משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת צו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת צו

זאת תורת העולה. ירושלמי מגילה ודא מסייע לריב"ח דסבר דבני נח לא הקריבו שלמים. זאת תורת העולה היא העולה שהיתה כבר. ובשלמים כתיב וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב מכאן ולהבא. ולר' אלעזר יתכן דסבר כר' ישמעאל דבשר תאוה לא הותרה במדבר והיה צריך להביא זבח שלמים וכמוש"כ הרמב"ן פ' אחרי, דבמדבר היו חייבים כרת על שחיטת חולין בחוץ, לכן כתיב אשר יקריב, שמוכרח להקריב, אבל בעולה שרק בנדבה כתיב היא העולה, שאם הקריבו ודו"ק.

וזאת תורת המנחה כו' והרים ממנו. ממנה היה צ"ל וכתב לשון זכר שקאי על העשרון וכאלו כתב והרים מן העשרון כו' שהמדות בלשון זכר עשרון בלול, הין, לוג וכיו"ב. ומזה דרשו והרים ממנו מן המחובר (מנחות כ"ד). ולכן פריך מנחות ע"ז ע"ב והקריב ממנו מן המחובר אלא מעתה דכתיב ואת כל חלבו ירים ממנו מאי מחובר איכא, ולא פריך לעיל דף כ"ד משום דשם יש הוכחה על דרש זה מדכתב בלשון זכר ודו"ק.

והנה בפרשת בחוקותי, ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן כו' אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש היה צ"ל ממנה, רק הוא כמאמר המוסגר, וכך סדר הפסוק כל אשר יתן לד' יהיה קדש, רק שלפ"ז יתכן לפרשו על קדושת בדק הבית, שאם הקדישן תמימים תו אינן נפדים לחולין וכמוש"כ רמב"ם פ"ה מהלכות ערכין, לכן פירש הכתוב במאמר המוסגר [ממנו] הוא שהנתינה תהא מקדושת קרבן לד' ואינו בדק הבית (וכמו"ש תמורה י"ג עיי"ש). וזה מפרטי הקרבן. וקרבן לשון זכר, וע"ז אמר שיהיה קדוש שאינו נפדה תמים ואפילו אם הקדישו לדמים ג"כ נחתא ליה קדושת הגוף ואינו נפדה ודו"ק. ומה דדריש בתו"כ ובגמרא מכל אשר יתן ממנו לד', שהאומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, נראה דמפרש כל על האנשים הנותנים ופירושו, כל איש, מי שהוא, אשר יתן לד' יהיה קודש וכמו וכל אשר נמצא אתו עצי שטים כו' הביאו, שקאי על פרטיות האישים, כן כאן הכוונה על כל איש, ומדוע בא להזכיר כאן כל איש איך יעלה על הדעת לחלק בין הנותנים, ולזה פירש דהכתוב דייק אשר יתן ממנו אפילו מקצתו ג"כ יהא קדוש כולו, וזה דוקא מה דהוי שלו פשטה קדושה בכולו הואיל והיה יכול להקדיש הכל, אבל מה שאינו שלו לא קדוש, וכמו שאמרו בהמה של שני שותפין והקדיש אחד אינה קדושה רק חציה, ולכן מזכיר הפרטים, לאמר שכל אחד מהנותנים יהיה קדש שלו ולא של חבירו. והני תנאי סברי דכל אשר יתן קאי על כל דבר הניתן, שכל דבר אשר יתן אפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו יהיה קדש לד' וא"כ אינו קדוש רק האבר הפרטיי. ונכון בס"ד ודו"ק.

והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. ובחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה. נראה דשאלת המינים, דאם ראובן חטא בהמה מה חטאת ולמה ימירו אותה תחת נפש האדם, לכן קרבנות המינים הכל סולת דבר שאינו מרגיש צער, יעוין עיקרים מאמר ג' פרק כ"ה, ולזה חששה התורה שמא יהרהר הכהן בזה וכמו שדרשו בספרי ולעבדו בכל לבבכם שהכהנים לא יהרהרו בעת העבודה, היינו התפלספות המינים, ולכן צותה שהכהן המקריב אותה יאכל בעצמו ואז יאכלו אחרים וכמו שאמר כל זכר בכהנים יאכל אותה, שאם הוא לא יאכל שמא נפלה בלבו התפלספות המינות. והוא קרוב למה שאמר הרמב"ן שנאמנות על נדה מפני שהיא בעצמה מוזהרת ונאמנת לעצמה נאמנת לאחרים, משא"כ גבי מנחה לא הזכיר שהמקריב יאכלנה שבזה אין לחוש להרהור התפלספות. יעוין תוספות יבמות דף מ' ד"ה רצה כהן אחר אוכלה ודו"ק. ופשוט יותר, דמבואר ביור"ד רמ"א סימן רמ"ו דכדי לברר הוראתו צריך ת"ח למטעם ממה שהתיר, כן בחטאת שנפסל במחשבת שלא לשמה אפילו בטעיות, צריך המחטא לאכול ממנה לברר שלא היה בה מחשבה פסולה ופשוט. ואתי שפיר דכתיב יאכלנה דזה כשהיא כולה שלמה, אבל אם כבר אכלו ממנה תו הוי המחטא ככל בני אהרן ושם כתוב יאכל אותה שכל מה שיש ממנה מצוים לאכול כמו שכתוב ברא"ש פ"ג דשבועות החילוק בין שאוכלנה לשאוכל אותה.

תו"כ יאכלו אהרן ובניו לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת מה אהרן כ"ג שלא במחלוקת אף בניו כ"ג שלא במחלוקת. פשוט דיליף מהא דכתיב בויקרא לאהרן ולבניו כיון דכתיב בלמ"ד בינתיים הוי כאילו מחלק בין אהרן ובין בניו שהיו נוטלים בחלוקה. ומהא דכתיב כאן אהרן ובניו בלא למ"ד בינתיים מורה על בניו כהנים גדולים שנוטלים כמוהו שלא במחלוקת וברור. ודקדוק כזה תמצא בלשון בני אדם ג"כ להשגת הראב"ד פרק י"א מהל' זכיה הלכה ו' יעו"ש ודו"ק.

מצות תאכל במקום קדוש. בתו"כ. לפי שנאמר יאכלוהו אין לי אלא כולה מנין אפילו מקצתה ת"ל תאכל אפילו כ"ש. פירושו עפ"י מה דאמרו בסוף פ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית, שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה, ופירשו התם, דאם נאבד מקצתה תו אינו חייב עד שיאכל כולה, ולכן אם הוה ידעינין מיאכלוה הו"א שיהא כל השירים מהקומץ אז מצוה לאוכלה, אבל כשאמר תאכל פירושו אפילו נאבדו מקצת השירים מצוה לאכול הנשאר. ויעוין בכס"מ הלכות שבועות פ"ד. וכן פירש הראב"ד. וזה פירוש כל שהוא, ר"ל כפי הנותר אף אם נאבדו מקצתן אבל לאכול כל שהוא יתכן דאין זה קיום מצות עשה כיון שאינה אכילה. רק דאם היה מגיעו כפול היה אוכל בצירוף שאר קדשים בכזית וכל הקדשים מצטרפין והיו אוכלין הפול מלחה"פ עם צירוף שאר קדשים והיה כזית. ויעוין תו"י ביומא. וכמו שכל הפיגולין מצטרפין, כן כל הקדשים מצטרפין למצות אכילת קדשים. ויעוין חת"ס או"ח סימן מ"ט ודו"ק.

הנה המשל"מ פי"א מהלכות מעה"ק כתב שהאוכל שירי מנחות טרם שהוקטר קומץ גרוע טפי מאוכל בשר קודם הקטרת אימורין, שהרי הקומץ בהקטרתו הוי מתיר לשירים, כמו דם למזבח. ויעו"ש דאולי לקי כאוכל בשר קדשים קודם זריקה יעו"ש. וכיון שכן נראה נא בבני עלי שמספר הכתוב שאכלו טרם שהקטירו האימורים אמר ותהי חטאת הנערים גדולה, היינו עבירה גוררת עבירה כי נאצו כו' את מנחת ה', שבמנחות היו אוכלים שירים קודם הקטרת הקומץ [וכן הוא במדרש שמואל מדוע אתם אוכלין שירי מנחה ומניחים הקומץ לזבובים כו']. ולזה אמר למה תבעטו בזבחי זה שהיו אוכלים בשר קודם האימורים שהקטירו, ובמנחתי, שהיו אוכלים שיריה קודם הקטרת הקומץ. וזה שאמר אשר צויתי מעון, היינו שהמנחה אינה קרבה גם בבמת צבור, רק במקדש ודו"ק.

לא תאפה חמץ חלקם כו'. פירוש לא תאפה חמץ משום שחלקם נתתי אותה. וכמו שפירשו במדרש אוכל ממה שרבו אוכל, כמו שעל המזבח לא יעלה שאור, כן בחלקם הנאכל, כי המנחה כולה נאכלת לד', רק החילוק דאזכרתה נאכל על גבי המזבח שהאש אוכלה והנותר אוכלים בני אהרן במקום קדוש. לכן אמרו שהמחמץ שירים לוקה. ומפני זה אמר והקטיר המזבח, פירוש שהמזבח יקטיר אזכרתה לד' והנותרת יאכלו אהרן כו' לשם מצות. לכן לא אמר המזבחה, שבכל מקום פירוש שהכהן יקטירם על גבי המזבח, אבל כאן הפירוש שהמזבח הוא המקטיר, ומדבר על המזבח ובני אהרן, כעל שני עצמים הפועלים באכילת המנחה זה באזכרתה, וזה בנותר. וזה דיוק אמיתי. לכן כתיב והנותרת ממנה לא מן המנחה כמו בכל מקום.

כחטאת וכאשם. יתכן דמורה דמנחה אינה קרבה בבמה, לא במת יחיד ולא במת צבור כמו חטאת ואשם דאינו קרב בבמה, יעוין סוף פרת חטאת ושם דף קי"ח לר' יהודא ולר"ש יעו"ש דיליף מקראי אחרינא. ולמ"ד יש מנחה בבמה קמ"ל דבמקום שאשם קרב שם השירים לא תאפה חמץ, אבל בבמה מותר לאפות חמץ השירים, ובבמה קטנה דאין כהן שם ודאי דהבעלים מותר להחמיץ השירים ודו"ק.

כל אשר יגע בהם יקדש. פירוש בין באזכרתה של מנחה שהיא נקטרת לגבוה, בין בהנותרת מן המנחה שנאכלת לכהנים וזה בהם. לכן צריך למילף בלוע באשם מזאת תורת החטאת ופשוט. ויעוין מנחות פ"ג ודלא כראב"ע.

תו"כ בשמן תעשה ריבה לה שמן. יעוין בגמרא דזה דברי ר' שמעון שאומר דלקבוע שמן לא צריך כיון דכתיב על מחבת כמחבת דמיא, ור"י ב"ב אומר כו' ה"א תהוי כמנחת חוטא. ור"ש לא סבר זה משום דלא מצי לאמר דהוי כמנחת חוטא, דר"ש לטעמי' דסבר דמנחת חוטא של כהן נקמצת והשירים קרבין בפני עצמן וכאן כתוב כליל תקטר שנקרבת כולה כאחד בלא קמיצה, ולכן לקבוע לה שמן לא צריך דכיון דהוי כמנחת נדבתו ודאי צריכה שמן ולמה לי קרא דבשמן תעשה אם לא להוסיף לה שמן ודו"ק.

וכל מנחת כהן כליל תהיה. הנה אמרו בגיטין דף כ' היו מוחזקין כו' אשה לא ידעה לאקנויי, לא גמרה ומקנה דבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומקניא, רק בתורת שאלה. תוס'. ולפ"ז הוא מושכל שכיון שכתוב לכהן המקריב כו' לו תהי' (ויעוין יבמות דף מ' תוס' ד"ה רצה), א"כ הכהן שמקריב מנחתו אם יחזור ויאכלנה לא ידע לאקנויי שאינו מפסיד כלום, שגם עכשיו הוא יאכלנה ולא מקנה כיון שתחזור אליו לאוכלה. ומלבד זה אינו מושכל, שאם כי הכהן ובעלים בזה נתכפרו הוא מפני המצוה שיש באכלם בקדש בני אהרן משרתי השם ובזה הזכות הוא נתכפר לבעלים וזה לא יתכן שהכהן יאכל חטאתו ובזה יתכפר הוא, לכן אמרה תורה שמנחת כהן כולה כליל. אבל חטאת שמקריביו המה רבים נאכל גם חטאת כהן וכן מפסיד חיותה של החטאת ששוחטה לכפרה. ולכן בשמיני למלואים, שאהרן הקריב עגל בן בקר וכל הכהנים היו בנים ואם יאכל בשר החטאת הלא הוא אוכל של עצמו, שמה שבניו אוכלים גם כן כאילו אוכל הוא ואין זה מהנאות שבמה שיאכל את של עצמו יכפר על עצמו, לכן היה נשרף הגם כי הי' חטאת חצונה ודו"ק.

במקום אשר תשחט העולה וכו'. בתו"כ, ר' אליעזר אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. ושם במקום אשר תשחט העולה כו' ר"א אומר מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. הנה המעין יראה כי יליף לזה שצפון נוהג בדברים שאין סמיכה נוהג בהן, דבשניהם כתיב לפני ד' וסמך צפונה לפני ד', ועיין ריש ויקרא פרשה ג', ור"א שמותי הוא דהוי מתלמידי ב"ש, וב"ש סברי דעולת חובה ג"כ אינה טעונה סמיכה כמפורש בביצה דף כ', אע"ג דתמן משמע דתנא דיליף מכמשפט אע"ג דסבר כב"ש, מ"מ יליף דעולת חובה טעונה סמיכה, מ"מ לר"א אפשר דלא יליף דורות משעה וסבר בהא כב"ש, דשלמי חובה אינה טעונה סמיכה, וה"ה דסבר דגם עולת חובה אינה טעונה סמיכה ולא ילפינן חובה מנדבה, לכן יליף מקרא דטעונין שחיטה בצפון ודו"ק.

קדש קדשים היא. הגמרא בסוטה אמר דחס המקום על עוברי עבירה וכתב במקום אשר ישחטו העולה ישחט החטאת דיסברו שהוא עולה. ולכן בחטאת דעל שוגג בא הקפיד הכתוב לכתוב תיכף במקום אשר ישחטו, אבל באשם דבא גם על הזדון, לכן לא הזכיר הכתוב תיכף במקום אשר ישחטו, רק כתב קודם קדש קדשים כו' ואחר כך במקום אשר ישחטו וכו' ופשוט.

כל אשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכובס במקום קדוש. על דרך הפשט יתכן שאומר, שאם יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליהן מדם המלואים, וזהו בגדי כהונה שהזה משה עליהן משמן המשחה ומן הדם על המזבח, ג"כ תכובס במקום קדוש ודו"ק.

ת"כ אשר יזה מדמה מדם הכשרה, לא מדם הפסולה דמדמה דוקא מי שעומדת להזיה, אבל לא מי שנפסלה ואינה עומדת להזיה והוי חד מעוט. וע"ז פליגי רע"ק ור"ש אם היה לה שעה"כ ונפסלה טעון כיבוס. כן פליגי להלן בקרא דכל זכר בכהנים יאכל אותה דמיירי לענין מריקה ושטיפה דבעי שיהא ראוי לאכילה, פליגי אם היה לה שעה"כ ונפסלה טעון מריקה ושטיפה, בתורת כהנים, ושם הגרסא ר' יעקב. ובשיטה מקובצת גם כאן בכיבוס הגיר' ר' יעקב וכן לגבי שבירת עצם בפסח פליגי בתוספתא פסחים פרק ו' גם כן ר' יעקב ור"ש דר' שמעון סבר דגם הי' לו שעה"כ ונפסל אינו חייב משום שבירת עצם ור' יעקב מפליג. וחזינא דטעמי' דר' שמעון כיון דכעת, היינו בשעת השבירה או הבישול אינו ראוי לאכילה, כיון שכבר נפסל, וכן בשעת שהוא נתז על הבגד אינו ראוי להזיה על המזבח דומה למי שלא הי' לו שעה"כ כלל להזות על המזבח או להאכל לכהן או לבעלים כל חד כדינו, ור' יעקב מפליג בין הי' לו שעה"כ או לא הי' לו שעה"כ וחד טעמא בפלוגתייהו וזה ברור. אמנם מה דבסוגיא דזבחים דף צ"ג מפרשה טעמא דר' שמעון משום דתרי מיעוטי כתיב חד גבי כסוי וחד גבי מריקה ושטיפה אותה יעו"ש, נראה דהגמרא סברא דזה תלוי בהך פלוגתא דפליגי ר' יהושע ור"ג בריש פרק המזבח מקדש, אם בעי שיהא ראוי לאשים או למזבח יעוי"ש בריש פרקא, דמבאר הגמ' דפליגי אם הי' לו שעה"כ מחד קרא יליף, דאם עלו לא ירדו, או בעי תרי קראי, כן כאן אם יש קדושת לטעון כבוס ומו"ש ושבירת עצם בפסח תלי בזה, ורוצה הגמ' לפרש דברי ר' שמעון אף אליבא דר' יהושע דמצריך תרי, חדא להי' שעת הכושר וחדא ללא הי' שעת הכושר דהמזבח מקדש פסולין, לכן אמר דכאן איכא גם כן תרי מיעוטי יעוי"ש ודו"ק. אמנם לפסק הלכה קי"ל כר' שמעון בכל הני מילי דחשובין כחדא לא הי' לו שעת הכושר עם הי' לה שעת הכושר וכמו דאמר לר"ג שם, כיון דפסולין נינהו רבינהו רחמנא לא שנא הי' לו שעה"כ לא שנא לא הי' לו שעה"כ, כן סבר כאן, כיון דמעיט רחמנא פסולין מדין כבוס ומוש"ט ושבירת עצם מה לי הי' לו שעה"כ כו'. והא דהלכה כר' יהושע דכל הראוי לאשים ונסכים אם עלו ירדו בכל זה צריך תרי קראי, משום דקי"ל כר"י דסבר דלאו בכל פסולי קדש לא ירדו דסבר דג' מיעוטים למעט יצא דמה ונשחטה בלילה כו', כיון שכן חזינא דאיתמועיט הני דברים תו הוי אמינא דהתורה חלקה בין פסול שלא הי' שעת הכושר להי' לו שעה"כ דבלא הי' שעה"כ אין המזבח מקדש. אולם לר' שמעון גופיה דסבר דבכל שפסולו בקדש אם עלו לא ירדו ואנן בעינן לאוקמי שיטתו בכיבוס ומו"ש כר' יהושע אמרינן דמשום דכאן איכא תרי מיעוטי יעוי"ש. ומיושב פסקי רמב"ם ודו"ק. ויעוין מש"כ בזה באור שמח דרך אחר.

תכבס במקום קדוש. החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כמו שהיה קודם הזיה, שלא יצא חוץ לקלעים כו'. רמב"ן. ולפ"ז לפ"מ שכתוב באור שמח הלכות בה"ב פ"ו לצדד דאף דאמרו בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש, דמבחצר אוהמ"ע יאכלוה, התורה רבתה חצירות הרבה לענין אכילה (זבחים נ"ו), בכ"ז לענין עבודת הדם ואם דם יצא ללשכות פסול משום יוצא יעו"ש, וא"כ צריך להיות הכבוס במקום שהיה צריך להיות קודם הזיה על הבגד, לכן הכבוס מוכרח להיות תוך חלל העזרה מקום ששוחטין בו קק"ל ולא תוך הלשכות הבנויות בחול שאין חייבין עליהן משום טומאה ולכן לא כתיב כאן בחצר אוהמ"ע, רק במקום קדוש לבד שבלשכות אינו ראוי לכבוס. וא"ש דלא כתב בפירוש דגם השבירה בכלי חרס והמריקה ושטיפה צריך להיות במקום קדוש דגם שם הטעם דמקום אכילתן שם שבירתן ומריקה ושטיפה שלהן אותו מקום שהיו ראוים להיות, וכמו דתניא בתוספתא פרק י'. ולכן היו נאכלין בלשכות תו מריקתן ושבירתן יכול להיות בלשכות ואינן דומין לכבוס וכמו כן בקדשים קלים הוי מריקתן ושטיפתן במקום אכילתן בירושלים במחנה ישראל וזה בודאי ברור. ומסולק בזה מה שהעירוני חתני נ"י (ז"ל) אמאי כי נטמא המעיל יכניסנו ללשכה דרך חלון וכיו"ב ויכבסנו, דאינו חייב משום טומאה ולפי זה מיושב. אך יש לדחות זה בכ"פ. אכמ"ל.

וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד כו' באש תשרף. ריה"ג אומר כל הענין כולה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים כו' (זבחים פ"ב ותו"כ). והענין דנפש האדם מקביל למשכן הכבוד כמו שמבואר אצלינו במק"א, דכוחות השכל המה מקבילים נגד משכן כבוד ד' הסוכך על הכרובים. ולכן כל החטאות אשר באים על דבר שזדונו כרת, אשר הוא עון השקול ליטול נפש האדם ולהכריתה מחלק החיים, אם הוא בשוגג אשר הוא מפעולות החומר לא הטעה בשכל, מקום כפרתו במזבח החיצון אשר הוא מקביל נגד הלב והרוח, לא בפנימיות, לכן אם החטאת הוא על הזדון וזה הוא או בזדון או בהעלם הוראה אשר הטעה הוא בשכל, גם כפרתו במזבח הפנימי והפרכת מקום השכל. ולכן פר העלם דבר של צבור וכהן משיח, ושעירי ע"ז אשר באים על העלם דבר, ופר יוהכ"פ אשר הוא בא על הזדון טומאת מקדש וקדשיו נקרב בפנימי. ולכן דברים אשר בזדון בל ראוי לאכול ממנו מלבד אשר הוא זדון ולא ירצה, עוד כי כח התאוני אשר באדם אם כי בכללו הוא עברה, אינו ראוי להסירו לגמרי וכמו שאמרו יצר תנוק ואשה ימין מקרבת כו', רק ע"ז אמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה, וזה עצם השלמות לזכך את כוחות החומר אשר בל יאכלו רק לשם שמים לקיים המציאות, ואמרו הממלא גרונם של ת"ח יין כאילו הקריב לגבי מזבח, לא כן ההטעה בשכל הוא כלה נחרצת וראוי להעבירו, כי לא יתכן לעזוב שום שורש מההטעה ולכלותו לגמרי, כי השקר והמרד נתעב לא ירצה ודו"ק. והערני בזה המשורר ר' שלמה בן גבירול באזהרותיו מל"ת קי"א, ולא יאכל פנימיות, בזדון ובתרמית, ויתכן כי כיון לזה אשר הוא בא על הזדון ודו"ק היטב.

כל חטאת אשר יובא מדמה כו'. בפ"ק דזבחים דף י' העירו בתוס' מדוע לא שייך שלא יהא טפל חמור מן העיקר כמו גבי שחטה בהיכל יעו"ש. ונראה לאמר, דכאן דמצאנו חטאות הנכנסין להיכל, לכן חלקה התורה המקום, שחיצונות לא יכנסו להיכל, לגדר שיהא המקום חלוק ולא יתערבו זה בזה, אבל גבי אכילה וכו' לא מצאנו קרבנות שיהי' מצותן שיהיו נאכלין בהיכל. ופשוט. ולפ"ז הוי מצי לקיים כפי הגירסא שבתו"כ אין לי אלא חטאת זכר, חטאת נקבה מנין, דעל חטאת זכר יתכן טפי הקפידא, דכל חטאות שנכנס דמן לפנים המה חטאת זכר, לכן הקפידה טפי שיהי' כל אחד מקומו לעצמו. אמנם הגמ' מגיה בזה יעו"ש בזבחים ודו"ק.

במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. בתו"כ ר"א אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. יתכן דהוא ר' אליעזר בר' שמעון דאמר בפ"ב דחולין דף כ"ט ע"ב דאין שנים שוחטים זבח אחד, הא לחכמים קאי הך דישחטו דשנים שוחטין זבח אחד. ואפשר דמשו"ה בעי ר"א רבויא לעולת חובה ולעולת צבור, משום דק"ל מדוע לא אמר קרא שישחט בן בקר בצפון דכן הוא טעון מילמד עליון מתחתון בוי"ו מוסיף על ענין ראשון, כדיליף בריש איזהו מקומן והו"א, משום דתמן כתיבא וערכו בני אהרן את הנתחים למד לטלה של תמיד שטעון ששה כדאמר ביומא דף כ"ז עיי"ש דר"ז אומר בשם ר' אלעזר, והו"א דלכן לא כתב דטעון צפון, משום דבכל מילי שוה טלה של תמיד לבן הבקר רק בצפון הו"א דלא בעי או משום דחובה הוא או משום דצבור הוא ולא בעי צפון, לכן בעי קרא לרבותם לצפון ודו"ק. ואע"ג דר' אלעזר דיומא הוא אמורא כנראה גם מן הירושלמי, בכ"ז מצינין לומר בטעמו דר"א התנא כן דאזיל בשיטת רע"ק רבו דאיהו יליף דטלה של צבור טעון ששה מהך קרא והו"א דלא בעי צפון, או דחובה, או דצבור הוי ולכן לא כתביה קרא דצפון טעון בבן בקר משום, דשם נזכר טלה של תמיד, לכן בעי קרא לרבותם וצפון לא כתיב בבן בקר לא בעולה ולא בחטאת עדה וכהן משיח, לכן צריך הגמ' למילף מואם מוסיף על ענין ראשון. ועיין תוספות שם ודו"ק בכ"ז.

והא דבכל שחיטות לא כתיב בלשון רבים לבד מאשם, נ"ל, דשחיטת קדשים מצוה בבעלים כמו שפרש"י בפ"ק דפסחים דכתיב וסמך ושחט, אולם באשם שבא על זדון כשגגה, ואמרו בפרק כלל גדול דף ע"ב אלא מעתה הפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דא"ח אלא אחת, הרי בלא שב ג"כ מייתי קרבן ואין בזה משום זבח רשעים תועבה, א"כ משכחת דהוא מומר לעבירה אחת דדעת רבינו משה דבודקין סכין ונותנין לו, א"כ צריכין להתעסק בשחיטה זו הרבה בני אדם, ויותר נח דישחטו אחרים ולא הבעלים עצמן ודו"ק.

והכהן המקריב את עולת איש. פירוש לא מבעי עולת צבור שכן אף שלמי צבור שייכים לכהן הבשר והעור כן הכא העור לכהן, אלא אף עולת יחיד, שבשלמי יחיד העור עם הבשר לבעלים גם כן בעולה העור שייך לכהן ופשוט.

לא יניח ממנה עד בוקר. דע כי לאו דלא תותירו לא מצאנו רק בנאכלין ליום אחד, לא ילין עד בוקר לא יניח עד בוקר, לא תותירו ממנו עד בוקר בפסח ובתודה (פרשה אמור), אבל בנאכלין לשני ימים לא מצאנו לאו דלא תותירו. [ולפ"ז א"ש מה דלא עשו סייג רק בנאכלין ליום אחד ולא עשו בנאכלין לשני ימים כמוש"כ תוספות סו"פ איזהו מקומן, משום דהתורה לא כתבה בלשון לאו דל"ת ודו"ק]. וכן מסתברא, משום דכל בשר שאינו כשלמים אמרו דלאו בשר הוי בסוף תענית ובפרק בן סו"מ, שהטעם נפסל לאחר ב' ימים. רש"י. ולאו בר שמחה הוי שהמלח מפיג הטעם, רש"י, ולכן אין דרך להניח ולכך לא כתבה התורה אזהרה ע"ז, רק על הנאכלין ליום אחד הזהירה תורה שכן דרך להניח למחרתו. אמנם בתו"כ ובפסחים ע"א דרשו קרא דולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים יעו"ש. אמנם בן תימא פליג ע"ז יעו"ש דסבר דחגיגה כמו פסח יעו"ש. ולדידיה איכא למימר כמו שפירשתי. אמנם נראה דאפשר דכיון דקודם זמן שרפה לא חזי לאכילה כמו בשלמים דאם כתב בהו לא תותירו ממנו עד בקר הלא כבר נפסלין בתחלת ליל שני, ולפ"ז בחגיגה י"ד שפיר דהם אינן נאכלין ביום י"ד ואוקי לילות נגד ימים ומתאכלי לילה שניה, ולכן כתב בהו לא ילין כו' לבוקר וכשיטת הר"י מקורביל פרק ערבי פסחים ברא"ש סימן כ"ה יעו"ש ודו"ק. ויעוין ברש"י פ' ראה על הך קרא דלא ילין דבפסח דורות קאי.

והבשר כל טהור יאכל בשר. ובסר קודשא כל דידכי לקודשא ייכול בסר קודשא. אונקלוס. וכפי הנראה דכיון דקיי"ל דטבילת חולין לא בעי כונה כמבואר פרק השוחט בחולין דף ל"א ע"ב ולקדשים בעי כונה וטבל למעשר ולתרומה ולא לקדש אסור לקדש וזהו שאמר כל דידכי לקודשא היינו שיכון לטבול לאכילת קדש ייכול בסר קודשא. ומדוקדק לשון הכתוב שהקדים והבשר היינו קודם שיטהר עצמו, ידע ויתכון לאכול בשר קדש, וכאלו הבשר קדם לטהרתו, וזה שאמר והבשר של קדש כל טהור במכוון אליו יאכל בשר ודו"ק.

ובת"כ יכול לא יאכלו אלא לבעליו ק"ו לפסח. עיין ק"א ודבריו תמוהין דהא קרא דפסח צריך למחשבת שלא למינויו דפוסלת. עיין פסחים ס"א ע"א ודו"ק. והנראה לענ"ד דהך לפסח הוא כמו מפסח, פירוש, דהוה ילפינן בקו"ח מה פסח שנאכל בטומאה, אם כי קרבן יחיד הוא, אינו נאכל רק לבעליו, שלמים שאינן נאכלין בטומאה בשלמי יחיד, כש"כ שלא יהיו נאכלין רק לבעליו, קמ"ל קרא דכל טהור יאכל בשר. ולפ"ז א"ש לשון הפסוק, והבשר [ר"ל מה שאמרתי והבשר תאכל] כל טהור יאכלנו. ודוגמתו מצאנו בגמרא מכות דף י"ט ע"ב וקאמר כו' האיך טמא דשראוי לך. וערש"י שם. ודו"ק בכ"ז.

והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים כו' וטומאתו עליו כו'. פירוש דבקדשי קדשים הנאכלין בעזרה אינו רשאי להיות טמא דחייב על כניסה במקדש בטומאה. אבל קדשים קלים דנאכלין בירושלים ואם יאכלם בטומאה נכרת ולכן כתב מזבח השלמים, אבל חייב על כל דבר שיש לו מתירין ודו"ק.

תו"כ פרק ט"ו. או לא בא אלא לחלק כו' לומר על קדשי קלים חייב לאחר זריקת דמים, וק"ק חייבין בין לפני זריקת דמים כו'. פירוש כמו מעילה דבאימורים אינו רק לאחר זריקה בין קק"ל לקק"ד, ובקק"ד הוא גם קודם זריקה כן הו"א גם באיסורי טומאה לחלק. ופשוט.

ונפש כי תגע בכל טמא כו' ואכל מבשר זבח השלמים. בתורת כהנים, ר' ישמעאל אומר מה שלמים שהן ראוין לאכילה אף כל שראוין לאכילה יצאו עצים ולבנה וקטרת כו'. נראה לפרש דאינו חייב משום טומאה רק על קרבן דהוי כבשר זבח שלמים, דהוא דבר הנאכל, אבל עצים ולבנה הבאה בפ"ע וקטרת שהקרבן הוא דבר שאין בו דבר ראוי לאכילה אינו חייב עליו משום טמא שאכל קדש. אולם בקרבן שיש בו דברים הראוין לאכילה אז חייב גם על דבר שאינו ראוי להאכל, כמו בקרבן מנחה שיש בו סולת ולבנה חייב גם על לבנה דהוי דבר שאינו נאכל. ולפ"ז א"ש מה דמרבי בגמ' מקרא דוהבשר כל טהור יאכל לרבות לבנה הוא על לבנה הבאה במנחה חייב משום טומאה הואיל והקרבן הוא מדברים הנאכלין ודו"ק. ולפ"ז א"ש כולא שמועה בגמ' דף מ"ו ע"ב, דללישנא קמא סבר כר' יוחנן דאף תנא קמא סבר בטומאת הגוף דאינו לוקה, והא אמר ר' יוחנן דכרת שלישי מבעו לדברים שאינן נאכלין, ולפ"ז א"ש דתנא קמא סבר כר' ישמעאל דמה שלמים הראוים לאכול, לכן בלבנה הבאה בפ"ע או קטרת ועצים פטור מטומאת הגוף, אבל בלבנה הבאה עם המנחה, דבקרבן מנחה איכא גם דברים הנאכלין חייב ג"כ על לבנה הבאה בפ"ע, אולם ר"ש לטעמי' דגם לבנה הבאה במנחה אינו חייב עליו אף דבקרבן איכא סולת בלולה דהוי דבר הנאכל מ"מ אינו חייב על הלבנה הבאה עמה כיון דאינה ראויה להאכל יעוי"ש והבן. לכן בלישנא בתרא פריך על ר"ש והאמר מר והבשר לרבות כו' ולבנה. ודו"ק בכ"ז ואכמ"ל.

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. אין לי אלא חלב שור כשב ועז מנין לרבות הכלאים ת"ל שור וכשב ועז. פירוש, מדלא כתיב או מוכח דאף דבר הבא מן הכבש והעז ג"כ לוקה על אכילתו ועיין פרק מרובה דף ע"ו בזה, ואם נפשך לומר פירוש דנילוף לאו מכרת כדאמר ריש כריתות דף ד', והכא נמי ניליף דכתיב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לד', וכלאים פסול להקרבה, ואף למאן דאמר דתולש חלב מבן ט' חי ואכל חייב כרת מ"מ איתמעיט מהקרבה חלב שליל וא"כ אף כי הוא ולד קדשים ולמ"ד במעי אמן קדושה חלה עליו כלאים ג"כ קדוש כמפורש בתמורה דף י"ז מ"מ לאו בר הקרבה הוא, ועיין בחולין דף ע"ה ע"א, א"כ כיון דכלאים פסול להקרבה סד"א דאינו בכרת ותו ניליף לאו מכרת כדאמר בכריתות לר' ישמעאל, לזה אמר ת"ל מן הבהמה דמיותר להורות דאף אם הוא אינו מן מין מיוחד רק מורכב ממינים שונים ובכללתו הוא בהמה אשר מינו בר הקרבה למזבח חייב עליו כרת, וז"ב בפירוש התו"כ ודו"ק.

שם. יכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שאינם בכלל עונש לא יהיה בכלל אזהרה ת"ל כל חלב. פירוש, דכוי הוא מורכב מן הבהמה וחיה שאינו קרב אל מזבח, והוא בן ממין שאינו קרב למזבח ואינו בכרת, לכן מרבה לאזהרה, וכן פחות מכזית אע"ג דבכל האיסורים אסור מדחייביה רחמנא על שיעור שלם מלקות מוכח דהוא אסור אף בפחות מכזית ולא חייביה רחמנא רק אשיעור שלם, שעשה העול בדבר חשוב, אבל אם חצי שיעור היתר הוא איך יתחייב על שיעור שלם, הא הוי כאוכל חצי זית שומן וחצי זית חלב, שהעול לא יומדד רק באיכות ושיעור הכמותי הוא להענישו, אבל לא יתואר בכמות שאם כך אכל אסור וכך מותר, בינה זה כי זה גדר חזי לאצטרופי דאמר בגמרא דאסור חצי שיעור, והוא בחינה שהאיכות הוא אכילת האיסורין נבלה או טרפה וכיו"ב אסור בחצי שיעור שהאיכות נמאס ונתעב אצל השי"ת ורוצה להבדיל עמו מאכילתן, רק חומר העונש יומדד בכמות, וכמו שמי שאכל כמה זיתים חייב מלקות על כל אחת, כן מי שאכל פחות מזית לא יהיה במלקות כל עיקר, רק בחלב סד"א דכתיב אשר יקריב ממנה אשה לד' וסד"א דכמו דאיתמעיט כוי שהוא בא ממין שאינו קרב אצל מזבח וכן חלב דפנות שאין כיוצא בו קרב, כן הוי אמינא דקרא אמר אם הוא שיעור שכיוצא בו ראוי להקריב אשה לד', ולכן פחות מכזית שאינו קרב אצל המזבח דאין הקטרה פחותה מכזית, א"כ סבת האיסור אינו בפחות מזית וסד"א דענין אזהרה לא חל עליו, שכאן הוא סבה איכותי לא כמותי, שסבת האיסור אינו תלוי במה שהוא חלב בלבד, רק בהתייחסו שהוא ראוי להקרב אצל מזבח, וכיון שכיוצא בו אינו קרב למזבח, א"כ סבת האיסור לא חל עליו בפחות מזית לכן קמ"ל מכל חלב דכיון דהוא בא אצל מזבח אף דלא בהאי גונא ממש ג"כ אסור, וא"כ הפטור בפחות מזית הוא סבה כמותי לא איכותי ותו חייב על שיעור כדינו ועל פחות משיעור אסור משום חזי לאיצטרופי כדין כל איסורים דעלמא וז"ב. ואע"ג דר' יוחנן אמר דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי, ואיהו סבר בפ"ג דמנחות דף כ"ו דיש הקטרה פחות מזית והקטיר קומצו פעמי פעמיים כשרה, כבר פרשו בתוס' תמן דבחלב מודה דאין הקטרה פחותה מזית וכמו דתניא דאם נשתייר חלב פחות מזית אינו זורק הדם יעו"ש. וזה פירוש נכון. ורבוותא בתוספות ובתו"י נדחקו בזה יעו"ש בריש פרק יום הכפורים ודו"ק.

ובזה א"ש מה דאמר בפסיקתא זוטרתא דעל חצי שיעור לוקה. פירוש שאם אכל שיעור חצי זית מכל בהמה, דבכה"ג אינן קרבין למזבח, שאסור לערבב החלבים של שני קרבנות כמפורש מנחות פ"ט ובכה"ג לוקה, אבל א"כ אמאי אינו חייב כרת וצ"ע.

וחלב טרפה. וכו'. בתו"כ ת"ל טרפה יצאת בהמה טמאה שאין לה טרפה ממשמע מוצא אני בהמה טמאה שאין לה טרפה כו' ת"ל חלב לא תאכלוהו, חלב שאסור באכילה טיהרתו יצא חלב חיה טהורה שמותר באכילה. ולפי הגירסא בש"ס זבחים דף ע' מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצא חיה שחלבה ובשרה מותר, קשה טובא א"כ טרפה למעט טמאה למה לי, הלא טמאה אין חלבה חלוק מבשרה ושניהן אסורין, וע"כ דהגירסא העיקרית כמו דתנן בתו"כ וכן א"ש בזה דברי רש"י שם ע"א ועוד הכתיב ואכל לא תאכלוהו ופירוש וחלב חיה מותר בלא טעמא דחלבה חלוק מבשרה, משמעות פשט הכתוב אי אפשר בחלב חיה, ואיך מעקר קרא מדוכתיה (ומסולק קצת קושית תוס') ובשעה"מ פ"ד מהלכות מאכלות אסורות תמה על דברי הגמרא ולא ראה הגירסא בתו"כ ודו"ק.

לא תאכלוהו. בתו"כ פרשה י' לא תאכלוהו יכול לא יאכילנו לאחרים ת"ל ואכל מאכילו אתה לאחרים. הרי קרא מפורש להתירו בהנאה (עיין ק"א) א"כ קשה על מה דתניא לקמן פסקא ח' יעשה לכל מלאכה כו' ריה"ג אומר יכול במלאכת הקדש יהא מותר במלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה, והא קרא מפורש ואכל להתירו בהנאה.

אך בזה יתפרש קמט אחד בסוגיא דפסחים דף כ"ג ע"ב, דריה"ג סבר לא תאכלו משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, וכי אתי קרא למשריא לנבלה בהנאה הוא דאתא, וכבר תמהו ע"ז נבלה מאי בעי הכא, ולפ"ז ניחא בס"ד, דהא איכא קרא דאכל להתיר בהנאה, אך אי כתיבא חדא קרא, הו"א דדוקא בחלב נבלה, דכמו דאיסור חלב מפיק אותו מטומאת נבלה, כן סד"א דאיסור נבלה מפיק אותו מאיסור הנאה של חלב [דוגמא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי], אבל חלב כשירה שחוטה סד"א דאסור בהנאה, ואי לא כתיב רק קרא לכשרה שחוטה, סד"א דדוקא שחוטה דבקדשים הוה לאכילת מזבח, לכן בחולין הוה מותרת בהנאה, לא כן נבלה, לכן קמ"ל קרא דכל מלאכה על חלב נבלה להתירו בהנאה, והך ואכל קאי על שחוטה וכמו דדריש בפסקא ו' חלב שאסור באכילה יצא חלב חיה שמותר באכילה, הרי דבשחוטה קאי ודו"ק בכ"ז.

כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה כו' אין לי כו' בע"מ מנין ת"ל מן הבהמה, חלב חולין מנין ת"ל כי כל. נראה דדייק דהך כל חלב את מי מרבה לכרת אם נשים הלא איתרבו לכל חייבי חטאות כו', ואם להזהיר גדולים על הקטנים זה שייך באזהרה לא בכרת וכמו דיליף גבי דם פרשה אחרי פרשה ח' לכן דריש דכיון דתלתה התורה טעם הכרת גבי חלב משום דראוי להקרבה, הוי אמינא דבמדבר דהיה אסור בשר תאוה וכל שור כשב ועז קאי לקרבן, ולכן האוכלו חייב אף אם אכל חולין דהוי קיימא להקרבה, אבל לדורות דהותרה בשר תאוה ובהמת חולין לאו לגבוה קיימא, סד"א דהאוכל חלבה יהא פטור קא משמע לן קרא כי כל אוכל חלב בין בדור הזה בין לדורות יהא בכרת, וא"כ זה דוקא בבהמת חולין ועל בהמת חולין ג"כ חייב בכרת הואיל ומינו ראוי לקרבן, ולפ"ז כי קאי באוכלין מרבה אוכלין כי קאי באוכלין לא מרבה נאכלין תו לא יקשה לר' אליעזר נאמר דכל לרבות הנשים כי לרבות עירובו, דהא קאי באוכלין ואיך ירבה נאכלין ויעוין רש"י שם ד"ה ומקשינן ולר"א. ולכך אמר הגמ' קשיא ולא תיובתא, דכל קושיא יש לה תירוץ. יעוין שם פרק ואלו עוברין היטב ודו"ק בכ"ז.

המקריב את זבח שלמיו וכו' יביא את קרבנו כו' מזבח שלמיו, לדעתי בא לרמז דמותר שלמים הוא קרב שלמים כמו ששנינו בשקלים יעו"ש, וזה שאמר מזבח שלמיו, היינו מה שנשתייר מזבח השלמים יביא את זבח שלמיו כו' ודו"ק.

ידיו תביאנה כו' את החלב על החזה יביאנו. פירש לפי שבמילואים לא היה מניף אהרן החזה רק משה היה מניף אותו לבדו בלא החלב, לכן אמר שלדורות צריך תנופה החזה על החלב והחזה לאהרן ובניו, ושוק הימין שהיה ניתן במלואים לאהרן שהיה בעלים של הקרבן לא המקריב במלואים, שהמקריב היה משה לבדו במלואים זה לדורות צריך שיותן שוק הימין להכהן המקריב לא להבעלים. כן עומק פשוטו ודלא כהראב"ע ודו"ק.

כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בנ"י ואתן אותם. בתו"כ ראוים היו לישראל וכשנתחייבו נטלו מהם ונתנו לכהנים כו' כך אם זכו יתנו להם ת"ל ואתן כו' מה מתנה אינה חוזרת כו'. נראה דאמר בירושלמי מגילה שבר ד' מטה רשעים אלו הבכורות, שהקריבו לעגל תחילה, וטעמו דהוי ככהנים ששמשו לעו"ג דפסולים לעבודה, לכן נפסלו ונלקחו הלוים תחתם. ויעוין רש"י בפ' בהעלותך בשם ר"מ דרשן. ואף בבמת צבור כמו נוב וגבעון פסולים. ומה דתני לא ישמשו במקדש בירושלים קאי על כהנים שהקריבו בבית חניו דהוי איסור הבמות וזה אינו אסור רק בשיש מקדש בירושלים לכן תני בזה הלשון (ודלא כמו שכתבו בתוס' שם). לכן הא אמרו שם במשנה דהן ככהנים בעלי מומים דחולקים ואוכלים וא"כ היו בכורים ישראלים היו ראוים לאכול קדשי קדשים והמורם מתודה וחו"ש ככהנים ורק משום שנתחייבו נטל מהם ודו"ק. ולכן בסוף הוריות תני הקודמין כהן ללוי ולוי לישראל וישראל לממזר, אם כן ליתא לבכור דין קדימה דנתחייבו ונטל מהם כל הזכות לעולם, לכן בהנך קדימות לא תני בכור כלל ודו"ק.

לקחתי מאת בנ"י ואתן אותם כו' לחק עולם מאת בנ"י. מיותר ופירש בתורת כהנים מרצון כל ישראל. המתבונן יראה דבאמת הוא מושכל דכהן העובד בקבלה וזריקת דמים והקטרה דין הוא שיטול שכרו, רק זה בקרבנות שהוא בנדבת בעלים, אבל דבר שבחובה שלא ברצון הבעלים אז הוו כהני שלוחא דרחמנא ואטרחינהו לעבוד לשולחן גבוה. לכן במעשר בהמה ופסח שהן דבר שבחובה ליכא חזה ושוק וזה הגדר מאת בנ"י ממה שהוא ברצון הבעלים וזה הנדב כמה שאמר בשלמים לרצונכם תזבחו, אבל מדבר שבחובה אינו מביא חזה ושוק, ולכן אמר בני ישראל ששלמים אינו בצבור רק בשותפין נדרין, אבל מעשר ליתא בשותפות ודו"ק.

זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים כו'. הנה לפי סידור הכתובים היה לו לאמר לעולה ולמנחה ולמלואים ולחטאת כי כן כתוב קודם קרבן מלואים בתר קרבן מנחה. ונראה עפ"י מה דאמר בזבחים צ"ח לר' עקיבא דמה מנחה מתקדשת בבלוע ומה חטאת מתקדשת בבלוע דכתיב בהו כל הנוגע יקדש ובחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש, וצריכה דאי קמ"ל מנחה משום דרכיכא ואי אשמעינן חטאת הו"א משום דקריר קמ"ל. לכן תני חטאת בתר מנחה משום דחדא מלתא ילפינן מנייהו והוא דמקדשת בבלוע, ובתר דנקיט חטאת נקיט אשם דכתיבי כהדדי בכ"מ ושניהם מכפרים והדר תני מלואים ודו"ק.

ביום צותו את ב"י להקריב קרבניהם לד' במדבר סיני. מכאן שאין מקריבין אלא ביום. וזה שאמר במדבר סיני, הא כיון שנכנסו לארץ הותרו הבמות בי"ד שנה של גלגל כו'. ובבמה שחיטת במה כשרה בלילה כמפורש סוף זבחים יעו"ש דפליגי אמוראי בהא ודו"ק.

ויאמר משה אל העדה זה הדבר. יתכן דהוא מציין, דאמר משה להעדה כל הפרשה של זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם כו' האמור בפ' תצוה ומתחיל הפרשה לאמר, שפרשה של זה הדבר אמר להם ואיזה זה אשר צוה ד' לעשות [שאינו מאמירת משה רק מדברי הכתוב], שמציין שזה הדבר ומה הוא אשר צוה ד' לעשות זה אמר אל העדה והוא כדברי רשב"י בגמ' שאף מקרא פרשה מעכב יעוין רש"י שם.

ויחגור אותו באבנט. ההוא אבנטו של כ"ג לא כאבנטו של כהן הדיוט (יומא דף ז') ופירשו בתוס' משום דבבגדי כ"ג היה כלאים באפד לכן היה כלאים באבנט, אבל של כהן הדיוט לא היה כלאים מסתברא דלא היה של כלאים. הענין דבגדי כהונה מכפרין כדמפרש בזבחים דף פ"ח ובגדי כהונה מכפרין על הרהור הלב, ואפד מכפר על ע"ז כמוש"א אפד ותרפים, ומכנסים מכפרין על עריות וכתנת על ש"ד ובכולהו מחשבה אינה כמעשה לבד מע"ז דמחשבה כמעשה, א"כ אבנט של כ"ג מכפר על ע"ז הוא על הרהור דע"ז שמחשבה כמעשה, ולכן הוא של כלאים כמו אפד, משא"כ בהדיוט דמכפרים בגדיו על עריות וש"ד דבהו אין מחשבה כמעשה, לכן אבנטו אינו של כלאים.

והנה הטעם דמחשבה כמעשה בע"ז דכתיב למען תפוס ישראל בלבם (קדושין סוף פ"ק). הוא משום שכל עברה הוא באמצעיות פעולות החומר כמו עריות וש"ד, אבל ע"ז הוא עיקרו בלב (סנהדרין ס"ה) שאפילו אם קבלו לאלקי בלבבו עבד ע"ז, לכן אם חשב לעבוד במעשה ג"כ מחשבה מצטרפת למעשה, כיון שביכולת לעבור את העבירה בלא מעשה. והנה עריות ושאר עבירות נפשו של אדם מחמדתן או קנאה וכיו"ב, ששרשי העבירות המה שלשה ע"ז, ג"ע,ש"ד, וכולם המה ענפים, כל העבירות שמצד התאוה והחמדה המה בג"ע, וכל שמצד הקנאה והיזק לזולתו הוא בכלל ש"ד, וכל מה שבינו לאלקים הוא מצד ע"ז וע"ז נפשו של אדם אינו מתאוה, רק הוא הטעה בשכל. והנה ביוהכ"פ נפשו של אדם מתענה והוא נפרד מקשרי החומר שמתענה בחמש ענוים והוא מקורו, כי הוא נאצל מגנזי מרומים, הוא דבוק אל הכל, אל מקורו ושרשו הוא יתברך לבד, ולכן אז אינו עלול לחטא בע"ז, רק בענינים אשר החומר והנפש המרגשת אשר גם לבהמה תתכון לעשות, אז עלול לחטא כמו שאמר סוף פ"ק דיומא כמה בתולתא דאיבעול בנהרדעי, ושטן לית ליה רשות הוא אבי ההטעיות והדמיונות המתעים בשכל, ביוהכ"פ נכנס כה"ג לבית קה"ק להורות כי נפש הישראלי קשורה במקור המקורין יתברך, ולכן אז אין אפד ואבנט של כ"ג ביוהכ"פ של בוץ, שאין צריך כפרה על ע"ז, כי הדבקות מנפשות ישראל להשם הוא הטהרה מכל הטעה וכזבון בשכל אשר זה מביא אל ע"ז. וזה מקוה ישראל ד', שזה כהשקה אשר נזרעין, שמים למחוברין זהו זריעותן כמו שאמר בתו"כ ובפסחים ל"ד ע"ב, וכן ישראל להשי"ת, ולשון תו"כ, מים שהן חוזרין אל אביהן לטהר, ולזה דייק ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, והוא שביום הכפורים חוזרת הנפש אל אבינו שבשמים, כיון שהוסר עבותות החומר המקשרה עמו, וזה שאמר פרק יוהכ"פ ענוי שהוא אבדת הנפש והבן.

והנה הגאוה הוא ג"כ בנפש המשכלת ונגמר בהשכל לבד, כי הבהמיי אינו מתגאה והוא מבוא אל ע"ז כמש"כ בפ' עקב ורם לבבך כו', ולכן אמר ראוי לגדעו כאשרה. ולכן על שום מדה לא מצאנו שיהא פסול מעבודה, רק על גסות וכמו שאמרו ריש פסחים בדקו ומצאו בו שמץ פסול ועיין רש"י. וביששכר בן ברקאי, סוף מקום שנהגו, דהוי סבה ומבוא לע"ז, וכהנים ששמשו לע"ז פסולים להקרבה אפילו עשו תשובה והוי כבעלי מומין כדתנן סוף מנחות. והנה בפ"ד דמגילה אמרו דאמר הקב"ה לתבור וכרמל כולכם בעלי מומין אצל סיני שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים, אמר ר"א ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוי, פירוש דמי שנעבדה בו עבירה כשר לקרבן ואפילו רובע ונרבע ונעבד חלה עליהן קדושה וצריכין מום קבוע לפדות עליהן כדאמר סוף תמורה, אבל בעל מום לא חלה עליה קדושה כלל ואינו צריך פדיון. וזה שאמר האי מאן דיהיר בעל מום הוי, פירוש ולא חלה עליו קדושה ואינו ראוי לעבודה ולקדושת הישראלי הנתקדש בקדושת גבוה ודו"ק.

נמצא העולה מזה, דמה דכה"ג נכנס לפנים הוא מפני שהנפש הישראלי אשר מוסרותיו עם החומר ינותק אז, מתקשר הנפש עם מקור המקורין השי"ת ובטהרה זו כמים החוזרים אל אביהן נטהרו נפשות הישראלי מכל ההטעה ודמיון כוזב, וזה מה מקוה מטהר הטמאים, פירוש מים הטמאים ע"י השקה כך הקב"ה מטהר את ישראל ולכן לית ליה רשות לאשטוני ביומא דכפורי ודו"ק. ולכן נהגו להרבות בצדקה ובחסד בימים אילו (הל' תשובה להרמב"ם) כדי להשתרש בתוך כלל אחבי"ש, הכלל הדבוק לאבינו בשמים תמיד והוי כמו ילדה שסבכה בזקנה דבטלה אל הזקנה דבטל ממנה דין ערלה, כן הדבוק בכלל ישראל נטהר מטומאתו בתוך כל ישראל עמנו הדבוקים בד' תמיד.

ובזה יתבאר מה דיוהכ"פ מכפר על אשם תלוי, והוא דאם לא חטא ונודע לו שלא חטא אחרי שהביא אשמו ונזרק דמו יאכל הבשר, שכבר כפר ספקו והלך לו א"כ הכפרה הוא על הספק, ואם לא חטא אמאי מייתי קרבן, על כרחין דחלה הכפרה, מפני שהביא עצמו לידי ספק, ואם אכל דבר המותר ורק שהיה ספק אם הוא אסור, הלא החטא אינו בכחות החומר, רק בנפש, שלא התבונן לבלי לפול ספק בלבבו, א"כ נטהר במה שדבוק ביוצרו אבינו שבשמים והנפש חוזרת אל אביו שבשמים לטהר, ובזה א"ש הא דספק סוטה אינו נמחל וצריכה לאתויי מנחת קנאות אחר יוהכ"פ (כ"מ סוף כריתות) משום דמנחתה של שעורים, לפי שעשתה מעשה בהמה, ואף אם לא נטמאה הכניסה עצמה לספק הזה, שנתיחדה עמו, שזה ג"כ ענין תאוה, בהמיי, לכן אין החסרון דבוק בנפשו ואין יוהכ"פ מכפר בדבר שמחויב קרבן. ודו"ק היטב.

ויאפד לו בו. הנה בפ' תצוה כתיב ואפדת לו בו, פירוש, שיאפוד החשב האפד אל החושן, אבל כאן שכתיב קודם החושן על כרחך שקאי על אהרן והיה צ"ל ויאפוד אותו בו. לכן נראה דאמרו בזבחים פ"ח דאפד מכפר על ע"ז שנאמר אפד ותרפים, ובזה היה גם אהרן צריך כפרה על אשר עשה העגל, לכן אמר ויאפד לו בו, שרמז בזה, שגם עליו בעצמו כיפר.

וימשח את המשכן כו' ויקדש אותם, שבזה נגמר כל הקידוש, וימשח את המזבח כו' לקדשם כו' וימשח אותו לקדשו, שבזה לא נגמר הקדושה שהזה מן הדם עליהן והוא התחלת הקידוש, ולכן כתיב וימשח כו' לקדשם. והבן. וזה כונת התו"כ על פסוק ויז על אהרן וכו' הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם, ופשוט.

ויחגור אותם אבנט. בכל מקום כתיב אבנט לשון יחיד לבד בפ' תצוה כתיב ועשית להם אבנטים. יאות לפ"מ דמובא ברמב"ם, דהאבנט היה אורך ל"ב ורחבו כ"ג אצבעות א"כ היה מדה אחת לכל האבנטים, אבל המגבעות ואינך היו במדתם והי' לכל אחד כמדתו.

וישחט. הנה משה בז' ימי המלואים היה במקום כהן, לכן שחיטה שהכשירה בזר לא כתב משה, וכן בשרפת פרים ושעירים אמר בירושלמי פרק שני שעירי דבזר כשרה, לכן לא כתוב משה רק ואת הפר כו' שרף באש כו' ולא הזכיר משה רק במתן דמים ובהקטרה דברים הטעונים כהן, שאז היה הוא הכהן ובמקום אהרן ודו"ק.

ואת הפר ואת עורו ואת בשרו בשם הפר יכוון על ראשו וכרעיו. ועיין רמב"ן. ודע, כי דרך הכתוב לכתוב עורו ובשרו עור קודם מפני שלא היה הפשט וכן כתוב בפרה אדומה את עורה ואת בשרה, וכן באחרי את ערתם ואת בשרם כו' וכן בויקרא ואת עור הפר ואת כל בשרו כו' רק היכא דכתב גבי הקטרת עולה דהבשר הקטיר על מזבח והחטאת שרף בשרו דעור העולה לכהנים ויכול לעשות בו כחפצו לשרפו או לעשות כלי ממנו דייק כי החטאת שרף הבשר קודם, שבזה עיקר ההבדל בין העולה להחטאת, ולכן בתצוה כתב דבשר הפר ואת עורו כו' תשרף הבשר קודם, שבזה חלוק מן העולה שפרשו אחר כן שהקטירו המזבחה, וכן בשמיני כתב שהבשר ואת העור שרף באש דייק הבשר קודם דבזה הי' חלוק מהעולה שכתב שהקטיר הבשר המזבח, וכאן אם יכתוב עור קודם הלא עיקר הספור שהעולה הקטיר בשרו במזבח ובשר הפר שרף חוץ למחנה ולכן צריך לכתוב ואת הפר קודם, שזה קאי על ראשו ועצמותיו וקרבו וכרעיו שזה בעולה נקטר. *) אולם למה לא כתב ואת בשרו ואת עורו כמו בצווי ולא יכתוב ואת הפר כלל, נראה דאתו מגז"ש דקרב וכרעים דעל ידי נתוח רק שהיה מנתח, עור ע"ג בשר ולא היה מפשיט, וזה אחר שנאמר דין הפשט בעולה. אבן בתצוה במלואים, שלא נאמרה עדיין דין הפשט כתב קרא את בשר הפר ואת עורו, דבזה חלוק מעולה, שהבשר תשרף ובעולה הקטיר הבשר, אבל כאן שכתוב מקודם דבעולה הי' הפשט א"כ צריך לכתוב העור קודם להורות דלא היה הפשט רק העור דבוק עם הבשר, ומשום שעיקר החלוק חטאת מעולה הוא בבשר כתב ואת הפר מקודם ודו"ק.

ויקדש את אהרן את בגדיו כו' ואת בגדי בניו אתו. יתכן מה שדייק מילת אתו, כמו דתנן בספרי נשא סימן מ"ד וימשח אותו כו' שומע אני ראשון ראשון כו' נתקדש ת"ל וימשחם ויקדש אותם מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם, כן באהרן ובניו לא נתקדש אהרן עד שנמשחו בניו, וזהו ויקדש את אהרן כו' ואת בניו ואת בגדי בניו אתו, שאתו נתקדשו יחד, שלא נתקדש אהרן קודם הזיה שעל בניו. ונכון. והנה בכל מילי שוים הכהנים לכלי שרת, שאהרן ובניו במשיחה וכל הכהנים בהלבשה ועבודתן מקדשתן [עיין יומא דף י"ב ודו"ק שם], וכן בכלים הראשונים במשיחה, והאחרונים בעבודה. וכן אמרו בתו"כ צו פרק י"ח יכול יהא אהרן ובניו טעונים משיחה לע"ל ת"ל זאת משחת אהרן כו' וכן בכלים כתב הרמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, הרי אנו רואים דבהנך מילי שוים הם ודו"ק.

בשלו את הבשר פתח אמ"ע כו'. הנה בפ' קרח בארתי, דמשום זה אינן נאכלין קדשי קדשים רק לזכרי *) נמצא בכת"י המחבר זצ"ל, שמכאן ואילך צריך תיקון. כהונה הטעם כיון דאינן נאכלין רק בעזרה לא נאות שתבוא אשה לשם לאכול, לכן ושם תאכלו אותו ואת הלחם פתח אהמ"ע כאשר צוה ד', מטעם זה, לאמר אהרן ובניו ולא בנותיו יאכלוהו, רק בניו הזכרים, כי לא נאות לאשה לאכול בעזרה, לכן גם הבשול, שזה ממלאכות הנשים וכמו דחשיב במשנה ומבשלת ג"כ לא יבואו הנשים פתח אהמ"ע לבשל, רק אתם בעצמכם בשלו הבשר פתח אהמ"ע [וכן כיון ששם תאכלוהו א"כ מטעם זה תבשלוהו שמה, דאם יצא חוץ למחיצתו יאסר ביוצא]. ודע כי לשכות הפתוחות להיכל לא היו אוכלין בהן בקדשי שעה, דאינן פתח אהמ"ע כמבואר זבחים נ"ו, לכן אמר דמשום דאתם לא תצאו שבעת ימים מפתח אהמ"ע, לכן מוכרחים אתם לבשל פתח אהמ"ע. אבל השי"ת אמר ובשלת את בשרו במקום קדוש, שהחזה שהיה למנה למשה היה נאכל אף שלא פתח אהל מועד והיה משה רשאי לצאת מפתח אהמ"ע, לכן הי' מבשלו רק במקום קדוש בעזרה שלא יפסול ביוצא, אבל אינו כנגד פתח אהמ"ע ולכן שם שכולל הצווי על כל האיל בכללו אמר ובשלת כו' במקום קדוש.

ואת הלחם אשר בסל המלואים. יפלא דלעיל כתב סל המצות בפסוק ב' גבי צואה ובפסוק כ"ו גבי הקטרה וכאן כתב סל המלואים. יתכן דחמץ אסרה רחמנא להקטירו על המזבח, לכן הי' מוכרח להיות מצות בסל שלא יתחמצו, אבל חלק הכהנים כתוב לא תאפה חמץ חלקם וכמו שדרשו שאף חלקם לא תאפה חמץ, ומפרש טעמו דנתתי אותם מאשי, וכמו שאמרו במדרש ממה שאני אוכל, וכמו המזבח שאינו אוכל חמץ, וזה דוקא בחלק הכהנים אבל חלק הבעלים לא שייך זה, ולכן בקדשי מלואים שמשה הי' במקום כהן ואהרן ובניו היו במקום הבעלים, לכן אחד מורם מהם הי' נקטר על המזבח כמו הרמת חלק הכהן מלחמי תודה, לכן אחר הקטרה היו מותרין אהרן ובניו לאכלן בחמץ וליתן בהן שאור, כמו שלדורות הכהנים מותרין ליתן בהן דבש כמו"ש (פ"ב דסוטה) ולכן לא זכר גבי אכילה לא בצווי ולא בעשי' סל המצות רק סל המלואים. לכן בשמיני שהן היו כהנים המקריבים אמר ואכלוה מצות, שרק מצה יאכלו ולא יחמיצו אותה, לכן אמר אצל מזבח, שאכילתן דומה לאכילת מזבח לענין חמץ ודו"ק. ונראה קצת דגם בלחמי תודה גם כי הן קדשים קלים מכל מקום המורם מהן דשייך זה חלק המורם לכהן אסור להחמיץ, אבל חלק הבעלים מותר להחמיץ. ולפ"ז יתכן, דלזה כיון הראב"י הובא במרדכי פרק כל שעה סי' תק"ע דריחא לאו מילתא מדהיו נאפין בתודה חמץ ומצה בתנור אחד והיו נותנין לכהן מכל מין, פירוש וחלק הכהן אסור להחמיץ אעפ"י שלוקח עשירי מהחמץ ג"כ מ"מ המצה אסור להחמיץ, דבל"ז הלא לא זכה כהן טרם שיזרק דמו וכמו דאמרו בנדרים י"ב. ועיין מנחות ע"ו תוס' ד"ה דאפרישינהו בלישה ודו"ק. ולפ"ז יתכן דכאן במלואים דהיה המורם מהסל נקטר ע"ג מזבח הי' הסל כמנחה והנקטר כקומץ מן המנחה והי' ההקטרה מתרת את השירים לאהרן ובניו לאכול, לכן הי' מוכרח שלא להחמיץ הסל עד שעת הקטרה. לכן כתוב בצואה ובעשי' מסל המצות, אבל בנזיר כתוב ולקח הכהן כו' וחלת מצה אחת מן הסל, ולא כתוב מסל המצות, דחלק הבעלים מותר לחמץ, אבל כאן במלואים בעת הלקיחה הי' בעת הקמיצה קודם הקטרה הי' כמו דבש במנחה דאסור עד שעת הקטרת הקומץ. יעוין אור שמח פי"א מפסוהמ"ק בזה היטב ודו"ק.

והנותר בבשר ובלחם כו'. דע דאף אם נאמר דאז לא נפסל ביוצא לפי שדין במה הי' למשכן תוך ימי המלואים (עיין מש"כ בפ' תצוה), מ"מ כיון שנפרק המשכן ביום לא היה פתח אהמ"ע והיו אהרן ובניו אסורים באכילתן וכיון שנדחו מקדשים מאכילה כבר נפסלו אף אם חזר והקים המשכן כמוש"כ בתוס' זבחים ס"א ע"ב תוד"ה לאחר שיפרקו. וא"כ אם נותר עד אחר פריקת המשכן שהי' מפרקו כל יום גם כן נשרף, לכן לא כתוב עד הבוקר, אבל בציוי דכתב על כללות האיל, ובזה נכלל גם החזה שאכל משה והוא לא הי' צריך לאכלו פתח אהמ"ע, לכן אמר אם יותר עד הבוקר שאז נשרף ודו"ק.

והנותר בבשר ובלחם באש תשרף. נראה דקא' בשלו כו' פתח אהמ"ע ושם תאכלו אותו והנותר בבשר ובלחם (שם) באש תשרפו ומפתח כו' לא תצאו כו'. והכונה דבמקום אכילתן שם תהא שרפתן וכמו דלדורות יליף בתו"כ והוא בפסחים דף פ"ב בקדש באש תשרף ששרפתה בקדש, ופי' רש"י שם ד"ה פסולי שאר קדשים כו' ויעוין סוף אילו עוברין דפחות משיעור שורפו במקומו שלא במקום אכילתו, רק בכשיעור כזית או כביצה, ולכן אמר דהנותר בבשר כשיעור ובלחם כשיעור ולא אמר והנותר בבשר ולחם, רק ובלחם לחלק שם באש תשרופו ולכן אמר תשרופו שהם ישרופו פתח אהמ"ע (שלחוץ לפתח אהמ"ע לא תצאו), ולכן לא אמר באש ישרף. ולכן אמר בבשר ובלחם להורות שאין שיעורין מצטרפין, דאם יותר בשר פחות מכשיעור ולחם פחות מכשיעור אינן מצטרפין ואינו צריך לשורפן רק בעזרה רק שורפו בכל מקום. ויעוין תוס' פרק כלל גדול ד"ה על חרישה כזה. ודע דתנן במעילה וששה בתודה הבשר כו' והלחם דמצטרפין לנותר יעו"ש להתחייב משום נותר וכן תנן כל הנותרות מצטרפות, ויש להסתפק דלמא דוקא כי נותר כל חד כשיעור או יותר אז אחרי זה מצטרפין, כי אכיל פחות מזית מלחם ופחות מזית מבשר, אבל כי לא נותר רק פחות מכשיעור מזה ופחות משיעור מזה אין מצטרפין. וכיו"ב מצאנו לבעלי תוס' ביומא דף פ"א ד"ה כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין ויש להאריך בזה ואין כמ"ק. ודו"ק.

ומפתח אהל מועד לא תצאו וכו'. רבינו משה בן מימון כתב דכה"ג היה לו בית בירושלים ואינו זז משם לעולם. בטח מצא זה רבינו באיזה מקום. אך בזה נתגלה לנו דאיל מלואים היה מורה על מורם משלמי יחיד שוק וחזה שנוהגין לדורות, וכמוש"א והיו לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כו' ותרומה יהיה מזבחי שלמיהם. והנה בני אהרן שנמשחו היה להם דין כהן משיח לכל דבר כמוש"כ הקדמונים, שלכן אמר להם מן המקדש לא תצאו והיו מקריבין כשהן אוננין, א"כ חזינא דבמקום שהיה הבשר נתבשל ונאכל הוא בפתח אהל מועד, שם היו צריכין לישב יומם ולילה כל זמן שהיה המשכן קיים, אם לא כשפרקו אז לא היה משכן, אבל כל זמן הויתו היו צריכין לישב בפתח אהמ"ע מקום אכילתן את בשר המלואים. כן ילפינן מזה, שבמקום שנאכל השלמים הוא ירושלים בתוך החומה שם צריך כה"ג לישב תמיד, ולכן אינו זז מירושלים. ומצאנו בגמרא אפכא, דתלי האכילה בהישיבה הוא בזבחים פרק איזהו מקומן דף נ"ו דאמר סמי מכאן אכילה, דנאכלין אף כשאין דלתות ההיכל פתוחין ובלשכות שאינן פתוחות נגד ההיכל, ופריך והא כתיב ואכלו פתח אהמ"ע כו', ומשני קדשי שעה שאני, ופירושו דשם כתיב ומפתח אהמ"ע לא תצאו יומם ולילה. תוס', א"כ נתגלה לנו דהאכילה עם הישיבה במקום חדא הואי, לכן לדורות כן הוא שמוכרח לישב בירושלים מקום אכילת קדשים קלים המה שלמים שחזה ושוק בא מורם מהן. ואולי זה כונת הפסוק ומפתח אהמ"ע לא תצאו כו' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם, שלא יצא כה"ג ממקום אכילת קדשים ופתח אהמ"ע תשבו יומם ולילה, ורבותינו ריש יומא דרשו על פרישה ואמרו דאסמכתא בעלמא יעו"ש. והדברים נכונים ודו"ק. וזה כונת המזמור מה טוב ומה נעים שבת אחים כו', המה הכהן הגדול שבירושלים, והמלך שיושב בציון היא עיר דוד וכמו שאמר זכרי' אלה שני בני היצהר כו'. וזה שאמר כשמן הטוב יורד כו' זקן אהרן הוא כהן גדול, שעומד תחת אהרן ונקרא בשמו ובכה"ג טעון משיחה כה"ג בן כה"ג וכל אחד נמשח בשמן כטל חרמון כו' על הררי ציון זה המלך מבית דוד שיושב שם ודו"ק.

ושמרתם משמרת ד' ולא תמותו. היינו שלא יגשו אל אשה לדברי הירושלמי יומא שהלכו לביתם בלילה, ולא יגשו אל אשה ולא יהרהרו, שלא יבואו לידי טומאה ויוכרחו לצאת ממחנה שכינה, כי כן צויתי, ר"ל, בשביל שתמיד השכינה מצויה אצלי, צוה לי הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי. ע"ד צחות.

ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ד' ביד משה. לא כתב כאשר צוה ד'. נראה משום דאהרן ובניו אכלו כל הבשר והלחם ולא הותירו מאומה, ולא נשרף הלחם ובשר, ושלא להותיר לא ציוהו ד' בזה מטעמים שביארתי שם, רק בתודה צוה לבלי להותיר, וכן בפסח, לכן אמר את כל הדברים אשר צוה ד' ביד משה אצל פסח ותודה. וברור.