משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת בהר

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת בהר

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד' שש שנים תזרע שדך כו'. הביאור, כי דרך המוכר שדהו בעין רעה אינו רוצה לנפשו כי יהנה הלוקח ממנה, ירצה, כי לא יזרע ולא יקצור והארץ תשם ויתאבל הקונה, לא כן הנותן בעין יפה, רוצה שישמח המקבל ויכיר טובתו, ולכן הקדים שלא תדמו כי אני בעין רעה אליכם וחפץ שהארץ תשם, לא כן, חלילה, שכל נותן בעין יפה נותן וכש"כ אנכי, הבורא הכל, הבוחר בישראל עמו, וזה שאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, בטח בעין יפה הוא מאד, שהשי"ת אינו מצפה לתשלום גמול חלילה, ודאי כי אני נותן חפצי שתשביעו מטובה ותתענגו בה מרוב כל ורק זה מחקותיה ושבתה הארץ שבת לד', שאתם הנכם אצלי כאנשי קדש וארצכם קדש, ואפילו הארץ, שהיא לד' חלה עליה שביעית, וזה הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, (ירושלמי סוף מקום שנהגו), שש שנים תזרע ושש שנים תזמור ואספת כו' ובשנה השביעית שבת שבתון, פירוש, שתהנה כל השש שנים ותאסוף תבואתה וזה חפצי שתשבע מרוב טובה, רק בשנה השביעית שבת שבתון, שזה מחוקי התורה, המורים על ההשגחה וההנהגה הנסית, אשר ברצות ד' תתן הארץ פריה לשלש השנים, שאלמלא אין טעם בשמיטה רק לקיים הנהגה הנסית התמידים בשנה השביעית די, כש"כ שיש בזה כמה ענינים עמוקים מבינת אנוש, רק מושגים להשם האמיתי היודע כל, וזה שבת שבתון לד'. והבן.

ויתכן עוד, כי הירושלמי אמר שם טעמא ששביעית חלה על ההקדש, דהוי כקדם הפקרו לנדרו, והיינו, שכמו ששדה מקנה אם הקדישה יוצאה ביובל, שאין מקדיש אדם דבר שאינו שלו, כדמפרש בערכין, שאינה של מקדיש רק עד יובל, כן בשביעית אינה שלו, ומי שמקדיש כרמו הוה כהקדישה במה שאינו שלו וכאילו קדם הפקרו לנדרו, לכן אמר הכתוב שלא תדמו שהארץ שלכם לזרעה ולזמור ואח"כ המצוה עליכם להשמיט שנה אחת, ולכן אם קדם ההקדש, הרי על הקדש אינו חל שביעית, וכמו נטע כרם להקדש פטור מן הערלה, וכן הקדיש חיה ועוף ושחטן פטורים מן הכסוי, הואיל וההקדש קודם לחיוב מצותן, לא כן, רק תיכף כי תבואו תדעו שתשבות הארץ שבת לד', ומתחילה אינה קנויה לכם על שנה שביעית והיא לכם רק על שש שנים, וחיוב השנה השביעית בא מתחלת ביאתכם בראשית השש שנים ולכן חל אף על ההקדש ואף דבר שלד' חל עליו שביעית ונאכלים פרותיו בלא פדיון. ודו"ק. ונכון בלשון הכתוב.

ובתו"כ. שבת לד' כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד' כך נאמר בשביעית שבת לד'. עיין רמב"ן. אולם לענ"ד נראה, דדינא אתי לאשמעינין, דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יו"ט, דשבת קביעה וקיימא ויו"ט ישראל מקדשי להו ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת קביעה וקיימא (עיין ביצה י"ז), כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהגת בשביעית נוהג ביובל, רק דיובל תליא אם לא תקעו או לא שלחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות, אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל, כמפורש לקמן ובר"ה דף ט' ע"ב, וכן פסק רמב"ם להלכה פ' יו"ד משמיטות, לא כן שמיטה הוא קדוש בעצמותו ואפקעתא דמלכא הוה ואינו תלוי בקדושת ישראל, לכן גבי שביעית קאמר שבת לד' ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו, וגדרו שדותם באבנים, בכ"ז הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא, [ומזה מוכרח דלא כשיטת רז"ה, דצריך לקדש שביעית ג"כ], ועיין מהרי"ט, שהאריך הרבה בזה, לא כן יובל כתוב בו וקדשתם, שאתם מקדישים אותו, כי יובל היא קדש תהיה לכם, וכמו שכתוב גבי ימים טובים מקרא קדש יהיה לכם, משום ששמיטה מורה על חידוש העולם, כי לי הארץ כמו שבת, אבל יובל מורה על שלוח עבדים, שזה כיציאת מצרים וכיו"ט שהוא זכר ליציאת מצרים. ודו"ק. ואם היא יובל אז לא תקצרו ספיחיה כו' נזיריה, אבל בשביעית כתוב קצירך ונזירך, שהאדם מוכרח שלא לזרוע ולא לזמור, רק ביובל תלוי אם הוא יובל, וכמוש"ב שעשו ב"ד הדברים האלו.

ויש בזה דברים עמוקים ע"ד האמת נטועים על שדמות הזוה"ק ומהם פ' תצוה, בשנת החמשים תשובו, דא עלמא דתשובה, ודא עלמא דנפיק מניה תורה. וז"ל הזוה"ק ההוא יומא עלאה דעלייהו, דאיהו יומא דחמשין דשליט על מ"ט יומין רזא דכללא דאורייתא במ"ט אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה כו' אפיק אוריי' כללא במ"ט אנפין. עכ"ל. וזה שאמר שאלו לחכמה נפש החוטאת תמות כו' תורה כו' יקריב קרבן. והענין עמוק. וזה אל תבוז כי זקנה אמך, וזה סוד תורה שבע"פ וגבוה מעל גבוה יש לדבר בזה. ואכ"מ. והוא עלמא דחירות, כמוש"כ הזוה"ק וחמשים יצאו בני ישראל ממצרים, היינו סוד חמשים, וזה דכתיבא באורייתא חרות על הלוח חירות משעבוד כו', חירות ממלאך המות. ודו"ק בכ"ז. ולקמן יבואר, שמפני ששבת הוא בעצמו מורה חדוש העולם, לכן לא צריך קדוש ב"ד, וזה הטעם גבי שביעת נמי וכמו שנתבאר.

שש שנים. ענין השנים כימי בראשית. וכן אמרו כשם שנאמר שבת לד' בשבת בראשית כן בשמיטה. ולזה ביום שלישי וביום ששי נאמר כי טוב שני פעמים, לכן בשנה השלישית ובשנה שישית צריך ליתן מעשר עני ולהטיב לזולתו. וזה רמז נאה.

שבת שבתון יהיה לארץ. כלל והדר פרט שדך ל"ת וכרמך ל"ת שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל, הוא כלל על כל תבואת הארץ והיה שביתה מכל מיני מסחר ועסק ופריעת חוב וכיו"ב, רק פרט והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך וכו', כן עיקר פשוטו, דשם שבתון בשבת ומועדים הונח על שביתה מעסק ומשא ומתן, כמו שצוח נחמיה ואעיד ביום מכרם ציד כו'. ולכן לא כתוב בפסח ושבועות, מפני שהוא עת קציר ועדיין לא נאספו התבואות והפרות, ואין בהם ממכר, רק במועדי תשרי, שכבר נאספו ונגמרו יבול השדה והאילן והחל המשא ומתן, כתב שבתון מכל ממכר ועסק. ועיין רמב"ן ודו"ק.

ובתו"כ יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע ת"ל שש שנים תזרע שדך כו' שני זרעים עולות ממנין שני שבוע ואין שני היובל עולות ממנין שבוע. בזה אנו רואים דלא כמו שחשבו רבותינו בעלי התוס' בר"ה דף ט' ע"א ד"ה לאפוקי, דלרבנן דפליגי על ר' יהודא ע"כ סברי דלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, דיובל משמט מתחלתו, דהכא חזינא, דתו"כ סבר כר' ישמעאל בנו של ריב"ב לקמן פ"ב פסקא א' וסבר דיובל היא שנת החמשים קא אתי דאין מקדישין בסופה, כמפורש לקמן פ"ג פס' א', ובכ"ז אין היובל עולה למנין מהך קרא דשש שנים תזמור כו'. והא דדחינין להך ראיה בנדרים ס"א מועשת התבואה לשלש השנים עיין לקמן בתו"כ פ"ד פס' ו' ד"א לשלש השנים לשמיטה וליובל ולמוצאי יובל, דפירושו דחשיב שלשה שנים שלמים, ולק"מ קושית ר' יהודה. וכן סבר הרמב"ם להלכה.

ובזה זכינו לגלות סוד מופלא, דהגאונים ז"ל המציאו דין חדש במנין השמיטות, ומרן השליט בכס"מ גילה טעמם ז"ל, דסברו שבזמן שהיובל נוהג עבדי כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמיטות, שמאחר שקדושת היובל לחוד כו', אבל בזמן שאין היובל נוהג, כיון שאין קדושה נוהגת בו יותר משאר השנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבועות, כיון שאין לו קדושה כו' ונמצא, שסברא זו שאני כותב דלא כמאן כו' או אפשר שהיא סברא שלישית שמצאוה הגאונים בשום מקום. עכ"ל. ולפ"ז יאיר לנו כאור נוגה, דהדעת שלישית המכרעת הוא דעת התו"כ, דיליף מן קרא דשש שנים תזרע שני זרעים עולים כו', א"כ בבית שני שלא נהגו בה יובל, שאין כל יושביה עליה ומותרת בחרישה וקצירה היא עולה למנין שבוע, אבל סוגיין דערכין קאי לרבנן דמייתי בנדרים ס"א מברייתא דיליף יובל היא שנת החמשים שנה ואי אתה מונה אחת אף בזמן דלא נהגה יובל וכמו דכתיב שנת החמשים כו' תהיה לכם. ודו"ק בכ"ז.

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי את אוכל מן השמור כו'. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול אף השמור.

והיו לך ימי שבע שבתות שנים תשע וארבעים שנה. בתו"כ ומנין עשה יובל אעפ"י שאין שביעית ת"ל והיו לך כו' תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודא וחכמים אומרים כו' והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית. פרוש, דתשע וארבעים שנה הוא ענין היקש ששוים כולם בצירוף חדא, ונמצא דלפי הפשט שוים, שכולן כל התשע וארבעים שנה הם אינן יובלים ושנת החמשים הוא יובל, וכ"ז הוא לרבנן, אבל לר' יהודא לא נוכל לומר כן, דהוא סבר, והובא ריש פרק קונם יין ובערכין, דשנת היובל עולה למנין השנים, וא"כ בהנך תשע וארבעים שנה השנה הראשונה הוא יובל ובמה המה שוים, לכן מפרש, דאם אין שביעית וכולן שוין, שאינם שנות שמיטה, ג"כ תנהג יובל בשנת החמשים ודו"ק.

ביום הכפורים תעבירו שופר וכו'. בתו"כ ביום הכפורים אפילו בשבת כו' יכול אף תרועת ר"ה תהיה דוחה את השבת ת"ל בעשור לחודש כו' אלא בעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תרועת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד. הנה בסוגיא דר"ה דף ל"ב פריך רבא חדא אי מדאורייתא במקדש אמאי תקעינין, וזה לא קשיא לפום דרשא דתו"כ, דרק מכל ארצכם אתמעוט, אבל קושיא השניה כו' הא לאו מלאכה היא קשה על הך ברייתא. ולומר דאסמכתא הוא דחוק. ונראה, דקאי הך ברייתא כהך דסבר ר' אליעזר בשבת דף קל"א, דשופר וכל מכשיריו דוחין השבת, וא"כ לעשות השופר, דהוא באופן דאיכא מלאכה, וע"ז קאמר שפיר, דשל ראש השנה אינו דוחה בכל ארצכם. וזה נכון דסתם ספרא ר' יהודה וחביבין עליה שמעתתיה דר' אליעזר רביה דאביו (מנחות י"ח). [וראיתי בקרית ספר להמבי"ט שעמד בזה וביאר דמכשירין דחי אף בשבת, יעו"ש, משום דאינה רק מיובל ליובל].

אבל קשה לרפרם, דמדייק מהא דקאמר עתי אפילו בשבת ש"מ אין כו' הוצאה ליוהכ"פ, א"כ קשה ל"ל למשריא הכא בשבת, הא מדשרי ביוהכ"פ ה"נ שרי בשבת, דהא לא סבר טעמא דהכשרו בכך. וצ"ע. והיה נראה לי לפרש משום, דאיכא מ"ד בירושלמי, דאם הגריל ד' זוגות ליתן מאחד מהם על הפרכת ומאחד על בין הבדים כו', דכולן משתלחין, ובכה"ג לא שייך הכשרו בכך, דאחד מכפר ג"כ וסגי ליוהכ"פ באחד, ואמאי צריך קרא לשבת ושפיר מדייק רפרם. אך יש לדחות, דהו"א שאני יוהכ"פ דהואיל ואישתרי אישתרי, אבל גבי שבת לא אישתרי כלל. אמנם זה תלוי אם אמרינין (זבחים ל"ב) היכא דהוי מתורת היתר הואיל ואישתרי אישתרי, יעו"ש, דפליגי בזה אביי ורבא ודו"ק. אך נראה לענ"ד משמע מירושלמי, דמאן דיליף משבתון זכרון תרועה, פירוש, דבשבת אינו צריך לתקוע מן התורה, א"כ ה"פ אפילו בשבת, פירוש, דחייב לתקוע ג"כ. ודו"ק כי קצרתי. אך לפ"ז יקשה טובא הך דתניא בחולין פ"ד ע"ב תקיעת שופר יוכיח שאין ודאה דוחה שבת כו' אלמא, דמשום איסורא הוא, וכן הירושלמי מביאו במסכת ביצה. עיי"ש היטב.

ביום הכפורים תעבירו שופר כו'. אם נאמר בעשור לחודש איני יודע שהוא ביוהכ"פ. נראה דיוה"כ מכפר בלא תשובה על כל העבירות, אולם מה דשייך לקדושת היום אמר דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה, כמו לא קראו מקרא קדש ולא התענה בו כו', ולכן אמר שהעברת שופר נחשב מקדושת היום, ואם לא תקעו בשופר אין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה, שזה שייך לכפרת היום. ולכן כתב זה על תקיעת שופר לבד, לא על שילוח עבדים ועל חזרת שדות אחוזות, שזה דברים שבין אדם לחבירו ואין יוהכ"פ מכפר בכל העבירות. ודו"ק.

ובזה יבואר ירושלמי רה"ש פרק ראוהו ב"ד הל' ה' א"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב מקץ כו'. והענין, דזאת עבירה שבין אדם לחבירו ואין יוהכ"פ מכפר, ואף אם היה ברצונם נראה, משום דעיקרו ביוהכ"פ, שביוהכ"פ תוקעין ומשלחין דרור, הוי כמילי דיוהכ"פ גופיה, דאין יוהכ"פ מכפר, וכדאמר בשבועות י"ד מודה רבי בכרת דיומא, וה"ה כל מילי דיוהכ"פ גופא אין יוהכ"פ מכפר בזה. ודו"ק.

וקדשתם את שנת החמשים שנה. בפרק קונם פליגי בזה ר' יהודה ורבנן מכאן אמרו אין יובל עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע. הנה הקדמונים נחלקו, דכולם פירשו דלר' יהודה אין בין יובל ליובל הבא אחריו אלא ארבעים ושמונה שנים, דיובל הוא נכנס במנין השמיטות ובמנין היובל. ובאמת הוכרחו לפרש כן, דכן מבואר סוגיא דערכין דף כ"ד ע"ב לימא רבי כרבנן ס"ל כו' דאי כר' יהודה ס"ל סלע ושתי פונדיונות מבעי ליה, ויעוין רש"י שם דמבאר, דאין רק ארבעים ושמונה שנים בינתיים. אמנם מדברי ירושלמי קדושין פ"ק הל' ב' ברם כמ"ד היובל עולה ממנין שבוע פעמים שהוא בא באמצע שבוע, ומפרש דיובל עולה למנין שבע שנים של השמיטה, ובכ"ז מונין תשעה וארבעים שנה אחר היובל ושנת החמשים מקדשין ליובל, דנמצא דיובל ראשון שעשו ישראל בארץ היה אחר שנת השמיטה תיכף, ויובל שני היה שנה שניה של שמיטה ואח"כ השנה השלישית של שמיטה, ולפעמים אשתכח, דשנת השמיטה היא שנת היובל גופיה. ובאו"ת באורים סימן ס"ז פירש כן אליבא דר"י מסברא דנפשיה ולא ביאר שזה פלוגתא בין התלמודים. ובאמת לפי הירושלמי א"ש מה דאמר לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים הרי כאן ארבע, דלדידיה מאי ניחא, וכבר הרגיש רש"י שם, ולפ"ז א"ש, דלא נמצא היובל אחר השמיטה, רק בפעם בשבעה יובלות, אבל לרבנן כל שנת יובל סמוך לשמיטה, ודו"ק. ומדויק לר' יודא שנת החמשים שנה ולא שנת שבע שבתות שנה, דבפעם השני יהיה רחוק מהיובל שנה.

ובזה מדויק לשון הפסוק וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, כי לר' יהודה ביובל השני, הלא היו שבע שנות שמיטה, ולא היה בין יובל ראשון ליובל שני רק ארבעים ושמונה שנים, וצריך להיות עוד שנה בינתיים, שיהיו תשעה וארבעים שנה [לבד שנות היובל], וזה שאמר שבע שנים שבע פעמים, והתו"כ שמפרש, שיכול שימנה שבע שני שמיטה רצופים אינו כר"י. ולפ"ז א"ש מה דפליגי ר"י וחכמים אם מונין יובל אעפ"י שלא שמרו השמיטות, דלר"י הן שני מנינים נפרדים שונים זה מזה, ולכן לא תליא זה בזה, ולרבנן, דלעולם מונין שבע שמיטות ואחר זה עושין יובל תליא זה בזה. וזה נכון. וכל השמועות דפ"ק דעו"ג ודפרק ב' דערכין אתיא כולהו שפיר אליבא שיטת הירושלמי, רק הך סוגיא דפרק אין מקדשין. ודו"ק. ושנת שמחמשים שנה מקדשים, אף שאינו סמוך לשנת השמיטה האחרונה, רק מכל חמשים שנים מקדשין שנה אחת. ודו"ק.

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. פשטא דקרא דמורה לנו התועליות, שאז כאשר ישובו איש אל אחוזתו, הרי הפיזור בין חיי המשפחה בא ממסבות הזמן, אשר מרחק אחים זה פונה לצפון וזה לדרום לבקש טרפו ומזונו, אמנם אם ישובו איש אל אחוזתו, ישובו בתי האבות לדור במקום הורישום אבותם ויתלקטו אנשי המשפחה, אשר מכרו אחוזותיהם ונתרחקו זה מזה.

יובל היא שנת החמשים שנה. פליגי בראש השנה, אם יובל שלא לחרוש ושלא לזרוע תלוי בתקיעה או בשילוח עבדים. ונראה, דפליגי בערכין בפסוק זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב, דפליגי אם דור לפי פרנסו אם פרנס לפי דורו, לענין תוקפא וניחותא [ובזה פליגי בירושלמי תענית פ"ב ר"א ורבנן, אם חטא הנשיא הגדולה קיימת או לא, עיי"ש בק"ע, והפירוש שחטאו הלמד והמלמד, הב"ד והצבור. ודו"ק שם במה"פ], והנה אם יובל יהיה [אסור] בחרישה וזריעה, הלא צריך לברך השי"ת על שנת מ"ט נ' נ"א עד בוא החדש, ואידך סבר אם ישראל שלחו עבדים והחזירו שדותיהם, תו השנה מתברכת, וזה סבר אם ישראל תקעו בשופר וב"ד עשו מצדיהן, אף שהדור לא עשו ג"כ היא מתברכת, שהדור לפי פרנסו. ודו"ק.

כי יובל היא קודש תהיה לכם כו' בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. יתכן, דמורה טעם קדושת הארץ ביובל, שלא תזרע ולא תאסף, ויהיו פרותיה מופקרין לכל, כדי שלא יהיה קשה על יצר האדם להשיב השדה, שכבר קנה והוחזקה בידו להחזירה ליורשי המוכר, לכן אמר להיות הפקר בשנה זו לכל ולא תזרע כו'. ודברה תורה כנגד יצה"ר. ודו"ק.

מן השדה תאכלו את וכו'. פירוש ראב"ע, שתוציא לכם השדה, דמפרות, שהן תוך הבית משנת השמיטה מוכרח לבער, ואי אתה רשאי לכנוס משביעית לשנת היובל שלאחריו, דאוכלין בזתים עד הפורים וכו', וא"כ ביובל כבר כלה מן הבית ואין לאכול רק מה שתוציא השדה ולא משנה הקודם. וזה פירוש התו"כ למעיין. ודו"ק.

בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. כוון אל אחים החולקים בירושת אביהם, דמחזירין זה לזה ביובל, ולא יצאתה השדה מהמשפחה, שיתכן לאמר ואיש אל משפחתו כו'. ולכן אמר בשנת היובל הזאת, שלאחר היובל חוזרין לחלוקתן כמו שהיו, כמו שפירש רמב"ם, לא תתבטל חלוקתן מכפי שהיה. ודו"ק.

ובתו"כ. בשנת היובל הזאת וכו' לרבות (המוכר) שדה ועמד בנו וגאלה, שתחזור לאביו ביובל. ונראה ברור, דט"ס נפל וצ"ל [המקדיש] שדה ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל. וטעמו דהוי אמינא, דכמו דאילו היה ביד ההקדש הלא היה יוצא לכהנים ביובל, א"כ כי פדה הבן נמכר לו זכות וכח שהיה להקדש בה ולא תחזור לאביו ביובל קמ"ל. דדין בנו כאלו פדה הוא, ולכן תחזור לאביו המקדיש. וכן שנינו במשנה דערכין וז"ב. ודו"ק. (וברש"י ג"כ ט"ס יעו"ש שוב מצאתי כן הגירסא בילקוט.

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה. חסר מלת קניתם. ולדברי ר' יהודא, דקונה מן התגר סרסור אין לו אונאה א"ש, דעל המוכר הזהירה תורה על המוכרים דרך סרסור, וזה בין על התגר הראשון בין על התגר השני הסרסור, שלא יאנו את הלוקח, אבל או קנה רק מן הראשון, אבל מן הסרסור, שזה דרכו שמוכר ולוקח אמרינין, דהוא בקי, שהרי לא שהה בין קנייתה למכירתה, והאי דזבין בזול משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי וצריך למעות לחזור ולהשתכר. וזה מדויק בפסוק וכי תמכרו ממכר שני מוכרים על דבר אחד וזה דרך סרסור וכמוש"ב ועיין פרק הזהב נ"א ודו"ק.

לפי רוב השנים תרבה מקנתו כו' ולא יהיה ערך המכירה ושויה לפי צורך הלוקח, שאם יחפור בה עד התהום אז יתן לך יותר כו', וכן הגירעון, כי [רק] מספר תבואות הוא מוכר לך, ולא רשאי הלוקח לחפור בורות ומערות, כמו שאמרו בירושלמי סוף פרק השולח יעו"ש.

ועשיתם את חקותי כו' וישבתם על הארץ לבטח. כי יש שני שנאות להלאום האחת מצד שנאת הדת המפרדת בין העמים, והשנית מצד שנאת הקנאה מהעושר והמעלה, לכן אמר ועשיתם את חקותי כו', כי כשתשמרו התורה בכלל, תסוכך ההשגחה עליהם, שלא יהיה עליהם שנאת הדת, ואכלתם לשבע כו', שאז לא יהיה עליכם שנאה מצד הקנאה כי תהיו מלאים כל טוב ולא יחמוד איש את ארצך. ודו"ק.

וישבתם על הארץ לבטח. וזה ג"כ אמר יחזקאל סימן כ"ח ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם כו' וישבו עליה לבטח, זהו שלא יפחדו מפני שנאת הדת ובנו בתים ונטעו כרמים ויהיו עשירים מלאים כ"ט, וישבו עליה לבטח שלא יפחדו משנאה מפני הקנאה מהעושר. ודו"ק.

והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. רש"י פירש, שזו אזהרה ללוקח, שבבוא היובל לא יהא הלוקח כובשה. ולפי זה קשה הא יובל אפקעתא דמלכא ונמצא דהוי השדה של מוכר ותו כי כובשה הוי גזלן, ועובר משום לא תגזול. ויעוין שבת פ"ה בתוס'. ואכמ"ל. ויתכן לפי מה שפירש רש"י, דקרא הסמוך ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ, שזה קאי על כל דיני הפרשה הסמוכה, שבשדה גואל המוכר בעל כרחו של לוקח לפי מספר שנים שעד יובל, וכן קרובו גואל בעל כרחו של לוקח, ובית ע"ח גואל עד שנתו בעל כרחו, שגאולה היא פדיה בדמים, כן ע"ז נאמר הלאו, שאם אין הלוקח רוצה להחזיר למוכר בנכיון השנים שאכל אם בא לגאול, ובבית אינו רוצה בתוך שנה להחזיר בדמי ממכרו, שמחזיר לו המוכר, וכן בלוים ע"ז עובר הלוקח משום לא תמכר לצמיתות, כיון שאינו רוצה להניח לגאול הממכר וזה נקרא לצמיתות, שנחלט לו המכר ורק ברצונו תלוי הדבר, שאם ירצה ימכר לו, וזה עובר הלוקח, ובבתי ערי חומה, שאחרי שנה אינו יכול לגאול בעל כרחו כתוב, וקם הבית לצמיתות. כן נראה לדעתי. ובזה יתבאר הת"כ על סיום הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו, שתמוה דנראה דדריש שגם הרב הוא גר והמקרא צוח כי לי הארץ, ולפ"ז א"ש, דהתורה חששה במקדיש שדהו, שלא יעלה עליו אחד על הדמים או הגזבר בעצמו, לכן אמרה תורה המחיר היותר פחות סלע לשנה לכל הפירות והמקדיש יוסיף חומש, ופודה בעל כרחו של גזבר, ולא יוכל שום אדם להעלות בדמים. ומזה למדו למשכנתא בנכייתא בדמים מועטים, אע"ג דקא אכיל פרי טובא (פרק איזהו נשך ס"ח). וזה שהמקדיש גואל בעל כרחו דגזבר, ולא יוכל הגזבר להשהות השדה ולפדות הפירות, וזה שאמר כי גרים אתם עמדי, שגם לגבוה לא ניתן רשות לכבוש הקרקע ושלא לגאול אם ירצה המקדיש, וזה אתם עמדי, שכמו שרשות גבוה בזה בחינת גר, כן אתם, וזה דיו לעבד שיהא כרבו, שהלוקח שדה אחוזתו לא יהא כחו עדיף מדין הקדש, אם הקדיש שדה אחוזה.

ועל ותושבים אתם עמדי סיים כשתהיה שלי הרי היא שלכם, שכל זמן שלי הארץ תהיו גרים בה. ויותר פי' פשוט כהר"ש משאנץ, שהכוונה כשהיא שלכם ה"ה שלי, ופירושו אם אין כל יושביה עליה, שגלו השבטים אז כביכול אין השכינה מצויה ואין כאן כי לי הארץ, ואז ליכא דין יובל לחזרת שדות להמוכר, רק הוא לחלוטין ביד לוקח ואין היובל נוהג, וזה הכוונה שתושבים אתם עמדי, שכשאין אתם יושבים גם הכבוד מסתלק. ואז אין היובל נוהג, ובינה הלשון דרך כבוד ודו"ק.

וגאל את ממכר אחיו. פירוש, שמהגואל יוצא ביובל ורק מה שמכר, הוא שני תבואות זה שייך להגואל, אבל כיון שמגיע היובל, שזה לא מכר, שהרי חוזרה אליו זה אין שייך לגאול. ובספרא דריש ממכר לרבות המתנה. ובגמ' דילין יליף מתשובו. ונראה לי דדריש מאיש אל משפחתו תשובו, שהגם שהטעם כי לא תמכר לצמיתות אינו במתנה, שמכר הוא מחמת אונס שצריך למעות, כדאמר פרק חזקת הבתים מ"ח ולכן הוא חוזר ביובל כמו עבד כיון שלא היה מרצונו, אבל הטעם, שישובו בני המשפחה שייך במתנה, לכן אמר תשובו לרבות המתנה, פירוש, שהטעם שאיש אל משפחתו שייך במתנה. ודו"ק.

ואיש כי לא יהיה לו גואל. וכי יש לך אדם בישראל כו'. ואין יכול לפרש בגר שירש את אשתו או את אמו, דהו"ל למכתב ואם אין לאיש גואל, וכמו בגזל הגר, שאין לו מכבר כיון שהוא גר, אבל באמרו לא יהיה לו גואל מורה מאיזה סבה מקריית, העתידה להיות ממקרי הזמן וילדי יום ודו"ק.

קשה לי על ר"מ, דסובר דמתנה אינה כמכר, היאך יפרש קרא דיחזקאל וכי יתן מתנה כו' לאחד מבניו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא כו'. ונראה משום, דנחלת הנשיא היא מתרומת הקודש ולא ניתן להנשיא רק על אופן זה, שיהיה לו ולבניו, אבל אין לו רשות לתת לעבדיו לעולם. ועוד אפשר, דהפירוש ושבת נשיא, דבשנת הדרור יוצא העבד לחירות, שלא נתן רק להעבד כל זמן שהוא עבדו [והכונה על עבד עברי ממש לא על אחד מהעם], אבל כי נפיק מניה, לאפוקא לא יהיב ליה מתנה, וכדאמרו גבי לקיט סוף פרק נערה שנתפתתה, יעו"ש, דשם פלוגתא דרב ושמואל, לכן ושבת לנשיא. ודו"ק.

ויצא ביובל ושב לאחוזתו. בתו"כ אף מן ההקדש. עיין מש"כ הק"א שיוצאת לכהנים. ובמכ"ת כונת התוס' ברור, דאם הקונה השדה הקדישה ואינה בידו רק ביד ההקדש, בכ"ז נפיק מיד ההקדש, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומפורש לקמן פ' בחוקותי, ששדה מקנה אם הקדישה יוצאה ביובל, רק תמן כתיבא ואם את שדה מקנתו כו' יקדיש לד' וחישב לו הכהן כו', היינו אם פדאה המקדיש, ובתריה כתיבא ובשנת היובל ישוב השדה, והיינו אם פדאה, המקדיש חוזרת לבעלים ביובל כאילו לא הקדישה, אבל מיד ההקדש, היינו שלא נפדית אימא, דאינה יוצאה מהקדש בלא פדיון, וכזה כתבו תוס' בערכין דף כ"ו ע"ב ד"ה שדה מקנה כו' לפום רהיטא משמע אם גאל האחר מהגזבר כו' אלא שעדיין הוא ביד הגזבר תצא בחנם לבעלים הראשונים כו', ועיין מל"מ בזה, לכן קמ"ל קרא ויצא ביובל אף אם הוא כעת ביד ההקדש, שהקדישה הקונה, בכ"ז תצא ביובל חנם ושב לאחוזתו. וק"ל.

ויש לחקור לר' שמעון, דדריש טעמא דאינו גואל לחצאין ואינו לוה וגואל, משום דתחזור ביובל, איך הדין במקדיש שדה מקנה שחוזרת ביובל אם גואלה לחצאין, או דלמא בזה שוה הקדש להדיוט, כמו בהדיוט אינו לוה ואינו גואל, כך בהקדש שבלאו הכי תחזור לבעלים. והדבר צריך ביאור בסוגיא דקדושין כ"א ודו"ק.

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וכו'. יתכן טעם קצת, דערי המבצר הם הערים המגינים מפני האויב ומתחזקים אם באים במצור, וכמו דאמרו ריש מגילה משום מגני כו', ולפ"ז אם היה הדין, דבית בעיר מבצר חוזרת ביובל, במשך חמשים שנה, הלא יתכן כי ימכר בתים הרבה ובשנת היובל ישובו איש לאחוזתו, ויהיו כל אנשי העיר חדשים וגרים ואינם יודעים ומכירים מוצאי ומובאי העיר, ואין להם הקשר והאיגוד, כי אינם מכירים זא"ז, ולא יוכלו להתחזק, לכן נתנה התורה זמן שנה ואם לא יגאל יוחלט. ומזה דריש הספרי פ' תצא סימן רנ"ט עמך ישב ולא בעיר עצמה פירוש בעיר המוקפת חומה, בקרבך ולא בספר, פירוש שניהן מפני הסכנה, שלא יתחברו לגוים לצר ולאויב, וכמו שאמרו ובעיר הסמוכה לספר אפילו באו על עסקי קש ותבן מחללין השבת. וזה מושכל.

וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות כו'. הנה כמה פעמים חסר בלשון המקרא בית השימוש כמו כי ששת ימים עשה ד' את השמים, שלפי הפשט צ"ל כי בששת ימים, וכיו"ב רבות, ולפ"ז כאן צ"ל וקם הבית אשר בעיר [אשר קאי ג"כ על הבית] אשר לא בחומה לצמיתות, וזה כר' יהודה בשלהי ערכין בית הבנוי בחומה ר"י אומר אינן כבתי ערי חומה. וז"פ. והתו"כ יליף מהקרי עיי"ש.

וכי ימוך אחיך כו' גר ותושב וחי עמך. הנה בגר תושב כתיב וחי עמך, ובאחיך כתיב וחי אחיך עמך, בצירי. והכונה, דחי בפתח הוא מורה על עצמיות הדברים, שהחיות הוא עצמיות אל החי, וכמוש"כ רבינו בהלכות יסוה"ת פ"ב, דחי ד' לא כתיב מפני, שהחיות אין נפרד מאתו יתברך, רק חי ד', יעו"ש, לכן כתוב, שהגר תושב חיותו העצמיות הוא רוחניותו, שהוא דבוק בד' חי העולמים, אינו רק עמך, ואם לא תקרבו ותחייהו, אז יחזור לסורו, אחרי שהוא אינו גר צדק ואינו נפרד מן הנבלות, אבל גבי אחיך חיותו העצמיות זה דביקתו בד' אלקי ישראל לא יסור ממנו נצח, אף אם ידור במעון חיות טורפות, רק חיותו הנפרדת, והיא החיות הזמניי, המקריית לו זה תלוי עמך, כי תראה אשר בל ירד לשחת עבור חסרון מזונותיו והחזיקהו, והחייהו, כי באמת החיות הזמניי הוא נפרד ומקריי אל האדם, והחיות העצמיי, הרוחני הוא דבוק אל האדם ומתעצם עמו, לכן בגר תושב גם דביקותו בד' אינו רק עמך, לא כן אחיך רק חיותו הזמניי תלוי בך. ודו"ק.

אל תקח מאתו נשך ותרבית. יתכן, שקאי על גר תושב אם נתגייר אחר כך והלוהו הישראל טרם גירותו מעותיו בריבית, לכן כשיתגייר, אל תקח מאתו נשך. ולכן אמר ויראת מאלקיך, שלא יתלה מעותיו בעו"ג, היינו, שיאמר שהגוי צוה להלות הגר תושב בריבית, שכן שכיח. ובפרק איזהו נשך ע"ב פליגי תנאי עיי"ש.

את כספך כו' אני ד' כו' לתת לכם את ארץ כנען. הנה בכולהו שכתיבא יציאת מצרים לא כתיב לתת לכם את ארץ כנען. נראה משום, דקאי על הך פרשה, דכתיב בה גר ותושב וחי עמך, דמזה ידעינין, דגר תושב מצוה להחיותו, וכמו שדריש באיזהו נשך דף ע"א, עיי"ש, וגר תושב אינו נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, שכל יושביה יושבין עליה, ולכן אמר אני ד' אלקיכם כו' לתת לכם את ארץ כנען, היינו, שכל זמן שארץ כנען נתונה לכם וכל יושביה יושבין עליה מצווים אתם להחיותו, הא בזמן שאין ארץ כנען נתונה לכם אין אתם מצווים להחיותו, משא"כ בציצית ושרצים, ומשקלות, שאינן תלוין בארץ. ודו"ק.

ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. הנה לר' ישמעאל בן ר"י בתחלת שנת היובל מר"ה עד יוהכ"פ לא היו עבדים נפטרים כו' ולא משתעבדין כו' תקעו כו' ושדות חוזרות לבעליהן, וזה מדין תוספות קדושה, יעו"ש, נראה לי, שבתחלת שנת יובל היו אסורין בשפחה, לכן אמר עד שנת היובל יעבוד עמך, ולא שנת היובל בכלל, וזה מר"ה אינו עובד ושב אל משפחתו שאסור בשפחה, ואל אחוזת אבותיו ישוב לאחר זמן יוהכ"פ, שיתקעו בשופר אז תחזור אליו נחלתו הנמכרת עד היובל, עד כי נעשה עני, שהיה צריך להמכר לך. ודו"ק.

אהד מאחיו יגאלנו כו' או השיגה ידו ונגאל. פלא כיון דקרובים גואלין אותו כל שכן הוא עצמו. ונראה, דקאי על סיפא דקרא וחשב כו' אם עוד רבות בשנים כו', והכונה פירשו רז"ל, שלא יטעה את העו"ג בחשבון, ויחשוב לפי השנים ולפי שויו בדיוק, וכמו שכיו"ב פירש רש"י לעיל גבי מכר שדה אחוזה, יעו"ש, לכן אמר, דלא מבעי שקרובים אינן רשאין להטעות אותו בחשבון, אלא אף אם הוא גואל את עצמו גם כן לא יטעה את קונהו, רק יחשוב בדיוק ובחשבון צדק.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ד'. פירש הראב"ע, דשבתותי קאי על שנות השמטה, דכתיב בהו שבת לד', אך מה שפירש ומקדשי על שנת היובל זר קצת. והנראה כפשוטו, דשבתותי קאי על שנות השמטה, דכתיב בהו שבת לד' [ובפ' קדושים קאי על שבתות]. אך יתכן, דכיון דשמירה הוא על סיג, וזה תוס' שביעית שלשים יום לפני שביעית, ודוקא בזמן דאיכא מקדש, וכדאמר ריש מו"ק, דההלכה אמרה עשר נטיעות וניסוך המים למימרא בזמן דאיכא מקדש, כן הכא אמר, שתשמרו בשמירות לעשות סיג וגדר, ודוקא בזמן דאיכא מקדש. ודו"ק.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. יתכן דכתיב שמור אצל שבת בעשרת הדברות, וזה על מצות שחייבין עליהן מיתה, שדוקא יחיד העושה חייב, אבל שנים שעשו פטורין מכרת ומקרבן, דכתיב בעשותה, אבל מכל מקום שלא יעשו שנים לכתחלה כתב תשמרו בלשון רבים. ומש"ה כתב גבי מקדש, דסד"א דבמלאכת גבוה יעשו שנים, קמ"ל, דשבת ישמרו אפילו מלעשות מלאכה ברבים, ומלאכה שהותרה במקדש לא שנא בין יחיד בין לשנים שעשו בבת אחת. וכן בכי תשא גבי מלאכת משכן, דלא ידחה שבת כתב ושמרתם את השבת ושמרו כו', להורות, שרבים לא יבנו המקדש כאחד. ודו"ק. (ד"ז בחלום).

הפטרה. ואכתוב בספר ואחתום אף שמוכר כותב שטר, הכא כוון למשנתינו בג"פ והלוקח נותן שכר. ויעוין קצות סימן קצ"א דבעי שיהא ספר המקנה רק בשטר ראיה, וכן הכא, דקני בכסף והוי שטר ראיה. ודו"ק.

שם. ואתן את ספר המקנה כו' לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים כו', זה עדי מסירה, לעיני כל היהודים היושבים כו'. הנה דע דבמקיימי דבר דברה תורה, ולכן נרבע והרוג אין מצילין, כי המה בעלי דבר ואינו בגדר עדות, לכן חנמאל שהוא היה המוכר, אינו פוסל העדים, אבל בהיושבים איכא קרובים ופסולים, לכן יחדו את העדים, שלא יפסלו אותן, וכדברי רבנן בתוס' ב"ב קי"ד גבי גטין וקדושין, ולכן כתיב בלא וא"ו, להורות, שהעדים היו מיוחדין בפני עצמן, שלא יפסלו אותן הפסולים, אשר ביושבים בחצר המטרה. ופשוט.