משכיל לדוד על רש"י במדבר יג
<< · משכיל לדוד · על רש"י במדבר · יג · >>
"זמורה" וכו' ממשמע שנאמר במוט וכו' - הרבה נתחבטו בזה קמאי ובתראי ואענה גם אני חלקי. ולכאורה נראה לדייק מדסמך רש"י דברים אלו למה שהקדים זמורה שוכת גפן וכו' ולא כתב זה בדיבור בפני עצמו על הכתוב מזה נראה דהכי פירושו דמדכתיב זמורה דהיינו שוכת גפן א"כ הרי זה מוט אחד והדר כתיב וישאוהו במוט א"כ ממילא הרי הן ב' מוטות ואמאי הדר וכתב בשנים אלא לרבות עוד ב' מוטות אחרות אלא דפירוש זה אינו עולה לפי מאמר רז"ל בסוטה דסתמא קאמר עלה ממשמע שנאמר במוט אינו יודע שבשנים. ומ"ש הרא"ם ז"ל דר"ל אינו יודע שבשנים אנשים ולאו ממשמעות דמוט אלא מוישאוהו קא דריש שהוא לשון רבים ומיעוט רבים שנים אחר המחילה אינו נראה דהא וישאוהו קאי על רישיה דקרא ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו וכו' וישאוהו וכו' ומעתה שפיר אצטריך לכתוב בשנים בני אדם דאל"כ הוה אמינא דוישאוהו אכלהו קאי כמו ויצאו דלעיל ולא שייך הכא לומר מיעוט רבים שנים אלא נראה דה"פ דהא ודאי במוט אחד א"א לישא שום משאוי על גביו דמיד נופל אלא צריך לתלותו ולקשרו במוט א"כ לא הול"ל וישאוהו במוט אלא ויתלוהו או ויקשרוהו במוט וישאוהו בשנים ומדכתיב וישאוהו במוט משמע שהיה נושא ע"ג המוט וזה א"א במוט א' אלא על כרחך ב' מוטות היו ואמאי הדר וכתב בשנים אלא דר"ל בשני מוטות שכל מוט הרי למדנו שיש במשמעותו שנים א"כ הרי ד' מוטות הא כיצד ח' נטלו אשכול. ומ"מ איך שיהיה קשיא לי על דרשת רבותינו היכי מצינן למימר דבשנים ר"ל ב' מוטות והרי שם מוט לשון נקיבה כנראה מריבוי השם מוטות ונלמד גם כן מכינוי הנמצא בירמיה מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן וכו' ולא כתיב תחתיהם וא"כ הול"ל בשתים ואפשר דמוט לחוד ומוטה לחוד והתם בירמיה מיירי במוטה כדכתיב ויקח חנניה הנביא את המוטה וכו' והכא מוט ותדע דתרתי נינהו מוט ומוטה צא ולמד מדתנן בפ"ג דביצה לא יביאנה במוט ובמוטה. ואף על גב דבמוט נמי הריבוי מוטות דהכי אמור רבנן גופייהו בב' מוטות אין ראיה דהכי נמי אשכחן בריבוי אב אבות ומה שסומך רש"י פירושו זה על מ"ש לעיל זמורה שוכת גפן נראה לפי שרוצה לומר יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמן להוציא דבה נתכוונו וכו' ואהא תיקשי מנ"ל שלהוציא דיבה נתכוונו דילמא לקיים מאמר משה ולקחתם מפרי הארץ לכך הקדים רש"י זמורה שוכת גפן ואם איתא שלא לקחו אלא לקיים ציווי משה זמורה אמאי להו דזמורה לאו פרי הוא א"ו להוציא דבה נתכוונו ולהפליג הדבר נטלו גם כן הזמורה כדי שיכבד יותר ויהיה נראה יותר תמוה בעיני העם. ומ"ש עוד רש"י ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי וכו'. ק' דדילמא דוקא התם באבנים נטלו בכל כחם אבל הכא לא היה כ"כ כובדו לפי חשבון ק"ך סאה לכל א' ואה"נ שבפחות משמנ' הוו מצו לנשאו אלא שעשו כן להגדיל התמיהא הואיל וכל עצמם להוציא דבה נתכוונו. וי"ל דהוכחתו מדכתיב ומן הרימונים ומן התאנים ותו לא. ואם איתא שהיו יכולים לישא האשכול בפחות בח' הוו נטלו נמי איזה פרי אחר שהרי בז' מינים נשתבחה א"י והו"ל ליטול גם כן זיתים ותמרים דסתמא גם הם היו משונים כמו הרימונים ותאנים ואם כוונתם להגדיל בעיני האנשים האשכול ולכך נשאוהו בח' הו"ל להגדיל התמיהא טפי ולדלו כלהו עשרה האשכול לבד א"ו לא יכלו לישא האשכול בבציר מח':
"וישבו מתור" וכו' והלא ארבע מאות פרסה וכו' - ההרגש הוא דלא הול"ל אלא וישבו מקץ ארבעים יום דאטו לא ידעינן דמתור הארץ הוא ששבו. אלא הכי קאמר לפי ששבו מתור הארץ הוא ששבו מקץ ארבעים יום לפי שהיה גלוי וכו' הא לאו הכי הוה בעי טפי מארבעים יום טובא לפי החשבון דעשרה פרסאות ליום:
"וילכו ויבאו" מהו וילכו וכו' - ההרגש שמבחוץ דכוליה יתירא הוא דהא כתיב "וישובו מתור הארץ" אלא משום הכי כתב להקיש וכו':
"זבת" וכו' דבר אמת בתחלתו וכו' - נראה לי דכאן מרגיש רש"י ז"ל שהרי דרך החכמים להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והרי משה רבינו ציוה אותם תחלה "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם" וכו' כלומר 'יש ארץ שמגדלת גבורים' וכו' ולבסוף אמר להם "ומה הארץ השמנה" וכו' ואם כן למה זה השיבו על אחרון ראשון הוי להו להשיב על האנשים תחלה, ולזה תירץ רש"י 'כל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחלתו' וכו', ולכן הוכרחו להשיב תחלה "זבת חלב ודבש" וכו' לקיים השקר שיאמרו אחר כך: