נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קמח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמח
[עריכה]ב"ה פראג ב' טו"ב שבט תק"נ לפ"ק.
תשובה
שלום לכבוד האלוף והתורני מוהר"ר משה י"צ:
מכתבו מן ד' דנא הגיעני יום ה' העבר ואשר שאל באחד שנשא בת אחיו ומתה אשתו ואח"כ מת אחיו בלי זרע מה דינה של האלמנה אם צריכה חליצה מחתנה וכתב שזה תליא בפלוגתא דקדמאי של הרמב"ם בפ"ב מא"ב הל' ח' ותוס' ביבמות דף צ"ד ע"ב שחמותו לאחר מיתה אפי' לר"ע לא אימעט רק משריפה אבל עדיין היא בלאו וכרת א"כ היא בכלל עריות ופטורה מן החליצה אבל לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א וסייעתם דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה לא בלאו ולא בכרת רק באיסורא דארור שוכב עם חותנתו א"כ צריכה חליצה. יפה כוון בזה והנני מעתיק לו מ"ש בגליון הב"ש זה שנים רבות בסי' ט"ו סעיף ט"ו לשון המחבר אם אשתו ואמה וכו' וכתבתי על הגליון תמהני מאד על הראשונים ועל האחרונים שלא הרגישו כלל לחלק שהרי חמותו לאחר מיתת אשתו לדעת הרמב"ן והרשב"א אינה לא במיתה ולא בכרת ולא בלאו רק בארור שוכב עם חותנתו ועיין בנ"ב שלי חלק אהע"ז סי' כ"ו וא"כ אם קידש תמותו אחר מיתת אשתו צריכה גט לדעתם. ואמנם בבת אשתו אחר מיתת אשתו יש לי אריכות דברים והגליון קצר מהכיל. ובכנה"ג הרגיש בחמותו לאחר מיתת אשתו בסי' קע"ג לענין חליצה וכאן שתק עכ"ל בגליון שם, ועתה יראה מעלתו שכוון לדעת הכנה"ג:
ואמנם עתה נתתי לבי אולי אוכל למצוא זכות על הראשונים הטור ובעלי הש"ע ששתקו ולא הזכירו כלל לא לענין קידושין שאם קידש חמותו לאחר מיתה שתהא צריכה גט ולא לענין חליצה שאם נפלה לפני חתנה לאחר מיתת בתה שצריכה חליצה. ואמרתי דאפשר דא"צ גט ולא חליצה דהרי זהו פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דלר"י חמותו תמיד בשריפה ואפילו אחר מיתת אשתו כמבואר ביבמות דף צ"ד ע"ב ובסנהדרין דף ע"ו ע"ב ובזה גופא אם הלכה כר"י או כר"ע הוא מחלוקת הראשונים דרבינו חננאל פסק כר"י והביאו הרא"ש בסוף פרק נושאין על האנוסה וז"ל הרא"ש שם ואסור בחמותו דקיי"ל כר"י דחמותו לאחר מיתה בשריפה ולא קלש איסורא וגזרו בגרים כך פסק ר"ח ויש פוסקים כר"ע וכו' והטור ביו"ד סימן רס"ט הביא מתחלה דעת ר"ח בסתם וז"ל הטור ואסור בחמותו שאם נתגייר ואשתו עמו אסור בחמותו ואפי' לאחר מיתת אשתו וגם בזה כתב א"א הרא"ש ויש מתירין וכו' וכ"כ הש"ך סק"י שדעת הטור נוטה להחמיר יעו"ש. ואמנם הרמב"ם ודאי פוסק כר"ע כמבואר בדבריו פ"ב מא"ב וא"כ יש לנו ספק ספיקא להתירה בלא גט אם קידשה חתנה וכן להתיר בלא חליצה אם נפלה לפני חתנה שמא הלכה כר"ח שפסק כר"י וא"כ היא אפי' בשריפה ואת"ל הלכה כר"ע וכמו שפסק הרמב"ם אכתי שמא גם בזה הלכה כהרמב"ם דגם לר"ע לא אימעט אלא משריפה אבל מכרת לא אימעט וא"כ אכתי היא מח"כ ולא תפסי בה קידושין ואינה בת חליצה ויבום ולכך לא חילקו הטור ובעלי הש"ע לא בסימן ט"ו ולא בסימן קע"ב בין אשתו בחיים או כבר מתה וביו"ד סי' רכ"ט ס"ו שפסק דאם מתה אשתו מותר לישא אמה דלא גזרו אלא בחייה לאו משום שהחליט כר"ע דאף אם מספקא ליה כיון שהוא גזירה דרבנן פסק להקל אבל לעולם מדי ספיקא לא נפיק וא"כ בס"ס יש להקל:
ועוד נלע"ד היתר יותר ברור שאין כאן שום ספק ובודאי לא תפסי בה קידושין וגם אינה צריכה חליצה דהני תרי דינים דהיינו למימר דבזה הלכה כרמב"ם שפסק כר"ע ולמימר דבפירוש דעת ר"ע הלכה כהחולקים על הרמב"ם וס"ל דלר"ע אפי' לאו וכרת אין בה רק איסור דארור שוכב עם חותנתו הוא תרתי דסתרי אהדדי ואי הא לא קיימא הא. והוא ע"פ מה ששמעתי מכבוד הרב הגדול מוהר"ר מיכאל בכרך דמו"ש דקהלתנו ליישב דברי ר"ח שכתב דקיי"ל כר"י דחמותו לאחר מיתה בשריפה דלכאורה תמוה איך קיי"ל כר"י אדרבה הלכה רווחת שהלכה כר"ע מחבירו ואמר הרב הנ"ל עפ"י סוגיא דקידושין דף ס"ח ע"א דיליף חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין מדכתיב כי תהיין לאיש וכו' והאחת שנואה וגו' וקאמר כי תהיין וקאמר שם ורבנן אדמוקמי בח"ל נוקמי בח"ע הני ח"ע במאי נינהו וכו' וקשה דלמא האי שנואה היינו חמותו לאחר מיתה שאינה רק באיסור ארור שוכב עם חותנתו ומנ"ל לרבנן למילף דתפסי קידושין בח"ל אלא ע"כ רבנן כר"י סבירא להו וא"כ אנן דקיי"ל דקידושין תופסין בח"ל ע"כ קיי"ל כר"י ע"כ דברי הרב מו"ה מיכאל הנ"ל: והנה כ"ז הוא להני דס"ל דלר"ע אפי' לאו וכרת ליכא אבל לדעת הרמב"ם דלר"ע לא אימעט רק משריפה אבל לאו וכרת איכא קושיית הרב ר"מ מעיקרא ליתא, ומעתה עכ"פ מוכח דאם לר"ע ליכא רק איסור ארור שוכב עם חותנתו ע"כ לית הלכתא כר"ע וא"כ א"א לצרף יחד תרתי דסתרי אהדדי למימר כפירוש הרמב"ן ורש"י והרשב"א דליכא כרת לר"ע ולמימר הלכתא כר"ע וע"כ לדינא אין קידושין תופסין בחמותו לאחר מיתה וגם אינה צריכה חליצה. אלא דתיוהא חזינא בהוכחה זו כי מצאתי להרשב"א בחידושיו ליבמות דף צ"ח ע"ב שאחז החבל בתרין ראשין שפירש דברי ר"ע שמיעט חמותו לאחר מיתה אפילו מלאו וכרת ואין בה רק איסור ארור שוכב עם חותנתו וכתב והה"ד לאם חמותו ואם חמיו וכולהו בכלל חותנתו הן ובכולהו שריפה וכרת ליכא הלכך קדושין תופסין בהן וכו' יעו"ש בדבריו. הרי שהחליט להלכה דקידושין תופסין בחמותו לאחר מיתה:
ונתתי אל לבי שבשעה שהקשה לי הרב מו"ה מיכאל קושיא הנ"ל כתבתי יישוב על קושייתו וחפשתי בניירות ומצאתי וזה לשוני ונראה ע"פ מה שאמרו במס' ב"ב דף קי"א ע"ב דאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם דכתיב אשר ימצא לו ולא לה ואימא ה"מ וכו' אמר רנב"י אמר קרא ראשית אונו ולא אונה וכו' ואכתי וכו' אלא אמר רבא אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא משפט הבכורה לאשה. תוס' ד"ה לו משפט הבכורה השתא לא שייך למפרך אפי' בלא הנך קראי דלעיל ואימא ה"מ וכו' וקרא דלעיל אתי לדרשי אחריתי עכ"ל התוספות. והנה