משנה ברורה על אורח חיים תקפז
סעיף א
[עריכה](א) בתוך הבור – הוא דינא דמשנה. וכתבו הראשונים, שמשנה זו לצורך נשנה, בשעת השמד שגזרו האומות שלא יקיימו ישראל את המצוות, ונתחבאו בבורות ובמערות לקיים.
(ב) או בתוך המערה – והוא הדין מרתף וכהאי גוונא, מקום שהוא תחת הקרקע, שקול התקיעה מתערב עם קול הברה לעומדים בחוץ. ובבניין שרובו על הקרקע ומקצתו בתוך הקרקע שרי, דעל ידי שרובו למעלה מן הקרקע לא מתבלבל הקול, ונשמע קול שופר אף לעומדים מבחוץ. ועיין ביאור הלכה מה שכתבנו בזה.
(ג) אותן העומדים בתוך וכו' – דבתוך הבור גופא אינו נשמע קול הברה. ולאו דווקא אם כל גופם בבור, אלא אפילו הכניסו רק ראשם לבור סגי.
(ד) והעומדים מבחוץ – ובהיה כולו בתוך הבור, רק שראשו חוץ לבור, כעומד מבחוץ דמי.
(ה) יצאו – והוא שיתכוין התוקע להוציאם, או בשליח ציבור, שדעתו מן הסתם להוציא לכולי עלמא.
(ו) ואם קול הברה שמעו – פירוש, שעם קול השופר שמעו לבסוף קול הברה, לא יצאו, שהרי קול פסול מעורב עם קול השופר.
(ז) לא יצאו – וכתבו הפוסקים, דסיבת דין זה תלוי בעומק הבור או בריחוק המקום, וכל אדם יש בידו להבחין ולהכיר אם קול שופר שמע בלחוד, או מעורב בו קול הברה. ויש אומרים עוד, דאפילו התוקע בבית הכנסת ויש עומדים בחוץ קצת רחוק ממנו, שייך בזה גם כן הבחנה לפי הריחוק מבית הכנסת. ועיין ביאור הלכה מה שכתבנו בזה.
ויש מי שמחמיר ואומר דלעומדים מבחוץ תמיד נשמע קול הברה. ויש לחוש לדעה זו שלא בשעת הדחק ולתקוע עוד פעם, אבל בלי ברכה, עד שיהיה ברור לו שקול הברה שמע.
(ח) וכן התוקע וכו' – המחבר לא חילק כאן בין עומדים בתוך החבית לעומד חוצה לה, וכמו שחילק לעניין בור, משום דאין דרך בני אדם ליכנס בתוך חבית כמו שדרך ליכנס בבור, ורק מכניס השופר לשם ותוקע והוא עומד מבחוץ.
ויש אומרים דמשום הכי לא חילק בזה המחבר, דבחבית, קול הברתה גדולה, ואפילו העומד בתוכה אפשר ששומע קול הברה, ועל כן יש להחמיר בזה ולחזור ולתקוע בלי ברכה, אלא אם כן ברור לו שקול שופר שמע.
סעיף ב
[עריכה](ט) ועלה חוץ לבור וכו' – ומיירי שביחד הוציא ראשו והשופר מן הבור. ומילתא דפשיטא הוא דשרי, אלא דקא משמע לן דלא חיישינן למיגזר דילמא אפיק רישיה מעל לבור ואכתי שופר בבור ותקע, ואפשר בזה לשמוע קול הברה (גמרא). ובהוציא השופר תחילה וראשו עדיין בבור ותקע, אם חיישינן בזה לקול הברה, תלוי בפלוגתת הפוסקים אם מחוץ לבפנים נשמע קול הברה, ויתבאר במשנה ברורה לקמיה.
(י) וכן אותם שהיו בבור וכו' – פירוש, ועלו גם כן ביחד עם התוקע ושמעו גמר התקיעות בחוץ, ויצאו ידי חובתם גם כן מטעם הנ"ל, שכל מה ששמעו היה קול שופר. ויש מקילים בזה אפילו לא יצאו כלל, רק שמעו גמר התקיעות שתקע בחוץ בהיותם בבור, ולא חיישינן לקול הברה, דדווקא מבפנים לחוץ נשמע קול הברה אבל לא מבחוץ לפנים. ולמעשה יש להחמיר בשלא יצאו לתקוע שנית בלי ברכה, אם אינו ברור להם שקול שופר שמעו.
התוקע שהכניס שופר לבור ותקע, והוא בעצמו עומד כולו מבחוץ, העומדים בבור יצאו בתקיעתו, והוא עצמו לא יצא אלא אם כן ברור לו שקול שופר שמע.
סעיף ג
[עריכה](יא) שלא בחיוב – כגון קודם עמוד השחר, וכדלקמן בסימן תקפ"ח.
(יב) במתעסק – להתלמד או לשם שיר בעלמא, דלא יצא, וכדלקמן סימן תקפ"ט סעיף ח':
(יג) ותקע ומשך – רוצה לומר, שהאריך תקיעתו בשבילו.
(יד) לא יצא – שהרי על כל פנים חסר לו התחלת התקיעה. והוא הדין נמי אם כל התקיעה היה בחיוב, אלא שהוא נכנס באמצע התקיעה, או שיצא מבית הכנסת באמצע התקיעה ושוב לא שמע, לא יצא, אף על פי שהיה שיעור תקיעה במה ששמע, וכמאן דשמע חצי שיעור תקיעה דמי.
(טו) ויש אומרים דיצא – וסברא ראשונה עיקר, וצריך לחזור ולתקוע. ואף על פי כן לא יברך עליו, דספק ברכות להקל. ויותר טוב שישמע הברכה מאחר שלא יצא עדיין.
(טז) ובאמצע התקיעה יצא לחוץ – רוצה לומר התוקע, והשלימה על שפת הבור, ונמצא שהעומדים בחוץ שמעו רק סוף התקיעה, דפלגא קמא היתה תקיעה פסולה. ואם היה שיעור תקיעה על שפת הבור, תלוי בשני דיעות הנ"ל. והוא הדין אם שמע מתחילה קול שופר, כגון שהיה עם התוקע בבור, ובאמצע התקיעה יצא לחוץ ולא שמע רק קול הברה, נמי לא יצא, דבעינן שמיעת קול שופר כשר מתחילה ועד סוף.
וכתבו האחרונים, דיזהרו כל העם שלא להוציא כיחם וניעם בשעת תקיעה, כדי שישמעו כל הקולות מתחילתם ועד סופם. וכן לא יביאו ילדיהם אצלם, וגם כן מטעם זה. ומוטב שיהיו אצל אימותיהם בבית הכנסת של נשים, דנשים אינן מחוייבות מן הדין בתקיעת שופר.
ומכל מקום נראה דקטנים שהגיעו לחינוך – מצווה להביאם ולהחזיקם אצלו, ויאיים עליהם שישמעו התקיעות ולא יבלבלו את הציבור.