משנת רבי אליעזר/פרשה ט

המבליג שד על עז. [שד], אלו בני אדם השדודים והחלשים. עז, אלו בני אדם העזים והגבורים. והקב"ה נותן לאלו נצחון על אלו. ולא עוד, אלא שהוא מאבדן כהרף עין, שנא' השע ממני ואבליגה.

אברם רדף את כל האכלוסין, הוא ועבדו, ונצחו אותן, שנא' וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, זה אליעזר. ולא עוד, אלא שהיה לילה והמלחמה בלילה קשה. ולא עוד, אלא שהיה מהלך שלשה ימים מחברון, שנ' וירדפם עד חובה. ר' יהודה אומ', היה זורק עליהם עפר ונעשו חרבות, זורק עליהן קש ונעשו קשתות, שנ' יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. ר' נחמיה אומ' הן היו זורקין על אברהם אבינו חרבות ונעשין עפר, קשתות ונעשין קש.

+כ"י א+ פעם אחת צרכו ישר' לשלוח דרון למלכות. אמרו, עם מי אנו שולחין. אמרו, עם נחום איש גם זו, שהוא מלומד בנסים. בדרך במלון עמדו אותן הבלשים, ונטלו כל שהיה בדלוסקמאות שעמו, ומילאום עפר. לא הרגיש עד שפתחן לפני המלכות. כעס וביקש לגזור עליהן גזירות קשות. בא אליהו ז"ל ועמד לפניו. אמ' לו, העפר הזה משלאברהם אביהן הוא, שהיה זורק עפר ונעשה חרבות, קש ונעשה קשתות. עמדו, נסו בו, והועיל להן. הכניסום לטימון ומלאו אותן אבנים טובות ומרגליות. ללמדך, שכמה דורות עומדת זכות אבות.

+כ"י ב+ נחום איש גם זו הוה רגיל, כל מא דמאטי עליה, אמ' גם זו לטובה. יומא חד אצטריך רבנן לשדורי דרון לבית קיסר. אמרי, בהדי מן נשדריה. נשדריה בהדי נחום איש גם זו, דרגיל בנסים הוא. שדרוה. אזל בת בההוא דירא. אמרו ליה, מאי איכא בהדך. אמא להו, קא משדרנא דרון למלכא. קמו בליליא, שדונהו לטפסי, ושקלו כל דהוו בההוא, ומלינהו עפרא. כי מטא להתם, חזיוה דעפרא הוא. אמרי, קא חזיתו דמחכו בך יהודאי. בעי למקטליה. אמ', גם זו לטובה. אתא אליהו ז"ל ואדמי ליה כחד מניהו. אמא להו, ודלמא מעפרא דאברהם הוא, דהוה שדי מניה והוו חרבי, [גילי הוו] גירי, דכת' יתן כעפר חרבו. הוה להו ההוא מחוזא דלא הוה יכלי למכבשיה, שדו מההוא עפרא עלה וכבשוה. אלבשוה וכסיוה ועילוה לבית גנאזיא דמלכא. אמרו ליה, שקול כל דניחא לך. כי הדר ואתא בההוא דירא, אמרי ליה הינך דיורי, מאי אמטית לבית מלכא. אמא להו, מאי דשקלו מהכא אמטי ליה. אינהו סבור כל עפרא בההוא דירא איכא הוא. שקלו מניה ואמטיהו לבי קיסר. קטלונהו לכולהו. ללמדך, שכמה דורות עומדת זכות אבות.

וכן את מוצא בימי דבורה וברק. ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם. מפני מה בחרה נפתלי וזבולן, שהן במאספין הגדולים, מטה זבולן שלשה בדגל, מטה נפתלי שלשה בדגל. שאין נותנין לפני ההמון אלא הגבורים, אבל האמצעיים, אם היו חלשין, אי איכפת להן. ולמה בחרה מהן החלשים, להודיע גבורתו, שהוא מושיע בחלשים. וכן הוא אומ' בגדעון, ויאמר ייי אל גדעון רב העם אשר אתך, ועתה קרא נא באזני העם, מי ירא ורך הלבב, אינו אומר כן, אלא מי ירא וחרד. מלמד, שהחזיר הגבורים והניח החלשים, וישב מן העם עשרים ושנים אלף. מה הוא אומ' אחרי כן, ויאמר ייי אל גדעון עוד העם רב. אמ' לו, כל מי שהוא מזדרז לירד אל המים אין לבו חזק. כל מי שנוטל בידו ונותן לתוך פיו, אין לך חלש גדול מזה. אמ' לו, בשלש מאות [האיש] המלקקים, להודיע גבורתו, שהוא מושיע בחלשים.

אין לך עת צרה שהיתה בישראל אלא בימי יהונתן בן שאול, שנ' ויתחבאו העם, ואיש ישראל ראו כי צר לו. ועל ידי מי נתן הקב"ה תשועה, על ידי שני אנשים בלבד, יהונתן ונושא כליו.

וכן את מוצא בימי אחאב, והנה נביא אחד נגש אל אחאב, ויאמר אחאב במי, ויאמר, כה אמר יוי בנערי שרי המדינות, שלא היו אלא מאתים בלבד, והן יוצאין לפני כל האלפים והרבבות ההם. לפיכך, ויכו איש אישו וינוסו ארם. מהו אומ' אחרי כן, ועבדי מלך ארם אמרו, אלהי הרים אלהיהם. אמרו לו, על ידי שהן קרובין לשמים הן צועקין ונענין, ואולם נלחם אתם במישור. ואיזו זכות עמדה להן, זכות השבת, שנ' ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, וינוסו הנותרים אפקה. הוי שהקב"ה מושיע על ידי החלשין.

+כ"י א+ וכן את מוצא ביהושפט. ויהי אחרי כן באו בני עמון ומואב, ויגידו ליהושפט לאמר, ויירא ויתן יהושפט את פניו. אמר שיש עמי במדינה אלף אלפים ומאה וששים אלף גבורים ומי הסבו למלודים. יש אדם אחד מבורך על דורו, והרעב הזה וכל מימי חלו קודם שנולד. כיון שנולד היה השובע, שנ' זה ינחמ' ממעש', ובעל פילגש בגבעה היה עלילה על בני דורו על שנפלו על ידו מאה אלף מישראל במלחמות... נוגעין בבנו שלאותו צדיק, מיד פנו והלכו להן, אף הקב"ה מלט מבני בניהן

+כ"י ב+ וכן את מוצא ביעקב אבינו, שהיה הוא ובניו לבדם והיה עשו עמו ארבע מאות איש. וכיון שבא עשו אצל יעקב להרגו, נסתכל לאחוריו, והנה ארבע מאות איש ברחו להן. ובשכר שברחו הציל הקב"ה מבני בניהם

ארבע מאות איש בימי דוד, שנ' ויכם דוד מהנשף ועד הערב [וגו', וינוסו מהם ארבע מאות איש אשר רכבו על הגמלים]. כיון שראה שלא עמדה בידו, בא לו כאלו שואל בשלומו, שנ' וירץ עשו לקראתו. אע"פ כן אין הקב"ה דן אלא הלבבות, והעלה עליו כאלו הרגו, שנ' וחתו גבוריך תימן [למען יכרת איש מהר עשו מקטל. וכי הוא הרגו. אלא כיון שחשב להרגו, כאלו עשה].

וכן את מוצא בלבן ארמי אבד אבי. וכי הרגו, אלא כיון שחישב להרגו כאלו עשה. והרי אין הקב"ה נפרע מן האדם על ידי המחשבה אלא על ידי המעשה, שנ' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ייי. אלא שתי מחשבות [הן], מחשבה שיש עמה מעשה, הרי היא כמעשה, ומחשבה שאין עמה מעשה, אינה כמעשה, כיצד. רוצח שחישב להרוג, נטל את כלי זינו ויצא ולא השיג חבירו, זו מחשבה שיש עמה מעשה, מעלין עליו כאלו הרגו. חשב ולא נטל את הזיין, זו מחשבה שאין עמה מעשה ואינה כמעשה. נואף שהערה ולא הפסיק לגמור עד שנטרפו, זו מחשבה שיש עמה מעשה, לא הערה, אע"פ שהרהר בלבו, זו מחשבה שאינה כמעשה. אף לבן כך עשה. נטל את הזיין ורדף אחרי יעקב אבינו, שנ' ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים. ומנ' שהיה בלבו להרגו, שנ' יש לאל ידי לעשות עמכם רע. אף עשו כך עשה, נטל את הזיין ויצא לקראת יעקב אבינו. אמו, לפי צדקותה, אמרה ימים אחדים. הלך וישב עשרים שנה ולא שככה חמתו. ללמדך, שהיתה הרציחה אומנותו שלעשו, שנ' כה אמר ייי על שלשה פשעי אדום, על רדפו בחרב אחיו, זה יעקב, ושחת רחמיו, שגרם לרבקה שנאספה, ולא ראת יעקב. לפיכך לא נזכרה מיתתה בתורה, שלא היה יעקב שם, וצותה והוציאוה בלילה, כדי שלא יבוא עשו ויהלך אחר מטתה, ותתבזה לעד. ויטרף אפו, זה עמלק. ועברתו שמרה נצח, בימי המן. אף כשגלו אבותינו מירושלם, באו להן בני עשו, עמדו על הדרך, וכל מי שהיה בורח הורגין אותו, שנ' ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו. ואם אינן יכולים להרגו, משלימין אותו לנבוכדנצר. שנ' ואל תסגר שרידיו ביום צרה. וכשם שקידם את ישראל בחרב להרגן, כך הקב"ה מקדמו בחרב, שנ' כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. שאין קשה בעולם יתר מן הרציחה.

שלש מדות ברוצח. הרוצח בזדון נהרג. ואיזה, זה הרוצח בכלי ברזל או אבן ועץ, שנ' ואם בכלי ברזל הכהו, ואם באבן יד, או בכלי עץ יד. ולמה נא' באבן ובעץ אשר ימות בו, שגלוי וידוע לפני מי שאמ' והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתן בו שיעור, ואין לו כפרה, אלא רציחה, שנ' ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. לא סוף דבר שהרג אזרחי, אלא אפלו הרג את הגר, שנ' ויהי רעב בימי דוד שלש שנים. שנה ראשונה אמ' להן, צאו וראו שמא יש בכם עובד ע"ז, שהגשמים נעצרין בעון ע"ז, שנ' וחרה אף ייי בכם ועצר, קדמתה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם. יצאו ובדקו, ולא מצאו. שנה שנייה אמ' להן, צאו וראו שמא יש בכם פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין, שנ' נשיאים ורוח וגשם אין איש מת' במ' שקר. יצאו ובדקו, ולא מצאו. שנה שלישית אמר להן, צאו וראו שמא יש בכם מגלי עריות, שהגשמים נעצרים בעוון גלוי עריות, שנא' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. יצאו ובדקו, ולא מצאו. מכאן ואילך אמ', אינו אלא שפיכות דמים. מיד שאל באורים ותמים, שנ' ויאמר ייי אל שאול ואל בית הדמים. ואימתי הרגן שאול. בשעה שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו חטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש. את מוצא אפלו שור וחמור הרג שאול, שנ' למאיש ועד אשה, ושור וחמור ושה. ומה אם שור וחמור לא נוצל, חטבי עצים ושאבי מים על אחת כמה וכמה. אם כן היה לו להרוג את כל הגבעונים, אלא לפי שלא היו כולן בנוב, והיו מקצתן בקרית יערים, והמשכן והמזבח וכלי הקדש בנוב, ולא עלתה אלא בנוב מפני אחימלך, ונשתיירו אלו שבקרית יערים.

ומי הרגן. את מוצא [שמונים ושמונה] בהן הרג דואג. נוב עיר הכהנים, אנשיה ונשיה וצאנם ובקרם וחטבי עצים, מי הרגן. אם תאמר עבדי שאול, והלא צדיקים היו, שנא' ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם. ומי הרגן, קרובי שאול הרגו אותן, שנ' אל שאול ואל בית הדמים. ויקרא המלך אל הגבענים [וגו']. וכי אין אנו יודעין שאין הגבעונים מישראל, אלא שחידשו רעה לעצמן. מלמד, שהיה דוד קורא לכל אחד ואחד, ואומ' לו, רצונך להתרצות בכך וכך, והיו אומ', אין לנו בכסף וזהב. מיד אמר דוד, למי היה ראוי לתבוע, לכהנים או לגבעונים, הכהנים אין תובעין והללו תובעין. ועוד שלש מדות טובות באומה זו, בישנים רחמנים גומלי חסדים, והללו אינן מתביישין ממני, ואין מרחמין [אלו] על אלו, ואינן גומלי חסדים זה לזה. לפי כך צריך לומר והגבענים לא מבני ישראל המה. ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו, יתן לנו שבעה אנשים מבניו. למה בקשו שבעה בלבד. אותן שבעה שידעו שהן פשטו ידיהן בהן. מה עשה דוד, הביא בניו שלשאול וקרוביו והעמידן לפני הארון. כל מי שהיה הארון קולטו, למיתה, שלא היה הארון קולטו, לחיים. אע"פ שהוא אומ' ויחמל המלך על מפיבשת, לא חס עליו אלא במידת הדין, שהיה קטן בימי שאול, שנ' וליהונתן בן שאול בן נכה רגלים בן חמש שנים היה. ויתנם ביד הגבעונים, והיו מושלכין כל ימות החמה, מתחלת קציר שעורים עד נתך מים עליהם מן השמים. והיו העוברין והשבין אומרין, מי הן ההרוגין, וישראל אומרין להן, בני מלכים גדולים. והן אומרין להן, מה עשו. וישראל אומ' להן, מפני שפשטו ידיהן בגרים עשינו להן כך. מיד היו נותנין שבח והודייה לפני הקב"ה, ואומרין, אין כאומה זו בעולם, בשביל גרים הורגין בני מלכיהם. מיד נתגיירו מאומות העולם כמה אלפים ורבבות.

לא סוף דבר, [ישראל] שהרג גר, אפלו הרג עבד כנעני שהוטבל לשם עבדות, הרי זה נהרג, שנ' וכי יכה איש את עבדו או את אמתו, נקם ינקם. ר' ישמעאל אומ', נקם ינקם, מיתה אתה אומ' או אינו אלא ממון, תלמוד לומ' והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית. מה להלן מיתה, אף כאן מיתה. אך אם יום או יומים יעמד. אם נפטר הוא ביום, למה פירט הכת' יומים, אלא יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום. הא כיצד. מעת לעת עם חשיכה משמרין לו יום, הכהו בחצי היום משלימין לו מן היום השני, נמצאו יומים. אבל ההורג את הגר קודם מתן תורה, הרי זה נהרג בבית דין, שנ' שפך דם האדם באדם דמו ישפך. משניתנה התורה, נא' וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, [על רעהו], לא על הגוי. איסי בן יהודה אומ', לא שההורג את הגוי פטור, אלא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואף כשהיינו בארצנו לא היינו ממיתים אותו, אלא דינו בידי שמים.

ההורג בשגגה, כדרך הולכת ידו, גולה לערי מקלט, שלא כדרך הולכת ידו, פטור, שנ' ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים. עשה הכת' חטיבת עצים דוגמא לכל המכות הללו, לומר לך, שלא יהא חייב לגלות עד שתהא המכה כדרך הולכת כחו, שנתכוון להכות למלאכתו. כיצד כדרך הולכת כוחו. היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, היה דולה בחבית ונפלה עליו והרגתו, הרי זה אינו גולה. זה הכלל כל שהוא כדרך הורדתו חייב, ושלא כדרך הורדתו פטור. טבח שהיה מקצב והכה לפניו למעלה, אינו גולה, למטה גולה. אם היתה רשות להורג להיכנס לשם, הרי זה גולה, ואם לאו, אינו גולה, שנ' ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ וכו'. מה יער רשות להורג ולנהרג להכנס לשם ולפיכך גולה, אף כל מקום שהוא רשות להורג ולנהרג להכנס לשם יהא גולה. אבל זה שנ' והערים אשר תתנו שש ערי מקלט, אין לי אלא בארץ ישראל, במדבר מניין, שנא' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. אבל לא שמענו להיכן. אמ' ר' יוסי, נא' מנוס לשעה ונא' מנוס לדורות, מה מנוס האמור לדורות ערי הלוים קולטות, אף מנוס האמור לשעה מחנה הלוים קולט. ר' אומ', אחד שהרג את הנפש בשגגה ואחד שהרג במזיד, בא המזיד ונפל ביד שוגג, שנ' ואשר לא צדה [והאלהים אנה לידו]. וכן הוא אומ', כאשר יאמר משל הקדמוני. והיכן אומ', והאלהים אנה לידו. ר' אליעזר בן יעקב אומ' מקלט מקלט היה כתוב בפרשת דרכים. ר' פינחס אומ', טוב וישר ייי על כן יורה חטאים בדרך, כל כך למה, שלא יפגע בו גאל הדם ויהרגנו, שנ' גאל הדם הוא ימית את הרצח בפגעו בו.

איזה הוא גאל הדם. אב שהרג את בנו, השני נעשה גאל הדם.

אף ההורג את עצמו, הרי זה שפך דמים, שנ' ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש. ולמה נא' בו מיעוט, יכול אם הקיפוהו השונאים, כשאול, והיו מבקשין לתעב בו, יהא חייב על הריגת עצמו, ת"ל אך, מיעוט לזה, שאינו חייב. יכול אם אמרו לו עבוד ע"ז ואם לאו אנו הורגים אותך, אם עמד והרג את עצמו, יכול יהא חייב, ת"ל אך, מיעט את זה, שאינו חייב. וכל שכן ההורג את אחיו, כגון אבימלך, שנ' ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש על אבן אחת, אף הוא באותה מיתה מת, שנ' ותשלך עליו אשה אחת פלח רכב. ולא עוד, אלא שנעשה קללה לדורות, שנ' מי הכה את אבימלך, וכן הוא אומ' ביהורם, ויקם יהורם על ממלכת אביו ויתחזק. ומה היה ענשו שלדבר, ויהי מימים לימים. וכל שכן ההורג מי שצורך הציבור בו. יואב, שהרג את אבנר, כת' בו ויטהו יואב אל תוך השער. [ומה היה ענשו של דבר, וינס יואב אל אהל יוי]. וכי יואב טפש היה כל כך, והלא כת' וכי יזיד איש על רעהו. אלא מלמד שברח אצל הסנהדרין. אמ' [להן], הלכה רווחת בישר', הרוגי מלכות נכסיהן למלכות, הרוגי בית דין נכסיהם ליורשיהן, מוטב יהרגוני סנהדרין ויירשוני בני. וכיון ששמע [המלך] כן, אמר, וכי לממונו שלזה אני צריך, עשה כאשר אמר ופגע בו מיד, [שנא'] ויעל בניהו בן יהוידע, ויקבר בביתו במדבר. וכי במדבר היה ביתו, אלא כיון שמת נעשו ישראל כמדבר. וכל שכן ההורג את כהני יוי. זה שאול, שנא' ויאמר המלך לרצים, סבו והמיתו. אמרו לו, כלום יש לך עלינו אלא הזתר הזה והבולדין הזה. מיד שמטום מעליהם והשליכום לפניו. מיד ויאמר המלך לדואג, סב אתה ופגע בכהנים. וכי יש כהן גדול במקום כהן גדול. אלא מלמד שהיו ראויין כולם להיות כהנים גדולים. וכל שכן ההורג את נביאי ייי. זה יואש, שנ' ויקשרו עליו וירגמהו אבן. ומה היה ענשו שלדבר, ויהי לתקופת הימים עלה עליו חיל ארם, כי במעט אנשים באו חיל ארם.

אף האומר לשון הרע על חברו הרי זה כאלו הורגו, שנ' לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעיך. הקיש הכת' הולכי רכיל לשופכי דמים. ר' יוחאי אומ', כל המספר לשון הרע כאלו כפר בעיקר, שנ' אשר אמרו ללשנינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ויש אומ', מגדיל עונות מן הארץ עד לרקיע, שנ' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. ר' ישמעאל אומ', מגדיל עונות עד לרקיע, כנגד שלש עבירות, ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. בע"ז כת' אנא חטא העם הזה חטאה גדלה. בגלוי עריות כת' ואיך אעשה הרעה הגדולה. בשפיכות דמים כת' גדול עוני מנשא. אבל בלשון הרע כת' יכרת ייי כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. מלמד שהוא שקול כנגד כולן.

קשה היא לשון הרע שהאונס והמפתה נותן חמשים שקל כסף, שנ' ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, ומוציא שם רע יתן מאה, שנ' וענשו אתו מאה כסף. נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. וכן מצינו בדואג, שלא נחתם גזר דין אלא על לשון הרע, שנ' אהבת רע מטוב, מה כת' אחריו, גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל. והרי דברים קל וחומ', ומה אם דואג, שדבר אמת, כך היה, המדבר שקר על אחת כמה וכמה. ומנ' שדיבר אמת, שנ' וישאל לו בייי וצדה נתן לו ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו. צדה מנ', שנ' ויתן לו הכהן לחם קדש. חרב מנ', שנ' ויאמר הכהן חרב גלית. ומנ' ששאל לו באורים ותמים, שנ' אחרי האפד, ואין אפוד אלא ששאל באורים ותמים. אם כן, מפני מה נענש, מפני הרכילות.

ר' יוחנן אומ', כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו. ויש לו מקראות הרבה. איש לשון לא יכון בארץ איש חמס רע יצודנו למדחפות. ואין דחיפה אלא צרעת, שנא' וגם הוא נדחף לצאת, ואומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, ואין הצמתה אלא החלטה, ושנינו מצורע מוחלט בביאה. ואומ' ולשונם רמיה בפיהם. מה כתוב אחריו, אני החלותי הכותך. וכן אתה מוצא בנחש, כיון שאמ' לשון הרע, לקה בצרעת הסלעין שבו. ר' חמא בר חנינה אומ', הרי הוא אומ', מות וחיים ביד לשון. וכי יש ללשון יד, אלא לומ' לך, מה היד ממיתה, אף הלשון ממיתה, או מה היד בסמוך לה, כך הלשון [כך]. ת"ל ולשונם תהלך בארץ.

ר' שמעון אומ', הרי הוא אומ' אם ישך הנחש בלי לחש. לעתיד לבוא, כשהקב"ה מרפא את כל המכות, כל החיות מתכנסות אצל הנחש ואומרות לו, זאב דורס ואוכל, ארי דורס ואוכל, אתה מה הנייה יש לך, אם ישך הנחש בלי לחש. אומ' להן, ומה הנייה יש לבעל הלשון. אומ' לו, ומפני מה אתה נושך אבר אחד וכל האיברין מרגישין. אומ' להן, אף בעל לשון הרע כך הוא, אומ' כאן והורג בסוריא, אומ' כאן והורג ברומי. ומפני מה אתה מצוי בין הגדירות. אמר להן, אני פרצתי גדרו שלעולם. ומפני מה לשונך שותת. אומ' להן שהוא גרם לי.

שאל ר' שמואל בר אלנדב את ר' חנינה, מפני מה אמרה תורה במצורע בדד ישב. אמר לו, כך אמרה התורה, הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין ציבור לציבור, לפיכך יהא מובדל. ומפני מה הוא מקריב על חטאתו צפרים. הוא צפצף בקלו, יביא דבר שהוא מצפצף בקלו. וכן הוא אומ' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים.

ר' יוחנן אומ', בימי דוד היו רבי תורה, והיו יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה ביניהן לשון הרע, שנ' ויעלו הזפים אל שאול וגו'. ובימי אחאב היו עובדים ע"ז ונוצחין, לפי שלא היה ביניהן לשון הרע. תדע לך שהוא כן, שהרי עובדיה החביא מאה נביאים, ואליהו עומד בהר הכרמל ואומ' אני נותרתי נביא לייי לבדי, ואין אחד מהן מלשין על אותן הנביאים.

קשה היא לשון הרע, שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע, שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה, על עסק פרישתו מן האשה. אמרו, גיותן הוא, והלא לא דבר הקב"ה אלא עמו בלבד, כבר דיבר עם נביאים הרבה ועמנו, ולא פירשנו כמו שפירש, הרק אך במשה דבר ייי, אלא מגיאות הוא עושה. וראייה לדבר שהוא כן, שהכת' מכחישן אחריו ואומ', והאיש משה ענו מאד, לא כמה שאמרו שהוא גיותן. מה היה להן, ויאמר ייי פתאם. ר' יהודה אומ', אין לשון פתאם אלא לשון טמאה. בשעה שהיו אהרן ומרים מחוסרי טבילה, אותה השעה דנן במדה שמדדו, צאו שלשתכם. והלא לא היה צריך אלא לשניהן, אלא אלו קרא לשניהן ולא קרא למשה, היו ישראל אומ' נזוק הוא משה. וירד ייי בעמוד ענן, ולמה לא נכנס לאהל, שלא נתקדש המשכן לפורענות אלא לטובה. ואלולי שנכנס נדב ואביהוא לא לקו, אבל אלו שהן בחוץ, לא הכניסן לפנים. ויקרא אהרן ומרים. ולמה לא קרא למשה עמהן, אלא שלא לומר שבחו בפניו. ד"א להודיע כבודו שלמשה, שאין מושכין את הגדול מלפני הקטן, אבל מושכין את הגדול מלפני הקטן לדבר עמו. ויחר אף ייי בם וילך. ולמה נסתלקה השכינה, שלא תטמא בפני השכינה. ד"א שלא יהיה הענן עומד. ויבקש משה רחמים שלא יצטרע אף אהרן. [היה] ראוי לכך, שנ' בם, אלא שהיה לובש את המעיל, שהוא מכפר על לשון הרע. והרי דברים קל וחומ', ומה אם אלו, שדברו באחיהן הקטן מהן, כך ענשן הכת', המדבר בגנותו שלחבירו בפניו, על אחת כמה וכמה.

ר' אלעזר בן פרטא אומר, קשה היא לשון הרע יתר מעשרה נסיונות שניסו אבותינו את המקום, ובכולן לא נחתם עליהן גזר דין אלא על לשון הרע. ואלו הן עשרה נסיונות. שנים בים, אחת בירידתן, אמרו המבלי אין קברים, ובעלייתן אמרו כשם שעלינו מצד זה, כך עלו המצרים מצד אחר, שנ' וימרו על ים בים סוף. ושתים במרה, שנ' וילנו העם, וברפידים, וירב העם עם משה. ושתים במן, אל יצא איש ממקומו, איש אל יותר, ויותירו. ושנים בסליו, ראשון במדבר סין, בשבתנו על סיר הבשר, שני והאספסף אשר בקרבו וגו'. ואחת בעגל. ואחת במרגלים. ולא נחתם גזר דין לכלותן אלא על לשון הרע, שנ' וינסו אתי זה עשר פעמים. אע"פ שהוא אומ' שלח לך אנשים, אבל נתפרש במקום אחר, [שנא' ותקרבון אלי כלכם. ואיזה טעם. ר' יהודה בר' אלעי אומ', העננין האלה תיורין הן לפנינו את הדרך, שנא'] וארון ברית ייי נסע לפניהם, ועכשו שאינן נכנסין עמנו, אנו צריכין שיתור לנו את הארץ. ר' נחמיה אומ', אמרו לו, עכשו כנענים מתיראין ומטמינים כלי חמדתן, אלא עד שהן יושבין בשלוה צריכין אנו מי שיתור לנו ארצם, לידע היאך מטמינין כליהן. וחכמים אומרים, מדברי תורה באין עליו. אמרו לו, למדתנו רבנו ע"ז שביטלוה עובדיה מותרת, אם נכנסין אנו סתם, אין אנו יודעין איזו עבודה זרה שנעבדת ואיזו בטילה, אלא צריכין אנו שיתור לנו את הארץ, לידע איזו נעבדת ותהי אסורה, ואיזו בטילה ותהי מותרת. ויש אומ', אמרו לו, למדתנו רבינו מעט מעט אגרשנו, הואיל וכך הוא הדבר, צריכין אנו לידע איזו ערים יפות לכבשן תחלה. מכל מקום, וייטב בעיני הדבר, בעיני ולא בעיני המקום. באו ואמרו לו, הארץ אשר עברנו בה, ארץ אכלת ישביה היא. ומה היה, וימותו האנשים. מלמד, שנתרברבה לשונם ונפלה על טבורם. והרי דברים קל וחומר, ומה אם המרגלים, שהוציאו שם רע על העצים ועל האבנים, כך עלתה בידם, המוציא שם רע בחברו על אחת כמה וכמה. וכן את מוצא, למה נסמכה פרשת מרים לפרשת מרגלים, כדי שילמדו קל וחומ' ממרים, ולא למדו.

הלשון הזה הורג שנים, האומרו והמקבלו. האומרו מנ', שנ' תאלמנה שפתי שקר, כיון שהוא מת נאלם. המקבלו מנ', שנ' בפשע שפתים מוקש רע. ואין מוקש אלא מיתה, שנ' קדמוני מוקשי מות. ואם היה חכם, ויצא מצרה צדיק. ופעמים שהוא הורג אף הנאמר עליו. נמצאו שלשה. כתער מלוטש עושי רמייה. בימי שאול הרג ארבעה, שאול המקבלו, ודואג האומרו, אחימלך שנ' עליו, אבנר על מה נהרג, על שהיה בידו למחות ולא מיחה. ר' יהושע אומ', על ידי שכת' מן אבנר לדוד, שנ' וישלח אבנר מלאכים. וחכמים אומ', על שלא הניחו לשאול לפייסו לדוד. בשעה שאמר לו ואבי ראה גם ראה, אמ' לו, אל תשגיח על דבריו, ונסתבכה בקוץ. ויש אומ', על ידי שעשה שפיכות דמים צחק, שנ' יקומו הנערים וישחקו לפנינו.

עד היכן לשון הרע. [עד] כדי שיאמרו, היכן אנו מוצאין אש להדליק, ויאמר, בבית פלוני שהן מבשלין בו בכל יום.

האומר דבר (זה) שיכול לאמרו בפני בעליו, אין זה לשון הרע, שאין סוד בפני שלשה.

כל המרבה דברים אינו ניצול מאבק לשון הרע, שנ' ברוב דברים לא יחדל פשע. ואומ' שומר פיו ולשנו שמר מצרות נפשו.

אף המדבר ברבים טובתו שלחבירו, הוא מביאו לידי לשון הרע, שנ' מברך רעהו בקול גדול וגו'. פעם אחת הביאו לפני ר' יוסי ספר תלין. ראה שכתיבתו מובחרת אמ' לו בן קפרא, יהודה כתבו. אמ' לו, כלך מלשון הרע הזה. ומה לשון הרע יש בכך, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.

אפלו לשמוע ולשתוק אסור, שנ' והגדתי לו כי שופט [אני] את ביתו לעולם.

מה תקנתו שלאדם שלא יבוא לידי לשון הרע. אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנ' מרפא לשון עץ חיים. ואם עם הארץ הוא, ישפיל את עצמו, שנ' וסלף בה שבר ברוח.