נתיב חיים/אורח חיים/תקטו
(ש"ע ס"א) ולערב מותרין. וכאן אפילו המחמירין מודו ובי"ט ב' פסק לעיל סימן תצ"ו דספק מותר בו ודלא כמהרש"ל דאסר בפ' ג' דביצה:
(במ"א בהתחלה) ותימא דבפסחים וכו'. נ"ב לק"מ דר"ע ע"כ לא ס"ל הך דרשא ביום השבת דהא הרב המגיד ע"כ דרשה זו אומר אפי' למ"ד לחלק יצאת דהא הרמב"ם פסק להדיא בהל' שבת דחייב סקילה אהבערה ואהכי קאמר תלמודא שם שפיר ש"מ דלא אמרי' מתוך ס"ל לר"ע. ומ"ש תוס' בביצה דף כ"ג דפליגי הנך מ"ד אי ללאו או לחלק היה לו לתוס' גירסא אחרת בירושלמי דאי היה לתוס' גירסא זו ביום השבת ולא בי"ט אין מקום לדבריהם לומר מאן דשרי ס"ל ללאו יצאה א"כ ביום השבת ל"ל הא לאו מלאכה היא. וקושיא שני' שהקשה היאך יתכן דפליגי ב"ש וב"ה בפלוגתא דר"י ור"ן זה אינו דלתרווייהו ס"ל דלחלק יצאה אלא דפליגי בהך דרשה ביום השבת דב"ה דריש הך דרשה ומ"ה התירה תורה דאמרינן מתוך אף שהוא דבר שלא לצורך וב"ש לא ס"ל הך דרשה כמו ר"ע ועתה מיושב הרמב"ם לשיטת ה"ה על נכון וכל הקושיות שהקשה הרא"ש יש ליישבם דמהך דאופה מיו"ט לחול דלוקה היינו טעמא דלא אמרינן מתוך אלא בזמן האכילה שראוי לעשות בהם אוכל נפש וכן תלתה התורה באוכל נפש אבל מי"ט לחול שהוא לאחר האכילה לא אמרי' ביה מתוך ועיין מזה בס' מגיני שלמה ומה שהקשה הפ"ח במה דלא אמרי' מתוך במבשל לכותי' או לכלבים התם התורה אסרה בפי' דכתיב לכם. ומה שהקשה משריפת קדשים קושיא זו אינה אלא לרב אשי דלאידך מ"ד כולהו ילפי' מקרא דאין שורפין קדשים בי"ט וגזירת הכתוב היא. ולרב אשי תירץ רש"י בעצמו קושיא זו לקמן דף כ"ז דרחמנא אחשביה דכתיב באש ישרפו ע"ש. וממוגמר נמי ל"ק דמוגמר הוי דבר שאינו רגיל וגרע מדבר הרגיל ואינו לצורך כלל. ומזה אני אומר ששיטת ה"ה שרירא וקיימא דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י. והרמב"ם סובר דבכל מילי אמרי' מתוך והוצאה לדוגמא נקט. ובזה נסתלקו כמה קושיות בסוגיא עליו ומה שהקשה הפ"ח מהא דכתב בהמגבן שאינו אסור אלא מדרבנן שכתב שאם גבן מעי"ט אין בו חסרון טעם משמע הא מדאורייתא שרי א"כ הבונה לא יתחייב מלקות דנימא מתוך וקושיא זו הקשו תו' בשבת דף צ"ה. ונראה דלק"מ כיון דגבינה הנעשה מאתמול עדיף מגבינה בת יומא כדאיתא בשבת דף קלד אפילו באוכל נפש לוקה דהיה לו לעשותה מעי"ט וכן מצאתי להדיא במגילה דף ז' בתוס' ד"ה כאן ע"ש. ומה שהוכיח פ"ח מדקא מפליג בפ' אין צדין במכשירין בין אפשר לעשות מעי"ט ובין א"א משמע הא באוכל נפש ליכא למפליג. היינו בדבר שלא ישובח ולא יגונ' אבל בדבר שעדיף אם עשה מעי"ט משאם עשה ביום טוב אפילו באוכל נפש אסור ולוקה. וזוהי שיטה המחוורת בהרמב"ם ודוק:
(ט"ז ס"ק ג') אלא דקשה וכו'. נ"ב ונראה דס"ל כשיטת ה"ג הביא המ"א בסי' ש"ח ס"ק ל"ז דדוקא קוץ שאינו נראה אבל קוץ גדול לא שרינן לטלטל בכרמלית דהא ניכר לעין כל שלא יזיק א"כ קשה (ולי הקטן שמעון הירש נראה דבה"ג מוקי האי שפוד דאיירי לאחר צלי' ועדיין חם הוא ומש"ה מטלטל אותו דילמא יגע בצדדיו ושם אינו נזהר מליגע כי אינו מזיק כשהוא קר ושפיר מדמה רבינא לקוץ) מהך דשפוד דמסתמא גדול הוא ואיך מקיש רבינא שפוד לקוץ בר"ה. אע"כ דרבינא לא שרי אלא טלטול מן הצד וה"ק מידי דהוי אקוץ בר"ה שרי לטלטל טילטול גמור עכ"פ בשפוד גדול שרי לטלטל בטילטול מן הצד דלפעמים אדם הולך דרך הלוכו וניזק ע"י השפוד. אבל רש"י ורמב"ם לא ס"ל הך דינא דכה"ג ומ"ה התירו טלטול גמור כמו קוץ אפי' גדול שניכר. ובזה מיושב קושיות מ"א בסי' ש"ח ס"ק לז:
(שם) ומ"מ צ"ע למה וכו' ולק"מ דמדר"ש נשמע לרבנן אם התנה הכל לפי תנאו אתאן לת"ק בסוכה דעלמא לא מהני תנאי כ"א בנפולה ורעועה וכשיטת המאור דלא מהני תנאי במוקצה מ' איסור כ"א ברעועה דאין בו איסור סתירת אוהל מן התורה ובמעות שעל הכר לא מיירי בהתנה שאם התנה באמת מהני: