נפש החיים/שער ב/פרק יב
ולכן אר"זל בברכות (דף סג.) כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו. והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים ר"ל. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ר"ל. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמ"ש (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד ע"ז וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו. ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז. כן ממש ע"ז האופן. הוא ענין העון ר"ל. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת ח"ו כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה ח"ו לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא ית"ש אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו ית"ש שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר ג"כ צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ח"ו. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:
והוא שדרז"ל בחנה ברכות לא ב והיא מרת נפש ותתפלל על ה'. שהטיחה דברים כלפי מעלה. ר"ל הגם שהיא עצמה היתה מרת נפש עכ"ז השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל ע"ז כלל. אל"א שהטיחה דברי תפלתה לפניו ית"ש על הצער של מעלה הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער. ולכן אמרו שם שגם משה הטיח דברי' כלפי מעלה כו' אל תקרי אל ה' אלא על ה'. ולפי פשוטו מי הכריחם לרז"ל לדרוש אל תקרי ולומר שהטיח דברים כלפי מעלה. אמנם למעליותא הוא דדרשו הכי וכמ"ש.
[ואת פני מבין להבן עד"ז מ"ש שם עוד שגם אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנא' ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א' י"ח). והוא כענין צור לבבי וגו'. וע' זוהר תרומה (ח"ב קכח, ב) ריש ע"ב. וכמ"ש (ישעיה נ') ובפשעכם שולחה אמכם השיב אחור ימינו. זהו ואתה הסבות את לבם אחורנית. וכן מפורש בפע"ח שער הק"ש פ"ח ע"ש.]
ואם בענין תפלת היחיד על צערו. צריך שתהא כוונתו רק צורך גבוה לבד. כ"ש במטבע ברכות התפלה הקבועה וסדורה מאנשי הכנסיה הקדושים. ודאי ראוי שלא לכוין בהם כלל צורך עצמו הנראה מפשוטם. אלא צורך גבוה לבד. להמשיך תוספת רבוי ברכה וקדושה להעולמות מצד התחברותו ית"ש אליהם. כמ"ש באורך:
ואף שגם רז"ל אמרו ערובין סה א יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה שנא' שכורת ולא מיין. ומה נאמר עתה בדורות הללו. אשר כל איש הוא כשוכב בראש חבל ובלב ימים כל הימים מעול יגיעת הפרנסות. ולזאת אין איש שם על לב לפנות לבו ומחשבתו מבלבולי טרדותיו העצומים בהבלי זה העולם השפל. להכין עצמו לקראת אלקיו ית"ש. עכ"ז ודאי שכל א' לפי שכלו והשגתו. מחוייב לשית עצות בנפשו ולבקש תחבולות מלחמת מצוה. להמלט מבלבול המחשבות אשר לא טהורים שתתחונן דעתו עליו לעבודת התפלה כראוי. כי עבודת התפלה היא לנו עתה במקום עבודת הקרבן שהיה תלוי כולו במחשבתו של הכהן. שבמחשבתו היה יכול לפגלו. וע"י קדושת מחשבתו היה הקרבן מתעלה לריח ניחוח לפניו ית"ש: