נודע ביהודה (קמא)/חושן משפט/כג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כג
[עריכה]תשובה ארי נעשה שואל, והוא חכם כיקותיאל. ובו יברך ישראל, ה"ה כבוד אהובי, מחותני ידידי וחביבי, הרב הגדול בשם טוב. המופלא ומופלג בתורה ובחכמה, ופניו כפני חמה, החכם השלם במעלות ומדות כבוד מו"ה ליב איגר נר"ו, בהלברשטאט:
מכתבו מן עש"ק העבר קבלתי היום, ואשר שאל בדבר המנוח הקצין כהר"ר מיכל אשר דירתו בעיר מאגדיבורג ובשנת תק"ל בא לקהלתם ק"ק הלברשטאט וביקש מקפ"ו להיות גם הוא אחד מבני קהלתם ונתפשר עמהם ונתחייב בשטר לתת ערך מן שבעה עשר אלפים ר"ט על משך עשר שנים והתנה שלא יהיה תוך הזמן זקוק לשיקול דעת השמאים רק דבר זה יהיה קצוב עד כלות עשר שנים לא להוסיף ולא לגרוע. ובחג השבועות העבר הקצין הנ"ל שבק חיים לישראל ולרבנן. ושם בקהלתם מנהג ותיקון הקדמונים שאם נעדר אחד מנותני מס ח"ו אף שההעדר הוא בתחלת עשיית הערך מחויבים יורשיו לשלם כל ערכו עד תום שנתים שהוא זמן הערך כי כן מנהגם לעשות ערך חדש בכל שנתים ותמיד הערך הוא משנתים לשנתים. ועתה טוענים בני קהלתו עשר שנים לר' מיכל הוא כמו שנתים לאחרים כיון שהוא נתפשר על עשר שנים ושלא יהיה רשות לשמאים בכל זמן הנ"ל להעריכו כלל תוך הזמן ודי שנתרצו לו להיות לו בזה יתר שאת שלא יהיה ידי השמאים שולטים עליו בתוך הזמן אבל לא לגרוע משאר בני הקהלה וכשם ששאר בני הקהלה לפי הזמן שלהם החיוב על היורשים אפי' מת תוך הזמן גם על ר' מיכל חל החיוב על הזמן שלו שהוא עשר שנים אף אם ימות תוך הזמן החיוב על היורשים. זה טענת הקהל:
והיורשים טוענים אחר שלא נאמר בשטר ההוא עליו ועל י"א כנהוג לכתוב בשטרות הוא ראיה שלא היה החיוב רק על ר' מיכל בעצמו ולא נתכוין לחייב את י"א ואף שנתחייב על עשר שנים לטובתו נתכוין שלא יהיה מוכנע תוך הזמן להשמאים להעריכו לפי דרכם אבל לא לגריעותא דיורשין לחייב אותם אם ימות תוך הזמן. ובני הקהלה אומרים מה שלא נאמר בשטר על י"א הוא משום דסתמו כפירושו ומסתמא הוא כשאר בני ערך שחל החיוב על היורשים לפי ערך זמן שלהם שהוא שנתים כן הוא לפי ערך זמנו שהוא עשר שנים, ע"כ דברי הטענות שבין שני הצדדים. ורומע"ל הרחיב הדיבור להראות עוצם בקיאותו והראה מכמה מקומות בפוסקים שאף שלא נאמר בחיוב על י"א אפ"ה ממילא חל החיוב גם על י"א. מהא דח"מ סימן ס' דאפי' במתחייב לזונו על שולחנו ומת חייבים היורשים לזונו דעל שולחנו לא לאפוקי היורשים הוא וכן מהא דאה"ע סי' קי"ד בנשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ומת הבת מוציאה מזונות מן היורשים ואפי' בלא קנין שאינה גובה מלקוחות גובה מהיורשים דמלוה ע"פ אם הוא תוך זמן גובה מיורשים. וגם בנדון זה תוך זמנו הוא וגובים הקהל מהיורשים:
והנה בודאי בזה דבר ה' אמת בפיו שכל מה שנתחייב אדם אף שלא אמר בפירוש על י"א ולא כתב כן בשטר מ"מ החיוב ממילא חל על יורשיו שהנכסים שלו נשתעבדו וכל מה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות ועל י"א הוא רק שופרי דשטרי אבל אפי' לא נכתב חל ממילא. אבל כל זה בדבר שנתחייב אבל בדבר זה שהותנה בין ר"מ הנ"ל ובין בני קהלתו יש בו זכות וחוב לכל אחד מהצדדים שהרי נאמר בשטר שכל עשר שנים יתן ערך זה לא להוסיף ולא לגרוע. והנה לא להוסיף הוא זכות לר' מיכל וחוב להקהלה, ושלא לגרוע הוא חוב לר' מיכל וזכות לבני הקהלה. והנה אם היו היורשים ג"כ מוחזקין בקהלתם באופן שגם הם היו מחויבים לפרוע מס בקהלתם הלא כאשר מת ר' מיכל הנ"ל היה נפסק זכות זה מהיורשים והיה הברירה ביד הקהל להעריכם על ירושתם לפי ערך הירושה סך גדול ועצום אם היה העזבון עולה לסך ההוא ולא היה יכולת ביד היורשים לומר כבר נתפשרתם עם אבינו לזמן עשר שנים על שבעה עשר אלף ר"ט כי היו יכולין הקהל לומר עם אביכם נתפשרנו ולא עמכם, והוא מפורש בריטב"א והובא בב"י סי' קס"ג מחו' סי"ב וז"ל כתב הריטב"א בריש פרק הנושא אהא דאמר בירושלמי גבי פוסק לזון את אשתו מתה כבר מתה, מורו הרשב"א היה למד מהירושלמי הזה שאם הסכימו הציבור עם אדם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם אם מת בינתיים חייבים יורשים לפרוע מס על אותן נכסים ומורי הרב חלק בזה דשאני התם שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכר ונפטרו נכסים ממס לכל אותן זמן עכ"ל:
וא"כ לדעת הרשב"א פשיטא שהיו היורשים חייבים לעמוד לפני שמאים ולהוסיף עליהם לפי ראות עיני השמאים. ואף שהריטב"א מביא דעת מורו הרב החולק הרי הסמ"ע בס"ק ל"ט סתם רק דעה ראשונה וכמו כן רמ"א בד"מ סוף סעיף ט' הביא בשם מהר"ם מריזבורג דאם נתנו רשות לאחד להפרד מן המס ומת אין יורשיו יכולין להפרד דלדידיה הרשוהו ולא ליורשיו והביאו הסמ"ע בס"ק הנ"ל, הרי שכולם תפסו דעת הרשב"א שהביא הריטב"א עיקר. וא"כ גם בנדון דידן היו הקהל יכולין לכוף את יורשיו ליתן לפי הערכת השמאים חדשים אף תוך עשר שנים, ולא עוד אלא שנראה לפענ"ד דבזה גם מורו של הריטב"א מודה דבשלמא שם במה דאיירי הריטב"א באדם שפטרו אותו ממסים על זמן קצוב ואף גם זה לא בחנם כי אם בשביל טובה שעשה להם או שבא לגור אצלם והיינו שהם בקשוהו שידור אצלם ומיחשב זה טובה שמלא רצונם או בשביל הנאה אחרת שעשה להם פטרוהו על זמן קצוב זה לא מקרי פטור רק שקבלת טובה זו הוא אצלם פרעון המס המגיע עליו לזמן ההוא ולכך כבר פרע המס על כל הזמן ואיך אח"כ ישלמו היורשים שנית. והכי דייק לשון הריטב"א שכתב דשאני התם שהוא פטור נכסים ונתקבל שכר ונפטרו נכסים לכל אותו זמן. ובזה נלפענ"ד שמהר"ם מרוזבורג שהביא הד"מ דבריו כנים גם לדעת מורו של הריטב"א ששם בעסק מהר"מ נתנו רשות להפרד אבל לא פטרוהו ולכך לא נפטרו הנכסים ממס אלא שלו הרשוהו להפרד אבל לא לבניו וכן כאן לר' מיכל הזה לא פטרו הקהל יתר הנכסים שלו ולא עשה להם שום טובה והם לא ביקשו ממנו שיבוא אצלם אדרבה הוא ביקש מהם חזקת הקהלה רק נתפשרו עמו שלא יצטרך לבוא לפני שמאים ועמו נתפשרו ולא עם בניו. באופן שזה פשוט שאם היו בני ר"מ ג"כ ממוחזקי ק"ק ה"ש שהיו צריכין ליתן מירושתה לפ"ע שמאים ולא היה יכולת בידם להשמט מחמת הכתב של אביהם, ולפי דרך זה שוב אין ראיה מכל שאר התחייבות שאדם מתחייב נגד צד שכנגדו שחל החיוב על י"א ששם הוא רק התחייבות עליו אבל נדון זה ההתקשרות שבין ר' מיכל ובין ק"ק ה"ש היה התחייבות על כל אחד ואחד וזכות לכל אחד התחייבות על ר"מ שמחוייב ליתן מן שבעה עשר אלף והתחייבות על הקהל שאין יכולין להוסיף ערכו ואינו בדין שההתחייבות שלו ישאר על יורשיו והתחייבות של הקהל יופסק נגד יורשיו ואין זה דומה למתחייב לזון בת אשתו ששם הוא התחייבות רק עליו לבת אשתו אבל אין שום התחייבות על בת אשתו נגדו שנימא שבמותו כשם שפסק התחייבות בת אשתו נגד יורשיו כך פסק התחייבות שלו מעל יורשיו כמו נדון דידן. וא"כ זהו פשוט שאם היו יורשי ר"מ ג"כ מבני ק"ק ה"ש שלא היו הקהל יכולין לכופם שיתנו דוקא ערך שבעה עשר אלף אלא היה יכולת בידם לומר שרצונם לבוא לפני שמאים כשם שהיה הברירה ביד הקהל לכופם לבוא לפני שמאים. ומעתה אנו דנין שהתחייבות הזה אינו חל על יורשיו א"כ גם כשיורשי ר"מ אינם שייכים כלל לק"ק ה"ש ואינם מבני העיר כיון שפסק התחייבות הזה אינם מחוייבים ליתן מס כלל לק"ק ה"ש רק כמו שהמנהג שם בקהלתם באחד מבני המס שמת היאך נוהגים נגד יורשיו. כ"ז נראה לפענ"ד בהשקפה ראשונה ויש עוד להתיישב בזה למעשה:
אבל על גוף הדמיון שדימה כבוד רום מעלתו עשר שנים הללו לשנתיים של אחר אני תמה, דבשלמא אם שנתים של אחר אם מת שמחוייבים היורשים ליתן כל הערך עד תום שנתים היה מצד הדין שפיר היה מקום לדמות מלתא למלתא ולפלפל אם י' שנים לר"מ הם ג"כ כזה אבל הלא גם זה שמחוייבים היורשים ליתן כל הערך משנתים אף אם מת בתחילת הזמן אינו מצד הדין רק תקנה בקהלתם ובתקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה מה שאינו מפורש בתקנה, כי מצד הדין הלא מבואר בסי' קס"ג ס"ג בהג"ה שמאותו שעה ששמו המס והתחילו לגבות הוי כחוב ומבואר שם בסמ"ע ס"ק כ"א דדוקא אותה גביה שהתחילו לגבות אבל שאר גביות אף שהוא באותה שנה א"צ ליתן הערכה ראשונה ומכ"ש שאין מקום לומר על שנה שני' אלא שזה מצד התקנה כל מקום ומקום לפי שמתקנים אבל איך נאמר שעשר שנים של זה כמו שנתים של אחר ומלבד שיש אפי' מצד סברא לחלק בין יורשי ר"מ ליורשים אחרים שהתקנה שלהם הוא על בני עירם וגם היורשים המה מבני עירם וא"כ הלא על כל פנים צריכין היורשים ליתן מירושתם מצד עצמם שהמה גם כן מבני העיר אלא שאז היו יכולין לומר שלא ירשו כל כך כפי הערך ע"ז תיקנו שכל שנתים מחויבים ליתן לפ"ע שלא יצטרך לעשות בעת אשר יופקד ח"ו אחד ערך חדש אבל אלו יורשי ר"מ שאינם שייכים למס כלל אין להם דמיון לשאר בני העיר. ואעפ"כ נראה לפענ"ד שמה שמגיע מיום מיתת ר"מ עד תום זמן הערך של כללות העיר מחוייבים ליתן אבל היתרון עד תום עשר שנים קשה להוציא ובפרט שבני העיר אין לדונם כמוחזקים נגד יורשי ר"מ שאף שמבואר בסימן ז' בהג"ה שהקהל נקראים מוחזקים נגד היחיד בעסקי מסים זה אם גם היחיד מבני עירם אבל אלו היורשים אינם מבני העיר:
כל זה נראה לפענ"ד להלכה ולא למעשה כי אהובי ידידי מעולם לא דנתי בעניני מסים הן בפולין והן במדינות הללו ע"פ דין ותמיד עשיתי ברית בין הפשרים ואף בזה יבצעו תמימים. ואם שני הצדדים היו נותנים רשות בידי לפשר הייתי אומר שעד סוף הערך של כלל העיר יתנו היורשים והמותר מן סוף הערך עד תום עשר שנים יתנו היורשים שליש מן העודף הזה ושני שלישים יפסידו בני הקהלה, אבל כיון שלא נשאלתי כ"א בדבר הלכה ע"פ דין כתבתי הנראה לפענ"ד. וכ"ז אם אין תיקון בקהלתם אם אחד מת ונשארו יורשים במקום אחר איך להתנהג במעות ירושה שמוציאים מן העיר אבל אם יש בזה איזה תיקון צריכים גם יורשי ר"מ ליתן לפי התיקון שהרי אביהם היה ממוחזקי קהלתם. וכעת מחמת שאמו הרבנית תחי' ביקשה להשיב תיכף לכן קצרתי, דברי מחו' אוהבו נאמנו הד"ש: