נפש החיים/שער ב/פרק י
ולא זו בלבד שבתיבת ברוך אתה שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה. שייך ג"כ זאת הכוונה הק'. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין דנטלין לה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה. והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית. לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות. כמ"ש בתקונים (תקון י"ח ל"ה ב') וכד ב"נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא לון. הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים גו'. ונטיל קב"ה אינון מלין ובני בהון עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה גו'. ורזא דמלה ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וגו' ולאמר לציון עמי אתה א"ת עמי אלא עמי בשותפי. וכ"ה שם (בתס"ט ק"ו ב').
והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה. וזהו ענין מאמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ובתנחומא פ' תולדות אמרו ולמה נתעקרו האמהות אר"ל היה הקב"ה מתאוה לתפלתם. ובזוהר תולדות (ח"א קלז, א) תא חזי עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקייא כו'. מ"ט בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא וכתוב מפורש (משלי, טו) ותפלת ישרים רצונו:
ולכן קראו רז"ל את ענין התפלה דברים העומדים ברומו של עולם. (ברכו' ו' ע"ב) היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפלה עומדים ברום העולמות. ובזוהר ויקהל (ח"ב רא, א) צלותא דב"נ איהו פולחנא דרוחא. איהי קיימא ברזין עלאין ובני נשא לא ידעין. דהא צלותא דב"נ בקעת אוירין בקעת רקיעין פתחת פתחין וסלקא לעילא. וע' בע"ב שם ובדף ר"ב ע"א וריש ע"ב נוראות נפלאות ענין עליית כל מלה ומלה דצלותא. ובריש פ' ואתחנן (ח"ג רס, ב) ריש ע"ב ובשעתא דצלותא קיימא כל אינון מלין דאפיק ב"נ מפומיה בההיא צלותא כלהו סלקן לעילא ובקעין רקיעין עד דמטו כו' ומתעטרי כו':
והוא מעורר בקולו דלתתא את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר. (וכמ"ש בכ"מ בזוהר דצלותא סלקא לאמשכא ברכאן מעומקא דכלא. והוא הקול גדול). וז"ש הקול קול יעקב. שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון. ולכן דרז"ל בתענית (דף טז:) על הפסוק נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ואמרו זה ש"צ שאינו הגון. ר"ל שאין נמצא רק קולו לבד ולא גרם קולו לעורר גם הקול העליון עמו. ז"ש נתנה עלי בקולה לבד ע"כ כו': וזש"ה (יואל, ב) וה' נתן קולו לפני חילו. ולזאת אף שקראו רז"ל את ענין התפלה עבודה שבלב. עכ"ז אגמרו מקראי דחנה שצריך שיחתוך בשפתיו: