נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/עו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עו
[עריכה]ואלה דברי מחותני הגאון אב"ד דק"ק אה"ו:
ע"ד המערערים אודות הגט שנתן בע"כ על ידי שליח ע"פ פסק מרבני גאוני ארץ מאחר שהיתה עוברת על דת שעברה על חרמות ושמתות אחר כמה התראות מפי רבנים. והנה ראיתי מי שחוששין על הגט מחמת שאין שליח לד"ע. ותמוה לי אפילו לטעותם שסוברין שלא עשה כהוגן במה ששלח גט בע"כ מ"מ לא קיי"ל פסקא שהמציא המשנה למלך. הגם דהתוס' במסכת ב"מ דף י"ג כתבו לחד תירוצא דלמ"ד דאף היכא דהשליח לאו בר חיובא בכהן שקידש גרושה ע"י שליח אין שליח לד"ע נפקא מיניה דאין חל קידושין כלל ומאחר דהפוסקים לא הביאו דין זה גם דבש"ע איתא כתב גט על איסורי הנאה כשר אף שלכתחלה אסור כדאיתא בב"י והרי הב"י פוסק כטור בשם הרמ"ה דהסופר צריך להיות שליח הבעל גם אם כתב בשבת וביוה"כ מכשיר בשוגג ואף דהש"ך פוסק דלרב סמא דס"ל דאף היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שליח לד"ע אין חילוק בין שוגג למזיד. גם מבואר בב"י בשה תשובת הר"ן באחד שנדר עד"ר שלא לגרש אשתו וצוה להסופר לכתוב וליתן גט מוכח שם דכשר בדיעבד. גם ראיה מהא דר"ע מכשיר בבעלי מומין שהקריבו הכהנים דאם עלו לא ירדו ואמאי לא פשט ליה מהכא דכהני שלוחי דרחמנא נינהו או מכהנים ששחטו קודם תמיד של שחר או עברו אעשה דהשלמה דכתבו התוס' דהקרבן כשר מן התורה אף דעברי אעשה דהשלמה. ומבואר דאף לפי פשיטת הגמרא דכהני שלוחי דרחמנא נינהו לענין שחיטה שלוחי דידן נינהו דל"ש כאן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד דשחיטה בבעלים לכתחלה וכדמוכח סוגיא דקדושין פ"ב דיליף שליחות משחיטת קדשים גם ראיה מפורשת מאונס שגירש דאף דעובר על לאו לא יוכל לשלחה אפ"ה הגט כשר וחייבים עליה משוה א"א ואף דסתם גט נעשה ע"י שליח לפי דעת הטור והב"י דהסופר צריך להיות שליח דבעל: גם תימה מאד על התוס' שכתבו לחד תירוצא דהיכא דאין שליח לד"ע הקדושין בטל מכל וכל אם מקדש חייבי לאוין ע"י שליח קשה הרי מתניתין מפורשת האומר תן שחרור זה לעבדי לא יחזור וקיי"ל כר"י דאמר המשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ אמאי יהיה משוחרר הא אין שליח לד"ע, ועוד ראיה מפורשת דבתמורה דף ט' איתא דיכול להמיר בשל אחר כגון דאמרו הבעלים כל הרוצה להמיר יבוא וימיר והא הכא איכא איסור דלא יחליפנו ולא ימיר ואמאי יהיה מתפיס בתמורה הא אין שליח לד"ע. וזה תימה גדולה על התוס' דבשלמא הני ראיות שכתבתי לעיל יש לישב שיטת התוס' בדוחק דלפי דכתב הש"ך דלמ"ד דהיכא דהשליח לאו בר חיובא נמי אין שליח לד"ע אפילו בשוגג אף דאין שייך הטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין משום דגזירת הכתוב הוא דדוקא בשחוטי חוץ ומעילה וטביחה ומכירה אין שליח לד"ע, ויש לומר דדוקא באיסור לאו אין שליח לד"ע אך בתמורה דאיסור לאו אין ליישב עכ"פ בנדון דידן אף אם עבר על חר"ג ליתן גט בע"כ ע"י שליח אין חשש פסול דלפי פסק רמ"א בח"מ דקיי"ל כמ"ד דהיכא דאין שליח בר חיובא לא אמרינן אין שליח לד"ע פשיטא דבנדון זה אין שליח בר חיובא כדמוכח בתוספות שם דקשיא להו אף אם כהן אמר לכהן שיקדש גרושה נמי מאי בר חיובא הוא כיון דלא מקדש לעצמו ותירוץ התוס' משום דאי הוה מקדשה לעצמו היה עובר בלאו שפיר הוה בר חיובא והכא בגירושין לא שייך זה, ואפילו למאי דפסק הש"ך כרב סמא דאף דהיכא דשליח לאו בר חיובא אין שליח לד"ע לפי התירוץ ראשון שכתבו התוס' בקידושין מוכח דאפ"ה הקדושין אין בטלין. ואף לפי תירוץ שני ע"כ לומר דס"ל דוקא באיסור לאו דומיא דשחוטי חוץ ומעילה ואף דאפ"ה קשיא לי הא דאמרינן ממירין בשל אחרים כנ"ל ע"כ לומר ולדחוק דלהאי תירוצא ס"ל דמימר נמי לאו הניתק לעשה ודוק. ובזה יש לתרץ נמי באונס שגירש אבל בחרגמ"ה לא יעלה על דעת שום מורה לפקפק בדיעבד כמבואר בב"ש דעושה ק"ו לענין דקדושין תופסין מי שיש לו אשה וקידש אחרת ממי שמקדש שניה דרבנן. גם לפ"ז הא איתא בגמ' דכל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ואפ"ה אמרינן לענין שליחות מה לגירושין שכן ישנו בע"כ. גם דאסור לקדש בתו הקטנה ואפ"ה איתא בש"ע דאב יכול לקדשה ע"י שליח ואין חולק על זה. גם מבואר בגמ' דהאיש מקדש בו ובשלוחו ואע"ג דאיכא איסורא לקדש ע"י שליח כמבואר בגמרא שם. גם ראיה מפורשת מהא דאיתא בגמרא קידש חמש נשים אחיות בפירות שביעית נכריות מקודשות דאשה אחת נעשה שליח לחברתה אע"ג דאסור לכתחלה לקדש כמבואר בתוס' שם משום דהוי ליה כסחורה גם בתרומה דמרבינן שליחות מהאי קרא דרשינן דאף אם תרם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה אף שעובר בלאו ובכל הפוסקים הן בהרמב"ם והן בשארי מפרשים לא מצינו שחילקו בזה. אלא דפשוט הוא לכל הפוסקים דאין שליח לד"ע היינו שאין חייב המשלח וכתירוץ קמא של התוספות דתפסו קדושין לכ"ע ולא זכרו מזה ברמב"ם ובשארי פוסקים לענין שלח שליח לקדש האשה ומת השליח שיהא מותר באחות חייבי לאוין כמו שהתירו באחות חייבי כריתות ואם נתרץ בדוחק ולדברי התוספות כתירוץ השני הנ"ל דמוקי להראיות הנ"ל דאיירי שהשליח שוגג ותוספות לשיטתייהו דהיכא דהשליח שוגג לכולי עלמא יש שליח לדבר עבירה על כל פנים בנדון דידן בודאי עכ"פ היה השליח שוגג כיון שעשה ע"פ ב"ד ואומר מותר אונס הוא. ועוד אני חוזר לסברת הראשונים שאף אם יהיה מעשה כזה איתרמי שאחד שגירש בע"כ שאשתו מגורשת בדיעבד שאין אומרים אין שליח לד"ע וכסתימת הש"ע ואין ראיה אף מתוס' הנ"ל דהא יש לדקדק בתוס' דכתבו א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ כו' דקשה דמה מדייקי התוס' דאף לרבא דהא הקושיא הוא לרבא ופשיטא דאליבא דרבא צריכין לנ"מ זה. אלא דהתוס' באו לתרץ דבריהם דקשה דלישנא דגמרא לא דייקי הכא דבגמרא עושה נ"מ אי מחייב שולחו ולא מזכיר כלל דנ"מ אי מקודשת או לא ולכך מתרצים התוס' דלשיטת רבא דוקא האי נ"מ דאין קדושין חלין דרבא ס"ל בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ואף דבאלמנה לכה"ג יליף ליה רבא מקרא דלא יחלל דקידושין תופסין כדמתרץ שם בסוגיא דתמורה דכתיב לא יחלל מ"מ אם עשה ע"י השליח אי לא מיחייב שולחו והשליח הוא דיעבד י"ל לשיטת רבא דלא חלין הקדושין כיון דליכא קרא לרבוייה ובזה מתורץ דהגמרא אין עושה נ"מ זה דבאמת לא קיי"ל כרבא בהא דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כמו דמוכח לפירש"י שם בתמורה דרבא ס"ל כמ"ד שינוי בגזל לא קנה לשיטתו דס"ל דאי עביד לא מהני ואנן פסקינן כמ"ד דשינוי קונה וא"כ ליכא דחש להא לומר דקדושין יהיו בטלים ומה"ט סתמו בגמרא ובפוסקים דקדושין תופסין בחייבי לאוין ולא חילקו בין שנעשה ע"י שליח או לא דנפקא מיניה קולא ג"כ דאי לא תפסי קדושין אם קדשה עוד אחד יהיו קדושי שני קדושין וע"כ דלא קיי"ל בהא כרבא אף לסברת התוס' בתירוץ שני ועכ"פ באם אחד עבר על חר"ג אין שום חשש לומר דאין שליח לדבר עבירה כדמוכח בתוס' דתמורה שם דף ו' בד"ה והשתא דשנינן דמקשי התוס' דנימא דפליגי באחד שנשבע שלא לגרש וכו' וכתבו שם וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני עכ"ל. ומה"ת לא נימא בנדון דידן דאף לתירוץ זה אין זה אלא בלאו גמור שבתורה ולא באיסור חרם שבדה ר"ג וא"כ אין חשש בדיעבד. אבל בנדון דידן בודאי אין צריכין לכל זה שאם היה עושה שלא כדין בודאי היה ראוי לרדפו בשעת מעשה לא כן הוא שעשה בצדק ומשפט ואף אם היה עושה שלא כהוגן אחר י"א שנים שנעשה המעשה לא נאה ולא יאה למעבד ליה הכא. בכן אין איסור וחרם חנם חל ודברי המערערין בטלים כחרם. כ"ד הטרוד פה ק"ק אה"ו יצ"ו:
הק' יצחק הלוי איש הורוויץ.