נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קמח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמח
[עריכה]עוד
תשובה
מבן המחבר להרב המאה"ג החריף ובקי מוהר"ר אהרן נר"ו אב"ד דק"ק מעזריטש:
ע"ד שאלתו באחד שנשבע לבתולה אחת שיקח אותה ושלא יעשה התקשרות עם אחרת וגם נעשה ביניהם כתיבת ראשי פרקים ואחר זמן הלך האיש הזה ועשה התקשרות עם אחרת ע"י שליח בכח והרשאה בחרם ובקנס כנהוג *. [הגה"ה עיין בהג"ה לעיל סימן קמ"ו מבואר שאין ענין חרם נוהג בזמננו:] ועתה שאל מעלתו אם יש ממש בהתקשרות השניה שנעשה על ידי שליח כיון שנשבע מקודם שלא להתקשר עם אחרת: והנה מעלתו רוצה לתלות דבר זה בפלוגתא דרבינא ורב סמא במסכת ב"מ אי אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא שאין השליח בר חיובא:
לדעתי אין זה ענין כלל לדין אין שליח לדבר עבירה, דודאי לענין החרם וקנס שבא מכח קנין וכתיבת התנאים בלא"ה ליכא כאן איסור חרם ושבועה מלבד מה שמפלפל בנו"ב סימן ס"ח בחלק יו"ד שהשבועה וחרם בכתב לא מהני בכתיבת התנאים כיון שאינן מקבלים עליהם בפה וכן נוטה דעת הסמ"ע בסימן רמ"ה סוף ס"ק ב' אלא אפילו אי אמרינן ששבועה וקבלת חרם בכתב מהני כדעת הט"ז ביו"ד סימן רל"ו ס"ק י"ב וכן הוא דעת הב"ש בא"ע סימן נ"א ס"ק ט' יו"ד ע"ש אפ"ה בנדון דידן שהוא בעצמו לא חתם את עצמו על התנאים כי אם שלוחו בזה יש להסתפק אם אדם אומר לחבירו צא והשבע עבורי או צא וקבל בחרם עבורי אם חלה השבועה והחרם שנעשה ע"י שליח אם גם בזה אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וראיתי קדוש אחד מדבר הוא אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו נו"ב חיו"ד סימן ס"ז דף ל"ד ע"ד שפסק דאם אמר לשלוחו צא והשבע עבורי שחל עליו השבועה ומוכיח דאמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו דאל"כ איך אפשר שבועה על תנאי דהא מלתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי ע"ש. וגם בפסקי מהרא"י סימן רנ"ד כתב אפילו אם נתן לשליח הרשאה בסתם שיהיה ידו כידו ופיו כפיו דקם באיסור שבועה ע"י שליח וכתב בסיום דבריו דלא כתב זה לפסק והוא כמסתפק בדין זה הואיל ולא אמר בפירוש לשליח שישבע בעבורו אבל אם אמר בפירוש לשליח שישבע עבורו בזה נראה דעת מהרא"י דחל עליו השבועה ע"י שליח. אמנם מהתוס' במסכת נזיר דף י"א ע"א בתוס' ד"ה דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכן בהרמב"ן בחידושיו למס' ב"ב דף קכ"ו ע"ב מפורש שאינו יכול להדיר בנזיר ע"י שליח וכבר הארכתי בזה בתשובה (עיין לעיל בתשובה הסמוכה הקודמת מה שכתבתי בזה) והוכחתי כדעת מהרא"י בכתבים וכדעת אאמ"ו הגאון ז"ל דשבועה חל ע"י שליח:
אך כל זה דוקא שעושה שליח לשבועה בפירוש ואומר צא והשבע עבורי אבל בנדון דידן שנתן כח והרשאה לכנוס בקשורין להשידוך ולא אמר לו בפירוש עשה קבלת חרם ושבועה עבורי, בזה בודאי לא חל עליו חרם כלל. אמנם כל זה הוא בחרם המוזכר בתנאים אבל בלא"ה איכא חרם קדמונים וחרם הקהלות כמבואר בב"ש סימן קנ"א ס"ק ט' על שבייש את בת ישראל וזה חל עליו ממילא וגם הקנס שמחוייב ליתן למי שחוזר בשידוכין ע"כ לא מכח חיוב כתיבת התנאים הוא בא דמשום כתיבת התנאים אין לחייבו קנס דהוי אסמכתא כמבואר בסמ"ע סימן רמ"ה ס"ק ב' ועיקר הקנס שאנו מחייבים למי שחוזר בשדוכים הוא משום הבושת שנתבייש אחד מהצדדים וכל התנאים וקנינים הנוהגים אצלינו בשעת השידוכין הוא רק לאמת הדברים ועיין בסמ"ע שם ובב"ש סימן נ"א ס"ק ט' ויו"ד. ומעתה כל מה שפלפל מעלתו בדין אין שליח לד"ע אין לו שייכות לנדון דידן דאף אם השליחות בטל ואין עליו חרם וקנס מצד קנין התנאים מ"מ יש עליו החרם וקנס מצד תקנת הקדמונים בשביל הבושה שנתביישה הבתולה שהרי ע"י כח והרשאה יצא הקול ונתפרסם שהיא מעותדת לזה ועתה כשחוזר בו נתביישה בת ישראל וחייב בקנס מצד הבושה, ואין לומר שאין לחייבו בקנס הואיל ואין חוזר בו מדעתו ומרצונו רק שהוא אנוס מכח שבועתו שנשבע לראשונה דמה בכך סוף סוף נתביישה בת ישראל על ידו והוא נתחייב לה מכח הבושה. ואין זה דומה למה שפסקינן בח"מ סימן ע"ג סעיף ה' דהנשבע שלא למכור משלו והוא חייב לשמעון ונשבע לפרוע לו שאם קדמה השבועה לחוב שמעון מכין אותו מכות מרדות עד שימצא פתח להתיר שבועתו וכתב הסמ"ע שם שאין לשמעון תקנה לגבות חובו עד שיתירו שבועתו ראשונה, חדא דהט"ז שם באמת מרעיש על הסמ"ע וחולק שם על הסמ"ע בסברא ישרה דכי יש כח ביד אדם לבטל חוב חבירו בשבועתו ע"ש בט"ז. ועוד דהתם בע"כ צריך לעבור על שבועתו בזה כתב הסמ"ע דאין תקנה לשבועתו ראשונה עד שיתירו בפתח חרטה וב"ד כופין אותו בשוטים עד שימצא פתח חרטה. אבל בנדון זה ליתן הקנס בזה אינו עובר על שבועתו שנשבע לראשונה דהרי יש בידו לקיים שניהם ליתן הקנס לכלתו השניה ולקיים שבועתו לישא את הראשונה בזה בודאי חייב ליתן הקנס לשניה שנתחייב לה מפני הבושת שבייש אותה ובנתינת הקנס אינו עובר על שבועתו ראשונה, ובפרט כשיש בידה מתנות ממנו יכולה להחזיק בהם עבור בושתה. היוצא מזה דהוא חייב בקנס ובעונש לא מצד כתיבת התנאים והקנין כי אם מצד תקנת הקדמונים ואין זה ענין כלל לדין שליח לד"ע דאף אם נימא שביטל מעשה השליח בקנין ובכתיבת התנאים שעשה בהרשאת המשלח מ"מ החיוב מצד הבושה מונח על צוארו וצריך הוא מלבד הקנס שיתן לה גם לפייס אותה שתמחל על כך שיסור ממנו עונש החרם מתקנת הקדמונים:
והנה כיון שראיתי שהדין הזה אין לו שייכות לפלפולו של מעלתו בדין אין שליח לד"ע לכך לא עיינתי בדברי מעלתו כי אני טרוד מאד בטרדא עצומה טרדות התלמידים וטרדות הוראה העולה על כולם. אמנם לכבודו שמתי עיני בהעברה בעלמא ובהשקפה ראשונה ראיתי מה שהביא מעלתו בשם חכם אחד הרוצה להוכיח כדעת הרמ"א בח"מ ריש סימן קפ"ב דפסק כרבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע, מהא דאיתא במסכת ע"ז נ"ג ע"ב אר"י א"ר ישראל שזקף לבינה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה ומוכיח מדאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש והלא ארץ ישראל ירושה להם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחו לעגל גלו דעתייהו דניחא להו ופריך דלמא לעגל ניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ובסנהדרין דף ס"ה אלמלא ו' שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, ופירש"י שם דלא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר. ולפ"ז קשה כיון דעבדו לעגל בשיתוף א"כ קשה אמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וליכא למימר כשחטאו בעגל גלו דעתייהו דניחא להו דלמא בשיתוף ניחא להו שלא בשיתוף לא ניחא להו דהא לא עבדו להעגל אלא בשיתוף. ומזה מוכח דהגמרא ס"ל דאותן נכרים שעבדו את האשירות עבדו ג"כ בשתוף. ולפ"ז קשה הא אין הנכרים מצווים על השיתוף. וצ"ל דאף שאין הנכרים מצוים על השיתוף מ"מ שליחותייהו דישראל עבדו ונאסרו האשרות. וקשה הא אין שליח לד"ע א"ו ע"כ צ"ל דהיכא דאין השליח בר חיובא יש שליח לד"ע כדעת רמ"א, ע"כ דברי החכם:
הנה אני אומר דקשר חבל בחבל ונימא בנימא וזה גופא מנ"ל להתכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף ולמה זה השמיט דין זה גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ"ו ע"ב והתניא בע"ז כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב' הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו. ונ"ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף היה ע"פ טעות שראו בהתוס' במסכת בכורות דף ב' ע"ב ד"ה שמא יתחייב לו כו' כתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נתבעין בקדושיהם כו' ואע"ג שמשתף שם שמים ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דב"נ לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ"ל. ועפ"ז פסק הרמ"א בא"ח סימן קנ"ו בהגה"ה ויש מקילין בשותפות עם נכרים משום שאין הנכרים נשבעין בע"ז כו' אלא משתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרין על השיחוף עכ"ל. ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין ב"נ מצווה לעבוד ע"ז בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע"ז ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף ש"ש ודבר אחר כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב' והנכרים אינן ומזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי, ואל תשיבני דהא הך דמשתף שם שמים ודבר אחר יליף לה רשב"י בסנהדרין ס"ג ע"א מקרא מדכתיב בלתי לה' לבדו והרי קרא זה כתיב בזביחה זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הנה אני אומר בהך שיתוף ש"ש ודבר אחר שהוא במידי דאלהות בעובד ע"ז באמת גם הנכרים בכלל רק בזה שיתוף ש"ש ודבר אחר שאינו בעבודה רק דרך כבוד שמזכירו בשבועה זה הוא רק בישראל ולא בנכרים אבל בעובד ע"ז בשיתוף הכלל מסור בידינו כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן נכרים מוזהרין עליהן כמ"ש לעיל. אח"ז ראיתי בספר מעיל צדקה סימן כ"ב שג"כ כתב כן אך לא הביא הראיה אשר כתבתי ע"ש:
ואחר שהוכחתי שע"ז בשיתוף גם נכרים מוזהרין אני אומר להחכם הזה גם לרבינא קשיא איך נאסרו האשרות שבארץ ישראל ע"י עבודת הכנענים אף שהיה בשיתוף הא אין שליח לד"ע והנכרים המה בני חיובא גם בשיתוף ועוד הא קיי"ל אין שליחות לנכרי. אמנם האמת יורה דרכו ודברי החכם הזה מעיקרא ליתא ולא נזכר כלל בגמרא שהנכרים שהיו עובדים לאשרות שבארץ ישראל שלוחים של ישראל היו אלא האמת ודרך הפשוט הוא שלא מטעם שליחות נגעו בה ודברי הגמרא הוא מדפלחו לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וכוונת הגמרא כיון שאיוו לאלהות הרבה הוה ניחא להו בכל עבודות הכנענים ונתנו רשות לכנענים לעבוד לאשירות של ישראל המוחזקת להם בא"י, והוא פשוט:
ומה שמפלפל מעלתו אי אמרינן היכא דאין השליח בר חיובא אי הלכה כרבינא או אי הלכה כר"ס. הנה לכל זה הפלפול אין שייכות לעובדא דידיה דלפי מה שדימה מעלתו דגם בכתיבת התנאים ע"י שליח בהרשאה שייך אין שליח לד"ע לא שייך לומר דהשליח לא מקרי בר חיובא דודאי הוי זה השליח בר חיובא דאף שאין השליח נשבע שבועה זו מ"מ מקרי בר חיובא דהא הוא בתורת איסור שבועה שאם נשבע צריך הוא לקיים שבועתו ואין הפירוש בר חיובא שיהיה על השליח איסור בדבר השליחות אלא הפירוש הוא בר חיובא שהוא בתורת חיוב שגם הוא מוזהר על איסור זה ועיין בזה בנו"ב סוף סימן ע"ח בד"ה ומה שקצת רצו כו', ועיין גם בתשובה שאחריה בויכוח שיש לו עם הרב הגאון מו"ה הירש נר"ו לענין זה. ולא רציתי להאריך כיון שבלא"ה אין ענין אין שלד"ע שייך לעובדא דידיה. דברי אוהבו הד"ש:
הק' שמואל סג"ל לנדא: