נידה מא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש קתני מיהת יוצא דופן דלא מאי לאו יוצא דופן דקדשים אמר רב הונא בריה דרב נתן לא יוצא דופן דבכור בכור מפטר רחם נפקא אלא מאי דקדשים מאמו אמו נפקא האי מאי אי אמרת בשלמא דקדשים היינו דאצריכי תרי קראי חד לבהמת חולין דאוליד דרך דופן ואקדשה וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים אלא אי אמרת דבכור מפטר רחם נפקא הכי נמי מסתברא מדקתני הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים הני מהכא נפקא מהתם נפקא (ויקרא א, ב) מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח ותו כלאים מהכא נפקא מהתם נפקא (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז שור פרט לכלאים או עז פרט לנדמה אלא אצטריכו תרי קראי חד לבהמת חולין וחד לבהמת קדשים הכא נמי איצטריך תרי קראי ת"ר המקשה שלשה ימים ויצא ולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב ורבי שמעון אומר אין זו יולדת בזוב ודם היוצא משם טמא ורבי שמעון מטהר בשלמא רישא רבי שמעון לטעמיה ורבנן לטעמייהו אלא סיפא במאי פליגי אמר רבינא כגון שיצא ולד דרך דופן
רש"י
[עריכה]אחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת כו' - הואיל וכתוב אחד ריבה וכתוב אחד מיעט מעתה יש לך לילך אחר אומד הדעת:
מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש - שלאחר שבאו לעזרה אירע פסולן:
מפטר רחם נפקא - דלא קדיש וכיון דחולין הוא למה לי למעוטי פשיטא אם עלה ירד:
מאמו אמו נפקא - נמי דלא קדיש דגמר מבכור:
תרי קראי - אמו אמו וזאת:
חד לבהמה דחולין - ואוליד דרך דופן ואקדשיה ושמעינן מאמו אמו דלא קדיש וחד לבהמה דקדשים דעל כרחך ולד היוצא ממנה קדוש מאליו ואיצטריך למעוטי מזאת דאע"ג דקדיש אם עלה ירד הואיל ולא היה פסולו בקדש:
וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין - נראה בעיני דלא גרסי' ליה ופירוש משובש הוא דכל שכן למאן דאמר משעת יצירה הן קדושים דהיינו במעי אמו דאיצטריך למעוטי מזאת:
הכי נמי מסתברא - דכל הני פסולין דהכא בבהמות קדשים קאמר ורובע ונרבע כגון שהקדישן ולבסוף נרבעו ומוקצה ונעבד נמי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ויכול לאוסרן והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) ואתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים באתנן וקסבר בהוייתן הם קדושים ולא קודם לכן לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם וקדושה דממילא נמי חיילא עלייהו והרי הם קדושים וכלאים וטרפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים:
הכי נמי מסתברא - דבקדשים קאי ותרי קראי איצטריכא ליה כדאמר מדקתני הרובע והנרבע וקא ממעט להו מהאי קרא וכי מהכא נפקא מהתם נפקא:
מן הבהמה - אדם כי יקריב מכם מן הבהמה ולא כל בהמה להוציא את הרובע והנרבע:
נוגח - שהמית את האדם והאי רובע ונרבע ונוגח דקתני כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים דמודה בקנס פטור הלכך להדיוט שרי ולגבוה אסור אבל ע"פ שני עדים בסקילה הוא ולהדיוט נמי אסור:
כלאים - מן העז ומן הכבש:
נדמה - אביו ואמו מן העז והוא כבש וכיון דנפקי מהתם דלא קדש למה לי למעוטי מהכא דירדו הא חולין נינהו:
לבהמה דחולין - ואקדשה:
המקשה ג' ימים - בימי זיבה וראתה דם כל שלשה דרך רחם:
ויצא ולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב - כלומר זבה היא דכי טיהר רחמנא מזיבה דם הקושי הני מילי בלידה מעלייתא אבל דרך דופן לאו לידה היא:
אין זו יולדת בזוב - ור"ש לטעמיה דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ומטהר את קישויו:
ודם היוצא משם - לקמן מפרש מאי קאמר:
ר"ש לטעמיה - דאמר במתניתין יושבין עליו ימי טומאה אפילו בלידה יבשתא וימי טהרה אלמא ולד הוא הלכך לענין קושי נמי ולד הוא ומטהר את קישויו:
אלא סיפא במאי פליגי - הא ליכא למימר דם היוצא עמו דרך דופן יהיה טמא כדם הלידה דאם כן איפכא מבעי ליה רבי שמעון מטמא דאמר ולד הוא וחכמים מטהרים אלא ודאי אפי' לרבי שמעון לא הוי אלא כדם המכה והא דאמר רבי שמעון במתניתין יושבין עליו ימי טומאה משום ולד קאמר ולא משום דם:
תוספות
[עריכה]משמע בריש מעילה דמשום שחיטה לבדה שנעשה בהכשר לא חשיב פסולו בקדש אף לרבי שמעון דפריך. רב יוסף לרבה מדתניא בפרק דם חטאת העוף בזבחים (דף סו:) וכולן אין מטמאין בבית הבליעה וקתני לעיל עולת העוף שעשאה כמעשה החטאת ותנן התם (דף סח:) כל שפסולו בקדש אינו מטמא וה"ה דלא ירדו ומאי פריך הא התם מוכח בזבחים דעולת העוף שעשאה כמעשה חטאת היינו שהמיצוי עשה למטה אבל המליקה היתה במקומה אלא ודאי רבה דאמר ירדו אפילו שחט בצפון וקבל בדרום דמשום שחיטה גרידא לא מקרי פסולו בקדש אף לרבי שמעון ומיהו יש לדחות דבשחט בצפון מודה רבה דלא ירדו ופריך ליה רב יוסף משום שהמיצוי הוי כמו השחיטה שממצה ומוציא דם מן העוף כמו שעושה בשחיטה ואע"פ שמלק למעלה כיון שמיצה למטה הוי כשחט בדרום:
שהיה פסולן בקדש. שאין פסולן יכול להיות עד אחר שהוקדש אבל רובע ונרבע מצי להיות בעודן חולין וקשה דאמרינן בזבחים פ' חטאת העוף (דף סח:) זר וסכין מטמאין אלמא חשיב אין פסולן בקדש אע"ג דלא שייכי עד לאחר שהוקדש ושמאל ולילה נמי הוה מטמאין אי לאו דאית להו הכשר במקום אחר כדאמר התם ודוקין שבעין קאמר רבי עקיבא דאם עלו לא ירדו משום דכשר בעוף אלמא חשיב פסולו בקודש אע"ג דיכול להיות קודם הקדש ונראה לפרש דהיכא דכיוצא בו כשר במקום אחר קרי פסולו בקדש ונשחט בלילה אית ליה הכשר באברים ופדרים ויוצא דמה שכן כשר באימורים ואימורים שכן כשר בבמה ונשפך דמה כיון שקבלה היתה בהכשר מיקרי פסולו בקדש ולשון פסולו בקדש היינו שאין כאן פסול גמור אלא נפסל בקדושתו וכן משמע דפריך התם מ"ש שמאל דאית ליה הכשר ביום הכיפורים ולילה באברים ופדרין ולכך אין מטמאין דהוי פסולן בקדש:
היינו דאיצטריך תרי קראי. וא"ת וליבעי ג' קראי בכל הפסולין כמו בטרפה דחשיב הכא בהדייהו דבפרק קמא דמנחות (דף ו.) מצריך ב' קראי בטרפה חד לנטרפה קודם הקדשה וחד לנטרפה לאחר הקדשה ואפילו הכי איצטריך הכא למעוטי מזאת דאם עלתה תרד וה"נ בשאר פסולין ליבעי תרי קראי בלא קרא דזאת חד לקודם הקדש וחד לאחר הקדש דלא יעלו וקרא דזאת לירדו ויש לומר כיון דגלי לן קרא בטרפה ה"ה לשאר פסולים:
קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. פרש"י דל"ג ליה דהא כ"ש למ"ד במעי אמן הן קדושים דאיצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס ליה ולרבותא נקטיה דאע"ג דבהויתן הן קדושים ולא קדם הקדשן לפסולן אצטריך קרא למעוטי כיון דהפסול לא בא תחלה אלא בבת אחת אבל לא מצי למגרס קסבר במעי אמן הן קדושים דהא בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כג:) קאמר דקסבר ר"ש בהויתן הן קדושים וכן מוכח משמעתין דמוקי קרא דזאת לבהמת קדשים ואתנן ומחיר לא אשכחן אחר הקדש אפי' לרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון הדיוט הוא דאמר בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ.) לכל נדר פרט לנדור שאין אתנן חל עלייהו ולא משכחת אלא בולדות קדשים וכמ"ד בהויתן הן קדושים ונתנם לזונה בעודם בבטן והכי מוקי לה בפ' פרת חטאת (זבחים דף קיד.) וכן פ"ה וא"ת דבשילהי תמורה (דף לג:) תנן אלו הן הנקברים קדשים שהפילו וחולין שנשחטו בעזרה ור"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משמע דלא פליג אקדשים שהפילו וכיון דבהוייתן הן קדושים אמאי יקברו והלא אין קדושה חלה עלייהו כדתנן פרק כיצד מערימין (שם דף כד:) רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עלייהו וקאמר דקסבר דבהויתן הן קדושים ואפילו קדושת דמים אין חלה עלייהו דאי חלה הא אמר בפרק אלו קדשים (שם דף יט:) מגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף ואם כן קדשים שהפילו דאסורים בהנאה לרבי שמעון אמאי ויש לומר דפליג גם ארישא אלא דלא נחת לפלוגי אלא בחולין שנשחטו בעזרה תדע דהא חשיב התם נמי בשר בחלב בקבורה ולרבי שמעון שרי בהנאה בפ"ק דבכורות (דף י.) א"נ י"ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי מטומטום ואנדרוגינוס משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן וא"ת כיון דסבר בהויתן הן קדושים היאך קדושה חלה על יוצא דופן וכלאים דמ"ש מטומטום ואנדרוגינוס וי"ל דמיירי כגון שהקדישן בפה קודם שנולדו דאע"ג דאין קדושת אמן חלה עליהם קדושת פה חלה עליהם מיהו מתני' דכיצד מערימין (תמורה דף כד:) משמע דאפילו בקדושת פה אין קדושה חלה עליהם ועוד דבשילהי פ"ב דתמורה (דף יז.) קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ואליבא דרבי יהודה ואמאי לא משכחת בהקדישו בפה ושמא י"ל דדווקא טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם:
ורבנן לטעמייהו. וא"ת אע"ג דלא מטמאי לידה מ"מ ליטהר דם קישויה דאפי' בהפילה רוח פריך בפ"ק (לעיל דף ח:) שיהא קישויה טהור' אע"ג דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ויש לומר דהתם משום דבעי למימר דמיקרי לידה כדמייתי קרא כמו ילדנו רוח אבל הכא מיעטיה קרא מדין ולד:
ראשונים נוספים
והא דאמרינן חד לבהמת קדשים. פי' דאע"ג דהאי וזאת לא מיתר ביוצא דופן שאם עלה ירד מיהו אין במשמע תורת העולה לרבות כל העולי' לגמרי כיון שמקרא א' מרבה ומקרא אחר ממעט וא"א להעמי' המיעוט בבהמת תולין (דכולהו מעלמא) [דחולין מאמו] נפקי אפילו לענין שאם עלו ירדו הילכך ע"כ מוקמינן מיעוטא בבהמת קדשים וכיון דשקולים הם יבואו כולם וכל שהוא פסול בבהמת חולין מיעט בבהמת קדשים לפסול ולומר שאפילו אם עלה ירד דמיעוטא הכי משמע שאם עלו נמי ירדו.
מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש: פרש"י ז"ל דכל שאירע פסולו לאחר שבא לישחט בעזרה קרי פסולו בקדש. והקשו עליו בתוס' דבזבחים פרק חטאת העוף (סח, ב) חשיב רבי יוחנן מלק זר לא היה פסולו בקדש ושמואל נמי לא הוה חשיב פסולן בקדש אי לאו משום דמשכח להו הכשרא במקום אחר כדאיתא התם. ופירשו הם ז"ל דפסול שבא על ידי עבודה שכיוצא בה כשרה במקום אחר קרי פסולו בקדש. אי נמי שנשחטה בהכשר ואירע לה פסול לאחר מכן כטמא ופגול ונותר. ולשון פסולו בקדש משמע נמי הכין שאין פסולו פסול גמור אלא שנפסל בקדושתו.
מאמו אמו נפקא: פרש"י ז"ל דלא קדוש וכיון דחולין היא למה לי למעוטיה מהכא פשיטא שחולין שעלו ירדו ואע"ג דאמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו כדאיתא בפרק ב' דתמורה (יז, א) ואע"ג דטרפה אסורה באכילה משמע דנחתא לה קדושת הגוף כ"ש הני דשרו באכילה. י"ל דילמא התם על ידי תמורה דומיא דבעל מום קבוע דבההיא שמעתא. אי נמי י"ל דאע"ג דנחתיה לה קדושת הגוף ידעינן שפיר מהאי קרא דתרד כיון שבא הפסול בעוד שהיתה חולין.
וקסבר ולדות קדשים בהויתן קדושים: כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה דודאי כ"ש דלמ"ד ממעי אמן קדושים דאיצטריך קרא למעוטי מזאת דאע"ג דקדישי משעת יצירה כי נפקן דרך דופן אם עלו ירדו. ובתוס' כתבו דגרסי' ליה ולרבותא נקט ליה דאע"ג דקסבר ר' שמעון בהויתן קדושים כדאיתא בפרק דם שחיטה (כג, ב) אפילו הכי איצטריך קרא למעוטיה כיון דלא קדם פסולן להקדישן אלא דאתו בבת אחת.
והני מהכא נפקן מהתם נפקן מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו'. ותו כלאים מהכא נפקן מהתם נפקן שור או כשב וכו' אלא איצטריך תרי קראי חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים: תמיה לי מאי קא מקשה והני מהכא נפקן מהתם נפקן ומאי קאמר אלא איצטריך תרי קראי דאטו זאת תורת העולה מי קא מפרש להוציא רובע ונרבע ויוצא דופן וכל הנך דממעט בבריתא דתקשי לן תרי קרא למה לי והלא קרא סתמא הוא למעט הפסולין שאין פסולן בקדש שאם עלו ירדו, ומעתה זיל גמור כל חד וחד מקרא דידיה אי זהו שאין פסולו בקדש וירד ואיזה פסולו בקדש ולא ירד וי"ל דהכי קאמר למה אי בבהמה דחולין ואקדשה כלומר שקדם פסולו להקדשו למה לי זאת תורת למעוטי כלל לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זאת ואנא ידענא שפיר דאם עלו ירדו דחולין נינהו ולא נחתא להו קדושת הגוף והילכך אם עלו ירדו אלא ודאי לא איצטריך קרא למעוטי בהמה דחולין אלא כי איצטריך קרא למעוטי הנך דקדשים שנפסלו לבתר דנחתא להו קדושת הגוף קודם פסולן ואי נמי בבת אחת בולדות קדשים למ"ד בהויתן קדושים דהוה להו איסור בבת אחת.
שהיה פסולן בקדש: פרש"י ז"ל שאירע פסולן אחר שבאו לעזרה וכן פי' שם בפ' המזבח ולפי פי' זה לשון בקדש י"ל שהיה פסולן במקום הקדש והקש' בתוס' שהרי מלק בסכין אירע פסולו בעזרה ולא חשיב פסילו בקדש כדאיתא בפ' קדשי הקדשים וכן מלק זר לר' יוחנן ואף שמואל דחשיב לי' להכשרא היינו משום דמשכח ליה הכשירא במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דאית להו הכשירה ביום הכפורים באברים ופדרים כדאי' התם לכך פי' בתוס' דפסול הבא ע"י עבודה שכיוצא בה יש לה הכשר במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דלית להו היכשרא ביום הכפורים באברים מקרי פסולי בקדש כלומר שפסולו בדבר שהוא קדש במקום אחר וכן כל שנשחטה בהכשר ואירע לו פסול אחרי כן כלומר שנפסל בקדושתו ולאפוקי מלק בסכין לדברי הכל ומלק זר לר' יוחנן.
מאמו אמו נפקא: פי' רש"י ז"ל מאמו נפקא דלא קדיש וכיון דחולין הוא פשיט' דאם עלה ירד ואיכ' דקשיא ליה ואמאי לא נחתא ליה קדושה כלל והא אמר שמואל המקדיש את העריפה צריכה מום קבוע לפדות עלה ואינה יוצאה לגזז ולעבד וכדאיתא בפ"ב דתמורה וכיון דכן בההיא דאסורא באכילה כ"ש בזו דשריא באכילה וי"א דההיא לא נחתא לה קדושה בגוף אלא ע"י תמורה דומיא דבעל מום קבוע דאתמר בההיא שמעתא והנכון יותר דהכא כיון שפסולו מתחלתו לא היתה לו שעת הכושר מעולם דנפל חשיב ליה רחמנא וכחתיכת בשר בעלמא ולהם לא קדיש אלא כאבנים ועצים כלל מה שאין כן בעריפה ולהכי אמרי דלא צריך ומיהו אף בעריפה אמעיט להורידו אם עלה מכיון שלא היה פסולו בקדש כדאמעיטו אידך מזאת כנ"ל.
וחד לבהמת קדשים וילוד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין: ורש"י ז"ל מוחק אותו דהא כ"ש דאצטריך מיעוטא למ"ד ממעי אמן קדושין ובתוס' קיימו הגירסא דלרבותא נקטיה דאפי' ס"ל כהוייתן הן קדושין אצטריך קרא לומר אם עלו ירדו והני מהכא נפקי מהתם נפקי וכו' לשון הגמרא מוכיח שזה בא לפרש מאי דקאמר הכי נמי מסתברא דעל כרחין אצטריכו תרי קראי כדאמרן דאי לא תימא הכי הרובע והנרבע וחבריו היכי אצטריך תנא למעוטי מהכא והלא אמעיטו להו מקרא דמן הבהמה מן הבקר ולמה לי למעוטינהו מוזאת אלא על כרחין חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים הכא נמי אצטריכו תרי קראי מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד במס' תמורה יהיב להו רמיזה דגבי רביעה כתיב אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי ע"ז כתיב כתבנית שור ואע"ג דבנוגח כתיב שור מסתברא לרבוי מעיקרא ע"ז דחמירא ומפ' התם דלית ליה ההיא דתנא דבי ר' ישמעאל דכי משחתם בהם דלר' ישמעאל מהתם נפקי נרבע ונעבד ומוקצה לע"ז דאמרי' לא שיחדו לע"ז בלבד כדפרש"י ז"ל דהא אין הקדש לע"ז אלא שנתנו לכומרי ע"ז והאכילוהו כרשיני ע"ז כדאיתא התם ואצטריכו תרי מיעוטי בנעבד ומוקצה דאי לא כתיב אלא חדא בנעבד הוה מוקמינן ליה וכל הני ממיעטי לרש"י ז"ל מדכתיב מן אבל רבי' מאיר ז"ל כתב במ' הוריות דכוליה קרא יתיר' הוא דהא לבתר הכי פריש בקר וצאן בעיקר הקרבן ולא מצטריך להאי ומהו כתיב מן הבהמה ולא כל הבהמה וכן בכולן והא דאוקימנא חד בבהמת קדשים פרישנא בבהמת שלמים דאליבא דר' יוסי הגלילי דאמר מעוט הוא ולפיכך יכול לאסרו באתנן ומחיר ונעבד כדפרש"י ז"ל ורובע ונרבע ונוגח כשהוא על פי הבעלים דאי לא בר קטלא הוא ואפילו להדיוט אסיר וכדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל הכא.
תנו רבנן המקשה ג"י ויצא ולד דרך דופן הרי זה יולדת בזוב: פי' המקשה וראתה דם ג' ימים בימי זיבה ואח"כ יצא ולד דרך דופן בלא שופי הרי זו יולדת בזוב כלו' הרי זו זבה גמורה דלא טהר רחמנא אלא קושי הסמוך ללידה והאי לאו לידה והא דנקט יולדת בזוב לאו דוקא ור' שמעון אמר אין זו יולדת בזוב ר' שמעון לטעמיה דמשיב לה לידה והוי קושי סמוך ללידה דטהריה רחמנא ודם היוצא משם טמא ור' שמעון מטהר.
אלא סיפא במאי פליגי: פי' דאנן משמע לן דקושטא דמילתא דלקמן דמשם היינו דרך דופן דמשתעי ברישא ומשמע לן דלכ"ע דם טהור הוא כיון שלא יצא דרך רחם וא"כ שפיר קשיא לן במאי פליגי ולא עוד דאם תמצא לומר דפליגי אם הוא חשוב דם או לא איפכא מבעי ליה דלר' שמעון דחשיב דופן כרחם לענין לידה דילמא הכי לענין דם ורבנן לא לחשבוה דם.
אמר רבינא כגון שיצא ולד דרך דופן ויצא וכו': פי' ויצא בקושי ולא עוד אלא שאין קושי גדול מלידה ואזדא ר' שמעון לטעמיה דחשיב ליה קושי ורבנן לטעמייהו דלא חשבי ליה קושי לטהר אבל דם הבא דרך דופן דכ"ע טהור ובמקור מקומו קמפלגי פי' לענין טהרות שנגעו בדם אבל דכ"ע לא הוי דם נדה.
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ה (עריכה)
שהיה פסולן בקדש. פרש"י לאחר שבאו לעזרה אירע פסולן. וקשה לפירושו דא"כ רובע ונרבע בעזרה נמי הוה לן למימר אם עלו לא ירדו. וע"ק דבזבחים פ' חטאת העוף חשיב ר' יוחנן מליקה ודלא הייתה פסולן בקדש ושמאל ולילה לא חשיב להופסולן בקדש אי לאו דמשכח להו הכשירא במקום אחר כדאיתא התם הלכך נראה לפרש דפסול שבא ע"י דבר שכשר במקום אחר בכיוצא בו קרי פיסולו בקדש כלומר פסול זה קדוש וכשר במקום אחר:
היינו דאיצטריך תרי קראי חד לבהמה דחולין כו'. ותימה וליבעי ג' קראי בכל הני כמו טריפה דחשיב הכא בהדי שאר פסולין כדאשכחן בפ"ק דמנחות דמצריך תרי קראי לטריפה חד לטריפה קודם הקדש וחד לטריפה לאחר הקדש וא"ה איצטריך רבא למיעוטי מזאת דאם עלתה תרד ובשאר פסולין נמי ליבעי תלתא קראי חד ליפסל קודם הקדש וחד ליפסל לאחר הקדש דלא יעלו לכתחלה וקרא שלישי דאם עלו ירדו וי"ל דכיון דגלי רחמנא בטריפה ה"ה לכל שאר פסולין. תדע דמטריפה ילפינן בעלמא דהא אכתי מצריך התם קרא לטריפה היכא דהיתה לה שעת הכושר ומשמע התם דממשקה ישראל לא הוה שמעינן אלא היכא דלא הוה ליה שעת הכושר ובכל דוכתין אייתי ממשקה ישראל אפי' על דבר שהיתה לו שעת הכושר בפ' כל האסורים גבי נעבד דקאמר מדאסר רחמנא נעבד לגבוה. ובפ' אלו עוברין גבי מוקצה ובפ' כל הבשר גבי אותו ואת בנו ותלמודא לאנחת לפרושי הכא אלא תרי קראי דאיירי בהו בשמעתין וסמיך אהא דילפינן מטריפה דאסורה אף להדיוט:
חד לבהמת קדשים ואוליד דרך דופן ה"ה דהוה מצי למימ' למקדיש וולד ויצא דרך דופן כדאיתא בספ"ב דתמורה ומאחר דאין קדושין מהיכן מקדישין:
אי אתה מוצא אלא במקדיש וולד ויצא דרך דופן וסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים. פרש"י דל"ג ופי' משובש הוא דכ"ש למ"ד במעי אמן הן קדושים משעת יצירה איצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס ליה שפיר ולרבותא נקטיה אע"ג דקסבר בהווייתן הן קדושים איצטריך למעוטי כיון דלאקדם פיסולן להקדישן אבל איאפשר לומר במעי אמן הן קדושים דבהדיא מוכח פרק דם שחיטה דסבר ר' שמעון בהווייתן הם קדושים לההוא תנא דאמר לר' שמעון דאין איסור חל על איסור אפי' בקדשים דמוקי כל חלב בוולדות קדשים וקסבר בהווייתן הן קדושים והוי איסור בת אחת. והך שמעתא גופה. מוכח הכי דצריך לאוקומי הנך פסולי בבהמה דקדשים שלא קדם הפסול להקדש ואתנן ומחיר לא משכחת לה אלא כמ"ד בהוייתן הן קדושים ונתן לה ולד קדשים באתננה ואי במעי אמן קדושים לא משכחת לה שיהא (לא) אתנן ומחיר חל עליהן כדמוכח פ' בתרא דזבחים וכן פרש"י. ותימה וכיון דקסבר בהווייתן הן קדושים היאך קדושה חל על יוצא דופן וכלאים הא משמע בפ' כיצד מערימין דטומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן למ"ד בהווייתן הם קדושים וצריך לחלק בין טומטום ואנדרוגינוס ליוצא דופן וכלאים משום דניכר פיסול בגופן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה