נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קסח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קסח
[עריכה]תשובה
שלום רב, לכבוד האי צורב, העוסק בחקי חורב, הוא האלוף התורני המופלא כבוד מו"ה פינחס נר"ו:
ע"ד שאלתו איש אחד סופר סת"ם שהיה מעבד גויל ודעתו היה לכתוב עליו ספר חול לכומר ואחר כך נתבטל הדבר וכתב עליו ס"ת כו' אשר רצה להשיג על הרא"ש שפירוש פיגול היינו שמדבר בפירוש חוץ לזמנו ולא במחשבה לחוד וכן הוא דעת רש"י בריש מנחות. ועל זה השיג מעלתו ממס' זבחים דף כ"ט ע"ב מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב אמר לי' רב אשי לר"מ לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ואם כדעת רש"י והרא"ש דפיגול היינו דבור א"כ הא קיי"ל בב"מ דף צ' ע"ב כר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ואף לדעת התוס' שם דלא הוי מעשה אלא היכא דבדבורו עביד מעשה ה"נ עביד מעשה בדבורו לפסול הקרבן ולפגלו וכ"כ רש"י בתמורה דממיר חשיב מעשה משום דעושה מחולין קדשים. ע"כ דברי מעלתו. ועל ראש דבריו אני תמה שכתב דקיי"ל כר"י ואני רואה דהרמב"ם בריש הל' תמורה פסק דלא כר"י שכתב שלאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מממיר כו' שלמדו מפי השמועה כו' והרי זה דלא כר"י דהרי ר"י אמר לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה. ואף שהרמב"ם פסק בחסימה ובהנהגה כר"י, הנה לשני התירוצים שכתב הה"מ בפי"ג מהל' שכירות ניחא דלמה שכתב דחסימה והנהגה עביד מעשה בדבורו שם עושה מעשה ממש ע"י קולו שהבהמה הולכת לקולו וכמו כן חסימה בהמה חוסמת וסוגרת פיה אבל ממיר חשב הרמב"ם לאו שאין בו מעשה שאף שהבהמה נעשית קודש הוא דבר שממילא אבל אין זה נחשב מעשה א"כ הה"ד בפיגול. וכן החילוק השני שכתב הה"מ דבדבר שאפשר לעשות מעשה ממש גם הדבור נחשב מעשה אבל דבר דלא משכחת בו רק דבור לא מיחשב הדבור מעשה א"כ ממילא גם בפיגול ניחא דלא משכחת בו רק דיבור. ואולי בזה ניחא מה שנתקשו מפרשי הרמב"ם למה באמת פסק הרמב"ם דלא כר"י נגד כללי הש"ס דר"י ור"ל הלכה כר"י. ולפמ"ש ניחא דמזה גופא יליף לה הרמב"ם מדהקשה רב אשי בזבחים כ"ט ע"ב על מחשב בקדשים לאו שאין בו מעשה הוא א"כ רב אשי סובר כר"ל דלא אמרינן עקימת שפתיו הוי מעשה. ואפילו לסברת התוס' ורש"י דממיר מיחשב עביד בדבורו מעשה שהבהמה נעשית קודש בדבורו ג"כ אין דמיונו עולה יפה שרצה לומר דגם מפגל עביד מעשה שהבהמה נפסלת דשם בממיר הבהמה היתה חולין ונעשית קודש מיחשב מעשה אבל בהמת קדשים משעה שהקדישה היא אסורה והעבודות מתירים אותה והמפגל אינו צריך לפסלה רק שאינו מתיר אותה וממילא היא פסולה שאין הזריקה מתרת אותה ואף שע"י פיגול חייב כרת האוכל ממנה ואי לאו שנתפגלה אף שהיתה פסולה לא היה חייב כרת מ"מ אין חומר העונש מיחשב מעשה:
גם מה שהביא מדברי הש"ך בח"מ סימן כ"ה שכתב בשם הרשב"א וז"ל וא"ת מ"ש מפיגול דהוי במחשבה כו' ותירצו בתוס' שאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה כו' ג"כ אינו דומה. דשם לענין חיוב ממון שהכהנים שפיגלו חייבים לשלם ושם שפיר קאמר בשעה שמפגל עושה מעשה ובמעשה זה שעושה שלא בהכשר קדשים גורם ששוב אי אפשר להיות קרבן כשר ומיחשב עושה מעשה דהיינו או השחיטה או הזריקה או הקבלה שעושה בשעה שחושב אבל המלקות אין לחייבו על השחיטה או הקבלה או הזריקה אלא על הפיגול וזה לא מיחשב מעשה, באופן שדעת רש"י והרא"ש דכל פיגול שהיה במחשבה לחוד בלי דבור לאו כלום הוא והקרבן כשר. ואפילו לדעת התוס' בחולין ל"ט ע"א שהביא מעלתו שנראה שמסתפקים בדבר. מ"מ אני תמה ואיך עלה בדעתו בנדון שלו לומר שאפשר שגם המחשבה פוסלת והרי תשובתו בצדו שמדברי התוס' הללו מוכח שבעבודה זרה עכ"פ מחשבה אינה פוסלת כי אם דבור ע"ש בדבריהם בד"ה אלא זביחה כו' עיין בתוס' בע"ז כ"ב ע"ב בד"ה מוקצה שכתבו דהיינו שמסרה לכומרים והאכילוהו כרשיני ע"ז אבל יחוד גרידא אינו כלום דאין הקדש לע"ז:
ומעתה נבוא לשאלה ששאל וז"ל בגבולנו היה איש אחד סופר סת"ם שהיה מעבד גויל ודעתו היה לכתוב עליו ספר חול לכומר ואחר כך נתבטל הדבר וכתב עליו ס"ת כו'. הנה אם הסופר הזה לא אמר כלל בשעה שעיבדו בתחלת העיבוד שמעבדו לשם ס"ת אפילו לא חישב עליו לכתוב ספר להכומר תיפוק לי' שעיבדו שלא לשמו ומבואר ביו"ד סימן רע"א שצריך שיעבדו לשמו וכתב הש"ך שם דמדברי הש"ע משמע דאפילו בדיעבד שלא עיבדו לשמו וכבר כתב עליו ס"ת הוא פסול והביא הש"ך שם דברי הטור והרא"ש בשם הגאון דמשמע דאם אין להם ס"ת אחרת מותר לקרות בה ודעת רש"י כבר הביא גם מעלתו שיש ספק אם רש"י משוה ס"ת לתפילין והיה קשה להקל נגד רוב הפוסקים ובפרט אם יש שם ס"ת אחרת. ואמנם לפי המובן ממכתב מעלתו אמר הסופר בתחלת העיבוד שמעבדו לספרים אלא שעיקר ספיקו אם מה שחושב אח"כ לכתוב עליו ספר חול מבטל מה שאמר מתחלה לשמו. הנה אם מתחלה לא אמר בפירוש שמעבד לשם ס"ת רק חישב בלבו א"כ אפילו לא חישב אח"כ שום דבר אחר נסתפק בו הרא"ש והביאו הב"י בא"ח סימן ל"ב אם מועיל וכבר הכריע בש"ע וכן ביו"ד סימן רע"א שיאמר כן בפירוש. ומעתה אנחנו נדבר אם הסופר עכ"פ בתחלה עשה כהוגן ואמר שמעבד לשמו א"כ אפילו חישב אח"כ לכתוב ספר להכומר מחשבה לאו כלום וכמ"ש למעלה. אמנם אם אמר בפירוש שרוצה לכתוב ספר חול להכומר בזה היה מקום עיון שאם הדבור מיחשב מעשה אם כן מעשה מוציא מיד מעשה. והנה בחולין דף י"ב ע"ב בין לפירש"י ובין לפי' התוס' עכ"פ דבור גרידא לא מיחשב מעשה וא"כ דלא מיחשב רק מחשבה אף שגם הדבור הראשון שאמר שמעבד לשם ספרים תפילין ומזוזות ג"כ לא מיחשב מעשה רק מחשבה מ"מ הרי מבואר במשנה סוף פרק כ"ה דכלים שמחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. אלא דמהאי ליכא למשמע מיניה ואדרבה יש להוכיח לפסול שהרי באמת הקשו ע"ז בקידושין דף נ"ט בשלמא מיד מעשה כו' אלא מיד מחשבה מיהא תפיק ומשני שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי ע"ש. והתוי"ט הביא סוגיא זו שם בפ' כ"ה דכלים. ואם כן בשאר כל התורה שפיר אתי דיבור ומבטל דיבור והעבוד עצמו לא מיחשב מעשה לא להקל ולא להחמיר שהרי בלא"ה צריך לעבדו ואין העיבוד ראיה מה רוצה לעשות בו. ואמנם לפי הנהוג בכאן שאין היהודים יכולין ולא יודעים מלאכת העיבוד והסופרים הולכים אצל אומן נכרי לעבדו והיהודי מסייעו ומניח העור לתוך הכלי המתוקן לזה ומסייעו בנתינת הסיד ובגרירת השער א"כ יש כאן מעשה מוכיח שעושה לשם סת"ם דאל"כ למה לו לסייעו בעצמו. ועוד דאף אם אמר בפירוש שרוצה לכתוב לכומר לא שייך כאן דבור מבטל דבור שהרי לא אמר שמעבדו לשם כתיבתו לכומר וא"כ לא ביטל הדיבור הראשון שעיבדו לשם סת"ם. מכל הנך טעמים אני אומר שאם הסופר בתחלת העבוד נהג כדין ואמר בפירוש שמעבדו לשם קדושת סת"ם הס"ת כשרה. דברי אוהבו הד"ש הכותב בכפר באין ספרים: