נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/ח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ח
[עריכה]תשובה
למאן דלא חזינא ולא ידענא, וקול קולמוסו שמענא, ה"ה האלוף התורני מו"ה אלי' צבי יצ"ו:
מכתבו מן כ"ד העבר קבלתי ועל דברי תורה אשר שאל במשנה ריש פ' שבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ולא בקרובים ולא באין ראוי להעיד ומפרש בגמרא לאפוקי מלך ומשחק בקוביא. והקשה לפי מה דאמר שם דף ל"ב הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי מיתה וכו' וכיון דבסוטה ובעדי מיתה גם נשים ופסולי עדות דרבנן וקרובים נאמנים א"כ איך תנן במשנה שאינה נוהגת בנשים וקרובים ופסולי עדות דרבנן * [הג"ה מבן המחבר עיין בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך חלק ד' בפרשת ויקרא שכתב לחלק דאשה אינה כלל בגדר עדות ולא שייך גבה קרבן שבועת עדות דאף שהיא נאמנת בעדות אשה שמת בעלה ובעדות טומאה לאו בתורת עדות היא נאמנת אבל עד אחד שפיר מקרי עד דהא ראוי להצטרף עם עוד אחד וכיון דשם עד עליו שייך ביה קרבן שבועת עדות ע"ש. ויש לומר דגם לזה כיון אאמ"ו הגאון ז"ל בספר נודע ביהודה מהדורא קמא בחלק אה"ע סימן ל"ג בד"ה וטרם וכו'. להוכיח דאשה אינה נאמנת מה"ת רק מדרבנן דאי הויא נאמנת מה"ת גם שם עד הוה עליה לחייבה בקרבן שבועת העדות. ולפ"ז שפיר פריך הרי בעד טומאה ע"כ אשה נאמנת מדאורייתא ולמה לא יהיה תורת עד עליה לחייבה בקרבן שבועת העדות וע"ז סיים שם שיש לו בזה סברות לחלק בין ע"א לעדות אשה. ואפשר כוונתו לסברת הפרשת דרכים דע"א עכ"פ ראוי להצטרף לשאר עדות משא"כ באשה ע"ש בנודע ביהודה. ובחדושי למס' שבועות עמדתי על דברי רש"י בר"פ שבועת העדות בד"ה שבועת העדות וכו' דכתיב והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות עכ"ל. ולכאורה קשה דבלא קרא דוהוא עד נמי ידעינן דאין שבועת העדות נוהג בנשים מקרא דאם לא יגיד דדרשינן במקום שאילו היה מגיד היה מועיל כמ"ש רש"י לקמן בד"ה ומפי אחרים ע"ש, וא"כ ממילא מהך קרא יש למעט אשה שעדות אשה אינו מועיל אף אם היא מגדת. ובפשוט יש ליישב דרש"י כתב דאשה ממועט מקרא דוהוא עד לר"מ צריך לפרש כן דהא מחייב מושבע מפי עצמו אפי' חוץ לב"ד אף דלא היה מועיל עדותו חוץ לב"ד אפ"ה חייב בקרבן דיליף לה בג"ש משבועת הפקדון וא"כ אי לאו דרשה דוהוא עד למעט אשה ה"א דאין גז"ש למחצה והוה מרבינן אשה גם שתהי' חייבת בקרבן שבועת העדות בנשבעת מפי עצמה מג"ש דשבועת הפקדון מה התם אשה חייבת בקרבן אף הכא תהיה אשה חייבת בקרבן לכך צריך למעט אשה מקרא דוהוא עד דאשה פטורה אף בנשבעת מפי עצמה חוץ לב"ד. אמנם זה דוחק דאכתי למה נקט רש"י שיטת ר"מ ושביק לרבנן דלרבנן דסברי דגם מפי עצמו דוקא בפני ב"ד דדון מיניה ואוקי באתריה א"כ ליכא לרבות אשה בנשבעת מפי עצמה מג"ש לא צריך קרא והוא עד למועט אשה דשמעינן מקרא דואם לא יגיד כנ"ל:
אמנם לפי סברת הפרשת דרכים אתי שפיר דאי לאו מיעוט מקרא דוהוא עד ליכא למעט אשה מקרא דואם לא יגיד דשפיר היא בת הגדה דהא מועיל הגדתה בעדות טומאה ומיתה והוה מיחייבת בקרבן שבועת העדות ולכך צריך קרא דוהוא עד למעט אשה שאין תורת עד עליה כסברת הפ"ד הנ"ל:] ומעלתו תלה קושייתו בפסקי הרמב"ם. ולא ידענא למה לו פסקי הרמב"ם לזה וקושייתו היא על המשנה. והנה אם נעלים עינינו מדברי התוס' בד"ה ורבנן בדף ל"א ע"א והייתי אומר שאין שבועת עדות שייך אלא במועיל העדות דבר תורה וגם יעיין בחיבורי נודע ביהודה קמא אהע"ז סימן ל"ג שם בארתי שע"א נאמן להעיד על אדם שמת דבר תורה וגם היורשים נכנסים לנחלה על פיו מן התורה כי נאמן גם על ממון בעדות מיתה מן התורה וכל זה בעד כשר כמבואר שם. וא"כ רב פפא שפיר קאמר בדף ל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה והיינו בעד כשר ומתניתין שפיר קאמרה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ומה שאמר אביי שם דף ל"ב ע"א הכל מודים בעד סוטה הנה אמת הדבר שמבואר במשנה במס' סוטה ר"פ מי שקינא לאשתו אמר ע"א אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים אף לפסלה מכתובתה חמותה וכו' הרי אלו נאמנים אבל לא לפסלה מכתובתה, עכ"ל המשנה:
ואמנם נראה דלאסרה שלא תשתה נאמנים מן התורה כדיליף התם בגמרא אבל לפסלה מכתובתה אינו דין רק תק"ח וראיה לדבר שחמותה וכו' נאמנות משום שמה שהאמינה תורה אין חילוק אבל לפסלה מכתובתה שהוא תק"ח לא תקנו בחמש נשים ששונאות אותה. ובירושלמי נחלקו תנאים בדבר דר"ט סבר דע"א נאמן לטמאותה אבל לא להפסידה כתובתה ור"ע סובר אף להפסידה כתובתה אמר ר"ט איך מצינו ע"א בממון כלום ואמר לו ר"ע ואיך מצינו ע"א בא"א כלום אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה כתובתה ע"ש. ונראה לפענ"ד דר"ע קאמר מתוך שנאמן מן התורה לטמאותה האמינוהו חכמים להפסידה כתובתה וראיה לדבר שהרי מסופק הירושלמי אם חמותה אמרה ראיתי שנטמאת אם שוב אחד אמר ראיתי שנטמאת אם מפסידה כתובתה לפי שכבר נאסרה מצד חמותה וא"כ זה האחד בא רק להפסידה כתובתה ע"ש בירושלמי. ואם עד נאמן מן התורה להפסידה כתובתה מה בכך אם אין צורך בעדותו לאסרה א"ו שורש הדבר שמן התורה נאמן רק לאסרה אלא כיון שהאמינתו תורה בזה שוב לא רצו חכמים להגבותה כתובתה שגנאי הדבר להאמינו בדבר אחד ושלא להאמינו באותו דבר לגבי ממון לכך אם כבר אסורה בלא עדותו שוב לא האמינוהו לענין ממון. ואעפ"כ אני אומר כל זה בעד פסול כמו אשה וקרוב אבל ע"א כשר כיון שנאמן מן התורה שנטמאת ממילא היא רשעה ופסולה לשבועה. ואם בעלה פקח מסלק לה הכתובה בפני עדים ושוב יתבענה ע"פ ע"א שנטמאת ולהחזיר לו הכתובה וחייבת שבועת התורה להכחיש העד ואינה יכולה לישבע שהיא חשודה ומשלמת אבל עד פסול ואשה אינה מחייבת שבועה. ומעתה שפיר קאמר אביי הכל מודים בעד סוטה ושם מיירי בתפסה מטלטלין והיא חייבת שבועה דאורייתא ליפטר וא"י לישבע ומשלמת. ועיין בתוס' ד"ה ש"מ משביע עדי קרקע ואעפ"כ שפיר שנינו במשנה שאין שבועת העדות נוהגת בנשים ובפסולים שאלו אינן מועילים מן התורה לענין הכתובה ושפיר קמו כל פסקי הרמב"ם:
ואמנם לשיטת התוספות נסתר כל הנ"ל מתרי טעמי. חדא שהתוספות כתבו בהדיא בדף ל"א ע"א בד"ה ורבנן שאפילו אם עדות מועיל רק מדרבנן חייב שבועת העדות. ועוד שהתוס' כתבו בפירוש ביבמות ד' פ"ח ע"א ד"ה מתוך שאין ע"א נאמן במיתת הבעל רק מתקנת חכמים ואעפ"כ אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה. ונראה דגם לשיטת התוס' לא קשה מידי דהרי כבר כתבתי דבירושלמי פליגי תנאי בסוטה ר"ע ור"ט אם נאמן לכתובה. ואמנם דע שהגירסא לענ"ד משובשת בירושלמי וכך היא הנוסחא האמיתית מתניתא משהודה ר"ע לר"ט דתני ר"ט אומר ע"א נאמן לטמאותה ולהפסידה מכתובתה ר"ע אומר נאמן לטמאותה ולא להפסידה כתובתה א"ל ר"ע ואיך מצינו ע"א בממון כלום א"ל ר"ט ואיך מצינו ע"א בא"א וכו' חזר ר"ע להיות שונה כר"ט. זהו הנוסחא הישרה דלהנוסחא שלפנינו דר"ט אמר אינו נאמן להפסיד כתובתה וקאמר חזר ר"ע להיות שונה כר"ט א"כ איך קאמר מתני' משהודה ר"ע לר"ט וא"כ ר"ע קודם חזרה אמר שאינו נאמן לכתובה וביבמות דף קכ"ב ע"א במשנה ר"ע אומר לא ע"פ אשה ולא ע"פ עבד ולא ע"פ שפחה ולא ע"פ קרובים ובגמרא וסבר ר"ע ע"פ אשה לא וכו' לא קשיא כאן קודם שהוחזקו וכו' וא"כ משנה דשבועת העדות אתיא כר"ע קודם חזרה וקודם שהוחזקו וממילא שפיר קאמר שאינה נוהגת בנשים וכו' ואביי ורב פפא דאמרו הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעד מיתה מיירי לאחר חזרה שהודה ר"ע לר"ט בעד סוטה ולאחר שהוחזקו בעד מיתה ובעד מיתה בלא"ה אתי שפיר גם קודם שהוחזקו דעד מיתה היינו עד כשר:
ואמנם תירוץ זה לא יספיק לתרץ פסקי הרמב"ם בפ' יו"ד מהנכות שבועות שפסק לדינא שאין שבועת העדות נוהגת בפסולים ופסק שם לדינא בעד מיתה ועד סוטה שחייב אך לשיטת הרמב"ם קם תירוצנו הראשון:
ומה שהקשה על החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק י"ח שפסק שכל שהעד בעיר צריכין ב"ד לשאול אותו והקשה מעלתו איך אמר שם בסוגיא זו דשבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה ולא אמר לב"ד והרי שם מיירי שהעד הוא בעיר שהרי תובעתו שיעיד לה וא"כ לדברי הח"מ מה בכך דאמר לדידה והרי היא אינה נאמנת מה שאומרת בשביל העד בלי שאלת העד. קושיא זו לא קשיא ולא מידי ואמינא ליה ולטעמיך ולדעת רמ"א מי ניחא ומי לא מודה רמ"א שאם העד מכחישה שאין האשה נאמנת והלא דבר זה מפורש בדברי המחבר שם בסעיף ח' א"כ עתה שהאשה תובעת העד והשביעה אותו שאם יודע ממיתת בעלה שיעיד לה וכפר, היא אסורה להנשא ואינה נאמנת במה שאמרה שכבר הגיד לה שמת בעלה ולמה הוא פטור משבועת העדות, וע"כ צ"ל דלכך פטור שלפי שהאשה גרמה לעצמה ולמה תבעה אותו שיעיד לה הלא לא היתה צריכה לעדותו, וא"כ גם לדעת החלקת מחוקק לא קשיא דלמה לה להגיד בשמו כלל הלא אם אמרה מת בעלה סגי וכמבואר שם בדברי המחבר וע"כ לא נחלקו רמ"א וח"מ אלא אם אמרה ששמעה מפלוני דעת הח"מ שצריכין לשלוח אחריו אבל מודה הח"מ שהיא א"צ כלל להגיד ממי שמעה, הא חדא. ועוד דזה שכופר עתה ואמר איני יודע אין במשמעות דבריו שלא ידע מעולם אלא משמעות דבריו סובלים ג"כ שעתה אינו יודע ואולי כבר ידע ושכח וא"כ אינו מכחיש את האשה כלל שהרי אינו אומר שלא מת בעלה וכן אינו אומר שלא אמר לה דבר זה וכן אינו אומר שמה שאמר לה הוא שיקר לה ואמר מבודה אני שבכל זה מחמיר הח"מ ובקצת גווני גם רמ"א מודה. אבל אם שלחו הב"ד אחריו ואומר סתם איני יודע מודה הח"מ שאין זה הכחשה והרי זה כמו שאינו לפנינו והיא נאמנת. דברי ידידו:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא