם גמר בלבו להוציא פת חוטין והוציא פת שעורין דהך שייכי אפי' בקרבן. כדקתני פ"ב דתרומות נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. והא דכתיב נדיב לב היינו היכא דאין הדיבור מכחיש מחשבתו שבלב. וכ"כ הר"ש ור"ע מברטנורא שם משנה ח' ע"ש: