נטע בתוכנו (ספז)/יורה דעה

יורה דעה

סימן פא

שאלה: אחרי כמה זמן של הפסקה, אסור לחזור ולהניק ילד?
תשובה: חז"ל (כתובות ס.) אסרו על 'גדול', לינוק משדי אישה, אבל אם החלב נמצא בכוס וכדומה, הדבר מותר.
בשו"ע (יו"ד פ"א ז) הובאה ההלכה שאמנם לתינוק מותר לינוק, אבל ישנם מצבים שגם לו יהיה אסור, כגון שפרש (עשה הפסקה) מתוך בוריו (למעט מצב שהפסיק בגלל מחלה), אם הפסיק למשך שלושה ימים, אחרי גיל שנתיים, אסור לו לחזור.
אם יש סכנה בדבר, חוזרת להניק אפילו לאחר הרבה ימים.

שאלה: אני חולה במחלה מסוימת, המליצו לי על שתיית חלב אם או חלב גמלים (נאקות), מה דעת ההלכה בכך?
תשובה: במקרה של פיקוח נפש שניהם מותרים, אבל במחלה שאינה בגדר של פיקוח נפש, יש להורות להשתמש בחַלב אֵם, כפי מה שהתלמוד (כתובות ס.) מלמדנו שחלב של אישה מותר אם פירש מגופה, אבל אסור מדרבנן לינוק ישירות משדי אישה, וכך נפסק גם בשו"ע (יו"ד פ"א ז). בניגוד לכך, חלב של גמל אסור, מדין 'היוצא מן הטמא, טמא' (בכורות ה:).
ר' אבי גרוסמן אמר שניתן להשתמש בחלב נאקה על ידי כך שפוגם טעמו מתחילה, על פי רמב"ם יסודי התורה (ה,ח) הכותב: 'במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביום הכיפורים, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר'.
סימן פט

שאלה: האם מותר אחרי ארוחה בשרית, לאכול משהו שכתוב עליו חלבי, וכתוב עליו 'כשר לאוכלי אבקת חלב נכרי', אבל ברכיבים לא כתוב שמכיל חלב?
תשובה: במקרים שהחברה רושמת חלבי רק על מנת להגן על עצמה מפני תביעות משפטיות, מותר, הואיל ורושמים רישום זה רק כדי להיות מכוסים מתביעה של אנשים האלרגיים לחלב, ואולי יש במאכל זה עקבות של חלב, הואיל ולא ניקו את פס היצור באופן יסודי, אבל אין הוא ממש חלבי, (וראה ש"ך יורה דעה פ"ט י"ט).
סימן צד

שאלה: העברתי עוף חם מהסיר לצלחת חרסינה באמצעות כף, בטעות הצלחת היתה חלבית, האם נאסרו המאכל והכלים?
תשובה: ביחס למאכל, הכלל הוא ש'סתם כלי אינו בן יומו', ועל כן המאכל לא נאסר, כי אין לחשוש שמא טעם החלב הוא לשֶבַח, אבל הכלי צריך הכשר. אמנם כלי שני אינו מבשל, אבל הרבה פוסקים כתבו שבדבר שהוא 'גוש', יש להתייחס אליו ככלי ראשון אף אם מונח בכלי שני או שלישי (עיין ספר הגעלת כלים פרק ה' הערה נ"ט המביא את דברי מהרש"ל שהובאו גם בט"ז צד יד).
אשר על כן, הכלי החלבי בלע טעם בשר ואסור בשימוש חלבי. לעניות דעתי, כדאי לברר האם הכלי החלבי באמת חלבי, כי אולי לעולם לא שמו אותו על האש וגם לא הונח עליו משהו חם חלבי רותח.
אם יתברר ככה יהיה מותר בשימוש מכאן ואילך לשימוש בשרי.
אם יתברר שבלע חלב בחם, לא נוכל להכשירו כי חרס אינו בר הכשרה והגעלה, ויהיה לו שימוש להניחו תחת עציץ וכדומה.
אחרי שכתבתי את הדברים הנ"ל, נודע לי שבני ספרד לא מחמירים במושג גוש, ואשר על כן חוזרים לעקרון שכלי שני לא מבשל.
סימן צה

שאלה: האם מותר לבן אשכנז, לבשל בכלי חלבי שאינו בן יומו, מאכל המיועד לאוכלו עם בשר (או להיפך)?
תשובה: אם הכלי אינו בן יומו, לפי הרמ"א (יורה דעה צה) מותר לכתחילה לערבב אותו עם חלב.
וזו לשונו (שם): "וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחילה לאכלו עם המין השני".
אבל ה'חכמת אדם' (מ"ח, ב') צמצם את דברי הרמ"א רק למקרה שכבר בישל בכלי הנ"ל, אבל לכתחילה אין לבשל אורז בסיר בשרי, אפילו שאינו בן יומו, כאשר המטרה היא לערבב אותו עם חלב, וכך כתב: 'אם היה הכלי שנתבשל בו אינו בן יומו מותר לאוכלו בחלב אפילו לדידן, אבל אסור לכתחילה לבשל בכלי שאינו בן יומו כדי לאוכלו בחלב דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה.
בניגוד לדברי החכמת אדם, יש שדייקו מדברי הגר"א (שם אות י), שלדעתו מותר לכתחילה לבשל דבר סתמי בכלי לא בן יומו (הרב יואל עמיטל כתב שכך מורה לכתחילה הרב גדעון בנימין).

שאלה: האם אני רשאי לאפות בשרי וחלבי באותו תא, זה אחר זה?
תשובה: לפי הרבנים המפורסמים, יש להמתין עשרים וארבע שעות בין שימוש בשרי לחלבי, וכן להיפך.
הרב דוב ליאור וכן הרב משה לוי התירו שימוש באותו יום אם הסיק בינתיים, על חום גבוה למשך עשרים דקות (דעת הרב דוב ליאור הובאה בספר וסעדו לבכם עמ' 274, ודברי הרב משה לוי הובאו בספר ועין שמואל כרך ו).

שאלה: האם מותר להכין חלות שאני עתיד לאוכלם עם בשר, בתנור חלבי בן יומו?
תשובה:
השאלה מתחלקת לשניים:
א. מה מנהג בני ספרד. ב. מה מנהג בני אשכנז.
א.
לגבי בני ספרד, המנהג אצלם הוא שמתירים נ"ט בר נ"ט (עיין ספר השם רועי עמ' 390 - 1) כלומר שמותר להכין משהו סתמי בכלי חלבי בן יומו, ולאוכלו עם בשר וכן להיפך (יש אומרים שגם לכתחילה מותר ויש אומרים שרק אם כבר נעשה, מותר).
ב.
אמנם בני אשכנז מחמירים בדיני נ"ט בר נ"ט, ואכן, בספר ואכלת ושבעת (עמ' 78) מתיר רק על ידי הכשרת התנור שהוא על ידי הסקתו למשך חצי שעה, וכן בספר הכשרות (א, לט) מתייחס אל כך כמו דיני בישול הרגילים, שאין לכתחילה לבשל בכלי אף שאינו בן יומו, אם מתכנן לערבב אותו עם המין השני.
ג.

יש שני צדדים להקל בכך אף לבני אשכנז:
1.
במקרה של תנור יש להקל יותר. הסיבה לכך היא, שבבישול המאכל נוגע בדפנות של הסיר מה שאין כן במקרה של אפייה. בספר 'וסעדו לבכם' (עמ' 277) כותב בשם הרב דוב ליאור שמותר לאפות על דעת לאכול בסעודה בשרית. וכך השיב לי הרב שמואל אליהו: 'בוודאי יותר קל, כיון שהם לא נוגעים ישירות בסיר שבולע ופולט'.
2.
ישנה סברא חשובה, שבלעדיה יהיה אסור לבני אשכנז להכין חלות פרווה גם בתנור שאינו בן יומו, אם מתעתד לאוכלם עם המין השני, והיא, הואיל ואין קניית שני תנורים דבר מצוי, ממילא דומה הדבר לכ'דיעבד'.
סיכום:
יש מקום להקל אף לבני אשכנז, אם התנור נקי משאריות אוכל.
סימן קח

שאלה: האם אני רשאי להריח פרי של עורלה?
תשובה: אם הפרי מיועד להרחה, הדבר אסור, שהרי ערלה היא אחד מאיסורי הנאה שיש בתורה, וכך כתב בשו"ע: (יו"ד ק"ח ז) 'בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה, אסור להריח בהם', אבל אם הפרי עומד לאכילה, ממילא ההרחה היא מוגדרת 'לא כדרך הנאתו'. לגבי הנאה לאדם בריא שלא כדרך הנאתו , יש הסוברים שזה אסור מדרבנן, ויש מקילים אף למעשה, עיין סיכום השיטות בכך באנציקלופדיה תלמודית ב עמוד צ"ד, וראה בהמשך חיבור זה בהלכות ערלה. בספר חכמת אדם (ס"ב י) התיר להריח כאשר אין הפרי עומד לכך [עיין גם שו"ת אבני דרך ח"ו סימן קמ"ט].
סימן קיג

שאלה: סבתא שלי סיעודית, יש לה עובדת זרה המבשלת עבורה, האם זה מותר על פי ההלכה, והאם אנו רשאים לאכול אצלה בסופי שבוע?
תשובה: כתוב בשו"ע (או"ח שכ"ח יט): 'חולה שאין בו סכנה, מותר בבישולי גויים'.
בטעם הדבר, איך הותר לחולה שאין בו סכנה, איסור דרבנן, כתב המ"ב במקום: 'ואף על גב דשאר איסורי דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול ולשתות, כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה, שאני בישול גויים, שאין איסורו מחמת עצמו'.
אמנם לכתחילה יבקשו מישראל שידליק את האש, ואז נוכל לסמוך על דעת הרמ"א (שו"ע יו"ד קי"ג ז), אבל באופן שזה לא מסתדר, יש להתיר לחולה כנ"ל. במיוחד שיש לצרף את דעת הראשונים שבבית ישראל, אם גוי מבשל, אין בו משום בישולי גויים (עיין בספר הכשרות למעשה עמ' תלג).
לעניות דעתי, ההיתר הזה הוא רק לחולה עצמו, ולא חל על מי שבא לבקר אותו (וכך גם הורה לי הרב שמואל אליהו).

שאלה: למדתי שאין לאכול 'בישולי גויים', אשר על כן, אני מקפיד להניח את התבשיל בעצמי על הגז או לחילופין הגוי מניח ואני מצית את האש, הייתי נוכח במטבח המוציא אוכל בכשרות מהודרת וראיתי שהגוי מוסיף לסיר, תבלינים במהלך הבישול, האם זה ראוי?
תשובה: בהלכות בישולי גויים (יו"ד קי"ג ב), נאמר שאם עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי... הולכים לפי הרוב.
מצד אחד רואים כאן שיש יחס יותר מקל בבישולי גויים, שהרי בשאר איסורים אנו דורשים פי שישים, אבל מאידך משמע שזה רק בדיעבד הדבר מותר [עוד יש להעיר שבדרך כלל דין תבלין יותר חמור מכל תערובת אחרת, על כן ראוי למנוע דבר זה להבא].
סיכום:
יש צדדים להקל בדבר הוספת תבלינים על ידי גויים, משום שחלק מהם נאכלים כמו שהוא חי, וחלק אינם עולים על שולחן מלכים, ויש סברא שזה בטל ברוב, אבל זה ודאי לא מתאים למקום המוגדר ככשרות מהודרת. נאמר לי שברבנות ירושלים בתקופה בה היה הרב אברהם צבי הכהן אחראי על כשרות, לא נתן לשום גוי רשות להיות שותף בתהליך הבישול, אף לא בהוספת תבלינים.

שאלה: האם מותר לבני ספרד לסמוך על דברי הרמ"א ביחס ל'בישולי עכו"ם'?
תשובה: דעת מרן השו"ע היא, שעל מנת להינצל מ'בישולי עכו"ם' צריך שישראל יניח הסיר על האש, ואם הסיר כבד, ניתן להניח על ידי גוי ורק אז ישראל ידליק את האש. הרב יצחק יוסף (דרשה מוצ"ש ויגש תשע"ח בית מרן מס' 146 אות י"ד) חיזק את החשיבות לפסוק כמרן, ואמר שבישול כדעת מרן לספרדים אינו בגדר חומרא וחסידות אלא יש להקפיד על כך לכתחילה, כי אנחנו חיים לכתחילה ולא בדיעבד, ומכל מקום בדיעבד שכבר ברך ונודע לו שבישלו לפי דעת הרמ"א (המסתפק בהדלקה מאש של ישראל) יסמוך על הס"ס שמובא ביחווה דעת (ה, נד) ויטעם, כדי שלא תהיה לו ברכה לבטלה.

שאלה: בישל בסיר אחד דברים האסורים בבישולי עכו"ם וגם דברים המותרים, והרוב הוא מהסוג המותר (כגון דבר שראוי לאוכלו חי), האם דנים לפי רוב או שזה אוסר בנותן טעם?
תשובה: בספר הכשרות למעשה כתב, שאם הרוב מדברים הנאכלים חיים, יש להתיר בתנאי שהכל נעשה גוש אחד ואין ניכר כל חלק בתערובת בפני עצמו (על פי ש"ך יו"ד קי"ג כ"א).
סימן קטז

שאלה: נפל שניצל עוף לתוך רוטב של דגים חם, מה הדין?
תשובה: אם הרוטב מכיל כעת דג, והרוטב חם, ואין ששים כנגד השניצל, הכל נאסר באכילה, השניצל וגם הדגים.
אם היה ששים בתבשיל כנגד השניצל, אמנם השניצל נאסר אך הדגים והרוטב מותרים (על פי הש"ך בנקודות הכסף, כפי מה שפסק כף החיים יורה דעה קט"ז יב, בניגוד לדעת הט"ז), כי לא חמירא סכנתא מאיסורא.
אם לא היה כבר דגים ברוטב, כאשר נפל השניצל, ראה בתשובה הבאה.
הרב דוב ליאור וכן הרב יעקב פרץ אמרו לי, שהואיל והרופאים לא רואים כיום סכנה בדבר ערבוב בשר ודגים, הרי שיש להתיר כפי שהפוסקים דנו ב'השתנות הטבעים' מכפי שהיה בזמן הגמרא.

שאלה: האם מותר לחמֵם ולהגיש דג ביחד עם ירקות שהיו בתוך מרק עוף, וכעת אין עוף?
תשובה: כאן השאלה היא, האם מתייחסים באותה חומרא, לתבשיל של עוף כמו אל עוף.
בהלכות בשר וחלב, דעת השו"ע היא שתבשיל של בשר אינו כבשר, ולכן מי שאכל אותו, יכול לאכול אחריו גבינה, אך המנהג הנפוץ הוא להחמיר בכך.
לענייננו, יש להחמיר, על פי מה שנכתב בכף החיים (יו"ד קטז כו): 'מעשה באחד שהניח חתיכת דג על הפת, ונעשה הפת ההוא מלוכלך מן הדג, ואסרו לאכול הפת ההוא עם בשר משום שיש ממשות שומן מן הדג'.
סיכום:
מצד הדין יש להקל, אבל יש שהתייחסו לירקות שבושלו עם העוף, כמו עוף.
סימן קיח

שאלה: בישיבה התיכונית, האוכל מגיע מקייטריג, פעמים האוכל מגיע דרך נהג שאינו בן ברית. האם יש בזה בעיה הלכתית?
תשובה: ישנו כלל בתלמוד, שבשר שהתעלם מן העין, אסור באכילה (ב"מ כד:,חולין צה.). הלכה זו נפסקה גם בשולחן ערוך (יו"ד ס"ג, א וכן בסימן קי"ח).
ההגדרה: היה שעה אחת שלא ראהו, ואפילו היה מונח על שולחנו.
החשש: שמא נתחלף בנבילה.
דרכי פתרון: מובא בגמרא (ב"מ כג:) שרבה היה מחתך את הבשר בצורה של שלוש קרנות, כאשר היה שולח בשר לאשתו ביד נוכרי.
בהלכה (שם) כתוב, שאם היה לו סימן או שהיה לו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום, הדבר מותר.
אשר על כן, יש לקבוע סימן מסויים בו כגון לעטוף את האוכל או את הגסטרונום באופן מיוחד המוכר לשולח ולנשלח, על מנת לוודא שלא נעשתה החלפה כלשהי (ראיתי פעם רב חשוב, ששקל את הבשר שהונח אחרי שחיטתו בקירור, על מנת לראות אם לא נעשתה בו החלפה).
הדבר הזה נכון גם בכל חנות או סוּפר, שבו נמכרים דברים בתפזורת, שאין לקנות אם מסתובבים גויים ללא משגיח. דוגמאות מצויות: קניית עוף צלוי שמכינים אותו בַמקום וכאשר קונים אותו, אין עליו סימן זיהוי, וכן עוגיות הנמכרות במשקל ובמיוחד בפסח. כמו כן אם מוכרים בשר במשקל וכדומה.
במקרים בהם הגוי לא עשוי להחליף, כגון שהמאכל מבושל, ואם יצטרך להכין משהו חילופי זה ידרוש ממנו הרבה טרחה, או שלא יהיה לו שום רווח כספי מההחלפה, או שהיהודי יזהה שנעשתה החלפה, אין לחשוש.
תשובה זו מבוססת על הרמ"א (יו"ד קי"ח ב) שכתב: 'ומיהו דווקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין'. וכן על דברי מרן שכתב (שם י'): לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר: 'עתה יבוא ויראני'.
סימן קיט

שאלה: הזמינו לאשתי בעבודה, ארוחת צהריים מקייטרינג שבעליו הוא חרדי, והבעלים אומרים שאמנם אין לו השגחה אבל הכל 'הרב מחפוד', האם ניתן לאכול סעודה?
תשובה: בהלכה מובא הכלל ש'עד אחד נאמן באיסורין', על פי הגמרא (גיטין ב:), אבל מספר אחרונים העירו שיש לחלק בין מצב רגיל לבין מצב שבו אדם מרוויח ממכירת דברי מאכל, שְשַם יהיה צריך השגחה למרות שהבעלים הם יראי שמיים.
ערוך השולחן (יו"ד א יא) עוסק בשוחט השוחט עבור אחרים, ששם יש חשש שבגלל 'יצרא דממונא' יקל לעצמו איזה קולא, שלא על פי הדין, והדבר מוטל רב הקהילה וראשי העיר לדקדק בזה היטב. אולי דבריו, הם המקור לתעודת הכשרות, שהרב מדקדק היטב אחרי אותו אדם.
עיין עוד בדברי האחרונים העוסקים בכך: בית הלל (יו"ד סה ה), בית לחם יהודה (קיט א) דרכי תשובה (יו"ד קיט ז), משיב דבר (א,ל), אתקינו סעודתא לרב אליהו שלזינגר (עמ' רעו).
ישנם שני סוגי חששות: א. טעויות הנובעות מחוסר ידע מקצועי בתחום הכשרות; ב. חשש שבשעת לחץ, הבעלים 'יעגלו פינות' ויכשירו דברים שאינם כשרים או יקבלו סחורה מספק שאינו עומד בדרישות הרבנות.
סיכום:
אין לצרוך דברי מאכל, מבעלי עסק, שאינם תחת השגחה.
סימן קכ

שאלה: רציתי לשאול, האם החצובות ובכלל מה שעל הכיריים מצריך טבילה?
תשובה: מרן השו"ע כתב (יו"ד ק"כ ד) שכלי שאינו נוגע ישירות במאכל, אינו צריך טבילה, וזו לשונו: 'טריפיד"ש (היא החצובה) ששופתים עליהם קדירות, אינם טעונות טבילה', ולפי זה היה ראוי לפטור את החצובה מטבילה. ראיתי בספר מעין אומר (חלק ד עמ' תיג) בשם הרב עובדיה יוסף, שאם דרכו לעשות צנימים ישירות על החצובה, יטביל ללא ברכה.
הערת הרב ינון קליין: בפר"ח סי' קכ ס"ק יט כתב שאזלינן בתר רובא - לכן גם אם משתמש בחצובות לחריכת פיתות, לא צריכות טבילה כי זה לא הדרך הרגילה ולא רוב תשמישן.

שאלה: קומקום בצימר, האם אני רשאי להשתמש בו למרות שאינו טבול?
תשובה: במקרה הזה, יש לצרף שני סניפים ועל פיהם להתיר את השימוש בקומקום; א. יש הסוברים שכלי סחורה פטורים מטבילת כלים; ב. כלי חשמל, שאין בהם תועלת אם אינו מחובר לחשמל, יש שהגדירו זאת כאילו אין שם כלי עליו הואיל ואינו מיטלטל.

שאלה: הטביל כלים, ובדיעבד גילה שלא הוריד את המדבקות של המחיר. האם צריך שוב להטביל?
תשובה: אם מקפיד על כך, הרי זה חוצץ. כיצד יש למדוד את מידת ההקפדה? אם היה מגיש אוכל בכלי הזה למרות שנשארה בו המדבקה, הוכיחו מעשיו, שאינו מקפיד, ואין כאן חציצה.

שאלה: האם צריך להטביל תבניות של תנור מיצור של גויים?
תשובה: חשבתי לחייב בטבילה (אם היצרן או המוכר גוי) אלא שלעניות דעתי אין לברך על כך, משתי סיבות: א. כיום לרוב, אין מניחים ישירות המאכל על התבנית אלא בהפסק של נייר אפייה או שמניחים עליה תבנית חד פעמית.
ב. הואיל וישנה שכבת אמייל על התבנית (עיין ספר הכשרות כהלכה עמ' רצ"ה).

שאלה: אנחנו במילואים, מכינים בשר 'על האש'. אחד החברים קנה מלקחיים. אין מקווה באיזור. האם יש פתרון שנוכל להשתמש בזה?
תשובה: ישנם שני דרכים: א. להקנות את הכלי הזה לחייל גוי ולחזור ולקחת ממנו בהשאלה, כי אין חובת הטבילה אלא על כלי שנקנה מן הגוי ולא בכלי השאול ממנו; ב. הרב אליקים לבנון נתן עצה נוספת והיא, ליישר אותם לבטל ממלקחיים ואחר כך לכופף מחדש. זה בנוי על העיקרון שרק אם גמרו על ידי גוי, נחשב של גוי (וחייב הקונה להטבילו), מה שאין כן אם ישראל עשה את גמר המלאכה (כשם שיש שממליצים בכלי חשמל, לעשות פירוק והרכבה מחדש על ידי אומן יהודי).

שאלה: האם אני חייב לשחרר את אחיזתי בכלי, בזמן טבילתו, על מנת למנוע חציצה?
תשובה: הנושא הזה הובא הן בהלכות טבילת כלים (יורה דעה ק"כ ב):
'צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש' (ודווקא שלחלח ידיו במי מקווה, אבל לא במים תלושים).
והן בהלכות טבילת אדם (קצ"ח כח): 'לא תאחוז בה חבירתה בידיה בשעת טבילה אלא אם כן רפתה ידה, כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה; ואם הדיחה ידיה במים תחלה, שרי, שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקווה'.
אם כן רואים שישנן שתי דרכים, האחת להרפות את האחיזה ושניה היא להרטיב את היד במי המקווה תחילה. על פי העיון בפוסקים, הרטבת היד עדיפה על השיטה של אחיזה רפויה.
נקודות לעיון: א. האם ומדוע צריך להרטיב דווקא במי המקווה (עיין ט"ז ק"כ ד, וכן מטה יהונתן שם). ב. מדוע השו"ע התיר על ידי אחיזה רפויה, בעוד שהרמב"ם הבין שלפי חכמים דרך זו לא טובה בעיני חז"ל אף לעיכובא, מחשש שלא ירפה כהוגן (עיין ש"ך ק"כ ו ,ב"ח סימן קצח כח, וט"ז קצח טז). ג.האם מועיל להטביל בתוך רשת המונעת נפילת הכלי לעומק, עיין חכמת אדם ופתחי תשובה.
סימן קנא

שאלה: האם אני רשאי לתווך במכירת דירה בגבעה הצרפתית לגוי הגון?
תשובה: אין אדם רשאי למכור דירה לגוי בארץ ישראל, מדין איסור 'לא תחונם', וגם בגלל שהוא פוגע בכל השכנים בכל מיני היזקים ישירים ועקיפים. הלכות הללו נלמדות בעבודה זרה סוף פרק ראשון.
אין בימינו גדר של 'גר תושב' (שמותר שישכון בארצנו), הואיל וצריך הליך של 'קבלת גר תושב' בפני בית דין, ועוד שאין זה נוהג אלא בזמן היובל וגם אז אסור שיגור בירושלים.
אמנם אין אתה המוכר, אבל אין אתה רשאי לסייע בדבר עבירה.
הרב שמואל אליהו השיב על שאלתי בדבר מכירת דירה לאיש צבא קבע מהעדה הדרוזית כך: אם הוא כבר גר כאן, ולא יהיה מכך נזק לשכנים, מותר למכור לו.

שאלה: אני עומד לרכוש דירה, אבי יכול לקבל הלוואה בתנאים יותר טובים ממני, האם ניתן שהוא יקח הלוואה מהבנק ואני אחזיר במקומו את התשלומים לבנק למרות שיש כאן ריבית?
תשובה: לדעתי ישנן כאן שתי הלוואות ולכן צריך היתר עיסקא בין האב לבן (לבנק יש כבר היתר עיסקא כללי), כך ענה לי גם הרב דוב ליאור. נראה לי לדמות את המקרה הזה, למקרה אחר הכתוב בהלכה (יו"ד קסח): 'ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית, וביקש להחזירם לו, ואמר לו חבירו: תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו, אסור. ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים, ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים, אסור'.
ניתן ללמוד מהלכה העוסקת בהלוואה לגוי, כשם ששם ישנן שתי הלוואות, ועל כן ההיתר של התורה ללוות מגוי בריבית, אינו חל על הלווה השני, כך לעניינינו, אין היתר העיסקא שמול הבנק, יכול להתיר לבצע את הלוואה האסורה בין האב לבן.
הרב יהודה נקי כתב לי שגם הרב עובדיה יוסף פסק שצריך היתר עסקא בין האב לבן.
הרב שמואל אליהו כתב לי, שאפשר גם ללא היתר עיסקה, מפני שראה כאן כעין תשלומי פיצויים של הבן לאביו, על הנזק שגרם לו.
סיכום:
צריך האב לחתום על 'היתר עיסקא'.
סימן קלט

שאלה: נוצרים המטיילים בעיר העתיקה ובידם נרות שעווה, שעליהן מודבק צורה של אותו האיש (יש"ו) כאשר הם עולים להר הבית, הפקחים מבקשים מהם לזרוק את הנרות, האם אני רשאי להשתמש בשאריות השעווה להכנת נרות הבדלה?
תשובה: אם נגדיר את הנרות כתקרובת לעבודה זרה (הרמב"ם בהלכות ע"ז ט,ד, מתייחס אליהם כאל ע"ז, ועיין רמ"א או"ח קנ"ו ונודע ביהודה מ"ת יו"ד קמ"ח), יש להבחין בין שימוש של הדיוט לשימוש של גבוה.
בשו"ע (יו"ד קל"ט ט) כתב שנרות של שעווה, שמדליקים לפני העבודה זרה, מוגדרים כ'נויה' ואסורים. אבל אם הגוי כיבה אותן לצורך עצמו, זהו ביטולן.
כלומר, נוי עבודה זרה אינו חמור יותר מעבודה זרה עצמה, שמותרת אם הגוי עצמו ביטל אותה. ביטול הע"ז מגדיר אותה כ'לא חשובה' ולא רלוונטית, ולכן אינה אסורה שוב בהנאה [אם יהודי זכה בה לפני ביטולה, כבר לא יועיל הביטול].
פשוט מסברא, שאם הגוי זורק את הנרות, נחשב הדבר לביטולה.
אמנם לגבי שימוש מצווה, הנרות הללו אסורים, כפי שכתב שם מרן (בסעיף יג וכן באו"ח קנ"ד,יא) שאין להשתמש בהם לנרות של בית הכנסת או לנרות שבת וחנוכה, משום 'דמאיסי'.
לעניות דעתי, אין על נרות ההבדלה שם של נר מצווה.
סיכום:
מותר לעשות מנרות הללו שימוש לנר הבדלה, ויקפיד שלא יגיעו לשימוש של מצווה.
סימן קמא

שאלה: המפקד שלי חזר מטיול בהודו, הוא הביא לנו מתנות, לכל אחד פסלון, שהוא דמות איש, האם מותר להחזיק אותם בביתי?
תשובה: אם נעשו לשם ע"ז אין להשהותם, אבל אם הם כבובות העשויות למשחק, הרב עובדיה יוסף הקל בכך, כי יש לסמוך על דברי התוספות שהאיסור נובע מחשד עבודה זרה, ואילו גבי בובות, כולם יודעים שנעשו לשם משחק (משמע שבאפן סתמי, שאין ניכר שזה משחק, אין להשהותם) עיין בספר מעיין אומר ח"ה עמ' רלז.
סימן קנט

שאלה: מאת מזכירות הישוב, אנשים משלמים חובותיהם לישוב דרך חברות אשראי, החברה מחייבת את הישוב בעמלה (שזה נע בין אחוז לשניים), דרך משל התושב חייב אלף ₪, החברה משלמת מיידית לישוב 985 ₪ והיא גובה מהתושב אלף ₪. לישוב יש מחשבה לגבות מלכתחילה מהתושב 1015 ₪, על מנת לא לספוג את העמלה על עצמו, האם מצד איסור ריבית מותר לנו לגבות את העמלה הזו מהתושב?
תשובה: השאלה כאן היא מי הלווה ומי המלווה ומי מקבל את הריבית. נראה לומר שהתושב הוא הלווה מהחברה, הכסף ניתן מהתושב לישוב דרך השליח שזה חברת האשראי. אשר על כן, יש צורך שיהיה 'היתר עסקא' לחברת האשראי (ניתן להניח שזה ישנו, הואיל והחברות הללו הן חלק מהבנק).
בשולי התשובה: בעולמינו יש הרבה בעיות של ריבית: שכירות וקנית דירה, קניה לחבר באשראי, קניה בתשלומין קרנות פנסיה ושאר קופות גמל, גמ"ח המתחייב להלוות לתורמיו, מוסדות ציבור הנותנים הנחה למשלמים מראש ,ואפילו הלוואות בין שכנים של מצרכי מזון וכיוצא בזה. על כן ראוי ונכון לכל אדם ללמוד הלכות ריבית ולשאול את רבותיו במדת הצורך [תודתי לרב אהרן הכהן, בכתיבת תשובה זו].
סימן קס

שאלה: הורים שיש ביניהם תורנות של לקיחת ילדים מהגן. להורה אחד לא הסתדר למלא תפקידו בתור שלו, וביקש מהורה אחר להחליפו והציע שיקח בשבילו פעמיים. האם יש בכך איסור ריבית?
תשובה: מסתבר שעצם העזרה והלקיחה פעמיים אינה אסורה כי זה דבר שאין מקפידים עליו, אבל לא טוב לומר בנוסח הנ"ל כשם שאין לומר לחברו, סעוד עימי היום סעודה קטנה ואסעוד עמך מחר סעודה גדולה (עיין שו"ע יו"ד ק"ס ט').
סימן קפב

שאלה: האם זה מן הראוי להציב מראָה בשירותים המיועדים רק לגברים, ומה הדין לגבי שירותים הסמוכים לבית הכנסת?
תשובה: ההלכה אומרת (יורה דעה קפ"ב א - ה) שכל הנהגה המתאימה רק לאישה, אסור לגבר לנהוג בה. אשר על כן, נאסר על הגברים להעביר את השער של בית השחי, וכן אסור לאיש ללקט שערה לבנה מתוך השערות השחורות וכן אסור לצבוע את השער מצבע לבן לצבע שחור [באותה מידה, אסור לאישה ללבוש בגדים המיוחדים לאיש].
על פי זה גם נאמר שם (סעיף ו'), שאסור לאיש להסתכל במראה.
במנהג שנהגו בו גם גברים, האם הדבר מותר? נראה בהמשך שיש בזה מספר שיטות ויש גם מקום להחמיר למי שקרוי 'חבר'.
כך הרמב"ם כותב: (הלכות ע"ז יב ט) 'במה דברים אמורים במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר אין מכין אותו'. משמע בדבריו שיש איסור אך לא לוקה על כך.
בדברי רב שרירא גאון רואים 'שהדבר מותר' וכך כתב בשמו הנימוקי יוסף (מכות ד.) בשם תשובה הרי"ף.
המקור להיתר הוא מהסיפור המובא במסכת נזיר (נט.) שבו רואים שרק חברים הקפידו על כך. וכך נאמר שם: 'ההוא דאיתחייב נגידא קמיה דרבי אמי איגלאי בית השחי, חזייה דלא מגלח, אמר להון רבי אמי שיבקוה דין מן חבריא הוא', מסיפור זה מוכיחים הראשונים שלמרות שהדבר מותר, מכל מקום אין החברים נוהגים היתר בכך.
יש מקור נוסף (ר"ן ע"ז ט:) שבו רואים את ההיתר הנ"ל, וגם את המקום להחמיר אצל החברים.
הר"ן הנ"ל מוכיח ממספר מקומות שמשמע מהם שאין איסור להסתכל במראה: א.
בשבת אין רואין במראה מחשש להשרת נימין, ודווקא במראה של מתכת, משמע שביום חול, מותר (שבת קמט.).
ב.
אמנם אסור להסתפר אצל עובד עבודה זרה, מחשש שמא יהרגנו, אבל אם רואה במראה, אינו חושש (עבודה זרה כט.), משמע שאין איסור להסתכל במראה. הר"ן מיישב שמדובר במקום שרגילים האנשים להסתכל במראה.
עם כל זה, כותב הר"ן שחברים נהגו חומרא בכך, כמו 'ההוא גברא' שבאו להלקותו בבית הדין וראו שלא היה מגלח שער בית השחי, וידעו מתוך כך שהוא מן החברים, כי כנראה שאר בני אדם נהגו היתר בכך מהסיבה הנ"ל (גם גברים נהגו בכך באותו המקום).
על פי זה מבאר הר"ן, שהתירו למשפחת רבן גמליאל לראות במראה כי היו קרובים למלכות, כי אילולא זה, לא היו מסתכלים, למרות שנהגו בכך גם גברים, מפני שהם מן החברים, עיין עוד יחווה דעת ח"ו מ"ט.
סיכום:
מן הדין, אין איסור לנהוג ב'הנהגה נשית' אם התפשטה גם אצל הגברים, אבל יש מקום להחמיר בכך משתי סיבות: ברמב"ם נראה שאין זה היתר לכתחילה, ואף לפי מי שזה מותר לכתחילה, כתבו הפוסקים שהחברים מחמירים בכך. לעניות דעתי, בית-כנסת הוא מקום ש'חברים' מסתופפים בו, וראוי להציב מראה קטנה או מראה גדולה מאחורי וילון שתשָמֵש את מי שיש לו צורך בה (כגון אדם בעל תפקיד הציבורי המזקיק אותו להיות מסודר תדיר).
סימן קפד

שאלה: נסענו למספר ימים מהבית, ויומן שלי נשאר בבית, ואיני יודעת מהם ימי פרישה שלי, מה עלי לעשות?
תשובה: הריני להביא שאלה דומה שעוסקים בה הפוסקים: מה הדין באישה ששכחה זמן ראייתה, ואינה יודעת אימתי יום וסתה. הרב ואזנר בספרו שבט הלוי על הלכות נידה (עמו ט"ז) הביא בכך מחלוקת אחרונים.
א. שיטת מהר"י אסאד להקל וסברתו היא כך:
1. חיוב הפרישה הוא לרוב השיטות מדרבנן, וספק דרבנן לקולא.
2. יש ללכת אחרי הרוב, ורוב הימים היא מותרת.
3. רוב נשים מרגישות בכאבים קודם המחזור.
ב. שיטת החתם סופר (יו"ד סו"ס קסו) היא להחמיר.
הרב ואזנר מעמיד את דברי החתם סופר רק כאשר הספק הוא על מספר ימים, כגון שהיא מתלבטת אם רואה כל 27 או כל שלושים יום וכדומה.
הרב דוב ליאור פסק בנידון דידן, שאם אינה יכולה לשלוח מישהי לביתה שתעיין ביומנה, יש להתירה לבעלה, אחרי שתבדוק את עצמה.
נספח: ראיתי שהרב עובדיה יוסף נשאל על כך, והתיר מהסיבה הנ"ל וכן מהסיבה שהולכים אחר הרוב, ורוב הימים הם ימים המותרים ולא דרש בדיקה לפני תשמיש (טהרת הבית א עמ' ע"ה ומעיין אומר ח"ז עמ' קפ"ב וכן רס"ד ועיין עוד חתם סופר ח"ב קס"ו).
חבר שלי הציע לי כך, שאם יודעת אם המחזור שלה האחרון היה בלילה (דרך משל) אז באותם הימים המסופקים עד שתקבל מחזור, תשמש ביום (וכן להיפך).
סיכום: אם אין דרך לברר, יש להתירה לבעלה אחרי בדיקה.

שאלה: כתוב בפוסקים שהיוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו, אפילו סמוך לווסתה, האם הדבר נוהג גם בחייל היוצא לצבא?
תשובה: מסברא הייתי אומר שלא צריך לפקוד, וממילא ההיתר לא קיים, שהרי חז"ל אמרו שזה תקֵף רק למי שיוצא לדבר הרשות, מה שאין כן יציאה לצבא שמוגדר כמלחמת מצווה (רמ"א יו"ד קפ"ד י). אבל ראיתי שמובא שגם על מי שיוצא לצבא חל דין זה (דרכי טהרה ו,י"ז). הסברא הנראית לומר היא, שאמנם המטרה היא מלחמת מצווה, אך הואיל ויוצאים גדודים זה אחַר זה ואין כאן גיוס כללי, כמו שיש במלחמה, אזי לא נוהג דין ש'הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה', ואשר על כן, חל עליו גדרי יוצא לדרך הרשות, למרות שהעיסוק הוא וודאי מצווה (נפקא מינה שרשאי לטפל בניקוי הנשק לפני התפילה, כי אין זה כעוסק בחפציו לפני תפילה, כי כאן זה ודאי 'עסקי שמיים').
הרב אביעד וייץ ביאר באופן אחר, אכן גם יציאה למילואים נחשבת כ'מלחמת מצווה', כפי שהורה הרב צבי יהודה קוק, אבל הפטור מלשָמֵש אם יוצא לדבר מצווה הוא מהחשש שזה יפריע לקיום המצווה, וביציאה למילואים חשש זה הוא מינורי.
סימן רא

שאלה: האם מותר שהמים במקווה יעלו על גדותיהם כאשר אני טובל או מטביל כלי גדול?
תשובה: ישנו פסול של 'זוחלין' כאשר טובלים במי גשמים, כלומר אסור שתהיה נזילה הגורמת למים לצאת מחוץ למקווה. אמנם ישנה דעה בפוסקים שאם לאחר הזחילה ישארו במקווה ארבעים סאה (שזה כמות מינימלית של מקווה) אינו נפסל למרות הזחילה, אבל אנו מחמירים בכך (שו"ע יו"ד רא נ).
האם זחילה מלאכותית, כגון הבאה על ידי אדם הטובל כעת במקווה, פוסלת?
נחלקו בכך הפוסקים: הש"ך ( יו"ד רא סקק"כ) סובר ש'לא מקרי זוחלין, כיון שמחמת אדם הטובל בהם יוצאים לחוץ', וככה הוא מיישב את הקושי העולה מתוך הדין הבא: (שו"ע יו"ד ר"א נ"ה): 'שלשה מקוואות שיש בשנים מהם בכל אחד עשרים סאה מים כשרים, ובאחד מהם עשרים סאה מים שאובין, ועומדין זה בצד זה, אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהם ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד, הוכשרו שלשתם, כיון שפעם אחת היו מחוברים ביחד מ' סאה מים כשרים, ואותם שטבלו בהם, טהורים'. מדוע המקווה הוכשר והלוא הוא זוחל מחמת האדם שנכנס לתוכו? על כך ענה הש"ך כנ"ל, שאין כאן 'פסול זוחלין'.
מאידך, כמה אחרונים חלקו עליו (לחם ושמלה, חזון איש ועיין בשערי מקוואות על סימן רא סעיף נה ס"ק רמד ביאורים ד"ה ונתערבו עמ' קח - קט) ולכן במקוואות המצויים בעולם היהודי, החור של כניסת המים גבוה ביחס למפלס המים של המקווה, באופן שהמים לא יצאו דרכו בשעת הטבילה.
סימן רכח

שאלה: אני רגיל לטבול מידי יום ביומו. כעת הדבר 'קצת כבד עלי', האם אני רשאי לחדול ממנהג זה או לפחות להמשיך ללא מחויבות, איני זוכר אם דאגתי לומר 'בלי נדר' כאשר התחלתי בהנהגה זו?
תשובה: יש להזכיר שני דברים: א. כל הנהגה של מצווה, שנהג בה שלוש פעמים ולא אמר 'בלי נדר', יש לראות בה כנדר. ב. בתחילת שנה, נוהגים לעשות התרת נדרים, ובתוך הדברים גם מוסרים 'מסירת מודעא', על כל הנדרים שאני עתיד לנדור, הרי הם בטלים.
אמנם, יש מציאות ש'מסירת מודעא' כבר לא עוזרת, כגון אם בשעת הנדר זכר את התנאי (כאשר אומר את מסירת המודעא) שאז יש כעין כוונה שיחול הנדר למרות התנאי.
הרב ש"ז אוירבך (מנחת שלמה א צא כ) מחדֵש על פי זה, שמעיקר הדין אין צורך להתיר נדרים שהן בכלל הנהגה טובה ששכח לומר 'בלי נדר', אמנם הוא מוסיף (עיין ספר כל נדרי עמ' תשנ"ז) שעדיף להחמיר וכתב שאכן המנהג הוא להצריך התרה.
אולי ניתן לחדש, שבמקרים שיש בהם ספק אם אמר 'בלי נדר' או לא, ובמיוחד אם הרב הנשאל מבחין שהשואל עלול 'לפנטז' (בגלל שהשואל קצת עצבני אינו מסוגל לומר שלא אמר בלי נדר) שיש להקל, ואם לא ירצה לוותר לגמרי על ההתרה, יוכל לעשותה גם אם אין הדיינים ברמה תורנית כזו שיודעים להתיר נדרים רגילים.
סיכום:
אם השואל רגיל לומר התרת נדרים מידי שנה, יש להקל בכך, כפי שמפורט בגוף התשובה.

שאלה: נהגתי הנהגות מסוימות בענייני טהרת המשפחה, וכעת אני מבינה שהן היו בגדר חומרא. האם אני רשאית להפסיק לנהוג אותן בגלל שזה כעין נדר בטעות או שעלי לבקש מי שיעשה לי 'התרת נדרים'?
תשובה: לא צריכה התרת נדרים, אלא אם כן ידעה שזה לא מחויב מן הדין ובכל זאת נהגה כן. מה שאין כן כאן, שזה כעין 'נדר בטעות'.
בנוסף לכך, מי שאומר את נוסח התרת נדרים בערב ראש השנה, יש שם תנאי, האומר שכל מה שאדור בעתיד יהיה בטל (זה נקרא מסירת מודעה), התנאי מועיל שלא יחולו כל הנדרים העתידיים, אלא אם כן בשעת הנדר הוא זוכר את התנאי ובכל זאת הוא נודר (שאז כביכול מבטל את התנאי).
יש לציין שבכל ענייני נדרים, מועילה התרה של בעל גם עבור נדרי אשתו (כלומר יכול הוא לגשת לשלושת הדיינים ולפרט לאחד מהם את נדר אשתו, ויתירו לה נדרה דרכו).
הדברים דלעיל, הם על פי תשובת הרב דוב ליאור, אבל בספר 'כל נדרי' (עמ' תתי"ח), כותב בשם הרב ש"ז אוירבך, שלמרות שמעיקר הדין אפשר לסמוך על מסירת המודעה, מכל מקום עדיף להחמיר, והמנהג למעשה שאין מתירים אלא על ידי שאלה.
סימן רלד

שאלה: האם אני רשאי להתיר את נדרי אשתי?
תשובה: אביא מספר עקרונות בהלכות הללו:
א.
בעל מפר נדרי אשתו, ודוקא בלשון הפרה, אבל לא בלשון התרה (לשון הגמרא ב"ב ק"כ: חכם מתיר ובעל מפר). וכך כתב הרמב"ם (נדרים יג ב ובכסף משנה שם): 'אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום, בין בפניה ובין שלא בפניה'.
ב.
הבעל יכול להפר רק ביום שומעו (נדרים ע"ד), הגדרת יום היא אינה מעת לעת, שהוא עשרים וארבע שעות מאז שנדרה, אלא כמו שבת 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'. לכן אם נדרה בלילה, יש לו שהות עד למחרת בשקיעה, ואם נדרה אחרי צהריים יש לו זמן להפר עד השקיעה הסמוכה (רמב"ם נדרים יב טו).
ג.
מותר להפר גם בשבת, למרות שאין בהפרה זו צורך היום מותר, שאם לא עכשיו - אימתי, שהרי רק באותו יום מוסמך להפר (תלמוד שבת קנ"ז, רמב"ם שם יג ח).
ד.
אם נדרה ביום שני שני, דרך משל, והבעל שמע על כך רק ביום רביעי יכול הוא להפר, כי המדד הוא 'יום שומעו' ולא יום שבו נדרה (רמב"ם שם יב טז).
ה.
לא כל נדר או שבועה יכול הבעל להפר, אלא רק דברים ש'בינו לבינה' או דברים שיש בהם עינוי נפש (משנה נדרים עט. ובגמרא שם עמוד ב ורמב"ם נדרים יב א).
עינוי נפש, משמעו דברים הגורמים לה צער גופני אישי, כגון שאסרה על עצמה דרך הנדר מאכול בשר או מלהתרחץ.
דברים שבינו לבינה, אלו דברים הגורמים קושי בקשר הבין אישי, כגון שאמרה 'הנאת תשמישך עלי'.
ו.
ככלל, חז"ל (נדרים ט. שו"ע יו"ד ר"ד) הדריכונו שאין להשתמש בדרך הזו של אמירת נדרים, ואם נדַר, ילך לשלושה שיתירו לו. רק באותם נדרים שיעזרו לאדם לתקן מעשיו ולכונן דעותיו, רק אז ראו רבותינו את הנדר בעין טובה.

שאלה: באם אני רשאי להיות השליח של אשתי, ולייצג אותה במעמד 'התרת נדרים'?
תשובה: בעיקרון, מי שנדר צריך לבוא בעצמו לפני שלושה דיינים, על מנת שיתירו לו את הנדר.
התלמוד (נדרים ח:) אומר ש'הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו'.
בתנאי שהדיינים היו כבר מכונסים קודם לכן. ולא שכינס אותם לצורך זה.
נחלקו הרמב"ם ובעלי התוספות (עיין בר"ן במקום ד"ה בעל) האם דווקא בעל יכול להוות שליח לאשתו, או כל אדם יכול לשמש כשליח לחברו על מנת לייצג אותו בפני בית הדין.
הדברים הובאו להלכה (רמב"ם שבועות ו,ד וכן שו"ע יו"ד רל"ד נו) שבעל יכול לייצג את אשתו.
על פי זה, מובן המנהג שבערב ראש השנה, הבעל מייצג את אשתו, במעמד 'התרת נדרים'.
מציאות נוספת היא, כאשר ישנה חתונה בה החתן והכלה מעדות שונות, הפוסקים הנהיגו שהאישה תעשה 'התרת נדרים', על מנת 'לעזוב' את מנהגי בית אביה, ותעבור למנהגי בית בעלה (כאשר אינם תואמים את מנהגי בית בעלה).
במקרים כאלו, יכול הבעל בעצמו לשמש כשליח לאשתו להתיר את נדריה.
סימן רמ

שאלה: לאבא שלי קוראים אליהו, וקראתי לבן שלי אשר אליהו, האם מותר לקרוא לבן שלי בשמו, בפני אבי?
תשובה: יש בתלמוד (קידושין לא:) רמז לכך שאין לקרוא לאביו בשמו, אך אין מקור מפורש בתלמוד האוסר לקרוא לאדם הקרוי בשם אביו, אבל הדבר כתוב בדברי הרמב"ם (ממרים ו,ג):'היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם'.
ישנם שני הסברים מניין הרמב"ם הוציא את הדין זה.
האחד: למד הרמב"ם זאת מדברי הגאונים המבארים שרבה קרא לילד היתום שאותו גידל, בשם אביי, ולא בשמו המקורי 'נחמני', בגלל ששם אביו של רבה היה גם 'נחמני'(מבוסס על הערוך).
השני: מתוך שיש אפשרות לבאר את הגמרא המובאת בהמשך, בדרך השונה מרש"י: 'חכם - משנה שם אביו ושם רבו,... אבוה דמאן?... אלא אמר רבא: שם אביו של חכם, ושם רבו של חכם'. רש"י פירש שהחכם מזכיר שמועה בשם אביו, אך ניתן לפרש שהחכם מזכיר שמועה של חכם אחר ששמו כשם אביו (מבוסס על דברי הב"ח יו"ד ר"מ ה).
נחלקו המפרשים האם איסור זה קיים רק בפני אביו או לא. מדברי הרמב"ם בהמשך דבריו, הכותב כך: 'יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו, אבל השמות שקוראים בהן את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום', משמע שמותר לקרוא רק שלא בפניו, וכך באמת נקט הרמ"א בשולחן ערוך (יו"ד רמ ב), אבל הטור ציטט את הרמב"ם שאופן שנשמע ממנו, שגם בפניו, הדבר מותר.
מכיוון שלא יצאנו מידי מחלוקת (דרישה וש"ך, רמ ג, המקילים ואילו ט"ז, רמ"ב ה, מחמיר), לכן העלו האחרונים שבשני האופנים שאביא, הדבר מותר בשופי: א. אם אביו מרשה לו, וכל שכן אם זה כבודו; ב. כאשר קורא לבן בשני שמות, ורק אחד מהם זהה לזה של האב, וכך נראה בדברי הילקוט יוסף וכן מפורש בדברי האגרות משה (יו"ד ח"א קלג): 'וכל זה בסתם, אבל כשמחל אביו או בידוע שאינו מקפיד אין לאסור בכל אלו. [אבל עיין ברעק"א שם סעיף י"ט בשם הרדב"ז והביאו גם בפ"ת ס"ק ט"ז שמצוה איכא אף במחל האב על כבודו, וא"כ יש ליזהר למצוה בעלמא] אבל ממילא בדבר שפליגי הפוסקים כהא דהזכרת שמו עם תוארים שפליגי מהרש"ל והגר"א ומצפה איתן, וכגון לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו בפניו באינו שם פלאי שפליגי הרמ"א והדרישה יש להקל ולא ליזהר אף למצוה'.
סיכום:
ראוי להיזהר בדבר, אכן במקרה שהאב מרשה או שיש לילד שני שמות, הדבר מותר בשופי.

שאלה: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (פסחים נו א), בְּשָׁעָה שֶׁרָצָה יַעֲקֹב לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר יַעֲקֹב, שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם פְּסוּל כוּ'. אָמְרוּ 'שְׁמַע יִשְֹרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו, ד), כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. קשה להבין איך האחים פונים לאביהם בשם ישראל, והלוא אסור לאביו בשמו?
תשובה: אֵין זֶה קֻשְׁיָא, כִּי שֵׁם יִשְֹרָאֵל מוֹרֶה עַל גְּדֻלָּה וּשְֹרָרָה, וּכְשֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ יִשְֹרָאֵל הוּא כְּאִלּוּ קָרְאוּ אוֹתוֹ אֲדוֹנֵנוּ. וּמִכָּאן נִרְאֶה לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וְהוּא רַבּוֹ, יוֹתֵר מַעֲלָה שֶׁיִּקְרָאֶנּוּ בְּשֵׁם רַבִּי מִמַּה שֶּׁיִּקְרָאֶנּוּ בְּשֵׁם אַבָּא, וְגַם כִּי כְּבוֹד רַבּוֹ קוֹדֵם לִכְבוֹד אָבִיו (בבא מציעא לג א), עַל כֵּן יִקְרָאֶנּוּ בְּשֵׁם רַבִּי. של"ה פרשת ויחי.

שאלה: אני בשנה הראשונה בישיבה גבוהה, האם מותר לנסוע בטרמפים למרות שההורים שלי מתנגדים לכך, ואם כן האם מותר לשָנות ולומר שנסעתי באוטובוס?
תשובה: מצוות כיבוד הורים היא בדברים הנוגעים להם כגון שירות פיזי, כפי הדוגמאות המוזכרות בש"ס מאכיל משקה מכניס מוציא מלביש ומכַסה (עיין קידושין לא:), אבל שאר רצונות שיש להורים, אינם קשורים למצווה, כגון באיזה פקולטה ללמוד, וכל שכן בדברים שיש בהם צד מצווה כגון עם מי להתחתן או האם לעלות לארץ וכדומה (עיין שו"ע יו"ד ר"מ כ"ה).
לגבי נסיעה בטרמפ, יש לשקול לגופו של עניין, האם זה מסוכן או לא. כדאי להתייעץ תמיד עם אדם בוגר שיודע לשקול את עניין הסכנה.
ללא קשר לנכתב עד לכאן, יש לדעת שיש רבנים שמסתייגים לגמרי מהנהגה של הטלת עצמך על חסדם של אחרים, ומתירים זאת רק בישובים ששם זו נורמה חברתית.
אם הוריך נותנים לך כסף בשביל הנסיעות (מה שנקרא 'כסף צבוע'), אינך רשאי להשתמש בכסף לשימוש אחר, ואם החלטת לנסוע בטרמפים, עליך לדאוג להחזיר לארנק של אמא בחשאי.
סימן רמז

שאלה: אני רגיל לתת ממשכורתי 'מעשר כספים'. הזמנתי בעל מקצוע לביתי לשם צביעת ביתי. מכיוון שראיתי שהוא אדם נזקק, הצעתי לו שיעשה עבודה יותר איכותית ואשלם לו יותר כסף. לשם האמת, איני צריך לעבודה יותר איכותית. האם אני יכול להחשיב את תוספת התשלום בתור מעשר כספים?
תשובה: הרב א"י כלאב השיב לי, שניתן להחשיב רק שמונים אחוז מתוספת התשלום בתור 'מעשר כספים', כי סוף סוף הגיעה אליו הנאה מכך שעשה עבודה איכותית ומושקעת.
סימן רסא

שאלה: האם רשאים לכבד בסנדקאות, אותו אדם פעמיים?
תשובה: ברמ"א (יו"ד רס"ה יא) כתב שאין לתת לאותו אדם להיות סנדק לשני בניו, והמקור לכך הוא מדברי מהרי"ל בשם רבנו פרץ שלמד זאת מלשון המשנה ביומא (כו.): 'חדשים לקטורת בואו והפיסו', כלומר רק מי שלא הקטיר מימיו, הוא נכנס להגרלה על הקטורת, אבל מי שזכה כבר בה, לא יגריל שוב, הואיל והיא מעשרת (מלשון עושר). החשיבה היא, שאנו מעוניינים לתת הזדמנות למי שטרם זכה, ככה יזכה לעשירות אף הוא. הגר"א טוען שאין מנהג זה קשור לקטורת, שאם כן, לפי זה אף לשני ילדים זרים לא יהיה אותו אדם סנדק, ואילו המנהג הוא שלא לתת שיהיה סנדק לשני בניו, אלא ההסבר למנהג הוא על פי צוואת ר"י החסיד (מ') בספר חסידים. ועיין נו"ב (מה"ת אהע"ז עט) הדן האם צוואה זו מחייבת את כולם. למעשה, הרב עובדיה יוסף ביחווה דעת (ח"ג עז) התיר זאת.
סימן רסד

שאלה: האם ישנה דרך לקיים מצוות מציצה על ידי הנחת גזה על מקום הברית?
תשובה: המשנה ברורה הביא זאת בחיבורו ביאור הלכה (או"ח של"א א) הכותב: 'עיין בתשובות בנין ציון סימן כ"ג וכ"ד דהמציצה דווקא בפה ולא על ידי דבר אחר שהמציאו הרופאים החדשים, ובתשובת יד אליעזר סי' מתיר למצוץ בספוג דבדוקה, דיותר טוב ממציצה בפה, ואפילו בשבת יש להתיר בספוג ע"ש [פ"ת על או"ח]'.
שאלתי את המוהל הרב יהודה גיאת ואמר לי, שהואיל וכיום לא ברור מה המציצה תורמת (ואם עושים אותה כדרך שעשו בעבר, שמצצו מספר פעמים עד שנפסק הדם, יש בכך סכנה לתינוק, שנפתחים כלי דם) לכן עושים משהו פעוט כדי לקיים דברי חז"ל, ולכן להניח גזה זה יותר טוב מאשר לעשותה בשפופרת.
כמובן, שלפי ההבנה הראשונית, שיש סכנה אם לא מוצצים, צריך למצוץ באופן שעל ידי זה, ימשוך את הדם מהמקומות הרחוקים, וזה לא בא לידי תוצאה זו, על ידי הנחת הגזה (עיין דעת כהן מילה קמ"ב).
סימן רסה

שאלה: באיזה שלב, במהלך הברית, על אבי הבן לברך את ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'?
תשובה: תשובה על שאלה זו נעוצה בהבדלי גרסאות שיש בתלמוד (שבת קלז:).התלמוד מזכיר את כל הברכות והאמירות הנאמרות במהלך המילה, וזו לשונו: 'תנו רבנן:
המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וציוונו על המילה.
אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו,
העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים,
והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צווה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית'.
לפי רבנו שמואל (שם בתוספות) הברכה הנ"ל (להכניסו) נאמרת לפני ברכת המל (על המילה) ואילו לפי שיטת רבנו תם, ברכה זו נאמרת אחרי ברכת המל. מתוך עיון בדבריו בהמשך לשונו וכן מלשון הרא"ש נראה שיש לברכה בין המילה לפריעה.
וזו לשון הרא"ש (שבת יט י): 'ואומר ר"ת ז"ל דברכה זו אינה דווקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי, אלא מודה ומשבח להקב"ה שציווה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצווה נעשית לשם הקב"ה ולא לשם מורנא ולא לשם הר גריזים. ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מיקרי שפיר עובר לעשייתו וגם להבא לפי שעדיין לא פרע ותנן מל ולא פרע כאילו לא מל'.
ניתן להסביר את המחלוקת הזו כך: לפי הרשב"ם (הוא רבנו שמואל) ברכה זו היא ככל ברכות המצוות הנאמרות לפני העשייה, ואילו לפי ר"ת זו ברכת השבח וסימן לדבר: אין מברך אותה 'עושה המצווה' אלא האב שזה מראה שאין זו ברכת המצוות.
השו"ע (יו"ד רס"ה א) נקט כשיטת ר"ת והרא"ש וכך נוהגים בני אשכנז וקהילות צפון אפריקה (שמש ומגן ח"ב יו"ד כה ודברי שלום ואמת ח"א עמ' 131), ואילו מנהג חלק מן הספרדים בני עדות המזרח (כך כתבו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו) היא כשיטת רשב"ם.
סיכום:
בני אשכנז וספרדים מצפון אפריקה מברכים בין מילה למציצה, ואילו לפי ספרדים ירושלמים מברכים לפני המילה.
סימן רעד

שאלה: נמצא בספר תורה דיו מיותר, כנראה הסופר כתב משהו לא במקום הנכון ושכח למחקו, מה דין הספר?
תשובה: לגבי אות מיותרת הביא בספר יריעות שלמה (ח"א יח דעת נו"ב מ"ק יו"ד ע"ד), שאין לפסול ס"ת ואין צריך להוציא ספר אחר, ואילו מנהג בני ספרד כדעה הסוברת שיש להוציא ס"ת אחר. בנידון דידן שיש רק כתם דיו או התחלה של אות, לכולי עלמא אין להוציא ס"ת.

שאלה: האם מותר לכתוב פסוקים על הזמנה לשמחה?
תשובה: התשובה לשאלה זו, נעוצה בשאלה אחרת והיא, האם מקבלי ההזמנה ינהגו כבוד בפסוקים או לא? ישנו פתרון מעשי/טכני והוא, לשָבֵש את סדר המילים בפסוק, באופן שלא יהיה קדושה בנכתב. בספר 'גנזי הקודש', יש בסופו רשימה ארוכה של פסוקים ששינו אותם בכוונה, כהצעה לשימוש בהזמנות.

שאלה: אנו נוהגים לשבור צלחת במעמד האירוסין, ראיתי שמישהו כתב פסוק על הצלחת, בצורת חצי עיגול, האם מותר לשבור אותה או שיש להביא צלחת אחרת?
תשובה: אמנם הפסוק נכתב ללא שרטוט ובצורה מעוגלת, אבל לא בגלל זה יהיה מותר לאבד אותו (על פי ספר גנזי הקודש פרק ט). הערה: לפי ההלכה, אף שלוש מילים מפסוק, יש בהם קדושת פסוק, וצריך לעשות שרטוט לפני הכתיבה.
סימן רפו

שאלה: היינו השבוע באמונים בצבא בלשבי"ה [לוחמה בשטח בנוי]. באחד הלילות במהלך האימון ישננו באחד המבנים של הלשבי"ה, ולא היתה שם מזוזה, האם זו עבירה?
תשובה: נראה שיש לפטור אותך ממזוזה משלוש סיבות (הראשונה עומדת בפני עצמה, האחרות מתאימות לשמש כסניף להיתר).
א.
'פודקאי'. הסוגיה במסכת מנחות (מ"ד ע"א) מחלקת בין שוכר דירה בארץ ישראל שחייב במזוזה לבין פונדקאי הפטור ממזוזה, וזו לשון הגמרא: "תניא נמי הכי, הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב, אבל השוכר בית בארץ ישראל עושה מזוזה לאלתר משום יישוב דארץ ישראל".
ב.
'אין דלת', כתב הרמב"ם (מזוזה ו', א'): "עשרה תנאים יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואלו הן… ותהיה לו תקרה ויהיו לו דלתות...". ובהלכה ה' חזר על הלכה זו וסיים: "ומעמידין בו הדלתות ואחר כך קובעים לו המזוזה".
1.
לגבי חסרון תקרה, בבית יוסף (יו"ד רפ"ו, י"ד) הביא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל ביחס לתנאי של תקרה, מהגמרא במסכת מנחות (ל"ג:): 'אמר רבא פתחי שימאי פטורים מן המזוזה'. ופירשו רב ורב יוסף שהכוונה לפתח שאין לו תקרה. וכן כתוב במסכת יומא (י"א ע"ב): "ששה שערים פטורים מן המזוזה ואחד מהם שער שאינו מקורה". השולחן ערוך בסעיף י"ד פסק כדברי הרמב"ם ללא עוררין לעניין התקרה!
2.
לעניין הצורך בדלת, כתב הטור (אות ט"ו) בשם הרא"ש שאין חיוב המזוזה תלוי בדלתות, בניגוד למה שכתב הרמב"ם שאם אין לו דלת פטור. בביאור שיטת הרמב"ם – חכמי לוניל (תשובות סימן כ') שאלוהו על כך וענה: 'עיקר המצווה לא תלה אלא בשער, והדבר ידוע שהשער הם הדלתות כי פתח ללא דלת נקרא 'פתח' ולא נקרא 'שער. הישועות מלכו הסביר את הרמב"ם, שעיקר הטעם דפטור כשאין לו דלת הוא שאינו ראוי לדירה, ובית לא מקרי אלא במקום המשתמר. למעשה, כתב הב"י שלמרות שנראים דברי הרמב"ם, אך כיוון שרש"י, תוס', הרא"ש והראב"ד חולקים עליו והם לחומרא, הכי נקטינן. וכך כתב בשולחן ערוך סעיף ט"ו: "הבית, אף על פי שאין לו דלתות, חייב במזוזה. ויש מי שפוטר". הש"ך (ס"ק כ"ה) הסביר שמחמת שיש כאן ספק, יקבענה ללא ברכה או שיברך מתחילה על אחרת ותהיה דעתו גם על זו.
ג. 'דירה בעל כרחו'.

ישנו דיון, האם 'דירה בעל כרחו', נחשב לדירה לעניין מזוזה אל שלא. במסכת יומא (דף י:). הרב ניסים קרליץ (חוט השני מזוזה עמ' סג) כותב שרק ביחס ללשכת פלהדרין הדיון שם בגמרא וחכמים מחייבים במזוזה, כי ביחס אליה הכהן רוצה להיות שם באותה התקופה, מה שאין כן לגבי מאסר וכדומה.
ישנה סברא נוספת להקל, שהרי מעיקר הדין אף השוכר בית אינו חייב במזוזה עד שלושים יום אלא רק בארץ ישראל, ומכח גזירה דרבנן. מה שחז"ל גזרו, הוא רק בשוכר כזה שיכול להראות כשלו, מה שאין כן בענייננו, בלשבי"ה שאינו נראה כבעלים כלל.
סיכום:
לא היתה בכך עבירה בכך שישנת ללא מזוזה.

שאלה: קרוואן המשמש כמחסן, שאינו עומד ליד הבית, האם צריך מזוזה?
תשובה: בפשטות כן, אבל לדעת הרב דוב ליאור, הואיל ואינו משמש את בני הבית פטור. לדעתו, מה שחז"ל חייבו בבית התבן ובבית הבקר ובבית האוצר, זה דווקא במקומות כאלו, שפעמים מתלבשים שם ועומדים לשימוש בני הבית.

שאלה: פתחתי קונדטוריה, האם יש לקבוע בה מזוזות בברכה?
תשובה: יש בכך מבוכה גדולה בהלכה, הואיל וכתוב (שו"ע יו"ד רפ"ו סעיף י"א ועיין שם בט"ז סק"י ופתחי תשובה במקום) שחנויות פטורות ממזוזה. מאידך, ישנה סברא גדולה בימינו לחייב במזוזה.
הנימוק לפטור הוא, הואיל ואין החנות נחשבת לדירה מפני שאין משמש לדיור קבע. יש בזה שתי הדגשות שונות: האחת, הואיל ואין נמצאים אלא ביום ולא בלילה, השניה, הואיל ואינו דר בה אלא מביא לשם סחורה ולוקח משם את הסחורה בסוף היום.
בימינו, שבחנויות בעליהן נמצאים שם, הן בשעות היום והן במקצת שעות הלילה, וכן החנות מהווה מחסן לסחורה וגם בשעה שלא עובדים בהן, עדיין הסחורה מצויה שם, יש סברא חזקה לחייב וממילא יש לברך על קביעתה. מאידך, ישנה סברא שהואיל ואין ישנים בה כלל, שהיא עדיין פטורה.
סיכום:
למעשה לבני אשכנז, יש לקבוע ללא ברכה, ומי שמברך, אין מזניחים אותו (על פי שבט הלוי חלק י סימן ד' וכן חוט השני עמ' עח).
נראה שדעת הרב עובדיה יוסף היא כנ"ל (על פי שובע שמחות א' עמ' של"א, וכך כתב גם לגבי בתי כנסיות שאוכלים בהם) ואילו דעת הרב מרדכי אליהו היא שיש לברך על קביעתה.
סימן רפח

שאלה: קניתי מזוזה וכאשר גלגלתי אותה מהסוף להתחלה, השם
ש-ד -י שכתוב מאחורה, מכוסה בקלף עצמו (כי הוא אינו כתוב בקצה) האם מותר לחתוך בקלף באופן שיראה השם הנ"ל?
תשובה: בשו"ע (יו"ד רפ"ח א) כתוב "ובתחילתה ישייר כדי לגול אותה אחר שתכרך" כלומר כאשר כותב את המזוזה מניח רווח חלק ברוחב מסוים, באופן זה שאותה חתיכה סובבת את המזוזה.
הבעיה היא שכאשר עושים כך, לא רואים כלפי חוץ את האותיות ש - ד - י הכתובות מאחור.
יש לדון בתחילה בשאלה, מה המיקום של כתיבת שם ש - ד - י?
לפי מרן השו"ע (שם סעיף טו) "כנגד תיבת והיה שבפנים, ולפי הרמ"א יש לכותבו כנגד הרווח שבין הפרשיות, לפי שתי השיטות עלולות האותיות להיות מכוסות בגלל הגיליון החלק שהשאיר בהתחלה, אם בטעות כתב את השם הנ"ל בקצה (כדי שיראה כלפי חוץ כאשר מגלגל אותה) יש אומרים שיכתוב שוב במקום הנכון ויש אומרים שלא יוסיף בגלל שנראה כמו 'שמע שמע' או 'מודים מודים' (יריעות שלמה ח"א עמ' קמ"א).
מה לעשות כדי לפתור את הבעיה?
א.
הועלתה אפשרות לנקב את הגויל, ועל כך העירו שזה גנאי ולא דרך כבוד.
ב.
לגלגל באופן לא מהודק, ככה שיראו האותיות.
ג.
לחתוך את הגִליון באופן שאינו משאיר שוליים, בניגוד לדעת מרן המוזכר לעיל. וכך המליץ לעשות הרב מאיר מזוז (יריעות שלמה חא עמ' לט).
ד.
אם הבית שקוף לעשות כמו ג' ואם הבית אטום, לא נורא שהאותיות ש-ד-י לא נראות כלפי חוץ. כך הורה הרב דוד סינגר.
סיכום:
יש לבחור באפשרות מ - ב' עד ד' ולא באפשרות הראשונה.

שאלה: שמתי לב, שהמזוזה שלנו נפלה, האם יש לחזור ולקובעה בברכה?
תשובה: יש בזה שתי דעות: א. על פי הכתוב בהלכות ציצית (או"ח ח,טו), שאם נפלה טליתו יש לברך שנית, אותו הדין אם נפלה המזוזה. החשיבה היא כך, אמנם אם הוריד הטלית על מנת להחזירה, הרבה פוסקים כתבו שאין לברך שנית (עיין שם במשנה ברורה סקל"ח), מה שאין כן אם נפלה, שאז חסר היסוד של 'על דעת להחזיר'. ב. בשו"ת שאלי ציון [של הרב אליעזרוב] כתב לחלק בין שני המצבים. אמנם בציצית, יש לברך שוב הואיל ואין מצווה זו מצווה שיש בה חיוב (אלא רק מצווה קיומית) ולכן נפילת הציצית נחשבת כסיום המצווה, מה שאין כן במצוות מזוזה שהיא מצווה תמידית, ולכן אין בנפילתה גדר של הסח הדעת כאשר היא נופלת, וכדבריו כתב הרב עובדיה יוסף.
סיכום:
יש לברך כאשר קובע אותה מחדש, ויש שכתבו שאין לברך.

שאלה: האם בת יכולה לברך על קביעת מזוזה?
תשובה: אישה חייבת במזוזה כמו הגברים (משנה ברכות פרק ג,ג). על כן, אם היא קובעת היא גם תברך על כך (אמנם יש דעה החולקת בספר ישועות מלכו, לדעתה אישה פסולה לקביעת מזוזה, אבל אין פוסקים כמוה).

שאלה: האם העובדה שהבת לא בת מצווה, מעכבת?
תשובה: יש מחלוקת אחרונים האם קטן שקבע מזוזה לגדול, או שקבע לעצמו ואחר כך גדל, האם צריך להסירה ולקובעה מחדש. בשו"ת תורה לשמה (ש"ז) הקל בזה, לדעתו המצווה היא התוצאה ולא העשייה/הקביעה, ואילו מספר אחרונים (דעת כהן קפב, שבט הלוי ח"ב קנ"ח) חלקו עליו ואמרו שיש מצווה גם בקביעה כפי שנשמע מנוסח הברכה 'אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לקבוע מזוזה', אשר על כן קביעה של קטן או להבדיל של נוכרי מעכבת במצווה, ויש להסירה ולקובעה שנית על ידי 'בר חיובא' (עין עוד במאמר בחבל נחלתו ט"ו ל).
סימן רצד

שאלה: פירות עורלה נשרו מהעצים בגינה שלנו, האם מחובתי לאסוף אותם ולבער אותם או שמא מותר שישארו על הרצפה, ואף ישמשו כזבל טבעי לעצים?
תשובה: פירות עורלה אסורים בהנאה. כאן אמנם ישנה הנאה אבל יש להתיר ממספר סיבות:
א.
ההנאה כאן נגרמת ללא פעולת האדם. איפה מצאנו איסור הנאה ללא פעולת האדם? [אמנם הגמרא דנה על הנאה הבאה לאדם בעל כורחו, אבל שם מדובר באדם שעושה פעולה מסוימת המותרת, ודרך אגב גם מקבל הנאה מדבר האסור. כאן האדם לא עושה שום פעולה, שנוכל לומר, יש כאן משהו שאסור בעשייה מדין 'איסורי הנאה']
ב.
הנאה שלא כדרך הנאתו. פרי עיקר שימושו הוא האכילה. כל פעולה נוספת, תיקרא 'הנאה שלא כדרך הנאתו'. מה דין 'הנאה שלא כדרך הנאתו'?
במסכת פסחים (כה:) מבואר שמותר לשפשף על גופו פרי עורלה לשם רפואה, על אף שאין במחלה זו צד סכנה. סיבת ההיתר היא, שאין עיקר שימוש הפרי לשם שפשוף אלא לשם אכילה.
ג.
ההנאה מהפרי באה לאדם רק אחרי שהפרי איבד את צורתו ונפסל מאכילה. עיין במאמרו של הרב יעקב אפשטיין העוסק בעשיית קומפוסט מפירות עורלה (חבל נחלתו חלק יא).
יש לציין שני דברים: א. יש להיזהר ממכשול, כל עוד הפרי על הרצפה, שלא יבואו לידי הנאה ממנו; ב. המשנה (תמורה לג) מגדירה את עורלה כדברים הנשרפים, ויש לדון האם יש חיוב שריפה או שיש איסור הנאה כל עוד לא נשרף אבל אין חיוב עצמי לשרוף אותם.
[הערת הרב אביעד וייץ: לגבי עצם היתר ההנאה שלא כדרך הנאה בדברים שהותרו בזה, יש מחלוקת האם זה מותר לגמרי או אסור מדרבנן, דשיטת התוספות דמותר לכתחילה, ולכן שאלו מדוע המקדֵש בערלה לא הוי קידושין הרי יכולה להשתמש שלא כדרך הנאה (תוס' קידושין נו: ותוס' פסחים כט: ויעויין עוד תוספות פסחים כו. ד"ה "שאני") אך יש סוברים שאסור בהנאה מדרבנן ובחולה שאין בו סכנה התירו, ולכן הוא שרי בפסחים דף כה: למשוח בפירות ערלה. ויעויין במשנ"ב ריש סימן תס"ו].

שאלה: אם אני מעביר עץ ממקום למקום, האם עלי למנות שנות ערלה מחדש?
תשובה: המשנה אומרת (ערלה א,ג) "אילן שנעקר והסלע עמו... אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו – חייב".
לפי זה, רק באופן שהעביר את העץ עם האדמה הזקוקה לו כדי לחיות, פטור הוא מלמנות שנות ערלה מחדש.
איך יודעים להעריך זאת?
ישנן שתי דרכים: א. לשאול אגרונום; ב. מכניסים את העץ לבור, שהוכן מבעוד יום, ולא מכסים אותו באדמה. משקים במשך שבועיים בכמות הרגילה, טיפים טיפים (על מנת לא לפורר את גוש האדמה) ורואים האם העלים נובלים או לא.
אם הם נובלים סימן שהעץ לא יכול לחיות בכמות האדמה שהעבירו עמו.

המלצות:
א.
לפני שמוציאים את העץ יש לדלל ממנו את העלים, על מנת להקל על העץ ויצטרך פחות אדמה כדי להמשיך לחיות.
ב.
יש להכין את הבור, אליו יועבר העץ, קודם הוצאתו מהמקום הראשון (על פי יעוץ של הרב יואל פרידמן).

שאלה: יהודי עובד אצל גוי, הבעיה שהוא עובד במטע עורלה, האם זה מותר?
תשובה: אם מדובר בעבודות הקשורות לעץ או לאדמה, אין ממה לחשוש, אבל אם מדובר בעבודות הקשורות לקטיפת הפרי ולשיווקו, נראה לדמות זאת למשנה בפרק ה' של עבודה זרה (דף ס"ב.), האוסרת ליהודי לעבוד אצל הגוי בשיווק יינם. אמנם יש הבדל בין יין גויים לשאר איסורי הנאה, שביין גויים גם אסור ליהנות מאותו שכר שקיבל היהודי מהגוי, אם עבד אצלו בעבודות הקשורות ליין, אבל בשאר איסורי הנאה, התוצר/השכר אינו אסור שהרי 'מכרן וקידש בדמיהן, מקודשת'(עיין שו"ע יו"ד קל"ג וט"ז סק"א).
סימן רצו

שאלה: יש לי גפן שמטפס על גדר שעובר בין כמה עצי פרי, וכמובן מנסה גם לטפס עליהם. כמו כן עם העצים שבצד השני של הגדר, בחצר של השכן. האם אני צריך לחשוש לאיסור כלאים?
תשובה: איסור כילאים קיים כאשר אינו מרחיק דיו, בין גפן לתבואה או שמרכיב יחור של עץ על גזע ממין אחר (הכלאה), אבל לא קיימים דיני הרחקה בין אילן לאילן, ולכן אין ממה לחשוש.
סימן שה

שאלה: זוג דחוק בכסף, כיצד יעשו פדיון הבן?
תשובה: בתלמוד (בכורות נ"א) שנינו: 'אם רצה הכהן, ליתן לו במתנה, רשאי', ובגמרא מסופר שזה היה מנהגו של רבי טרפון ושל רב חנינא [אלא שרב חנינא אמר לאותו האב שהראה סימנים לאחר הפדיון, שהוא לחוץ על הכסף, שאין בנו פדוי, שואלים שם התוספות מדוע זה יותר גרוע ממתנה על מנת להחזיר, המועילה בדיעבד אף ביחס לפדיון הבן? הם מיישבים שרב חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה, ולכן גילוי דעת האב ש'לאחר המעשה', מראה שמעולם לא התכוון למתנה גמורה].
הרא"ש (ח,י) שואל מדוע אין כאן חסרון של 'שיחתם את ברית הלוי' (המובא בדף כו: האוסר לכהן לסייע לישראל, על מנת לקבל את מתנות הכהונה), ואלו דבריו: 'ותימה כיון דרבי טרפון ור' חנינא מחזירין בכל שעה נמצאו משחיתין את ברית הלוי, שיפסידו שאר כהנים שלא יתנו אלא להם מפני שרגילין להחזיר? ויש לומר כיון דהנותן אינו יודע בשעה שהוא נותן אם יחזירנו לו אם לאו, לא קרינא ביה ושחתם את ברית הלוי. ומה שמחזירין לו אחר כך מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. וגם שמא לא היו מחזירין בכל פעם אלא לעניים דוקא'.
נמצאנו למדים שיש שני מקרים בהם החזרת הכסף מותרת לכתחילה: א. כאשר האב אינו יודע אם יחזירו לו או לא. ב. כאשר האב עני.
במקרה והאב עני, ישנן שתי דרכים איך לפדות: א. הכהן יתן להם במתנה את המטבעות איתם הם יפדו את הבכור. ב. הכהן יקבל מהם את המטבעות כנהוג, ולאחר הפדיון יחזיר להם את הכסף, שבו הם קנו ממנו את המטבעות.
וזו לשון השו"ע (יו"ד שה ח):' אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון, רשאי... ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר. ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם'.
ראוי לצרף את דברי השאלת יעב"ץ המובא בפתחי תשובה שכתב: 'דהאידנא אישתני דינא דמה שאמרו שלא יהא הכהן רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו, אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא, אף על גב דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי, ופרקינן בכורים על ידייהו, משום דלא אפשר באחריני, מיהא להקל לא דהיינו להוציא ממון האב מספק... '
סיכום:
במקרה שההורים עניים מותר להחזיר באופן קבוע, וכל שכן שמותר להחזיר אם בשעת הנתינה לא ידע האב שיחזירו לו.

שאלה: כהן נשא גיורת, בנו הנולד לו ממנה זכה לבן בכור, האם הוא חייב במצוות פדיון הבן?
תשובה: הבן שנולד מגיורת הוא חלל, הואיל ונולד מאמא המוגדרת בתורה כ'זונה' האסורה לכהן.
השולחן ערוך כותב (יו"ד שה יט): 'כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו. ואם מת האב לאחר שלשים יום, כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו, הילכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו'. מכאן רואים שהחלל חייב בפדיון אלא שאביו הכהן לפעמים פטור מפדיונו. אבל בנידון דידן, הואיל ואביו של הבכור אינו כהן, חייב בפדיון.

שאלה: כהן שנשא חלוצה ונולד לו בן בכור, האם חייב בפדיון הבן?
תשובה: כיון שהוא חלל מדרבנן, שהרי לרוב הפוסקים איסור חלוצה לכהן הוא מדרבנן, לכן חייב ללא ברכה (לכאורה הציור הזה קיים רק אם מת האב תוך שלושים יום).

שאלה: זוג לא נשוי, שנולד להם בן בכור, האם מחויבים בפדיון הבן?
תשובה: שאלה זו מורכבת משני נושאים: א. האם יש ודאות שהבועל הוא אכן האבא של הבכור? (אם הוא אינו האב, המצווה לא חלה לא עליו ולא על האם);
ב. האם ישנה מצווה לפדות כאשר הבן נולד בעבירת זנות (אם נצא מתוך הנחה שכל חיי אישות שלא במסגרת נישואין, מוגדרים תחת הגדרת זנות)?
א.
בספר אוצר פדיון הבן (פ"ח י) כתב שבכור הנולד שלא במסגרת 'חופה וקידושין', אם האב מודה שהוא בנו, חייב בפדיונו. [הסבר: בכל זוג נשוי, אנו יוצאים מתוך הנחה שרוב בעילות מתייחסות אחר הבעל, ולכן אין אנו מפקפקים בייחוס הוולד, מה שאין כן באנשים החיים ללא מסגרת נישואין מחייבת, הכלל הנ"ל שאנו תולים את רוב הבעילות בבעל מעורער, שהרי כשם שזינתה אתו, מי אומר שלא זינתה עם אחרים].
ב.
בשם כמה אחרונים הוא כותב שם, שאין לברך את ברכת שהחיינו במעמד הפדיון, כשם שאין מברכים שהחיינו על פרי המורכב, הואיל והוא נולד כתוצאה ממעשה שהוא מנוגד לרצון הבורא.
שם הוא כותב בהערה (אות ל) שישנה עצה והיא, שה'אב' יפדה את הבן, לאחר שבית הדין יעשה אותו שליח, ויתנה אתו שאם אינו מחויב בדבר באופן ישיר, הרי שהוא יהיה שלוחם למצוות הפדיון.

חשבתי להעיר על שתי הנקודות הנ"ל:
לגבי הנקודה הראשונה, בימינו שישנם הרבה זוגות שבחרו לחיות ללא חופה וקידושין, אבל מתייחסים לקשר הזה כדבר המחייב לכל דבר, קשה לומר את המשפט המעליב, 'כשם שחשודה ממנו כך חשודה מאחרים'.
לגבי הנקודה השנייה, אם אנו חוששים למצווה הבאה בעבירה, ולכן לא יברכו שהחיינו, אם כן בכל זוג נשוי המקיים את המצווה, נצטרך להעמיד את השאלה אולי הבן נולד מחיי אישות כאשר האם לא טבלה לנידותה, ומעולם לא שמענו שזה חלק מהשאלות ששואלים את האימא. לכן נראה, שאין לנו להעלות כזה חשש גם כאן.
מישהו העיר את תשומת ליבי, שכדאי להמליץ להורים להתחתן, ולקיים את מאמר חז"ל, 'מצווה גוררת מצווה'.
סיכום:
יעשה האב פדיון הבן כראוי, כדת וכדין.
סימן שכו

שאלה: האם מותר להכין חלה מעיסה גדולה, על דעת לחלק לשכנות אחרי אפיה ממה שיצא, באופן שלא יהיה אצל אף לא אחת פת בשיעור חלה?
תשובה: נאמר במשנה (חלה א ז) שנחתום העושה שאור לחלק חייב בחלה, ואילו נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שיאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה'.
הבית יוסף (יו"ד שכ"ו) הבין שאם דעת האישה לחלק למספר נשים לפני אפייה ולא יהיה בכל אחת מהעיסות שיעור חלה, פטורה מהפרשת חלה, אבל אם החלוקה תהיה אחר האפייה תהיה חייבת.
אמנם הבית יוסף הביא את דעת הסמ"ג שגם אם דעתה לחלק אחר האפייה פטורה, אבל הרב דוב ליאור וכן הרב יואל פרידמן אמרו לי שאין המנהג לחשוש לשיטה הזו.
[חשבתי שסיבת הפטור היא, הואיל ונעשתה עיסה זו על דעת לחלק, נחשב הדבר כאילו כבר חולק, ואין בכל חלק שיעור המחייב. במקרה כמו שלנו, הואיל ויכולה להתחרט אם פתאום יבואו לה אורחים, אם כן הכל תלוי בדעתה, הואיל והיא הבעלים היחידים מבחינה ממונית על העיסה, ממילא אין סברא לפטור. ניתן לבסס את הרעיון של ההימלכות ממקרה אחר במשנה, העוסק בעושה חלות תודה על מנת לשווקן לצריכים להם, שאינו נפטר מחיוב, כי בעומק דעתו, שאם לא ימצא לקוחות יאכל אותם בעצמו. ]
סימן שכט

שאלה: בצק בכמות של שני קילו המיועד לספנג'ים או לסופגניות, האם יש להפריש חלה, והאם לברך על כך?
תשובה: מרן השו"ע (יו"ד שכ"ט ג) כתב שהעיסה פטורה הואיל ודעתו לבשלה או לטגנה למרות שהיא עיסה עבה, אבל הש"ך (סק"ד) כתב שיש לחשוש לדעת רבנו תם המחייב בחלה הואיל והעיסה עבה.
ישנה עצה אחרת והיא לאפות חלק קטן מהעיסה ואז יש להפריש בברכה, לכל הדעות.
סיכום:
יש להפריש ללא ברכה.

שאלה: הכנתי בצק של שני קילו, בדעתי לאפות חלק בתור פיתות וחלק לטגן, האם עלי להפריש חלה בברכה?
תשובה: עיסה אינה חייבת בחלה, אלא אם כן היא בכמות של חמשת רבעים קב (שזה בכמות שהיא קילו מאתיים). עיסה אינה חייבת בחלה, אלא אם כן מתכונן לאפות אותה בתנור. אם עושה ממנה משהו מטוגן יפריש ללא ברכה. במקרה שיש בעיסה שיעור חלה, ומתכנן לאפות חלק ממנה בתנור, חייב להפריש ממנה בברכה (על פי שו"ע יו"ד שכ"ט,ד וש"ך סק"ו).
סימן שלא

שאלה: יש בחצרי עץ הנותן פירות, האם צריך להפריש תרומות ומעשרות אם אני מרשה לכולם לקחת?
תשובה: הפקר פטור ממעשרות, אם הפקיר לפני 'גמר מלאכה'.
הגדרת הפקר היא, שיהיה מופקר לכל, אך 'הפקר מגדרי', כגון שאינו מרשה לכולם לקחת או שמגביל את הקוטף בכמות שנוטל, אינו מוגדר כהפקר.
מן התורה מספיק להפיק בפני אחד, אבל חז"ל דרשו להפקיר לפני שלושה. טוב שההפקר יהיה בפני אנשים הכשרים לעדות, שהרי הרמב"ם (נדרים פרק ב') נימק שהצורך בשלושה הוא כדי שיהיה אחד זוכה ושניים עדים.
הערה: במקרה ששכנה מרשה לכולם לקחת מפירות העץ שלה, יש לעשרם בלי ברכה. הסברא היא, שהואיל והעץ בחצר שלה, יש להסתפק במהות ההפקר שיש כאן, אילו יבוא אדם זר ויקטוף את כל הפירות האם היא לא תמחה בידו?

שאלה: האם פירות הפקר טעונים הפרשת תרומות ומעשרות? איך מגדירים הפקר?
תשובה: חז"ל למדונו ( בספרי על פרשת ראה) שהפקר פטור מעשרות, המקור הוא 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ( דברים יד, כט ההקשר שם הוא שיש לתת ללוי את המעשר) יצא זה (הפקר) שיש לו חלק ונחלה עמך, כי ידך וידו שווים בו.
על פי דברי בית הלל במשנה (פאה ו א) הגדרת הפקר הוא דבר המופקר לכל אדם, ואילו אם יפקיר רק לציבור העני, אין זנ מוגדר כהפקר, יוצא אם כן, שהפקר הוא הפקר כללי ולא מגדרי. לכן, אם מרשים רק לחלק מהאוכלוסיה לקחת פירות באופן חופשי, אין זה מגדיר את הדבר כהפקר ואין הפירות פטורים ממעשרות.
סיכום:
פירות שמותר לקטוף אותם, אבל הבעלים יכולים למנוע מאדם מסוים לקטוף ללא הגבלה, חייבים במעשרות.

שאלה: אני אוכל תפוח הגינה, אותו קטפתי מהעץ, ואני נכנס לבית, האם אני רשאי להמשיך באכילתי בלי לעשר?
תשובה: הכלל הוא שאכילת ארעי מותרת בשדה, למרות שהפירות לא עושרו. אם הפירות נכנסו הביתה אסור לאכול ללא מעשרות. בחצר המשתמרת מותר לאכול כמות של פרי אחד ללא מעשרות (על פי רמב"ם מעשר ד וכן הלכות הארץ עמ' 52) אם נכנס תוך כדי אכילה הביתה, אין היתר להמשיך לאכול מהפרי אף חזר ויצא (מעשר ד,יז).

שאלה: לקטתי עשבי תיבול הגודלים בגינתנו, האם יש צורך לעשר אותם? למעשה, הוכנסו העשבים הנ"ל לתוך התבשיל, בלי שעישרו אותם, האם יש דרך לאוכלו בשבת, ומה הדין אם אכלו ממנו בשבת, האם צריך כפרה על כך, והאם צריך להכשיר את הסיר מבליעת האיסור?
תשובה: יש לדון בארבע נושאים: א. חיוב מעשרות בתבלינים, והאם התבלין שאינו מעושר מתבטל בשישים בתבשיל? ב. האם מותר לעשר בשבת? ג. האם צריך כפרה על מי שאכל משהו לא מעושר? ד. דין הסיר.

א.
יש חלוקה בין תבלינים שאותם אוכלים לבין הללו הנותנים טעם בתבשיל אבל אינם ניתנים לאכילה (על פי יומא פא: אם אינם ראויים לאכילה כמות שהן - פטורים מן המעשרות). כאן שהתבלין עצמו נאכל, כמו הפטרוזיליה והכוסברה, ישנו חיוב תרומות ומעשרות כרגיל.
אמנם בדרך כלל, איסור בטל בהיתר אם יש פי ששים כנגדו, אבל זה מבוסס על החשיבה שהטעם בטל בכמות כזו, (והרי כל האיסור שיש בתערובת הוא משום 'טעם כעיקר'), אבל בתבלין הכלל הוא (משנה ערלה פרק ב ו - ז), שאינו בטל הואיל והוא עשוי בשביל לתת טעם.
ב.
חז"ל אסרו לעשר בשבת (על פי משנה ביצה ה,ב, ושו"ע או"ח שלט, ד), ואם שכח לעשר והגיע שבת, אין היתר לאכול את התבשיל [יש דעה בפוסקים, המתירה לקטן שנמצא בשנה הסמוכה לגיל גדלות (בבנים בשנת שתים עשרה ובבנות בשנת אחת עשרה) לעשר בשבת, אם הוא זקוק לאותו מאכל, כי מותר לתת לקטן איסור דרבנן לצורכו, ואם עשה זאת, יש תוקף לפעולתו, הואיל והוא בגדר 'מופלא הסמוך לאיש', על פי ביאור הלכה או"ח שמ"ג].
ג.
על פי הסבר של נתיבות המשפט (חו"מ רלד) יש הבדל מהותי בין אדם העובר איסור דאורייתא בשוגג, לזה שעובר איסור דרבנן בשגגה. במצב הראשון, האוכל צריך כפרה, מה שאין כן במקרה שאכל איסור דרבנן בשוגג אין צורך בכפרה ( על פי זה הוא מבאר מדוע מי שמכר לחברו דבר מאכל האסור מן התורה צריך לפצות את הקונה גם על החלק הנאכל כבר, כי הצורך בכפרה מגדיר שכביכול אין הנאה, מה שאין כן אם אכל איסור דרבנן, שיש לפצות רק על החלק שטרם נאכל, אבל על מה שכבר נהנה, אין חיוב לשלם, כי אין צורך בכפרה).
ד.
לגבי הסיר, אם נשאר מהמאכל, ניתן לעשר ממנו על מה שנשאר בסיר וגם על מה שבלוע בדפנותיו, אבל אם כבר נאכל הכל, וכבר עברו 24 שעות משעת הבישול. אין צורך בהכשרה (על פי מנחת שלמה ח"א סב ח,ט) נעזרתי בתשובה זו, בספר הלכות הארץ עמ' 35,62.

שאלה: יש בחצר שלי עץ שסק, האם אני רשאי לאכול אכילת ארעי בחצר ללא הפרשת תרומות ומעשרות?
תשובה: מותר לאכול אכילת ארעי מפירות טבל, כל עוד לא היתה 'קביעות למעשרות', ולכן בשדה מותר לאכול כל כמות שרוצים ובלבד שיאכל באופן ארעי, לאמור ללא הכנות רבות לפני האכילה. למשל אין לקלף פירות רבים או לבשלם לפני האכילה.
אם העץ נמצא בחצר משתמרת, מותר לאכול רק פרי אחד אחד, אך אם קוטף שני פירות, מתחייב בתרומות ומעשרות, גם אם אכילתו היא ארעי (על פי הלכות הארץ עמ' 52).
נראה לומר, שחצר פרטית בישוב, שבה אדם מניח חפציו, ואינו חושש שיגנבו, נחשבת כחצר המשתמרת (כך אמר לי הרב דוב ליאור).

שאלה: האם עלי גפן חייבים בתרומות ומעשרות?
תשובה: העלים אינם עיקר הפרי, ולכן כשם שלא חל עליהם איסור ערלה, מסתבר שלא חל עליהם חיוב תרומות ומעשרות [כפי שחז"ל אמרו ביחס לעלי של הצלף].
ישנם המחייבים, הואיל וכיום עלי הגפן עומדים יותר לשימוש מאשר עלים של צלף בזמן חז"ל, וממילא מוגדרים כמאכל אדם וכן מתוקף העובדה שהמוצר הזה נמכר בחנויות. [עיין כרם ציון ערלה טו ג בשם הרב זלניק הפוטר, וכן דעת הרב עזריאל אריאל, ואילו הרב יהודה עמיחי מחייב על פי הרמב"ם תרומות פרק ב'].
סימן שמ

שאלה: [לא עליכם] אמי נפטרה והייתי נוכח בזמן הפטירה. האם היה ראוי לקרוע מיד או עדיף בשעת הלויה?
תשובה: הדין המקורי שונה ממה שנהוג, וזה מתחלק לשני מקרים:
א.

לפי הגמרא, כל מי שנמצא ליד הנפטר, בשעת יציאת הנשמה חייב לקרוע, על אף שאינו קרוב משפחה (אלא שמספיק לקרוע בשולי הבגד - רמ"א יו"ד ש"מ ב).
ב.

הקרובים צריכים לקרוע בשעת שמיעת השמועה הרעה, ואין להמתין עד הלויה, וכל שכן שאם נכחו בשעת יציאת נשמה שעליהם לקרוע מיד.
המנהג כיום הוא, שאין נוהגים לקרוע, מי שנוכח ביציאת נשמה (כך כתב ילקוט יוסף ח"ז עמ' סב) והסברא היא משום שהמתים מוחלים על כבודם מחיים, כדי שיעמדו ביציאת הנשמה.
כתבו האחרונים שהמנהג כיום הוא, שיש לקרובים לקרוע בשעת הלויה (בני אשכנז קורעים ביציאת המת, כלומר תחילת הלויה ואילו בני ספרד קורעים ומברכים דיין האמת לאחר הקבורה (גשר החיים ד,ו).
בסיבת המנהג הזה נאמרו מספר הסברים: א. אין הכל בקיאים בהלכות קריעה; ב. צריך שמישהו נוסף יסייע הקריעה בתחילתה; ג. בשעת הלויה שיש גם נוכחות של רבים ישנה התגברות של צער.
בני תימן אכן נשארו צמודים ל'דינא דגמרא', ונהגו לקרוע בשעת יציאת נשמה או בשעת השמועה (מעולם עד עולם עמ' 103 בשם באר לחי רואי כה).
גם בספר עלי הדס (פרק כג, ט) כותב שהאבלים היודעים את ההלכה, נוהגים כפי עיקר הדין לקרוע בשעת יציאת הנשמה או בהגיע השמועה, ואינם ממתינים לקרוע בבית הקברות.
סיכום:
מי שירצה לקרוע בשעת יציאת נשמה רשאי, אבל המנהג אינו כך.

שאלה: סבא שלי נפטר (לא עליכם) האם אני רשאי לקרוע על כך? אותה שאלה עלתה במקרה שבן מאומץ שואל האם רשאי לקרוע על אם מאמצת.
תשובה: מעיקר הדין יש לקרוע על כל שמועה רעה. המקרים שהוזכרו בגוף השאלה 'אינם נופלים' משמועה רעה.
לכן נראה להורות, שרשאי לקרוע ויש בכך משום 'הכרת הטוב' או יותר נכון כבוד לנפטר שהשואל מרגיש שהוא חייב בכבודו.
לדעתי יש לבחון משהו נוסף, הואיל ובימינו לא נהגו לקרוע על כל דבר שהוזכר בחז"ל כסיבה מחייבת (עיין רמ"א יו"ד שמ ו וגשר החיים ד ט בשם ארץ החיים), יש חשש שאם הוריו בחיים, הם עלולים להיפגע מכך, שהרואה את הבן/הבת עם קרע יחשוב שמישהו מהוריו הביולוגיים נפטר.
ישנה עצה לעקוף חשש זה, והוא על ידי החלפת הבגד מיד לאחר קריעתו, שרק באביו ואמו שמתו חייב לקרוע גם את הבגד החילופי.

שאלה: הייתי בלוויה של הרב שטיימן ע"ה האם צריך לקרוע החולצה?
תשובה: בהלכה כתוב שיש לקרוע על כל אדם כשר שנפטר, אבל לא נהגו כך (רמ"א יו"ד סימן ש"מ). בספר גשר החיים כתב (חלק א' פרק ד אות ה) שכל מי שמרגיש צער בנפשו על שמועת פטירת ת"ח מצויין או רבו, מכל שכן על גדול מגדולי הדור, והרי זה אצלו שמועה רעה, מברך דיין האמת בשם ומלכות ויקיים מצוות קריעה.

שאלה: אמי יושבת שבעה על אחיה שנקבר ביום ראשון, היא אמורה לקום בשבת, איך להדריך אותה לגבי רחיצת הגוף, בסוף השבוע?
תשובה: ידוע שאבל אסור ברחיצה. אמנם בשבת לא נוהגים דיני אבלות בפרהסיא. לכן, בשבת האבל לובש בגדי שבת, אבל אסור הוא בהחלפת בגדים תחתונים, ואסור ברחיצה, ואסור בלימוד תורה ואינו עולה לתורה ואסור ביחסי אישות, כי אלו דברים שבצנעה.
אִם האבל סובל מזיעה יתירה יכול הוא לשטוף את עצמו, כי אין זו רחיצה של תענוג.
בשבת בבוקר האבל יוצא מאבלותו בנץ החמה (מדין 'מקצת היום ככולו') ומותר בכל הדברים האסורים בשבעה. אבל אין הוא רשאי להתקלח בחמים בגלל 'גזרת מרחצאות', אבל מותר לרחוץ בפושרים (ניתן להשתמש במים מדוד שמש, לפי הפוסקים שהתירו דוד שמש בשבת).
סימן שמא

שאלה: שאלה זו עולה כמעט בכל מקרה של אבל ב"מ: האם רשאים האבלים להתקלח או להתגלח בין פטירת קרוביהם לבין הלוויה (ביוודעם שאחרי הלוויה הדבר יהיה אסור עד סיום השבעה) , ומה הדין לגבי כניסה למקווה?
תשובה: על פי רמב"ם (אבל א, ב) לא מתחילים שום דיני אבלות לפני סתימת הגולל (וידוע שאיסור רחיצה הוא אחד מהלכות אבלות), והעתיק דבריו השו"ע (יו"ד שמא, ה), אבל הרמ"א כתב על פי הרמב"ן, בשם יש אומרים שיש להחמיר [הגר"א הביא את ההגדרה של חומרת הרמ"א ש'כל שהוא בשב ואל תעשה כל שהוא שמחה', ומה שדוד רחץ, היה משום שמלך מותר ברחיצה כמו ביוה"כ].
מנהג בני תימן להקל בכך (שו"ע מקוצר קעח ה), אבל האחרונים הן האשכנזים (גשר החיים יח ב - ג) הן הספרדים (ילקוט יוסף ז עמ' נח) מחמירים בכך כרמ"א, [אבל הוא מביא את המקילים בכך משום המחלוקת שיש בדבר, ונראה שמסתייג מדבריהם].
בחזון עובדיה (אבלות ח"א עמ' קנג) אסר רחיצה אך התיר כניסה למקווה קר (שם קנז).
סימן שעג

שאלה: האם מותר לכהן להתפלל בקבר רחל?
תשובה: בפשטות הדבר אסור הן בקבר רחל והן בקברי האבות, שהרי קברי צדיקים גם מטמאים, וככה נוהגים בני אשכנז וכך ראיתי שהרב אברהם שפירא נמנע מלהיכנס למערת המכפלה. הרב מרדכי אליהו (הלכות לימות החול כ, כה) מתיר על פי בתי כהונה (כג) כי יש פותח טפח על גבי רוב ארונות, וכן העיד בספר אהבת השם לרב אלפייה עמ' קכח, שכאשר בנו את קבר רחל הקפידו ליצור חלל טפח. גם הרב דוב ליאור מתיר (דבר חברון ח"ג רי - ריב), הרב ליאור מבאר שיש מחלוקת ראשונים, האם די חלל טפח או שצריך גם שיהיה פתח פתוח טפח כלפי חוץ, ועל כן הוא מצרף את שיטת הראב"ד שכהן שכבר נטמא, אין עליו איסור להיטמא שוב אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. לאחרונה נפתח פתח ליציאת הטומאה, כדי לאפשר לכוהנים למערה ללא פקפוק, אלא שכדאי לברר אם לא נסתם הפתח.

שאלה: אני לומד רפואה, ואני כהן, תיכף מתחיל שיעור ברפואה שבו יביאו רקמות של מוח של מתים. יש כזית באותם רקמות, אבל המתים שמהם מביאים את הרקמות הם ברובם גויים מסין ומיעוטם הם מבני ישראל, האם מותר לי להיכנס לאותה הכיתה?
תשובה: קיימא לן, שבפריש אזלינן בתר רובא, הואיל ורוב הגופות הן של גויים, ויש תערובת בגופות באופן שאין קביעות ל'איסור', לכן דנים את הרקמות שהביאו כאל בשר של מת גוי, ועל כן מותר לכהן להיות באהל המת, כשיטת רשב"י במסכת יבמות (ס"א.) ועיין עוד סימן שע"ב ב ובש"ך סק"ד, ובאורח משפט כ"ט שהביא דעת הרא"ם מיץ שאין גויים טמאים אף במגע ובמשא.

שאלה: אני כהן ואחי נפטר, האם מותר לי להיכנס לבית העלמין במהלך הלוויה?
תשובה: כהן מוזהר מלהיטמא למת, אבל הוא מצווה להיטמא לשבעת קרוביו (שזה אביו, אמו, אחיו, אחותו הרווקה, בנו, בתו ואשתו).
החיוב להיטמא לקרוביו, הוא בין לצורך ובין שלא לצורך שנאמר "לה יטמא" (ויש דעה שמותר להיטמא רק לצורך קבורה). לפי זה פשוט, שהכהן רשאי לישא את מיטת המת. השאלה היא, האם הוא רשאי להיכנס לבית העלמין בדרך הרגילה, למרות שהוא עלול להיטמא למתים האחרים הקבורים בדרך!
יש מחלוקת תנאים בין רבי עקיבא לרבי טרפון, סביב השאלה האם יש כאן איסור בהוספת הטומאה.
ישנן שלוש דעות בפוסקים, הרמב"ם אוסר לכהן אף בדרך הלוך להיכנס דרך קברים אחרים, הטור מתיר להיטמא לאחרים כל עוד לא פרש מלהיטמא למת, ורבנו תם התיר גם בדרך חזור משתי סיבות: א. הלכה כרבי עקיבא ש"בו ביום" מותר להיטמא גם לאחרים; ב. 'גדול כבוד מתו, שדוחה לא תעשה של דבריהם' (חז"ל ברכות יט:).
למעשה השו"ע כתב כרמב"ם והרמ"א כטור.
היה ראוי להסיק, שלספרדים יש לכהן לבוא לבית העלמין מהצד החיצוני, בלי להיכנס פנימה. ולאשכנזים מותר בדרך הלוך להיכנס דרך המתים האחרים, ואילו בדרך חזור יצא ישר החוצה בלי לעבור דרך קברים נוספים.
הרב עובדיה יוסף (חזו"ע אבלות ב' עמ' פב) מביא משהו מחודש, שמנהג ירושלים (הנשען על רבנו תם) שקברו את מתיהם בכל אשר יימצא להם (כלומר ללא הבחנה אם עוברים דרך קברים אחרים) בטעם הדבר (שנטו מדברי מרן השו"ע) כתב הרב, כל הכהנים טמאי מתים (וזה על פי שולחן גבוה שע"ג כ"ג) והוסיף בשם אגרות משה (ח"א יו"ד רמ"ט) שהליכה בתוך ארבע אמות של מת, אינה אסורה אלא מדרבנן ואם לא יתלווה הכהן עם כל קרוביו עד הקבר, נחשב כביזיון למת (עין ברכות יט:).
[בספר מגן אבות עמ' רנ"ב כתב, שנהגו במרוקו לקבור את הכהנים בפנים, ומתירים לבנים להיכנס ולצאת, על אף שעוברים גם דרך קברים נוספים. ]
בניגוד לדברי הרב עובדיה יוסף, כתב הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי הלכות ליום חול עמ' 347) שאין לכהן להיטמא לשאר מתים.
הרב טוקצינסקי (גשר החיים חא פ"ו אות ז) פוסק לספרדים שאם קוברים אותו בין קברים אחרים, יעמוד וימתין בכניסה לבית הקברות ורק אם נקבר בתחילת או בסוף בית הקברות, מצווה לו להיות גם מהקוברים.
ואילו לפי בני אשכנז בהלוך מותר לעבור דרך קברים אחרים, אבל לא בחזור (ולכן אם קוברים אותו באמצע, לא יכול להיכנס משום סופו).
לדעתו, יש לקבור את הכהנים בסוף בית הקברות, כדי שלא יצטרכו קרוביו לעבור דרך מתים אחרים, אף בהלוך.
סיכום:
לפי בני אשכנז יכול להיכנס בדרך הרגילה, אם יכול בסיום הלוויה לצאת בלי לעבור בקברים אחרים.
לפי בני ספרד, אסור להיכנס ולעבור בין קברים אחרים, אף בהלוך. אמנם דעת הרב עובדיה יוסף להקל כמו שיטת בני אשכנז (ומשמע בדבריו שמקל יותר, כלומר גם אם יצטרך בהכרח לעבור דרך קברים גם בדרך חזור, מותר).
סימן שעד

שאלה: אני גיורת, כעת הודיעו לי שאבי נפטר בחו"ל. אילו דינים חלים עלי בהלכות אנינות ובהלכות אבלות? והאם אני יורשת את אבי למרות שהוא גוי ואני יהודיה?
תשובה: לגבי א. קריעה; ב. אוננות; ג. אבלות; ד. איסור שמחה בתקופת האבלות.
לגבי אבלות נראה מדברי השו"ע (יו"ד שעד ה) שלא נוהגים בו שום הנהגות אבלות.
ביחס לאמירת קדיש, התירו לומר עליו (עיין חזון עובדיה אבלות ח"א עמ' שס) כי על ידי זה גורם טובה לנפטר, ומקל עליהם חומר הדין.
ביחס למי ששאל, האם אני רשאי להחמיר ולשבת יום אחד, על מנת להקל על עצמי את תחושת הפטירה, על ידי שאשב ויבואו לנחמני. התשובה היא שהוא רשאי, אבל יעשה היכר, שאין הדבר משום חובה (על פי גמרא ברכות טז:), כגון שישב על כיסא רגיל. בכל מקרה שנוהג אבלות, שלא על פי הדין, לא יקל על עצמו בגלל זה משום חיוב הקיים עליו (אין פטורי אונן ממצות וכן לא פטור אבל מתפילין ולא ממצוות לימוד תורה).
ביחס לקריעה על הגוי, ראיתי בספר 'מן העולם עד העולם' שמביא שמותר לקרוע, 'לא גרע משאר שמועות רעות', וכן ענה לי גם הרב דוב ליאור.
לגבי השתתפות בשמחה, אין שום מגבלה בכך.
לגבי ירושה, התלמוד במסכת קידושין (יז:) אומר שגר יורש את אביו מדברי סופרים (ולא מדברי תורה, שהרי אינו מתייחס אחריו, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי) והגמרא מנמקת: 'גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו', כלומר אנו חוששים שמא יחזור להתנהג כגוי, אם ידע שרק כאשר הוא גוי הוא זכאי בירושה (וכך גם נפסק בשו"ע חו"מ רפג א).
סימן שעט

שאלה: האם יש לומר נוסח של ברכת המזון בבית האבל כפי מה שמוזכר בהלכה? והאם רק האבל אומר כך או כולם?
תשובה: על פי הנאמר בשו"ע או"ח קפ"ט וכן יורה דעה שע"ט, יש לומר נוסח מיוחד בסיום ברכת בונה ירושלים, וכן ברכה רביעית שונה לגמרי בבית האבל, ואין לאחריה אמירת 'הרחמן' כלל.
בני ספרד נהגו כך, ולמנהגם כל האוכל שם בבית האבל, מברך בנוסח הזה אף אם הוא רק מזדמן לאכול שם, ואילו מנהג בני אשכנז, כפי מה שכתב בבאר הגולה (ביו"ד) הוא שלא לשנות בנוסח ברכת המזון (עיין עוד גשר החיים פרק כ ב יג, פני ברוך י, טו, צרור החיים פרק ה' קכט).
סימן שפא

שאלה: האם אישה היושבת שבעה, יכולה לטבול טבילה של מצווה בימינו, ומה הדין במקרה ההפוך שהאיש יושב שבעה, ואשתו צריכה לטבול, האם תדחה את טבילתה, הואיל ואסורים זה לזה במהלך השבעה?
תשובה: במקרה שיושבת שבעה לא תטבול, שהרי אסורה ברחיצה וכן אסורה בתשמיש, אבל אם בעלה יושב שבעה, צריכה לטבול שהרי מצד הרחקות של השבעה אסורים אמנם לשמש וכן אסורים בחיבוק ונישוק אבל מותר להם להושיט זה לזה, אם היא טהורה (על פי שו"ע יורה דעה שפ"א, ה' וכן שפ"ג ג' ודרכי טהרה יז, כו).
סימן שפז

שאלה: האם אבלים רשאים לשבת על כיסאות רגילים בבואם לבית הכנסת, כגון אם באים להתפלל (כאשר לא מתקיים מניין בבית האבל) , או כאשר מקיימים את אזכרת סיום השבעה בליל יום השביעי, בבית הכנסת?
תשובה: ראיתי בנידון זה שתי התיחסויות: א. ישנה דעה שיש להם לשבת על כיסאות נמוכים, הואיל והאבלות טרם הסתיימה. ב. דעת הרב עובדיה יוסף היא (יביע אומר ח"ד וכן ילקוט יוסף ח"ז עמ') שאינם יושבים בבית הכנסת על הארץ.
בטעם הדבר שמעתי מספר הסברים: א. אין יושב על קרקע בפני רבים;
ב. מקצת יום שביעי ככולו (ישנם ראשונים הסוברים שגם ליל שביעי נחשב בגדר מקצת יום, עיין טור יו"ד שעב), ולכן רק אם מתקיימת האזכרה ממש בליל שביעי (לאפוקי, מה שנהוג בימי הקיץ לקיים האזכרה ביום חמישי בערב אם קמים ביום ראשון); ג. כיון שהם גם סועדים שם, אם ישב נמוך עלול ליפול על בגדיו אוכל ויתגנה על ידי זה.
סימן שצא

שאלה: מי שנמצא באבלות י"ב חודש על אביו ואמו, האם מותר להשתתף בברית מילה?
תשובה: הרב מרדכי אליהו כותב (צרור החיים יג סעיף קצא) מתיר להשתתף בברית אבל לא בסעודת הברית, והדברים רשומים במקורם ברמ"א (יו"ד שצ"א ב). בחזון עובדיה (אבלות ח"ב עמ' שנא) התיר להשתתף אף בסעודה, בצירוף שני סניפים: יש ראשונים המתירים להשתתף בכל סעודת מצוה, ויש ספק אם נחשבת סעודת הברית לדבר משמח.

שאלה: האם מותר לי להשתתף בחתונה באותו תאריך שיש לי אזכרה לאבא או לאמא?
תשובה: הרמ"א כתב מנהג זה (יו"ד שצ"א ג). הרב עובדיה יוסף (מעיין אומר ח"ד עמ' רמ"ב וכן ש"ה) נקט שמנהג זה אינו שייך כלל לבני ספרד, אבל מקצת פוסקי ספרד הביאו מנהג זה, ועל כן אם יגרום הדבר צער גדול לאחד מבני הזוג, יש להתיר (עיין צרור החיים אות רנ"ז).
סימן שצג

שאלה: אני בתקופת האבל, האם אני רשאי לשבת במקומי הקבוע בבית הכנסת?
תשובה: בתלמוד (מו"ק כ"ג) מובאים אותם ההדרכות שצריך לנהוג בהן האבל. בשבוע הראשון, אינו יוצא כלל מביתו, בשבוע השני יוצא ואינו יושב במקומו, בשלישי יושב במקומו ואינו מדבר, ואילו לפי רבי יהודה שם, רק בשבוע הרביעי יושב במקומו. ברמב"ם נפסק כמו רבי יהודה.
בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח לג) כתב שבבגדאד נהגו לשנות מקום בכל החודש ולא יותר, אבל בשבתות אינו משנה מקומו, כי אין דברי אבלות בפרהסיא נוהגים בשבת.
דעת הרמ"א, היא שנהגו לשנות מקום על פטירת אב ואם שנה שלימה, וכתב שחומרא גדולה היא ללא טעם. ביחס לשאר מתים נהגו לשנות בכל החודש.
הסיבה לשנות מקום חודש ולא מספיק שבועיים ככתוב לעיל, בעלי תוספות מבארים שפסקו כרבי יהודה שבשבוע רביעי אינו מדבר, וטוב שישב חוץ למקומו, דשמא אין איסור לדבר כי אם במקומו.
בספר מגן אבות כתב בעמוד רצ"ו כתב במנהג מרוקו הוא כרמ"א, שיש לשנות מקום כל יב"ח (באבלות על אב ואם).

שאלה: האם רב מקומי צריך לשנות מקומו במקרה של אבלות בר מינן?
תשובה: בספר ריח השדה, שחיבר הרב יעקב חביב סימן ל, כתב את דברי מהר"ם שיק, שלגבי מרא דאתרא, אין צורך שישנה מקומו. בטעם הדבר כתב הואיל והוא יושב במקום מיוחד וזה לכבוד הציבור, אינו ראוי למחול כבוד הציבור. ועוד טעם, אדם רגיל משנה מקומו על מנת שידעו שהוא אבל, וימנעו מלהזמינו לשמחות, וזה לא שייך ברב מקומי שיודעים כולם שהוא באבל.
חשבתי לנכון, שבאותם שבועיים הראשונים שבהם שינוי מקום הוא מן הדין ולא חומרא, ראוי שגם המרא דאתרא ישנה מקומו.

שאלה: האם מותר לעלות לבית עלמין באזכרה של אחת עשרה חודש או של שנים עשר חודש בשנה הראשונה, אם זה חל בחודש ניסן?
תשובה: ישנן שתי דעות ביחס לשאלה זו, האחת המבחינה בין יאר צייט לבין ימי אזכרה שבמהלך השנה הראשונה. והשניה המתירה בשני המצבים. המנהג הידוע אצל הספרדים בארץ הוא שביום השבעה, השלושים וביום השנה הראשון עולים לקבר גם בחודש ניסן בשאר השנים אין עולים בניסן, וזו דעת הרב מרדכי אליהו (צרור החיים רנ"ד). המנהג אצל בני אשכנז וכן ראיתי אצל רבים מיוצאי צפון אפריקה שמותר לעלות לבית עלמין בחודש ניסן באזכרה, ורק בחול המועד נמנעים. כך כתב הרב מאיר מזוז (אתר ישיבת כיסא רחמים) שמנהג טוניס וגם הרב שלום משאש כתב שהמנהג לעלות בחנוכה ובניסן (שמש ומגן ח"ד).