לא ביארו לנו התוס' מאי נינהו הני דרשי אחריתי והנה מאשר ימצא לו דרשו בבכורות דף נ"ב ע"א שאין הבכור נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק אבל מאונו לא מצאתי בגמרא שום דרשה אחריתא. ופקחתי עיני וראיתי להרמב"ם בפירוש המשנה במס' בכורות ר"פ יש בכור לנחלה הולד הראשון הנולד לאדם מיהודית ואין אנו מקפידים אם ילדה אמו לפניו או לא ילדה שנאמר ראשית אונו וכן הוא בחבורו פ"ב מהל' נחלות הלכה ט'. ומעתה למדנו מה הוא הדרשה דדרשינן מאונו היינו שלא תאמר דאינו בכור לנחלה עד שיהיה בכור מאב ומאם קמ"ל קרא אונו שעיקר הדבר שיהיה אונו וא"צ להיות גם אונה. ולפ"ז א"א לאוקמי דהך שנואה דכתיב בקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים דהיינו חמותו לאחר מיתת אשתו דא"כ כאן דכתיב והיה הבן הבכור לשניאה ידעינן שאיננו בכור רק לאביו ולא לאמו שהרי אמו כבר היה לה בת שהיתה נשואה לחתנה הזה שנשאת עתה לו אחר מיתת בתה והרי כתיב כי את הבכור יכיר וכו' וידעינן שבכור לאב לחוד מספיק ליטול פי שנים ולמה הוצרך למכתב אונו ומדאיצטרך אונו ש"מ דקרא לא איירי בחמותו ושפיר הוכיחו רבנן דקידושין תופסין בח"ל:
ואמנם רבינו הגדול הרמב"ם פסק דגם דורות שלמטה מאשתו דהיינו בת אשתו ובת בנה ובת בתה הם כדורות שלמעלה דהיינו חמותו אם חמותו ואם חמיו וכלם דוקא בחיי אשתו הם בשריפה וא"כ הדק"ל דהא איכא לאוקמי קרא דכי תהיין דהשנואה היינו בת אשתו אחר מיתת אשתו ומנ"ל לרבנן למילף מזה דקידושין תופסין בח"ל. ואמנם הרמב"ם לשיטתו דאפי' לר"ע לא אימעט אלא משריפה אבל לאו וכרת איכא והרמב"ן והרשב"א לשיטתייהו דהם סוברים דדוקא בדורות שלמעלה מאשתו פליגי ר"י ור"ע אבל בדורות שלמטה לכ"ע הם בשרפה ולכן שפיר פירשו בדברי ר"ע דאפי' מלאו וכרת אימעטו דורות שלמעלה ואפ"ה פסקו כר"ע בזה. והנה עכשיו שתירצנו קושיית הרב ר"מ נר"ו צריכין אנו ליישב דעת ר"ח מדוע קאמר דקיי"ל כר' ישמעאל. ונראה דר"ח ס"ל בהאי דדורות שלמטה כרמב"ם דדינם כדורות שלמעלה וס"ל כרשב"א ורמב"ן דלר"ע אפי' לאו וכרת ליכא רק איסורא דארור וא"כ ממילא מצינן לאוקמי קרא דכי תהיין בבת אשתו לאחר מיתת אשתו וא"א למילף מיניה דקידושין תופסין בח"ל א"ו דקיי"ל כר"י דכולהו הם בשריפה אפי' לאחר מיתה וא"א לאוקמי שנואה דקרא רק בח"ל. והיה מקום אתי לפרש דברי ר"ח דקיי"ל כר"י דחמותו לאחר מיתה בשריפה ונדקדק ג"כ בדברי הרא"ש שכתב ויש פוסקים כר"ע ואליבא דרבא דלכאורה מה שאמר אליבא דרבא פשיטא דכל מה שנחלקו אביי ורבא חוץ מיע"ל קג"ם שהלכה כרבא:
ועלה בדעתי ע"פ מ"ש מהרי"ק בתשובה שורש קס"ה דכל הכללות שנאמר בש"ס הלכה כפלוני וכו' הן בתנאים והן באמוראים לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימי האמוראים אבל בדברים שאינם נהוגים בימיהם לא נכללו בזה והביאו התוי"ט במס' כלים פ"ג משנה ב' יע"ש. ולפ"ז אני אומר דאם נפרש דברי ר"ע כפירוש הרמב"ן והרשב"א ורש"י דלר"ע אפי' לאו וכרת ליכא בחמותו לאחר מיתה א"כ שייכא פלוגתא דר"י ור"ע גם בימי האמוראים לענין אם קידושין תופסין וכן לענין חליצה. ואף דלר"ע אליבא דר' ישבב אפילו חייבי עשה לא תפסי קידושין מ"מ יש נ"מ בפלוגתייהו גם לדידן דקיי"ל קידושין תופסין בח"ל ובחייבי עשה אבל לפירוש הרמב"ם והתוס' דגם לר"ע חייב כרת ולא נחלקו ר"י ור"ע אלא לענין חיוב שריפה א"כ אין שייכות לפלוגתייהו בימי האמוראים שכבר בטלו סנהדרין ולא דנו דיני נפשות, ולפ"ז אין כאן ענין להכלל שאמרו הלכה כר"ע מחבירו וכן להכלל שאמרו הלכה כרבא וא"כ יש לנו לומר כר' ישמעאל מטעם ספק שמא הלכה כאביי דלא נחלק כלל ר"ע על ר"י ורק משמעות דורשין איכא בינייהו וא"כ חמותו אליבא דכ"ע בשריפה ואת"ל כרבא דחמותו לאחר מיתה איכא בינייהו אכתי שמא הלכה כר"י וכיון שיש ס"ס לחייב חמותו בשריפה הכי קיי"ל ובזה נחלקו ר"ח עם היש פוסקים שר"ח מפרש דברי ר"ע כהרמב"ם ותוס' וא"כ אין למיזל כאן בתר הכללים שקבעו הלכה כפלוני וממילא קיי"ל דחמותו בשריפה והיש אומרים ס"ל כפירוש רש"י ורמב"ן ורשב"א דלר"ע אפילו לאו וכרת ליכא וא"כ פלוגתייהו שייך גם בזמן הזה ואזלי בתר כללי הש"ס וממילא הלכה כר"ע נגד ר"י והלכה כרבא נגד אביי והיינו דסיים הרא"ש ויש פוסקים כר"ע ואליבא דרבא. זה עלה ברעיוני אבל הדרנא בי שהרי אפי' לפירוש הרמב"ם והתוס' אכתי יש נ"מ בפלוגתא דר"י ור"ע גם בזה"ז אם גם מותר בחמותו כמפורש ביבמות דף צ"ח ע"ב ולכן מחוורתא כמ"ש דר"ח ס"ל בדורות שלמטה כהרמב"ם ובפירוש דברי ר"ע כרמב"ן ורשב"א:
והרב המופלג מוהר"ר יודא אויש יישב דברי ר"ח ע"פ מ"ש הכ"מ בפרק י"ח מהל' כלים הלכה י"ב דהרמב"ם פסק שם כר"י וכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דר"י הוא רבו דר"ע יע"ש בכ"מ. ואני תמה ואיך נעלם מהרב הכ"מ שהרמב"ם בשאר מקומות הרבה פסק כר"ע נגד ר' ישמעאל וכאן בחמותו פסק כר"ע וכן בג' פלוגתות שנחלקו בריש סוטה, לה יטמא, ולעולם בהם תעבודו, וקנא את אשתו, בכלם פסק כר"ע וכן עוד בשאר מקומות. ועוד אני תמה על הכ"מ איך יכול לומר שר"ע היה תלמידו של ר"י והרי ר"ע קראו בשמו במס' סנהדרין דף נ"א ע"ב שאמר לו ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש וא"כ אין מקום כלל לדברי הכ"מ. אבל מה שפסק הרמב"ם שם דלא כר"ע הוא ע"פ מ"ש בשם מהרי"ק דבדבר שאינו נוהג בימי האמוראים לא נאמרו כללי פסקי הלכות שבש"ס:
ואשובה לדבריי הראשונים להתיר האשה בלא חליצה מטעם ס"ס שמא הלכה כר"ע שהיא מחייבי כריתות אפי' לר"ע ואת"ל הלכה כרמב"ן ורשב"א דלר"ע אפילו כרת ליכא אכתי שמא הלכה כר"י וכפסק של רבינו חננאל. ואמנם לדעתי אלמלא מוראו של ר"ח הייתי אומר שמוכח מסוגיית הגמרא דהלכה כר"ע, דבאמת קשה לי על אביי ורבא שנדחקו בהך פלוגתא דר"י ור"ע דאביי אמר משמעות דורשין א"ב ורבא אמר חמותו לאחר מיתה א"ב כמבואר ביבמות דף צ"ד ע"ב ובסנהדרין דף ע"ו ע"ב, ואלמלא דברי אביי ורבא הייתי אומר אוקימתא רויחא לפרש פלוגתתם דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי שם ביבמות דף צ"ה ע"א דר"י סובר דב"ש וב"ה תרוייהו ס"ל דבא על חמותו פוסל את אשתו עליו ור' יוסי סבר דב"ה סברי שאינו פוסל אשתו עליו וקאמר התם מ"ט דר"י דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן וכי כל הבית כלו בשריפה אם אינו ענין לשריפה תנהו ענין לאיסורא וא"כ איכא למימר דר' ישמעאל דאמר אותו ואת אחת מהן סבר כר' יוסי שאינו פוסל אשתו עליו ור"ע דאמר אותו ואת שתיהן סובר כר' יהודה דפוסל אשתו עליו אלא ודאי משום דבפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי אמר שמואל אין הלכה כר"י ולא רצו אביי ורבא לאוקמי לר"ע דלא כהלכתא דקיי"ל הלכה כר"ע. ואמנם מה אעשה ורבינו חננאל אמר שהלכה כר"י ודי במה שהוא אמרו להחמיר ולאסור הגר בחמותו אבל ליקח זה להקל קשה בעיני. ולכן נראה שאשה זו צריכה חליצה מחתנה ובפרט שאין כאן מקום עיגון:
ואשר שאל עוד ביבמה שלא ידעה שמת בעלה ובא עליה היבם והיא סברה שזה בעלה אם היא קנויה לו. ומה שהביאו להסתפק בזה משום דאי אמרת שהיא קנויה לו קשיין ליה דברי התוי"ט בריש פרק הבע"י שכתב דבאשה לא משכחת שוגגת אלא במתכוונת לשם זנות דהרי לא משכחת לה אופן אחד רק או לשם מצוה או לשם זנות ומזה היה קשה למעלתו הרי משכחת כסבורה שהיא בעלה שלא נתכוונה לזנות ואעפ"כ לא נתכוונה לשם מצות ייבום אלא ודאי שזה באמת קנאה, זהו שאלתו. אבל באמת אין כאן מקום ספק דהכל בכלל שוגג ופשיטא שקנה אבל גוף האופן הזה הוא מציאות זר ורחוק דממ"נ אם מת בביתו איך לא ידעה אשתו ממיתתו ואם היה חוץ לביתו ומת שם איך היתה האשה סבורה בשעת ביאה שזה בעלה ולא משכחת לה כי אם שהיה חוץ לביתו ואשתו היתה סבורה שיבוא הלילה לביתו והוא מת במקום שהוא ובלילה בא היבם אצלה וכסבורה שהוא בעלה וקשה לפרש המשנה על אופן זר כזה ולכן כתב התוי"ט דבאשה לא משכחת רק במתכוונת לזנות. ואמנם זאת ידע שאף שהיבם קונה ליבמתו אפי' בלי כוונה למצות ייבום אבל עכ"פ צריכים להיות שני עדים שם כי בלי עדים אינה קנויה כשם שהאשה אינה מתקדשת לבעלה בלא עדים כך יבמה אינה נקנית ליבם בלא עדים. ודבר זה מבואר במשנה למלך בפ"ב מהל' יבום ומתחלה נסתפק בזה ולבסוף מביא בשם שה"ג שצריך עדים. והשער המלך הביא ראיה ברורה לזה מדברי התוס' בקידושין דף י"ב ע"ב בד"ה משום פריצותא וכו' שכתבו והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא ובמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה וכו' וכוונתם אפי' מקדש תחלה בפני עדים אכתי צריך עדים בשעת ביאה או עדי ביאה או עדי יחוד, ודבריו נכונים מאד. ומעתה ידע דבשלמא יבום שנעשה מדעת שניהם על דעת מצות יבום או אפי' על דעת זנות שלא ידעו כלל ממיתת הבעל ונתייחדו בפני עדים ע"ד זנות שייך לומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אבל באופן שאלתו שהיא סבורה שהוא בעלה לא שייך לומר שעדי יחוד הן עדי ביאה דהרי איכא למיחש שמא כשהרגישה שאינה בעלה לא נבעלה לו וא"כ צריך עדי ביאה ממש ואם לא היו שם עדי ביאה ממש צריכה חליצה בודאי ולפי דברי השה"ג שהביא המ"ל משמע שצריכה גם גט:
ומדי עסקי בזה הגיע לאזני קושיא אחת על דברי המ"ל שצריך עדים ביבמה ליבם דלפ"ז קשה בסוגיא דיבמות דף נ"ח ע"א דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעליא היא וכו', ולפי דברי המ"ל א"כ משכחת לה שבא עליה יבם בלא עדים וממילא לא נקנית לו ואכתי שומרת יבם היא ולכאורה קושיא חמורה היא ומתחלה עלה על דעתי שאם הדין הוא שאין היבמה נקנית לו בלא עדים א"כ אם בא עליה בלא עדים לא עשה מצות יבום בביאה זו כלל ונמצא בעל אשת אח שלא במקום מצוה ואין היבם מנוקה מעון ואיך ישקנה מי סוטה. ואמנם הדרנא בי דלפי סברא זו קשיין דברי התוס' שם עמוד ב' בד"ה דהא אמר וכו' ובנפל מן הגג ונתקע או בנתכוון להטיח בכותל ליכא לאוקמי וכו', ולפמ"ש איך אפשר לאוקמי בהכי דכיון דלא קנה בביאה זו א"כ פגע באשת אח שלא במקום מצוה ולומר כיון שלא כוון לשום ביאה לא עשה שום עבירה ואפי' שוגג לא מיחשב דזה דוחק. ולכן נראה דכשם שצריך עדי קינוי ועדי סתירה בהשקאת סוטה וגזירת הכתוב הוא ובלי עדים אף שהיה הקינוי בעדים והסתירה בלא עדים והבעל ראה הסתירה שבודאי אסורה לו ואעפ"כ אין משקין אותה מים המאררים ואף שהיו שניהם מודים אפ"ה גזה"כ הוא שצריך עדים ועיין ברמב"ם פ"א הל' ח' והל' ט' ה"נ כיון שבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל אין משקין אותה עד שיהיו עדים שקדמה שכיבת בעל אלא שבאשתו הנשואה הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ומיחשב כאילו יש עדים בדבר אבל בארוסה או בשומרת יבם לפי מה דמוקי לה שבא ארוס עליה בבית אביה או יבם בבית חמיה צריך עדים על הדבר או עדי ביאה או עדי יחוד וא"כ שפיר קמתמה בגמרא שומרת יבם קרית לה אשתו מעליא היא. ולדינא אני מסופק אפילו בנשואה אם הוא תוך שלשים יום לנישואין אפשר דבעינן עדי יחוד או עדי ביאה על בעילת הבעל:
ואשר שאל עוד במה שמבואר בחו"מ סי' קי"א ס"ז שבע"ח מוקדם שבא לגבות ויש שם עוד בע"ח מאוחר ואין ללוה נכסים כדי פריעת שניהן אין מורידין להמוקדם לנכסי לוה עד שישבע, אם יש חילוק בזה בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דשמא אם המאוחר הוא ע"פ אין המוקדם צריך לישבע. הנה הדבר פשוט שאין שום חילוק כיון שהלוה מודה לבע"ח המאוחר שהוא חייב לו נמצא שהמוקדם מפסידו שאלמלא הוא היה המאוחר גובה וכיון שמפסידו דינו של המוקדם כאילו בא לגבות ממשעבדי שאינו גובה אלא בשבועה ותדע שהרי גם אם המאוחר יש לו שטר אכתי ניחוש שמא נפרע השטר והרי המוקדם צריך לישבע נגד המאוחר אף שהמאוחר לא נשבע על שטרו כמבואר בסי' פ"ב סעיף ב' וא"כ הה"ד אם המאוחר הוא חוב בעל פה, ולרוב הטרדה אקצר. דברי הטרוד וכותב בחפזון: