נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/נז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נז
[עריכה]תשובה
להרב המופלא המחבר מראה כהן:
מה שהקשה מעלתו על מה שכתבתי בנ"ב חלק א"ח סימן כ"ב דמי שסובר דמי פירות ומים הוה נוקשה ודאי שסובר שנוקשה דאורייתא דאם נוקשה דרבנן איך מרבה ר' עקיבא מנחות ונסכים לחימוץ והלא מי פירות הם ואף שמגבלה במים אכתי מי פירות עם מים הם ואינו רק חמץ נוקשה ואם נוקשה דרבנן לא מקרי חמץ למנחות, והבאתי ראיה מדברי תוס' במנחות דף נ"ד ע"א בסוף ד"ה אין מחמיצין דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ למנחות. זה תורף דברי בנ"ב בקיצור. ועל זה הקשה מעלתו דחזינן דהרא"ש פסק שנוקשה הוא דרבנן כאשר העיד עליו הטור בסימן תמ"ב והרי הרא"ש פסק דמי פירות עם מים הוא נוקשה כמבואר בדבריו פרק כל שעה סימן י"ג, ולכן כתב לדחות דברי תוס' הנ"ל דעד כאן לא אמרו שם בדף נ"ג ע"א דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ אלא לפי הס"ד שם אבל למסקנא דמצה תהי' לחובה שיאור דר"י פסול למנחות:
ואני אומר מה שהקשה מדברי הרא"ש מזה נדבר אח"כ אבל מה שהרים ראש נגד רבותינו בעלי התוס' לדחות דבריהם הגיס דעתו ביותר ומה ענין שמטה אצל הר סיני. וכי רצו התוס' לומר דשיאור דר"י לר"י כשר למנחות. התו' ר"ל שאינו מקרי חמץ דהיינו שיהיה עובר בלאו דלא תעשה חמץ ולכן הוצרך ריש לקיש לומר שמגבלה במים. וזה ודאי מוכח ממה שאמרו בדף נ"ג ע"א ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומוקי לה בשיאור דר"י לר"י ש"מ דשיאור דר"י לר"י לא מקרי חמץ ואף דמסיק במסקנא דמצה תהי' לעכובא היינו שפסול למנחות מטעם שאינו מצה אבל אכתי אינו נקרא חמץ ואינו עובר בלאו דלא תעשה חמץ וזה ברור. ודברי תוס' בפסחים דף ל"ה ע"ב שכתבו וזה לשונם והשתא אי ס"ד דר"ל מיירי בלי מים ואפ"ה כרת ליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוה אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא דלא תאפה חמץ דהוה חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם בריש פירקא דקאמר התם שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות כו' עכ"ל. דבריהם תמוהים ולדעתי טעות המעתיק הוא וצריך לומר דר"מ לר"מ פסול למנחות וכונתם דפסול משום חמץ והוא מה שאמרו בגמ' דף נ"ג ע"א אי דר"מ לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא. ובזה דבריהם בפסחים מכוונים ממש עם דבריהם במנחות דף נ"ד ע"א שכתבו ואפילו לא הוה אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר לעיל מדלקי עלה חמץ הוא:
ומה שהקשה מדברי הרא"ש. הנה מדברי הטור נדבר אח"כ אך מדברי הרא"ש הנה שני הצדדים לא נתפרשו. הן אם החליט שחמץ נוקשה הוא מדרבנן והן אם מי פירות עם מים חשיב נוקשה. כי הצד הראשון הרי בפ' כ"ש סי' ב' כתב ומפרש ר"ת מסוף שש ולמעלה ומשוה יחד חיטי קורדנייתא דהוה חמץ דרבנן דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן משש שעות ולמעלה דהא דמרבינן לקמן חמץ נוקשה מקרא היינו דוקא תוך זמנו אבל לפני זמנו לא אסור אלא מדרבנן כו' ע"ש ברא"ש. והנה זה שכתב הרא"ש שאינו אסור אלא מדרבנן משש שעות ולמעלה הך משש שעות ולמעלה כו' הוא לשון הרא"ש בעצמו לא לשונו של ר"ת דר"ת כתב סתם שאינו אסור אלא מדרבנן עיין בתו' דף ו' ע"ב ד"ה משש כו'. וא"כ שזהו לשון הרא"ש עצמו הרי מבואר ההיפוך שסובר נוקשה בפסח הוא מן התורה ואמנם בפ' אלו עוברין בראש הפרק שמביא שם שהלכה כחכמים הלא מסיים שם זו סברת רב אלפס שפוסק כחכמים עכ"ל הרא"ש שם. אבל אין שם הכרע שהוא מסכים עם רב אלפס. ואמנם בתשובות אשר נתחדשו אצלי אחר שכבר נדפס חיבורי נ"ב שם הסכמתי לדברי הטור שהרא"ש מסכים עם פסק הרי"ף וישבתי דבריו בפ' כ"ש. והצד השני שכתב מעלתו שהרא"ש פסק שמי פירות עם מים הוא רק נוקשה אני אומר שאין לנו הכרע מדברי הרא"ש בזה. ומ"ש הרא"ש בפ' כל שעה סימן י"ג שם לפרש דברי רשב"ל ורשב"ל ודאי סובר שנוקשה מדאורייתא כמו שהוכיחו התוס' והרא"ש מדקאמר אין חייבין על חימוצו כרת דמשמע כרת הוא דליכא הא מלקות איכא ועיקר פלפולו של הרא"ש הוא שלא נימא דכונתו אף בלי מים וגם זה הוא נוקשה וא"כ הי' לדידן מי פירות אסורים עכ"פ מדרבנן דאף דלא קי"ל בהא כרשב"ל דסובר שאסור מן התורה מ"מ הי' אסור לדידן עכ"פ מדרבנן לכן פלפל הרא"ש והוכיח דרשב"ל כונתו עם מים ובלא מים מותר לגמרי. ולדידן דסבירא לן דנוקשה מדרבנן לא ס"ל כרשב"ל בהא דמי פירות עם מים נוקשה הם אלא ס"ל דזהו חמץ גמור וכמו שהוכחתי בנ"ב. אלא שלפי שלדידן אין נ"מ אם הוא איסור כרת או לא וכיון שגם לרשב"ל הוא אסור מן התורה לא ביאר הרא"ש לסתור דעתו בזה ולבאר שחייב גם כרת:
והטור בסימן תמ"ב שכתב ומי פירות עם מים הוה חמץ נוקשה ואין בו כרת אבל ממהר להחמיץ משאר עיסה כו' ג"כ מטעם הנ"ל לא דקדק בזה ועיקר כונתו על דברי רשב"ל דעם מים הוא דאוסר וכונתו למה שמסיים שממהר להחמיץ. ותדע שדברי הטור אינם בדקדוק שהרי כתב ואין בו כרת והרי הטור החליט בסי' תמ"ב דנוקשה אין בו איסור תורה כלל רק איסור דרבנן. ולכן מחוורתא שהטור לא רצה לדקדק בזה כיון שאין לנו נפקותא אם חייב כרת או לא, דברי ד"ש:
תשובה
מבן המחבר. את חג המצות. יחוג בחדוה ובדיצות. ה"ה א"נ ידידי וחביבי הרב המופלא החריף ובקי כש"ת מוה' דוד קיצע נר"ו:
מכתבו הנעים הגיעני ועל דבר חכמה אשר שאל אם שומן דגים מחמיץ אם הוא בכלל מי פירות או אם הוא כמים הואיל ולענין מקום מיחשב מים כמו שפסקינן בש"ע י"ד סימן ר"א סעי' ל"ג. הנה ביומי דניסן אני טרוד מאוד בטרדות הציבור העמוסים עלי להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשים אשר יעשון בהלכות חג הפסח אשר נפישין מיליה ורבו השואלים זה בא בכדו וזה בא בחביתו ונוסף לזה אין לי מקום פנוי ואני מטולטל מחדר לחדר ומזוית לזוית כי מגרדין הכתלים ומכבדין את הבית לכבוד החג. לכן אני בא בקצרה מה שנראה לענ"ד:
ובהשקפה ראשונה נראה לי דדבר זה תלוי באשלי רברבי בפלוגתא שבין הטור והר"ן במלח. דהנה הטור פסק בסימן תס"ב שהמלח אף שהוא בא ממים אינו מחמיץ ומביא ראי' מגמרא דשרי ותיקא במשחא ומלחא. והר"ן דחה ראיה זו וסובר דמלח מחמיץ ומה דשרינן ותיקא במשחא ומלחא היינו משום דהמלח מועט ואין בו כח עם השמן להחמיץ ע"ש בב"י. ומעתה אני אומר לדידן דפסקינן דמלח הואיל והוא מתולדה דמים מחמיץ א"כ נוכל לומר דגם שומן דגים מחמיץ. אבל לדעת הטור דפסק דמלח הוי מי פירות (ואפילו מלח שלנו שנתבשל במים כמ"ש המג"א בסי ' הנ"ל) לענין חמץ מכ"ש דשומן דגים נחשב מי פירות ואינו מחמיץ. אמנם אחר העיון נ"ל דאין לדמות מלח לשומן דגים דאף שמלח נחשב למי פירות אפ"ה אפשר דשומן דגים אינו נחשב למי פירות ומחמיץ. ולהטור לשטתו יש חילוק בין מלח לשומן דגים דאיתא בפ"ו דמקואות משנה א' אלו מעלין את המקוה ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד ומלח והרמב"ם והסמ"ג הביאו הך משנה לפסק הלכה. אמנם הטור י"ד סימן ר"א מביא הך מתני' והשמיט מלח וכתב הב"י לא ידעתי למה השמיט רבינו מלח ע"ש. ובאמת תמיהת הב"י היא תמיה גדולה. ול"נ לתרץ דהטור לשטתו אזיל דפסק בהל' פסח דמלח הוי מי פירות והביא ראי' מסתם גמ' דפסחים דותיקא במשחא ומלחא שרי הרי מוכח מסתם גמרא דאין הלכה בזה כסתם משנה דמקואות ומלח הוי מ"פ ואינו מעלה את המקוה ולכך השמיט הטור מלח הואיל ומסתמא דתלמודא מוכח דמלח הוי מי פירות ומיושב תמיהת הב"י על הטור. ואם כי קשה לומר להוכיח מסתם גמרא נגד סתם משנה צריכין אנו לומר עכ"פ דמסתם גמרא מוכח דלא גרסינן במשנה דמקואות מלח ועכ"פ דברי הטור מיושבים דהשמיט מלח גבי מקוה. וכן ראיתי בהראב"ד בספרו בעל הנפש בשער המים גם כן השמיט מלח:
היוצא מזה דלדעת הטור ע"כ צריכין לומר דהא בהא תליא כל שלא הוי מים לענין חמץ לא הוה מים גם לענין מקוה. ומעתה יש לומר גם להיפך הא בהא תליא דמה שנחשב מים לענין מקוה גם לענין חמץ נחשב מים והרי שומן דגים נחשב מים לענין מקוה כדאיתא בגמ' דזבחים דף כ"ב ע"א מטבילין בעינו של דג וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהל' מקואות הל' י"א וכן פסקינן בש"ע וממילא גם לענין חמץ נחשב למים ונפשטה ספיקא של מעלתו דשומן דגים מחמיץ:
ובגוף הדבר למה מסקינן בגמרא דותיקא שרי דמלח הוה מי פירות י"ל דהואיל ובתוספתא במס' מכשירין משמע דמלח לא הוה כמים אלא מ"פ דאמרינן בתוספתא דמלח שנימוח אינו מכשיר האוכלין וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין שהמלח אינו מכשיר ואף שהמלח הוא מתולדה דמיה וכל דבר שהוא מתולדה דמים מכשיר כמו דאיתא במס' מכשירין פ"ו משנה ה' ואם כן מוכח מהתוספתא דמלח אף שהוא מתולדה דמים אפ"ה הוה מי פירות וא"כ סתמא דתלמודא במס' פסחים בהאי דינא דותיקא פסק כתנא דתוספתא ולכך לא גרס במשנה דמקואות מלח. ודע דהפ"ח בא"ח סימן תס"ב מביא ראיה דמלח הוי מי פירות מתוספתא הנ"ל ע"ש ונעלם ממנו משנה דריש פרק ז' ממקואות דמוכח להיפך דמלח הוי מים ומעלה את המקוה וצ"ע:
אמנם קשה לי על הרמב"ם דסותר עצמו בהאי פיסקא. דבפ"י מטומאת אוכלין פסק וכתב דמלח הוה מי פירות ואינו מכשיר ובפ"ז מהל' מקואות הל' ג' פסק כסתם משנה דמקואות דמלח מעלה את המקוה דנחשב כמים, ועדיין לא מצאתי לאחד מהמחברים שהרגיש בסתירה זו ולדעתי הוא תמיה גדולה על הרמב"ם. ואין לתרץ דהרמב"ם בהלכות מכשירין מיירי במלח שחופרין מן הקרקע דזה נחשב מ"פ ולא הוה תולדה דמים כלל ובהלכות מקואות מיירי במלח שלנו שנתבשל ממים דזה הוה מים וכדעת הד"מ בא"ח ס"ס תס"ב דמחלק בכך לענין חמץ. דכל כי האי מילתא ה"ל להרמב"ם לחלק בין מלח למלח ולא ה"ל לסתום בשני מקומות בהל' מקואות ובהל' מכשירין למנקט סתם מלח וה"ל לפרש בכל מקום באיזה מלח הוא מדבר כיון שחלוקי' בדין. ועדיין צ"ע. ומפני הטרדה אין הפנאי מסכים להאריך. כ"ד אוהבו נאמנו המוכן לטובתו וכל אשר יקראני אענה הנני הנני:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מפראג.
שנית על הנ"ל
כאשר עסקתי בסידור הספר בהעתקת תשובה הנ"ל אירע לביתי הרב הגדול המופלג בתורה מוה' איסרל ליסא וראה דברים האלה וכתב לי באריכות קצת מה שנראה לו בזה הענין. וזה שהשבתי לו ומתוך דברי יובן מה שעלה בדעת הרב מוהר"א הנ"ל:
שוקל בכף הדמיון. בזך הרעיון. מכלכל דבריו במתק הגיון. ה"ה א"נ ידידי הרב הגדול החריף ובקי כש"ת מוה' איסרל יצ"ו:
מעשי ידיו הנחמדים האירו מול עבר פני וראיתי כי בנה דייק ליישר המסילה ולסקל האבן ולעשות העקוב למישור ליישב סתירת הרמב"ם אשר הראיתיו. אמנם לא העלה ארוכה. וראשון נאמר מה שתמה מעלתו ולזר נחשב בעיניו לומר דמלח שחופרין בקרקע יהיה נחשב למים הלא הוא כאבן מאבני המקום ואיך יעלה את המקוה. אני אומר הא לפי דעת הד"מ בא"ח סימן תס"ב דסובר דמלח שמבשלין ממים ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע מחמיץ והפלוגתא של הר"ן והטור הוא במלח שחופרין מקרקע ויעיין במג"א סימן תס"ב א"כ התמיה של מעלתו קיימת על הר"ן למה יהי' מלח שחופרין מקרקע נחשב מים להחמיץ הלא הוא אבן מאבני האדמה. אמנם ישמע נא מעלתו ואסביר לי' מלתא. הנה לפי המתבאר בספרי חכמי הטבע יש מיני אבנים אשר תחלתן היו מים הנגרים ובבטן הארץ כאשר סגר עליהם האדמה מכל צד מבלי הגיע להם אויר הטבעי הם נקפים ונקרשים ונתהפכו ונעשו אבן והאבנים האלה נקראים טראפף שטיין ורבים מחכמי הטבע אשר מונים גם אבני האחלמה ממין הזה והוא אבן קריסטאל הידוע אצלנו וכאשר נתהפכו ונעשו אבן שוב אינם חוזרים לברייתם ולא נימס בשום אופן להיות חוזר עוד למים. ומעתה גם המלח שחופרין מקרקע לדעת הר"ן ג"כ תחלתו היו מים מלוחים ובתחתיות הארץ נתהפכו במקרה הטבעי לקבצם ולהפכם לחומר האדמה להתקשה כאבן אמנם אם יבוא להם איזה לחלוחית מחזירו למה שהיה מקדם ונמס וחוזר להיות מים. ומה שמצינו בגמרא במס' מנחות ובמס' ב"ב ובמס' ביצה הפרש וחילוקים בין מלח סדומית למלח איסתרוקנית הוא מצד תמונתם שזה הוא בתולדה דק דקה מן הדקה כאבק פורח וזה הוא גוש קשה. גם זה נימס ונימח מהר וזה אינו נימח כי אם ע"י פעולה אחר איזה שעות. אבל ביסודתם ובתחלת הוייתם הם מסוג אחד והם שוים ונמנים ליסוד מים. וא"כ גם מלח שחופרין מקרקע הוא מתולדה דמים ומעלה את המקוה:
ומעתה מה שעמד מעלתו על דברי הרמב"ם בהל' ט"א דנקט לענין הכשר מלח שנמחה. ומזה רצה מעלתו לעייל פילא בקופא דמחטא ולהכניס בדברי הרמב"ם כונה רחוקה. הנה לבי לא כן ידמה ולדעתי הדבר פשוט דצריך למנקט שנמחה דאם הוא נגב ויבש במה יכשיר האוכלין ולא יעלה על הדעת שאם נפל על האוכלין דבר יבש שיהי' מכשיר ובודאי אינו מכשיר עד שיהיה משקה טופח על האוכלין דומיא דכי יותן מים על זרע וכל זמן שהוא יבש וגוש אין המשקה טופח עליו ואפי' מלח שנעשה ממים דודאי דין מים יש לו לכל מילי לפי דעת הד"מ בא"ח סימן תס"ב אפ"ה כל זמן שאינו נימח ונעשה מים אם נפל על האוכלין לדעתי אינו מכשיר את האוכלין לקבל טומאה. וראיה לזה מתוס' במס' חולין דף ל"ג ע"א בד"ה נאכלין בידים מסואבות שכתבו לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודח במי פירות עכ"ל. ולכאורה קשה מאי אהני להו דהודח במ"פ הא לקדירה בעי מליחה וא"כ אכתי הוכשר ע"י מליחה ואי מיירי שנמלח במלח שחופרין מקרקע וס"ל להתוס' דמלח שחופרין מקרקע אינו מכשיר עכ"פ ה"ל להתוס' לפרש כן דכמו שכתבו שהודח במי פירות ג"כ ה"ל להתוס' לכתוב שמיירי שנמלח במלח שחופרין מקרקע. ודוחק לומר דהתוס' נקטו רק הדחה לאשמעינן דמותר להדיח הבשר במי פירות ועיין בש"ך י"ד סימן ס"ט סק"ל מ"מ ה"ל להתוס' להזכיר גם מליחה דאם נמלח במלח שנעשה ממים הוכשר. א"ו דמלח כל זמן שלא נתרסק ונעשה כמים אינו מכשיר דאין זה בכלל נתינת מים על זרע אם בשעת הנתינה על אוכל אין המשקה טופח עליו. ומעתה אני אומר דהרמב"ם נקט מלח שנמחה לרבותא דכל זמן שאינו נמחה פשיטא שאינו מכשיר אלא אפילו אם נמחה ונעשה כמים הנגרים בזה ה"א דהוה הכשר בזה אתי הרמב"ם לאשמעינן דאפ"ה אינו מכשיר משום דנחשב למי פירות. ועוד ראיה לזה דהא שלג בודאי מים הוא לענין מקוה ואפ"ה אמרינן במסכת נדה דף י"ז ע"א שלג אינו לא אוכל ולא משקה ואינו מטמא טומאת משקין עד שחישב עליו למשקה ע"ש:
ועוד ראיה לזה נראה לי דבפ"ז מהל' מקואות הלכה ג' פסק הרמב"ם השלג והברד וכפור והגליד ומלח מעלין את המקוה ואח"כ כתב דאם הביא ארבעים סאה שלג והניח בעוקא וריסקו שם ה"ז מקוה שלס ולדעת הרבה פוסקים האי ריסקו הפירוש שנמס ונעשה מים וכן הוא מסקנת הש"ך בי"ד סי' ר"א ס"ק ע"א דצריך להיות מרוסק למים אבל אם הוא עדיין שלג לא עלתה הטבילה במקוה שכולה שלג. ולכאורה יש לדקדק למה לענין להעלות את המקוה לא התנה הרמב"ם תנאי זה שצריך להיות מרוסק ונהפך למים בתוך המקוה ומשמעות הרמב"ם שמעלין את המקוה אף אם טבל במקוה תיכף אחר נפילתן לתוך המקוה ולא היה להם עדיין שעות לימס למים ובמקוה שכולה משלג התנה שצריך להיות מרוסק ונהפך למים. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דאף שהדבר נחשב למים מ"מ אין שם מים נופל עליו עד שנעשה כמים הנגרים. והנה בטבילה בכתוב נזכר ורחצו במים ולפיכך לענין להעלות את המקוה דהיינו דאיכא מים במקוה ושלג וברד וכפור ומלח משלים לשיעור מקוה לא צריך להיותן מרוסק דכיון דנחשבו כמים מעלין את המקוה ואיכא הטבילה במים דהא עיקר המקוה הוא ממים אבל כשעושה כל המקוה משלג אף שנחשב כמים מ"מ אין שם מים נופל עליו וכל זמן שאינו נגר אינו נופל בו שם טבילה ולכך כתב הרמב"ם שריסקו שם:
מעתה יצאנו לדון על מה שעמד מעלתו לדקדק דלמה בהל' מקואות במלח שמעלה את המקוה לא הזכיר הרמב"ם מלח שנמחה ובהלכות ט"א הזכיר הרמב"ם מלח שנמחה. ולפמ"ש הוא נכון מאוד דבהלכות מקואות לענין להעלות את המקוה לא צריך להיות נימח הואיל והוא במים דין מים יש לו וגם שם טבילה שייך בו הואיל ויש כאן מים מלבד המלח רק המלח משלים לשיעור מ' סאה ומעלה את המקוה. אבל בהלכות ט"א לענין הכשר כתב שנמחה דאם אין המלח נמחה לא צריך לאשמועינן דאינו מכשיר דאם נפל על האוכלין יבש כמו שהוא פשיטא דאינו מכשיר אף אם מיחשב מים לכל מילי במה יוכשרו האוכלין אם אינו טופח עליו ואינו נופל עליו הדמיון דכי יותן מים על זרע אם הוא נגב ויבש ולכך צריך הרמב"ם לאשמעינן דאף שנמחה והוא צלול ונגר ונעשה מים אפ"ה אינו מכשיר משום דהוה מי פירות. ולפי זה נדחים דברי מעלתו ואין כאן הכרע מדברי הרמב"ם באיזה מלח הוא מדבר בשני המקומות בהלכות מקואות ובהל' ט"א. והתמיה קיימת אי ס"ל להרמב"ם לחלק בין מלח הנעשה ממים למלח החופרין מקרקע דלא הוה ליה לסתום אלא לפרש בכל מקום באיזה מלח הוא מדבר כמ"ש בתשובה:
ומה שכתבתי בתשובה לתרץ דברי הטור שהשמיט בהל' מקואות מלח דאזיל לשטתו דס"ל בהל' פסח דמלח הוה מי פירות. ועל זה תפס עלי מעלתו מדברי הפ"ח בא"ח סי' תס"ב דהרא"ש ס"ל כשטת בנו הטור דמלח הוה מי פירות א"כ נשאר קושיא על הרא"ש למה העתיק הרא"ש בהלכות מקואות המשנה כהווייתה ולא השמיט מלח כמו שהשמיט בנו הטור. אהובי ידידי דברי הפ"ח אינן מוכרחים ואין הכרע בדברי הרא"ש אי ס"ל מלח הוי מי פירות לענין חמץ ודבריו משתמעין לתרי אפי כמו שמדחיק הפ"ח בעצמו בדברי הרא"ש. ובלא"ה ע"כ היה נעלם מהפ"ח שם המשנה והרמב"ם בהלכות מקואות כמ"ש בתשובה וגם מעלתו הרגיש בזה:
ועל מה שהקשה בפירש"י. דבמס' ב"ב דף כ' ע"ב כתב דמלח סדומית היא עבה וקשה ובמס' ביצה דף ל"ט ע"א פירש"י סדומית היא דקה מאוד. הנה האמת יורה דרכו שהוא טעות המדפיסים ורש"י לא נרשם במקומו ורש"י מציין על מלח איסתרוקנית שהיא עבה וקשה. ובש"ס שלי מחקתי מלח סדומית וכתבתי איסתרוקנית בדברי רש"י. אמנם גם בגמרא צריכין אנו להגיה דלפי המסקנא במס' ב"ב דקורה מעמיד את המלח אפילו מלח אסתרוקנית ג"כ הוא טעות הדפוס וצריך להיות במקום אסתרוקנית סדומית ואף שקשה למחוק ולהגיה בספרים מכל מקום זה הוא טעות דמוכח. דברי ידידו:
הק' שמואל סג"ל לנדא
שלישית על ענין הנ"ל
אחר זה ראה כבוד מחותני ידידי הרב הגדול החריף ובקי מוה' משה פישר בן הגאון מוה' מאיר פישלס זצ"ל המשא ומתן של הלכה הנ"ל אשר יש לי עם הרב הגדול מוה' איסרל הנ"ל וגם ראה הסתירה אשר הקשיתי על פסקי הרמב"ם הנ"ל. ואחר איזה שבועות בא אלי הרב הגדול הנ"ל ואמר לי שנראה לו ליישב שדברי הרמב"ם אינם סותרים זא"ז. והוא ע"פ מה שנדפס בטור א"ח דפוס דיהרנפורט בהגהת הגאון מהר"ל חנליש ליישב דברי הטור בסי' תנ"ה שכתב הרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח ואין טעם ברור לאסרו. ורבים ראו כן תמהו לפמ"ש הטור לקמן סי' תס"ב דמלח הוי מי פירות א"כ פשיטא דאסור דהוה מ"פ ומים. וע"ז מתרץ מהרל"ח דכל שאין המלח עם מים הוי כמ"פ אבל אם נתערב במים חוזר להיות מים ממש לכן כתב הטור שאין טעם ברור לאסור מליתן מלח בפת ע"ש. ולפ"ז אמר הרב הגדול מוה' משה הנ"ל דדברי הרמב"ם אינן סותרין דמ"ש לענין הכשר דהוי מלח מ"פ הואיל ומיירי במלח בלא תערובות מים אז דין מי פירות יש לו משא"כ לענין להעלות את המקוה להשלים לשיעור מקוה ע"כ המלח נתערב במים שבמקוה ואז שפיר דינו כמים כסברת מהרל"ח הנ"ל:
והנה דברים האלה נוחים וראוים למי שאמרן אבל השבתי להרב מהר"ם הנ"ל דמלבד שאין דעתי נוחה בסברת מהרל"ח דלא מצינו שדבר שנתערב יתהפך למה שנתערב ואף שבכל מקום המיעוט בטל ברוב היינו הואיל ואינו נרגש מחמת מיעוטו אבל לא לומר שנתהפך במהותו וטבעו. ואין לדמות זה למ"ש הרא"ש בתשובה כלל כ"ד בשם הר"ר יונה באיסור שנתערב בדבש שמותר דדרך הדבש להפך מה שבתוכו לדבש. הכונה לענין איסור שנתהפך ואינו נרגש כלל ונעשה בטעם ובמראה כמו דבש אבל מצד פעולת ומהות הדבר לא שמענו מעולם ואף גם זאת רבים חולקים על סברת הר"ר יונה ועיין במג"א סי' רט"ז סק"ג ובחק יעקב סי' תס"ז ס"ק ט"ז. לכן דברי מהרל"ח הנ"ל בטלים ואין להעמיד זה בכוונת הטור דאיך יכתוב הטור דאין ברור לאסור ליתן מלח בפת בפסח מכח סברא קלושה זו. ומעתה בהתרועע היסוד נפל הבנין:
ועוד אני אומר הוכחה נגד סברת מהרל"ח דהא הרא"ש בפ' תינוקת בהל' מקואות מביא שלג וברד וכפור וגליד ומלח מעלין את המקוה ומסיים שם אע"פ שהן שאובין דלא שייך פיסול שאובין אלא במים ואפילו עשה כל המקוה מאלו והביאו לתוך המקוה בכלי כשר עכ"ל. הרי דסתם וכתב על כל אלו שהזכיר מקודם ואף מלח בכלל שאם עשה כל המקוה ממלח כשר, הרי אף שאין בו תערובת מים דינו כמים לענין מקוה והוא דלא כסברת מהרל"ח הנ"ל. ומעתה ממילא נשאר הסתירה הנ"ל מדין מקוה לדין הכשר (ודע דבקיצור פסקי הרא"ש סוף מס' נדה בהל' מקואות סימן י"ח כתב הברד השלג וכפור וטיט הנדוק מותר להניחם בכלי ולעשות מהם מקוה והשמיט מלח. הנה אין מזה סתירה לדברי דידוע דקיצור פסקי הרא"ש חברו בנו רבינו יעקב בעל הטורים והטור אזיל לשטתו דפוסק בא"ח סימן תס"ב דמלח אינו מחמיץ דהוה מי פירות ולכך השמיט מלח כמ"ש לעיל בתשובה ודוק). ואף דיש לומר דלהרמב"ם דכתב בפ"ז ממקואות הל' ג' אם עשה כל המקוה משלג כשר ולא הזכיר שאר דברים דס"ל להרמב"ם סברת מהרל"ח הנ"ל. אמנם הוא דוחק דהרי גם כפור וברד וגליד וטיט הנדוק לא הזכיר הרמב"ם ובאלו לא שייך סברת מהרל"ח הנ"ל וע"כ צריכין לומר דאיכא טעם אחר על מה שלא הביא הרמב"ם הדין דאם עשה מקוה מכל אלו והיינו כמ"ש הכ"מ שם מדלא הזכיר במשנה כי אם שלג במעשה דאנשי מידבא:
ואני לעצמי נ"ל דלהכי נקט הרמב"ם דאם עשה כל המקוה משלג והשמיט אינך משום דמצינו פלוגתא בפוסקים בכונת הרמב"ם שכתב בשלג דאם הניחו בעוקא וריסקו ועשה ממנו מקוה כשר דהב"י בי"ד סימן ר"א מפרש ריסקו היינו שמעך חללו. אמנם השפתי כהן שם ס"ק ע"א מפרש דהאי ריסקו היינו עד שנעשה מים ע"ש בשפתי כהן. והנה השלג הוא בטבע רך ושייך בו טבילה אף שלא נמס למים משא"כ בכפור וברד וגליד ומלח שהוא קשה וכל זמן שלא נמס ונעשה מים לא שייך בו טבילה שהם נגובים ויבשים. ומעתה אני אומר דלדעת הב"י נקט הרמב"ם דוקא שלג דיכול לטבול בו כמו שהוא קודם שנמס למים אבל באינך בכפיר וברד וגליד ומלח אי אפשר לטבול בהן כמו שהן עד שנמס ונעשה מים וזה לא צריך הרמב"ם לאשמעינן דממילא נלמד שאין שאיבה פוסל בהם ויכול לטבול בהם אם הם כמים הנגרים. ולדעת הש"ך ג"כ יש לומר דהרמב"ם נקט שלג לרבותא דאפילו שלג שהוא רך בטבע ודומה למים אפ"ה אין לטבול בו עד שנתרסק ונעשה מים ממש אבל באינך בברד וכפור וגליד ומלח לא צריך לאשמעינן דממילא נשמע דכל זמן שלא נתרסקו הם קשים ויבשים ולא שייך טבילה ואם נתרסקו ונעשו מים לא גרעו משלג. דברי הטרוד:
הק' שמואל סג"ל לנדא