נטע בתוכנו (ספז)/חושן משפט

חושן משפט

סימן כו

שאלה: מישהו חייב לי כסף זמן רב, האם מותר לגשת לקבל את שלי דרך 'הוצאה לפועל'?
תשובה: באופן כללי אין לתבוע מישהו בערכאות, כלומר בכל מקום שיפוטי שאינו 'דין תורה'. אם יש ביניהם ויכוח בעצם החוב, חייבים לדון על כך בבית דין. גם אין צורך של דיון אלא רק גביה ללא צורך בשפיטה, יש להתייחס לכך שהגבייה שם היא ברוטלית (מכירת מטלטלין במחיר 'על הרצפה', וכן אין מתחשבים במושג של 'מסדרין לבעל חוב'). יש להשתמש בדרך זו, רק כאשר 'כלו כל הקיצין', כגון שהנתבע אינו בר השגה באופן אחר (עיין עוד בנושא במשפטי ארץ ח"א עמ' 165).
סימן לג

שאלה: בסוף החופה של בני, מישהו שם לב שאחד העדים הוא בן דוד של הכלה. האם יש בעיה בכך, ומה הדין בדיעבד?
תשובה: עדים קרובים למי שמעידים עליו או שקרובים ביניהם, פסולים לעדות מן התורה, כפי מה שחז"ל למדו (סנהדרין דף כ"ז:) מפסוק: 'לא יומתו אבות על בנים' - בעדות בנים. קירבה של בן דוד נקראת היא בלשון הפוסקים: 'שני בשני' ולכן העד כאן פסול (אגב, גם בעל של בת דודה פסול, כי אומרים 'בעל כאשתו').
במקרה של דיעבד: החתם סופר (שו"ת אבן העזר ק') סובר שלמרות שעדים שיחדו אותם לקידושין נמצאו פסולים, ניתן לסמוך על שאר הצופים. יש שסמכו על דבריו לגמרי ולכן לא הצריכו קידושין מחדש (כך ענה הרב דוב ליאור) והרבה חששו לסברא שאין לסמוך על שאר הצופים (שיש ביניהם גם פסולי עדות) והצריכו אמנם קידושין חדשים אבל ללא ברכות, בגלל הכלל של 'ספק ברכות להקל'.
ביחס לכתובה, הואיל והחותמים הם פסולי עדות, יש לכתוב כתובה מחדש (רק הם חתמו, ואין לסמוך על שאר הצופים כאשר השטר חתום באופן הפסול), ולמסור אותה לכלה. אם נזכרו באותו יום מה טוב, ואם ביום אחר יכתבו תאריך הנוכחי בשעת החתימה.

שאלה: בטעות לקחו עד קידושין שהוא מחלל שבת, האם יש לערוך חו"ק מחדש בפני עדים כשרים?
תשובה: הרב שמואל אליהו ענה על פי הוראת אביו, שסומכים בדיעבד על שאר הצופים שהיו שם.
סימן עה

שאלה: יש ספק האם החזרתי חובי לגמ"ח, האם אני רשאי לשלם מכספי מעשר?
תשובה: במקרה של ספק פירעון, הדין הוא כך, אם יש תביעה של המלווה חייב הנתבע להחזיר מן הדין, כי יש חזקת חיוב מול ספק פירעון, והוודאי גובר, אבל אם אין תביעה כגון שהתובע אינו זכור בהלוואה, פטור המסופק, ואם בא לצאת ידי שמיים, חייב לשלם (ב"ק קי"ח. וכן שו"ע חו"מ ע"ה ט - י).
בנידון שנשאלתי, בעל הגמ"ח תבע אותו 'ברי', אשר על כן חייב מן הדין, ואין לפרוע חובו מכספי מעשר.
סימן צז

שאלה: האם גם בעניין דרישת שכר דירה משוכר, ישנו איסור של 'לא תהיה לו כנושה'?
תשובה: חשבתי לדמות זאת לדיני שמיטת כספים. המשנה אומרת (שביעית י א) שהקפת חנות ושכר פועל אינם משמיטים, אלא אם כן זקפה לו במלווה. לפי זה יוצא שאין על שכירות דירה גדרי הלוואה. (עיין ספרו של הרב גולדברג על שמיטת כספים) ,אבל הרב משה כהן כתב לי 'הסברא שאסור לנוגשו היא כדי שלא להכלימו, שהרי אין לו (עיין שו"ע צז ב) ולכן נראה שלא משנה מה סיבת החוב. הרב חגי בר גיורא הפנה אותי ל'כסף הקדשים' חו"מ (צז ב) הכותב, בשכירות לא שייך איסור זה, מכל מקום נכון להיזהר.
דבר זה ניתן ללמוד מדיני שביעית המשמטת כל הלוואה, אבל אינה משמטת חובות שלא נבעו מחמת הלוואה כגון שכר שכיר, הקפת החנות וכדומה, [ניתן לדייק שגם בעלי תוספות (כתובות נה.) סוברים כך, שאין שמיטת כספים נוהגת בשום חוב שאינו בא מחמת הלוואה]
מפורש שם שאם 'עשאה מלווה, הרי זה משמט' (שביעית י,א). מבאר הרע"ב: שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה (דברי הרע"ב הם על פי הרא"ש, אבל הרמב"ם כתב שזה מוגדר משעת העמדה בדין).
לפי זה יוצא, שכל עוד המשכיר לא אמר לשוכר כלשון הזו, אתה חייב לי, דרך משל, שמונה עשרה אלף ש"ח ויש לך שבוע לשלם לי, יהיה מותר ללחוץ אותו לשלם על השכירות.
בבית יוסף (חו"מ סז יט) כתב באופן אחר. בגלל הקושי, איך לבאר את המשנה 'השוחט את הפרה וכו שממנה משמע שיש דיני שמיטה גם בחובות הנובעים מחמת מקח וממכר, ורק בהקפת חנות אינו משמט, הואיל והדרך להקיף לשנה או לשנתיים ולכן אין דרך לנוגשו, ולכן נחשב כאילו לא הגיע הזמן.
לפי זה יוצא שהמוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפורעו אחר שביעית, מיד שמכר לו, הוה ליה כאילו הלווהו, ושביעית משמטתו.
התומים מסכים לדעה המקילה, ואילו הנתיבות (צז) חושש לדברי הב"י.
הרב וואזנר (שבט הלוי ח"י רסז) חושש להחמיר כדברי האוסרים (ב"י וסמ"ע) ומסיים שיש להקל בכל מקרה שנוסף עוד ספק.
נראה לי, שברוב המקרים ניתן להסתפק, האם באמת אין כסף לשוכר לשלם או שיש לו אלא שיש לו סדר עדיפויות שונה, איך להשתמש בכסף המועט שיש לו, כאן נחשב כס"ס ויהיה מותר לנגוש אותו.
סיכום:
ראוי להורות לשואל, לפתוח תיק בבית הדין, והדיינים יבררו היטב האם באמת אין לו יכולת לשלם.
סימן קנד

שאלה: יש ברשותי כלב השייך לבן שלי (הבן שלי הוא בן שלושים). הבן שלי כבר תקופה לא גר בבית, בלית ברירה הוא השאיר את הכלב אצלנו. השכנים מתלוננים על כך שהכלב נובח גם בשעות לא נוחות. האם אני נושא באחריות הרעש הנגרם? רציתי גם לציין שלפי ההבנה שלי, הכלב איננו נובח מעצמו אלא הילדים שעוברים ברחוב הם הגורמים לו לצאת מהרוגע שלו, ועל כן הוא נובח.
תשובה: יש לדון במספר נקודות:
א. האם מי ששומר על הכלב נושא גם באחריות נזקיו? ב. האם ניתן לכפות על האדם גדרי שומר (כמו המקרה שיש בשאלה, שבו הבן כפה על ההורים את השארת הכלב)?; ג. האם העובדה שאנחנו נותנים לו לאכול, מהווה הוכחה שאנו מוגדרים כשומרים? ד. האם הטענה שילדים מעצבנים את הכלב, מהווה טענת פטור, כדין שור האצטדיין (ב"ק לט.)? ה. האם כלב שנוגח נחשב לדבר המזיק, לעניין הרחקת נזיקין, כשאר הדברים הגורמים רעש לשכנים שבמציאות מסוימת (עיין ב"ב כ:) מחייבים את המזיק להרחיק את עצמו (שהרי אין אנו דנים על חיוב תשלומי נזק, אלא על החיוב של הבעלים להרחיק את הדבר המזיק מרשות הניזק).

א.
המשנה אומרת (ב"ק ט:) שהשומר נכנס תחת הבעלים. אם כן השומרים נושאים באחריות על מה שהכלב מזיק לאחרים, וזו לשון המשנה: 'כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו'.
ב. 1)
יש לדון על פי הסוגיה המלמדת אותנו שאם הבעלים אומרים לנפקד הנח לפניך, אין לו גדרי שומר (ב"מ פא:) וכאן לכאורה לא אמרתם בפירוש שאתם נושאים באחריותו ובשמירתו, אלא בנכם הטיל אותו עליכם ללא קבלת שמירה שלכם.
2)
 גם באופן שאמר הנפקד 'הנח לפני', יש צורך לפי חלק מהראשונים, שיעשה קניין בדבר הנפקד על מנת שיחולו עליו גדרי שומר (שו"ע חו"מ רצ"א ה), בנידון דידן, שהכלב מצוי בחצר של ההורים, פשוט הדבר שאין לפטור אותם בגלל חוסר קניין, שהרי חצר המשתמרת קונה (שו"ע חו"מ ר א).
ג. 1)
העובדה שאדם נותן אוכל לבעל חיים אינה מוכיחה שהוא בעלים או שהוא שומר עליו, שהרי בני אדם מאכילים גם בהמות של הפקר. ההלכה אוסרת להאכיל חמץ בפסח, גם לכלב הפקר, כי זה עדיין מוגדר כהנאה מחמץ (שו"ע או"ח תמח ו) אם כן, ניתן להוכיח מכאן שאין תלות בין העובדה שמאכיל אותו, לשאלה האם הוא מגדיר את עצמו כשומר עליו, אלא זה נובע מכך שיש לאדם הנאה להאכיל בעלי חיים. לאחר מחשבה אני מסיק שאין קשר בין הדברים, שהרי אולי מחאתך נובעת ממצוות 'אפרושי מאיסורא' וכן מהמצווה של השבת אבידה (עיין ב"מ לא. 'ראה מים ששוטפין ובאין, הרי זה גודר בפניהם'). אבל נראה לדחות זאת, שהרי אתה מאכיל דווקא את הכלב של הבן ואתה מונע מכלבים אחרים מלאכול, זה סימן שאתה מגלה דעתך שאתה שומר.
2)
חשבתי לבדוק את טענתך שאינך שומר עליו, על ידי כך שאשלח מישהו שיבוא לנסות לגנוב את הכלב, אם תביע התנגדות פיזית או מילולית זה סימן שאתה שומר עליו. בר מן דין, הואיל ולפי חוקי המדינה, מי שברשותו קורה נזק, כגון שנופל חלילה תינוק לתוך הבריכה שברשותו, בעלי החצר הם האשמים בתוצאה.
ד.
אמנם 'שור האצטדיין' אינו חייב מיתה כאשר הרג בן אדם, שנאמר 'כי יגח' ודרשו ולא שיגיחוהו'. יש בסוגיה זו מבוכה בהלכה, שהרי הרמב"ם פסק מצד אחד (נזקי ממון ב, יט) ש'המשסה כלבו של חברו... ובעל הכלב חייב חצי נזק', כלומר אין כאן טענת פטור, ואילו במקום אחר (שם ו,ה) כתב 'שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה, אינם מועדים זה לזה, ואפילו המיתו את האדם, אינן חייבין מיתה... ', משמע שאין אחריות על בעלי הבהמה. ובמקום שלישי (שם י, ח) כתב ש'המשסה כלב בחבירו והרגו, אין הכלב נסקל', משמע כמו המקור השני שאין בעלי הבהמה אחראים על התוצאה. המגיד משנה מסביר שאכן בעלי הבהמה משלמים רק חצי נזק (במקור הראשון) גם אם השור מועד, מפני שהעובדה שמישהו גרם לו מגדירה את הפעולה כאילו הוא שור תם.
לעניות דעתי, יש הבדל גדול בין מצב של שור אצטדיין לבין כלב שנובח בגלל שילדים גורמים לו לנבוח. במקרה הראשון יש תופעה שהיא חריגה מה שאין כן בנידון דידן. נראה יותר לדמות את מה שקורה, כמו 'בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה' (ב"ק ו.) שהדין הוא שחייב בעל הבור, מדין בור ואש, ולא יוכל לטעון שהבהמה הזיזה את הבור מהמקום הראשון בו היה. לענייננו, יש לדון את הילדים כ'רוח מצויה', ועל כן אין לפטור את בעלי הכלב מהנזק שהם עושים.
ה.
ביחס לשאלת נזקי רעש, עיין בספר ביכורי אביב עמ' 81, המסיק ש'כלב הנובח בלילה באופן קבוע, ובכך מונע את שינת השכנים, נחשב הדבר לנזק שאין לו חזקה (על פי עטרת פז א חו"מ ח).
הערת הרב אביעד וייץ: לכאורה יש לעיין דהראשונים בב"ק דף כד: כבר חילקו בין שור האיצטדין למשסה כלב בחברו שחייב בעל הכלב, דתוס' שם בסוף בעמוד כתבו דשאני שור האיצטדין שנלחמים בו, ובנימוק"י מובא חילוק נוסף ובשם הריטב"א חילק שיש לחלק בין שור שהמית בגלל שיסוי שבזה התורה פטרתו מסקילה, לבין נזיקין שחייב (ויעויין בנחל"ד שם שהביא מהיש"ש לחלוק על המ"מ בהבנת הרמב"ם שהוזכר בתשובה, דס"ל שגם לרמב"ם חייב נ"ש כראב"ד, וכ"כ עוד מפרשים). אלא החילוק צריך לגעת במה שהגמרא בב"ק שם בסוגיה מביאה ששור שנגח בגלל שהתינוקות שיסו אותו, חייב למסקנה, וכאן יש להבין את החילוק בין תינוקות המשסים את השור והוא נוגח לבין שיסוי הכלב על ידי התינוקות.
שאלה: האם מותר לפצל דירות בבניין מגורים?
תשובה: השאלה שאנו דנים בה היא, במקרה שאחד מן הדיירים הדרים בבניין/בחצר, מעוניין לפצֵל את ביתו ולהכניס שוכרים נוספים, האם יכולים השכנים למנוע בעדו?
יש כאן כמה נושאים: א. האם מותר להגדיל את שטח הבית, על ידי תוספת בקומה או בחדר נוסף? ב. האם מותר לשָנות את אופי השימוש של הדירה (הכנסת דיירים נוספים) גם ללא תוספת במבנה? ג. האם מותר, שהדייר הקיים יוסיף כניסה שתשמש את הדיירים החדשים? ד. כאשר השכנים מעכבים עליו, מאיזה סיבה הם מעכבים?
נקודה למחשבה: מצד אחד, מאוד מסתבר שיהיה מותר לאדם להמשיך לגור בביתו למרות שהמשפחה התרחבה, ובגין כך זה נוספו אנשים בחצר המרבים את הצפיפות .מאידך ברור (מהעולה בכל מסכת בבא בתרא) שישנם שימושים מסוימים, שרשאים השכנים להתנגד בגלל שהם גורמים הפרעה, כגון לפתוח חנות בחצר.
המשנה (ב"ב נ"ט:) מביאה מספר הלכות: 'לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין: בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו'. בסיבת הדין הראשון נאמר בגמרא שם (ס.) מאי טעמא? מפני שמרבה עליהם את הדרך!
והגמרא שואלת אם כן כיצד יש להבין את המשך המשנה, המרשה לכאורה להוסיף דיורין, ועך כך היא משיבה: 'אמר רב הונא מאי חדר שחלקו בשנים ומאי עלייה אפתאי'.

אביא את ההבנות השונות בראשונים העוסקים בשאלות הנ"ל.
א.
שיטת הרשב"ם היא כך: שני תנאים ישנם שרק בצירוף שניהם הדבר מותר: 1. אינו מרחיב את שטח ביתו על ידי תוספת קומה או חדר נוסף (מותר רק לפצל את החלל הקיים בגובה או ברוחב); 2. אסור ליצור פתח נוסף בחצר, אלא כולם עוברים דרך פתח הבית הקיים. כאשר מתקיימים תנאים הללו, מותר להשכין שם כל סוג של דיירים [לא התייחס הרשב"ם למצב שבו מעוניין לסגור מרפסת בשביל להשכיב שם את הילדים הנוספים שנולדו לו] .
ב.
שיטת הרמב"ם היא (כפי שביאר אותה הרב המגיד) שמותר להגדיל את שטח ביתו, כל עוד לא פותח פתח בפני עצמו בחצר, ועל כן יצטרכו הדיירים הנוספים להיכנס לביתם דרך הבית של המשכיר, ומן הסתם לא יכניס לשם אלא את אנשי ביתו הקרובים והסמוכים על שולחנו. יוצא בעצם, ש'הדרך לסנֵן' שלא יוסיף לבית דיירים זרים, היא על ידי מניעת פתח עצמאי נוסף בחצר.
ג.
שיטת הראב"ד היא שכל עוד הבעלים מקפידים לשמור על העיקרון, שלא לפתוח פתח חדש, הדבר מותר, למרות שהדיירים הנוספים אינם סמוכים על שולחנו.
מרן השו"ע (חו"מ קנ"ד א) פסק כדברי הרמב"ם ואילו הרמ"א הקל כרשב"ם.
נחלקו האחרונים האם סיבת העיכוב היא מצד פגיעה בצנעת הפרט, כפי שעולה מדברי הרשב"ם על הגמרא [שמרבה עליהן את הדרך - שרוב בני אדם יוצאין ונכנסין עכשיו בחצר יותר מבתחלה וליכא צניעות כדמעיקרא] ולפי זה בימינו שהחצרות אינם משמשות את הדיירים לשימוש הזוקק צניעות, כל סוגי הפיצול יהיו מותרים, או שסיבת העיכוב היא מפני הצפיפות בחצר, כפי שעולה מדברי הרשב"ם על המשנה [לא יפתחנה - שהרי הוסיף דיורין בחצר ומטריח על בני החצר שמרבה עליהן דריסת הרגל:] ולפי זה גם אם רוב הדיירים הסכימו ואחד מהם מתנגד הדין עימו.
סיכום:
במקרים הרגילים בהם יוצרים כניסה נוספת לדיירים נוספים, הדבר אסור לכל השיטות, ואם יעברו כולם דרך בית של הדייר הראשי, לפי השו"ע יהיה אסור ואילו לרמ"א יהיה מותר. ישנה סברא שבימינו שאין שימוש בחצר כמו פעם, כל פיצול יהיה מותר.
סימן קנו

שאלה: אנו בישיבה רגילים לשכור שירות מחברת אוטובוסים מקומית, לשם נסיעה לחתונות וכדומה. פנה אלינו בעל חברת אוטובוס מעיר אחרת, ובפיו הצעה לבצע עבורינו שירותי הסעות באותו מחיר שמבקשים מאיתנו כאן, אבל הדבר המיוחד אצלו שהוא חברה 'שומרת שבת', בניגוד לחברה המקומית, האם הדבר מותר?
תשובה: אמנם ישנו איסור לבעל עסק שאינו תושב המקום לפתוח עסק בעיר שישנו כבר אותו בעל מקצוע (ב"ב כ"א:), אבל יש מצבים בהם הדבר מותר.
הרא"ש כתב (ב"ב ב יב) בשם הרב יוסף הלוי (הוא הר"י מגאש) שאם הסוחר שבא מבחוץ מוכר יותר זול, אין מעכבים עליו, כיון שהוא טוב לבני העיר, והובאו דבריו להלכה ברמ"א (חו"מ קנו,ז) ושם הוסיף שכל מצב שניתן להגדיר את הסחורה כמין בפני עצמו, יש היתר, כגון שמוכר סחורה יותר טובה או יותר גרועה. כמו כן כאן, למרות שהמחיר הוא זהה למחיר של בעל העסק המקומי, אבל יש כאן טובת הנאה אחרת, והיא הרצון להעסיק אנשים שאינם פותחים את העסק שלהם בשבת, כך השיב הרב ליאור.
סימן קסא

שאלה: האם יש היזק ראיה מרחוב לבית של חצר פרטית, ואם כן האם ניתן לחייב את העוברים ושבים או את העירייה להשתתף בהוצאות גידור המקום, על מנת למנוע 'מציצנות'?
תשובה: נראה לדחות את התביעה משתי סיבות:
א.
כאשר בני הרחוב מזיקים לאדם פרטי, אין מחייבים את בני הרחוב בהוצאות המונעות היזק ראיה, אבל בני החצר יכולים לתבוע זה את זה לעשות כל מה שביכולתם על מנת למנוע את ההיזק. הראיה היא מהמשנה (בבא בתרא דף ז:) האומרת שבני חצר מחייבים זה את זה בבניית 'בית שער' לחצר וזו לשונה: 'כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר'. ורש"י במקום מבאר מה הצורך שיש בבניית 'בית השער': 'כופין אותו, את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר'. וכך לשון השו"ע (חו"מ קסא א):'בני העיר [נ"א החצר] כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם...'. מכאן רואים שכאשר ישנו היזק ראיה שנובע מהילוך בני אדם ברחוב, אין הם אלו שצריכים לישא בהוצאות.
ב.
אין כיום לחצרות שלנו גדר של חצר שהייתה בזמן חז"ל, הואיל וכיום אין החצר משמשת לאותם שימושים שהיו בזמן חז"ל. אז, בזמן חז"ל, שימשה החצר לצרכים ביתיים כגון כביסה ובישול, וריבוי הצופים הפריע לתשמישים הללו. החצרות בזמננו לא משמשים לצורכי צניעות , ולכן הם דומים יותר למבוי ,שבו אין דיני היזק ראיה (עיין כתבי עת פעמי יעקב נ"ה ומבית לוי י"ח). גם אם נמצא מי שחולק על סברא זו, עליו להוכיח צדקתו, מדין 'המוציא מחברו עליו הראיה', וחוץ מזה בתביעות שהן כלפי הציבור, הבעל דין נחשב תמיד ל'מוציא'.
לכן נראה למסקנה לדחות את התביעה, ויש לברך את הצדדים בכל מילי דמיטב 'והאמת והשלום אהבו'.
סימן קסג

שאלה: תושבים חדשים בישוב, בשנתם הראשונה, ולא הביעו כוונה להשתקע כאן, האם ראוי לגבות מהם מיסי קליטה המיועדים לתשתיות של קידום פני המקום ועוד צרכים ישוביים חברתיים (להוציא צרכי בטחון או מים וכד')?
תשובה: על פי המשנה בבא בתרא (ז:) אין לחייב את המתגורר במיסי ישוב, כגון אלו המיועדים לשכלל את העיר, אלא אם כן גר בישוב שנים עשר חודש או לחילופין שכבר קנה בו דירה. בפוסקים הובא (רמ"א חו"מ קס"ג ב) שאם שכר דירה לשנים עשר חודש, הוי כאנשי העיר מיד. עוד הובא שם, שאם נהגו בעניין אחר, הכל כפי המנהג.
אשר על כן נראה שמכוח ההלכה בפשטותה, ניתן להתחיל לגבות את המיסים של קליטה, מיד בכניסה לגור כאן, כי כל מי שבא לגור כאן, בא על דעת המנהג הקיים כאן. אם שכר דירה לשנה, גם ניתן לחייבו מיד.
נכון להוסיף שעל פי רוח ההלכה, היה ראוי לגבות סכום זה רק אחרי שגר כאן שנה, אם לא קנה דירה וכן לא חתום על חוזה לשנה.
סימן קפה

שאלה: בן אדם הניח בקבוקי שמן למכירה, רשם כל בקבוק עולה 18 ש"ח ושם קופה לידם. בא אדם ורשם פתק חילופי וכתב בו שמחיר הבקבוק הוא 20 ש"ח. אחרי שראה שיש עשרה בני אדם שקנו במחיר הגבוה, לקח אף הוא בקבוק לעצמו בחינם והחזיר את הפתק הקודם. האם הוא מוגדר כגנב שצריך להשיב גניבה לבעליה?
תשובה: על פי חו"מ (קפה א) יש כאן גדר של שליח שמכר במחיר יותר גבוה שהרוווח הוא לבעל הסחורה לכן הוא מוגדר כגנב ועליו לשלם לבעל הסחורה. הוא גם חוטא כלפי הלקוחות מדין 'אל תמנע טוב מבעליו', מפי הרב יצחק זילברשטיין.
סימן רכז

שאלה: האם מותר לקנות מוצרים מאי ביי ולמכור אותם ביוקר של יותר משישית או שמא יש בזה אונאה?
תשובה: אין בהלכה הגבלה על רמת/אחוזי הרווח שמותר להרוויח. הדבר היחיד שנאמר הוא, שאין למכור ביותר משתות ממה שהמחיר בחנויות.
סימן רכח

שאלה: האם מותר 'גניבת דעת' כלפי אשתי, כאשר התוצאה היא הוספת שלום בית?
תשובה: מתוך הסיפור שתארת בפני, נראה שקנית לאשתך מוצר שהיא חושבת שטרחת המון בשביל להשיגו, למרות שבפועל, לא טרחת כל כך, ואשתך עשויה להחזיק לך טובה מעבר למה שכביכול 'מגיע לך'.
אמנם מדברי הגמרא (חולין צד): 'תניא היה ר' מאיר אומר אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר' נראה שהמעשה הזה הוא לא חיובי, אבל כאן יש להתיר משתי סיבות: א. היא מטעה את עצמה, ולא עשית מעשה הגורם לה לטעות; ב. משום שלום בית, כל דבר המחזק את הזוגיות, הרי שהוא חיובי, בהתחשב בכך, שאילו היה נצרך, באמת היית טורח, כפי מה שנדרש על מנת לשמח אותה.

שאלה: התבקשתי להיות שליח בסניף בשבת ארגון. חשבתי להופיע בתור נכה על כיסא גלגלים, למרות שאני בריא ברוך השם, המטרה היא להעביר מסר חינוכי, שאותו אסביר בפעולה בליל שבת, שאלתי היא, האם מותר להתחזות?
תשובה: המשנה בסוף פאה (ח,ט) אומרת: 'וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם שנא' (דברים טז) צדק צדק תרדוף '. לא נראה שיש במשנה זו פסיקת הלכה שהרי לא מובא זה בפוסקים, אלא אלו דברי מוסר שראוי לנהוג על פיהם.
השאלה היא, מה ההגדרה של 'עושה עצמו כאחד מהם'?
בפשטות מדובר באדם שמנצל את ההצגה ואת ההטעיה, על מנת להשיג רווח ממוני, על ידי שמעורר רחמי הבריות כלפיו.
מה שאין כן בנידון דידן, שעושה זאת לשם מטרה חינוכית (מעוניין להראות עד כמה חשוב עמוד השדרה לאדם, ולשם כך מבליט את ההבדל בין אדם בריא לאדם נכה).
במקרה זה, יש לוודא שכל מי שהיה בתפילת ליל שבת, ידע מהחשיפה, על מנת לא להשאיר רושם מוטעה לאורך זמן.
לדעתי, כל הנהגה זו, אינה 'משנת חסידים', אבל אין לאוסרה.
פשוט לי הדבר, שאין הוא פטור מלעמוד בתפילת העמידה.

שאלה: האם האיסור המפורט והמיוחד שלא להונות אלמנה קיים גם באלמנה שכבר נשאה שנית?
תשובה: מסתבר שלא, כשם שאין גדרי אונאת יתום באדם שהתייתם בגיל שבעים או שהתייתם בגיל צעיר וכעת הגדיל, כפי מה שמפורש ברמב"ם (דעות ו,י) 'ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך עליו ולאמנן ולהיטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים'.
סימן רכט

שאלה: כאשר אני קונה ירקות שסופר, ואני ממלא את השקית בעגבניות או בקולורבי, האם אני רשאי לתלוש מהם את הפסולת [כגון הגבעול בעגבניה והפאות שיש בקולורבי]?
תשובה: מסברא נראה שהדבר אסור, במיוחד לאור העובדה שהחנות שילמה על זה כאשר קנתה את הסחורה מהשוק הסיטונאי, ומסתבר שהמחיר שנקבע הוא מתוך ידיעה שיש שם קצת פסולת. יתרה מזו, הגמרא אומרת (בבא בתרא צג:) שמי שבורר צרור מגרנו של חברו חייב לשלם לו. הרב פוקס כותב בספרו 'ואהבת לרעך' (פרק י, מב) כותב כמו כן, שאסור להוריד פסולת מהפירות או הירקות, אלא שיכול לברור מלכתחילה את הנקי ביותר.
מאידך, נאמר לי שאין הנהלת החנות מקפידה על כך, שהרי אילו היה לה מספיק כח אדם, היא היתה מבקשת מאחד העובדים לעשות את העבודה הזו.
הרב דוב ליאור השיב לי שאין בדבר איסור, הואיל וכאשר שוקלים את הסחורה מול הזבן, ואין הוא מעיר על כך, סימן שאינו מקפיד בדבר.
סימן רמג

שאלה: אמרתי למישהו, קח מעטפה ממקום פלוני עבור משפחה פלונית הנזקקת, האם אני רשאי לשנות יעוד, לנזקק אחר כל עוד לא הגביהו את המעטפה?
תשובה: נראה מדברי הקצות החושן (חו"מ רמג א) שקיים דין נדר אם אמר לתת לעני ולכן חייב לתת לאותו עני דווקא, אך כיוון שזה רק בגדר נדר, לכן תועיל התרת נדרים, אבל אם נתן סכום כסף למישהו ואמר הולך כסף זה לעני, כבר זכה העני, ולא תועיל אף התרה על כך.
סימן רסב

שאלה: מצאתי חפיסת סיגריות, האם עלי לקיים בה מצוות 'השבת אבידה'?
תשובה: אם אין בה סימן, יש ליישם את כללי אבידה שאין בה סימן, שבאופן סתמי בעליה התייאשו (זה מועיל באותו אופן שהגביה אותה אחרי שבעליה שמו לב שאבדה מהם).
אם יש סימן, התשובה לשאלה נעוצה בשאלה אחרת והיא, האם יש איסור גמור לעשן או שזה רק חשש בעלמא. עיין בספר השם רועי (עמ'332-333) שלפי הדעות שאין היתר לעשן ביום טוב, (וכן אין מצוות כיבוד אב ואם אם מתבקש על ידי הוריו לקנות להם סיגריות), ממילא אסור יהיה להשיב את החפץ לבעליו. לפי זה לאותם הדעות שהתירו את העישון, גדרי השבת אבידה קיימים כבכל חפץ אחר.
סימן רסו

שאלה: אדם נוכרי שלח אותי לשלם עבורו דו"ח תנועה. הוא חשב שזה עולה 500 ש"ח, אבל בפועל פקידת הדואר גבתה רק 250 ש"ח. למי שייך העודף?
תשובה: ידוע שגזל הגוי אסור, ואילו השבת אבידה אין מצווה כלפי גויים, וכן טעותו מותרת. בכל מקרה שיש חשש חילול ה', ודאי שיש להשיב (בספח המושב ישנו סכום נקוב) וכן אם יהיה קידוש ה' גם יש להשיב. בשאר המקרים, נאמר על כך דברים חמורים בחז"ל (סנהדרין עו:) על מי שמשיב מתוך הבנה שהמצוות הן אוניברסליות. מצד אחד נראה לדמות זאת לגזל שהרי לא נתן לך הכסף במתנה אלא בפקדון על מנת שתשלם עבורו, אבל לאחר התבוננות נראה שזה לא גרוע ממקרה שנותן לך בטעות בתור פרעון חוב, סכום יותר גבוה ממה שחייב.
נספח:
הריני לצטט את דבריו של הרב שאול דוד בוצ'קו, המשיג על דברֵי בגלל חמש סיבות:
סיבה ראשונה. מדובר בגניבה ממש
הנה יש איסור דאורייתא לגנוב עכו"ם ואפילו אם הגוי לא יידע לעולם שיהודי גנב ממנו יש כאן איסור דאורייתא. ולכן האיסור לגנוב גוי הוא איסור עצמי ולא רק בגלל חילול השם. ועל כן כשהגוי מסר לו מעות כדי לשלם קנס, הכסף הזה הוא פיקדון ביד ישראל ואם לוקחו לעצמו הרי גנב הגוי ועבר על איסור דאורייתא.
כל הדין של טעות גוי מקורו בגמרא בבא קמא קיג ע"ב מובא בגמרא שרבי עקיבא הביא פסוק לאסור מן התורה לגזול גוי ושואלת הגמרא איך יתכן שאותו רבי עקיבא מתיר להפקיע את המכס אם אין חשש של חילול השם. מתרצת הגמרא שרבי עקיבא אומר דווקא בהפקעת הלואתו ומסביר רש"י "שאין גזל ממש שרי" כי בהלוואה, הכסף ניתן להוצאה ועל כן אין כאן איסור אם אין חשש חילול השם אבל לגוזלו ממש אסור אפילו אם אין כאן חשש חילול השם. ובהמשך בגמרא "אמר שמואל טעותו מותרת" והגמרא נותנת דוגמאות של שמואל ורב כהנא וזה מבואר שם שמדובר בתשלום על סחורה שאין בזה גזל ממש כי אפשר למכור בכל מחיר שהוסכם ביניהם.
ורבינא שקנה דקל ודאג לקבל העבים יותר אין שם גזילה כי הגוים מדקדקים על המנין ולא על על העובי כמבואר בגמרא שם.
כל אלה הדוגמאות אינם דומים לדין שלנו שהפקיד לו מעות כדי לשלם במקומו ומשאיר ולוקח לעצמו את השאר. והפקעת הלוואתו אין הכוונה שהגוי מחזיר יותר אלא שהיהודי אינו משלם לו את חובו.
סיבה שניה: מטעם חילול השם
ובנוסף אם יש חשש חילול השם זה ודאי אסור וכאן החשש קיים שייוודע לו שהקנס היה רק של 250 ושהיהודי גזל אותו ועבירה שיש בו חילול השם אינה מתכפרת עד יום המיתה כמבואר ביומא.
סיבה שלישית: המחבר לא הביא היתרים אלה
ומעניין מאוד שהמחבר לא העתיק דינים אלה אלא רק הרמ"א הביאם. וזה תימה גדולה כי הלוא הטור עצמו הביא דינים אלה שכתובים גם ברמב"ם! ונראה לי שיתכן לפרש שהמחבר לא פסק את זה להלכה כי אם תתיר כשאין חשש חילול השם האנשים ילמדו זכות לעצמם ולבסוף ייגרם חילול השם נורא. וגם יתכן שלא פסקם להלכה כי הרי פסק להלכה שאפילו גניבת דעת גוי אסורה (בסימן רכח) ואם כן הדברים קל וחומר.
סיבה רביעית: דווקא כשאמר לאינו יהודי על חשבונך אני סומך
והרמ"א שהביא אותם (שמח סעיף ב) הוסיף יש אומרים על פי הגמרא שההיתר הוא דווקא כשהיהודי אמר לו על חשבונך אני סומך, וכפי שמשמע כך בגמרא.
סיבה חמישית: דברי הש"ך
והש"ך כתב וזה לשונו "וגם הלוואה אינו מותר אלא כשחייב לשלם לו דרך מכס או דרך חוב אבל מה שהוא דרך מקח אסור"
סיבה חמישית: דברי הערוך השולחן
ועיין דברי הערוך השולחן ערוך שכותב שמי שסומך על היתרים אלה יורד מנכסיו: וזה לשונו: (ערוך השולחן חושן משפט סימן שמח סעיף ב)
וכל הגונב אפילו רק שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם ואין לוקין על לאו זה דהוא ניתק לעשה לתשלומין ואין לוקין על לאו הניתק לעשה ואין חילוק באיסור גניבה בין שגונב מישראל ובין שגונב מעכו"ם או של הקדש ושל צדקות ובין שגונב מגדול ובין מקטן וטעות גוי כמו להטעותו בחשבון ולהפקיע הלואתו אין איסור בדבר ובלבד שלא יוודע לו שלא יהא חילול ה' וי"א דאסור להטעותו ורק אם מעצמו טעה שרי כגון שעשה חשבון וטעה יאמר לו הישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ובמקום חילול השם אסור מן התורה וכתבו הגדולים שראו בעיניהם שאותם האנשים שהרויחו מטעותים לא הצליחו ונכסיהם ירדו לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה ורבים אשר קדשו שם שמים והחזירו טעותים בדבר חשוב וגדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם [ספר חסידים ובאה"ג] והרי אפילו גניבת דעת אסרו חז"ל כמ"ש בסי' רכ"ח ובזמן הזה בכל מדינות אלו אסור מן התורה שום הטעאה והערמה ואין שום חילוק בין ישראל לאינו ישראל ויש מי שרוצה לומר דהשבה ליכא בעכו"ם ולא משמע כן מהפוסקים [ועי' מ"ש בסי' ש"ס]:
דינים אלה לא שייכים בזמן הזה
ונראה שדברי הערוך השולחן מבוססים על המחברים הסוברים כי כל דינים אלה לא נאמרו בחברה שגדורה בגדרי הדתות. כך כתב המאירי. כך הביא באר הגולה בבאר השביעי וכל הביא גם הרב וינברג בלפרקים.
לכן לסיכום לפי עניות דעתי חייב יהודי זה להחזיר את הכסף לגוי מטעמים אלה שכל טעם לבד בלי צירוף מספיק לחייב.
א. מדובר בגניבה ממש שלא הותר אפילו אם אין חילול השם.
ב. למעשה יש חשש של חילול השם ועל כן זה אסור לכל הדעות
ג. המחבר לא הביא קולות אלה להלכה.
ד. הרמ"א כתב דווקא אם אמר לו על חשבונך אני סומך
ה. דברי הש"ך שצמצם מאוד ההיתר ואין מי שחלק עליו
ו. כל דינים אלה לא שייכים בזמן הזה.
סימן רצא

שאלה: מסרתי לשוכר שלי את שלושת המפתחות של הדירה. הוא איבד שתיים מהם, לטענתו לא ידע שהמפתחות הם מהסוג ששכפול שלהם הוא ביוקר (ארבעים ש"ח במקום עשר ש"ח) האם הוא מחויב לשלם על כך?
תשובה: אמנם בגדרי שומר שפשע בשמירה, אינו חייב אלא לפי הסכום שקיבל לשמור, ולכן אם הטעו אותו ואמרו לו שמור דינר של כסף והתברר שהוא של זהב, פטור מלשלם את הערך הגבוה (תלמוד סוף פרק הכונס), אבל בנידון דידן, אף אחד לא הטעה את השוכר ולכן ראוי שישלם לפי הערך האמיתי. הערה: בשוכר חייב גם בגניבה ואבידה ולא רק בפשיעה.
סימן רצה

שאלה: שאלתי מחבר סיר פוייקע, הסיר אבד ולכן שילמתי לבעליו סך מאתיים שח שזה שווה ערך של סיר משומש. אחרי מספר ימים הסיר נמצא. אני מעוניין שישאר הסיר ברשותי (סיר חדש עולה חמש מאות שח) אבל הבעלים מעוניינים בסיר שלהם, הדין עפ מי?
תשובה: ידוע, על פי הסוגיה בתחילת פרק המפקיד (ב"מ ל"ד.), שבכל מקרה שהשומר הסכים מרצונו לשלם על החפץ, זוכה הוא בקנסות המגיעות בעיקרון לבעלים הראשונים. הגמרא מבארת את הזיכיון הזה בשני אופנים: 'אמר רבא: נעשה כאומר לו: לכשתיגנב ותרצה ותשלמני - הרי פרתי קנויה לך מעכשיו', או בדרך זו: 'אמר רבא: נעשה כאומר לו לכשתיגנב ותרצה ותשלמני, סמוך לגניבתה קנויה לך'. לפי כל אחד משתי הדרכים, השומר/שואל נעשה בעלים על הפיקדון, ולפי זה פשוט שהוא זוכה ממילא גם בקנסות.
מפליא לראות שהרמב"ם נקט באופן שונה, שהרי כתב (שואל ח א): 'המפקיד אצל חברו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו אמר הריני משלם ואיני נשבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהיה הפיקדון אצלו שהרי אמר אשלם, חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה היא וגזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו'.
לפי פשט לשונו של הרמב"ם נראה, שכל מה שהתלמוד הסביר ביחס לקניית הבהמה על ידי השומר, הוא רק כדי לבאר איך הוא זוכה בקנסות למרות שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל לעניין הקרן, עדיין שייך לבעליו.
בניגוד להבנת הרמב"ם, הש"ך (חו"מ רצה יא) הבין כפי מה שפתחנו, שהשומר זכה לגמרי בגוף הפיקדון, וזו לשונו: 'ומדברי התוספות ריש פרק המפקיד סוף ד"ה כגון פירות דקל כו' משמע שגוף הפרה מכור לו רק דשבח דמגופא לא הקנה ודוק וקרוב לומר שגם הרמב"ם לא בא לומר שאף שהשומר רוצה דוקא הבהמה חוזרת לבעליה אלא משום דמיירי התם באמר הריני משלם ולא שילם קאמר חזרה הבהמה עצמה ולא טבח ומכר חוזרת עם גיזותי' וולדותי' שהרי לא שילם עדיין ומסתמא אינו מקפיד על גוף הבהמה (אלא) רק על הדמים לכך נקט סירכא דלישנא חוזרת היא וגיזותיה'.
סיכום:
נראה שהואיל ויש כאן מחלוקת ראשונים, הרמב"ם מצד אחד (כהבנת הב"י בו) סובר שהפיקדון חוזר לבעליו, ואילו מצד שני, דעת התוספות היא שהפיקדון שייך לשומר. בנידון דידן, אין להוציא מידי השואל מספק.

סימן שלג

שאלה: האם מותר לפועל קבלן לחזור בו, אלא שידו על התחתונה, או שיש איסור לחזור בו ולכן ידו על התחתונה. תשובה: מלשון הגמרא נראה שהדברים תלויים זה בזה. אם הוא רשאי לחזור בו ממילא אין ידו על התחתונה. לכן בשכיר הואיל והתורה אמרה 'כי לי בני ישראל עבדים' ודרשו חז"ל 'ולא עבדים לעבדים', לכן מותרת החזרה בו וגם אין מחייבים אותו לישא בתוצאות אם יעלה לבעל הבית יותר כסף להעסיק שכיר אחר. ממילא בקבלן שלא חל הגדר של 'עבדים לעבדים' ממילא אינו רשאי לחזור בו. הרב קוק כותב בתשובה באורח משפט (עמ' רכח) שתפקיד רב מוגדר כקבלנות ולכן אינו רשאי לחזור בו, אם סגר עם קהילה מסויימת, וקהילה אחרת רוצה להעסיקו.

שאלה: מישהו הזמין ממני ארון, הוא ביקש ממני שאכין אותו מעץ מיוחד שאיני רגיל איתו (הסברתי למזמין שאין לי ניסיון עם חומר זה). לצערי, לא חתמנו חוזה כלשהוא בעת ההזמנה. כעת שהמוצר מוכן, המזמין רואה את התוצאה, והוא אינו שבע רצון מאיכות העבודה ובדעתו לחזור בו. יש לציין שלפני שהזמין ממני את העבודה, הוא ביקש לראות עבודות קודמות שעשיתי ורק לאחר מכן הוא ביצע את ההזמנה. טענתי היא, שראוי שהמזמין יעמוד בדיבורו, במיוחד לאור העובדה שאין ביקוש לארון העשוי מעץ הנ"ל (כלומר מתי מעט יהיו מוכנים להוסיף בגלל שהעץ יותר איכותי). טען המזמין, היות והתוצאה לא ברמה שחשב מראש, אין הוא רואה את עצמו מחויב לעמוד בדיבורו. תשובה: נחלק את התשובה לשניים: א. האם אדם רשאי לחזור בו מההזמנה? ב. מה הדין אם המוצר 'לא נראה עֶשֶׂר'? חלק ראשון. בשו"ע (חו"מ שלג ח):'אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב'. השו"ע צייר מקרה שאם לא ימכר מיד, תיפסד הסחורה, ורק אז מחוייב המזמין לעמוד בדיבורו. הסמ"ע (סק"ל) כותב: 'ועיין פרישה, שם כתבתי דמדוקדק מלשון הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי, רק הפסידא שיהיה לו כפי הפיסוק שפסק עמו הבעל הבית מתחילה מהכלי צריך להוסיף לו על הדמים שיקבל האומן'. לפי הסמ"ע חובת הטיפול במכירת החפץ מוטל על 'בעל המקצוע', אלא שאת הפער ישלם המזמין. הנתיבות (סקט"ו) מעיר על כך: 'קשה, למה הוצרך שיהיה דוקא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד דהיינו דבר האבד, ובסימן של"ו [סעיף ב'] מבואר דאפילו בציוה לו לעשות דבר של הפקר ואמר 'שכרך עלי', חייב לשלם ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך. ולכן נראה, דדוקא בשכירות פועל, דאין צריך קנין חייב (דמזה מיירי בסימן של"ו), והכא מיירי שלא אמר לו שיעשה בתורת שכירות, רק (=אלא) שאמר לו שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קנין ,לפי שוויו, דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף, רק בדבר האבד חייב מטעם גרמי. לפי דבריו, יש לחלק בין שכיר לקבלן. בשכיר הדין הוא שכל פעם שהמעסיק אומר 'שכרך עלי', חייב הוא בתשלומים וחיובו אינו מותנה בשאלה האם יש הפסד לשכיר מהעובדה שהמשכיר חוזר בו. אבל בקבלן, כל עוד אין הפסד לקבלן, אין המזמין חייב לקנות את המוצר. אם יש הפסד, ישלם את ההפסד המזמין מדין 'דינא דגרמי'. חלק שני. במקרה שהמוצר 'לא נראה עשר', יש לדעתי במקרה זה, פשיעה משני הצדדים. פשיעה של המזמין היא, שהזמין מאותו אומן למרות שהובהר לו שאינו בעל ניסיון בעבודה עם עץ מסוג מיוחד זה. פשיעה של האומן היא שהרי ידע בעצמו שאיון הוא מומחה בעבודת עץ המיוחד, והיה ראוי שישתמט מלקבל על עצמו עבודה זו, או לחילופין לשכנע את המזמין שיחדול מבקשה לעבוד עם העץ המיוחד, ולכוון אותו שיזמין משהו סטנדרטי. סיכום: הנגר יעמיד את הארון למכירה במחיר ריאלי. לאחר שימכר הארון, ישלם המזמין לאומן מחצית מההפרש שבין מחיר ההזמנה למחיר שבו נמכר הארון.

שאלה: משפחה שביתה נמצא בשיפוצים, אבי המשפחה סחב עם בנו כירה חשמלית קרמית. הפועל הערבי ניגש אליהם, לקח לבדו מידם את הכירה, על מנת להעביר אותה ממקום למקום. תוך כדי תנועה, הפועל נתקל בקיר והכירה נשברה, האם יש לחייבו בתשלום? תשובה: מקרה זה דומה למקרה המובא בסוף פרק שישי בבבא מציעא, שבו פועלים העבירו חבית ממקום למקום, ובגלל רשלנות מצידם היא נשברה. שם רואים שלפי הדין, לא מגיע שכר על עבודה שטרחו כל אותו היום ואף הם חייבים בתשלום הנזק. למרות זאת הדיין שם, נטה משורת הדין ופטר אותם ואף חייב את המעסיק לשלם שכר עבודתם. הסיבה שהדיין חייב היא, משום 'למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור'. נראה שאין ליישם הלכה זו כאשר הפועל הוא אינו יהודי, ובמיוחד שקשה לזהות אצלו האם היה גם כאן רצון להזיק בהסוואה. סימן שסז

שאלה: נסעתי לשבת למכינה בה למדתי בעבר, בטעות התחלפה חולצה שלי בשל חבר, רק ביום ראשון עליתי על הטעות, האם אני חייב להביא לו את החלוצה למעונו או שעליו לבוא אלי? תשובה: בשו"ע (חו"מ שס"ז א) כתוב: 'הגוזל את חבירו, אע"פ שכפר בו, הואיל ולא נשבע, אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו, (ויודיע אותם) (טור ס"א) ויטלו את שלהם. אבל אם נשבע על שווה פרוטה ומעלה, חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם, אפילו הם באיי הים, מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע, ואינם באים עוד לתובעו'. מדברים הללו משמע, שכל עוד לא נשבע הגזלן לשקר, אין חובה עליו 'לרדוף אחר הנגזל'. בהסבר הדבר כתב הסמ"ע (סק"ב):'אינו חייב לרדוף כו'. גם זה מפני תקנת השבים הוא. ' ועל דבריו כתב הש"ך (סק"ב):'ולא נהירא דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר לא סגי עד דמטא לידיה'. יוצא אם כן, שלפי הש"ך, כל עוד לא נשבע לשקר, מספיק שיודיע לנגזל. סימן תכח

שאלה: התארחנו במלון, כאשר הבת שלי נכנסה לחדר, התיק שעל הגב, גרר אחריו את המראה התלויה הקיר ובגלל זה היא נשברה, האם יש כאן גדר של אדם מועד לעולם, או שהמלון פשע ברכושו כאשר לא קיבֵע את המראה לקיר באופן יציב יותר? תשובה: יש כאן גדר של 'אדם מועד לעולם'.

שאלה: אישה המתנדבת בגן ילדים, כאשר התיישבה על מתקן בַחצר, הוא נשבר. האם העובדה שהיא עובדת בהתנדבות פוטרת אותה מאחריות? תשובה: העובדה שאדם מתנדב , אינה פוטרת אותו מאחריות. קח למשל דוגמא מנהג אנבולנס המתנדב, שעושה תאונה במהלך הנסיעה, הוא נושא באחריות הנזקים לא פחות מעובד שכיר. הערת הרב אביעד וייץ: אכן, אם הוא ישב על ספסל או משהו שראוי לישיבה, וסביר להניח שהמוסד נותן לו רשות לשבת על זה, לכאורה יש מקום לדון לפטרו ע"פ דברי הרמ"א בחו"מ סימן שפא' שפסק את דברי הרשב"ם והרא"ש בב"ק דף י', שהיושב על ספסל שיש לו רשות לשבת עליו והוא נשבר בישיבתו, פטור. אמנם, השו"ע לא פסק כך.

שאלה: בבית הכנסת שלנו המעברים צרים. בעוברי בין השורות, הטלית שלי גררה משקפיים שהיו על השולחן ונשברו. מי הפושע? תשובה: אדם מועד לעולם.

שאלה: האם אני, בתור גבאי בית הכנסת, רשאי למכור מקומות של מתפללים שכבר עזבו את הישוב, לטובת קופת בית הכנסת? תשובה: יש לדון, מה אדם קונה כאשר כביכול קונה כיסא, האם את החומר עצמו של הכיסא או את המקום שעליו מונח הכיסא? יש להעיר שבנידון דידן, הקהילה הצליחה לבנות מבנה של בית כנסת קבוע, וכל מי שרכש כיסא במבנה הזמני, עבר למבנה הקבוע. מסתבר שהקנייה היתה על זכות הישיבה ולא בעלות על הכיסא. אילו היתה הרכישה של הכיסא, היה ניתן לתת את הכיסא לרוכש ולהניח שם כיסא חילופי. כמו כן, נראה שאין הרכישה על המקום, שהרי רבים קנו את הכיסאות כאשר התפללו במבנה הקודם (מעל המכולת). ברגע שאותו רוכש עזב את הישוב, הזכות הזו פוקעת. לגבי השאלה, האם ניתן לאותו אדם שעזב למכור את מקומו בלי לעבור דרך הסכמת הגבאים, וכן מי שעזב את בית הכנסת וקבע מקומו בבית כנסת אחר בישוב, האם רשאי הגבאי למכור את מקומו, צריך להתיישב בדבר. ‎‎