נדחי ישראל/פרק מג
פרק מ"ג: בו יבואר מקדושת תורתינו ותרמית האנשים הפושעים החוטאים ומחטיאים את הרבים בדבריהם הנפתלים.
אחז"ל באבות: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וענין כרוז הזה להודיע שעל זה ידוו כל הדוויים כי אין אנו מתנהגין עמה לפי גודל ערכה שהיא יסוד הבריאה ושרש כל המציאות מקור החכמה והתבונה שבשבילה נברא כל העולם, כמו שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ואחז"ל שאין שום נברא בעולם, לא מלאך ולא שרף שהגיע לדעת אף מצוה אחת עד תכליתה ורק אלהים הבין דרכה וגו'. וכן אמר דהמע"ה: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ואמרו שהעידון הגדול מכל העידונין שיהיה לעתיד לבא הוא במה שיתגלה אז צפונת חכמת התורה שלא נתגלה עוד בעולם, וערך קדושתה נודע לכל באי עולם בעת נתינתה בהר חורב שירד הקב"ה בכבודו ובעצמו על הר סיני בקולות וברקים ללמד לעמו תורה ומצות, שרעשו שמים וארץ מקול ה' החוצב להבות אש ומלאכי צבאות ידודון ידודון וגו' וירד אז במרכבתו הקדושה על ההר ההוא כמו דכתיב: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אדנ"י בם סיני בקדש. ופתח אז כל השבעה רקיעים, וכנגדו פתח כל התהומות וראו כל ישראל שהוא אלהים יחיד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ועל זו העת נאמר בקרא: אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ובאותו המעמד הקדוש שראו אז את אור פני ה' כמה דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם. היתה השגתם גדולה כ"כ בתוה"ק עד שהשיגו כי היא מקור החיים לכל הבריאה, וכמו שתקנו מסדרי התפלה לומר: כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים. ולכן יוצאת הבת קול מהר חורב, דלפי רוב ערך קדושתה שנתגלה בעת נתינתה בהר חורב, כל באי עולם אין יוצאין ידי חובתן במה שהם מחויבין לכבודה, שאף אם היתה בשמים או מעבר לים היה צריך לבקש עצות ותחבולות להורידה ולהביאה אלינו למען נלמוד אותה לשמרה ולקיימה, וכמו שנאמר: לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה ולא מעבר לים היא וגו' כי קרוב אליך וגו'. וכ"ש עתה שקרובה היא אלינו, היה צריך כל איש לפנות כל מחשבותיו לדעת דרכיה ולקיים מצותיה ואזהרותיה, ובאשר שאין עושין כן והרבה אנשים אין פונים אליה כלל עלבון גדול הוא להתורה הק' שירדה משמי שמים לארץ לקרוצי חומר ואין משגיחין עליה, ומכבוד התורה הוא לכבד ולהוקיר את כל עוסקיה ודורשיה ושומרי מצותיה מפני שמתדבקין בקדושתה וכמו שאחז"ל [מכות כד] על יהושפט מלך יהודה שהיה מקיים מה שכתוב: ואת יראי ה' יכבד. וכשהיה רואה ת"ח היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו אבי אבי רבי רבי מרי מרי. ובזה זוכה האדם לשכון בהר ה' כמו שנאמר: מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך וגו' ואת יראי ה' יכבד. ואחז"ל שם: דאף באחת מהן זוכה לזה. וענין כבוד הזה הוא מ"ע דוהדרת פני זקן שקאי על ת"ח כמו שפירשו חז"ל. וראה עד כמה גדול כבודם של ת"ח בעיני המקום, דגרסינן בב"ק (דף מא) שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה דהוא לרבות, וכשהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש דלא מצא מה לרבות, שמחוייבין ליראה אותם וגם שיתדמה ליראת המקום, דמכל צבא השמים אין אנו מצווין ליראה מהם כלל ורק מה' לבדו, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח דמהם צונו הקב"ה ליראה ולכבד אותם דהוקש כבודם לכבוד המקום מפני שיש עליהם קדושת התורה, וכן בפסוק ואהבת את ה' אלהיך כתב את לרבות ת"ח לענין אהבה, וכן אמרו בספרי על הפסוק: ובו תדבק. כיצד אדם דבוק בשכינה, אלא זה המתדבק בת"ח [כגון שמשיא לו בתו ומהנהו בנכסיו] מעלה עליו הכתוב כאלו דבק בשכינה, וכ"ז הוא מפני שנפשם נתדבקה בקדושת התורה שהיא אצולה מהקב"ה, ולכן המתדבק בם כאלו מתדבק במקום וחייבין בכבודם כבכבוד התורה עצמה, ולכן אחז"ל דת"ח שמת כס"ת שנשרף. וכן אמרו דהמבזה ת"ח אין לו חלק לעולם הבא כאלו מבזה התורה עצמה, ובעו"ה הוקל אצל הרבה אנשים בדור הזה כבוד ההורה, שאין משתדלין בלימודה וקיומה, וגם כבוד ת"ח ויראי ה' הוקל בעיניהם ואין מתבוננים כלל לחשוב שהם עמודי עולם, כמו שנאמר: כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ואיתא בתנא דבי אליהו: מצוקי ארץ אלו הצדיקים שבזכותם העולם קיים, שאלמלא הם היה העולם חרב. וכל זה מפני שהם נתדבקו בתורת ה' שהיא חיי עולם. וביותר נתחלל בדור הזה אצל הרבה אנשים כבוד התורה ולומדיה ושומרי מצותיה, מפני שנמצאו אנשים פורקי עול שלא די להם שאינם מכבדין התורה ולומדיה אלא מבזים אותם, וכן לכל ההולכים בדרכי התורה שהנחילום אבותיהם, ומלעיגין מהם בזדון לבם במה שדוחקין עצמן ללכת במשעול צר, גדר מזה וגדר מזה [והם הלאוין והעשין], כי לפניהם הדרכים רחבים אל כל מקום אשר יחפוץ לבבם ילכו ואת כל אשר ישאלו עיניהם יעשו, ואם יאמרו להם כי על כל אלה יביא האלהים במשפט משיבים הלא אנו רואין שדרכנו צלחה וגדלנו והצלחנו יותר מאנשים החרדים לדבר ה' שלא יגיע להם בחייהם שמחה ועונג כמונו, ולמה נלך קדורנית לגדור עצמנו בגדרים וסייגים [ועינים להם ולא יראו מה שאמר הכתוב: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. דהיינו שמשלם להם כל נדנוד מצוה שעשו בעוה"ז כדי להאבידם מחיי עוה"ב] בדברים האלה וכאלה יפעלו בנפשם לפרוק מהם עול התורה והמצות ולבזות וללעג מכל ההולכים בדרך התורה, ועוד ישתדלו להביא דברי מינות והיתול בדפוס כדי להפיצם בתוך העם, אוי ואבוי להם ולהקוראים את דבריהם, כי בדברי התוליהם ימשכו לבבות של אנשים פשוטים להקל במצות התורה ובכבוד לומדיה ושומריה, מפני שאותם האנשים אינם מבחינים פחיתות ערכם וחושבין אותם לאנשים בעלי מדע, וכ"ש להצעירים והצעירות שדעתן קלה וידיעתן בתורה מעוטה מאד, נכנסו דבריהם המשוחים בשמן ומסוכים בסף רעל לתוך קרביהם להכרית נפשם מארץ החיים, והאבות לא יתבוננו בזה עד כמה צריך להתחזק למנוע בניהם מלקרות ספרי לעג כאלה. וכבר אחז"ל: מנעו בניכם מן ההגיון. וכ"ש דברי מינות וליצנות ודברי חשק שהחמירו חז"ל בעונשן מאד מאד, ומריבוי ספרי עמל כאלה נתחלל כבוד התורה ודורשיה וגם יסודי האמונה וקיום המצות נתרופפו אצל הרבה אנשים צעירים מדור החדש: