משך חכמה/ספר דברים/פרשת נצבים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת נצבים

ראשיכם שבטיכם. לפי הענין נראה שיש מצות שרק על הכלל כמו בנין בהמ"ק וכדומה, ויש שעל הפרט, לכן אמר שבטיכם המה הכללים וכל איש ישראל הוא הפרט. ולפי פרש"י אמר ראשיכם לשבטיכם, משום שכאן היה השבועה שנשבעו וענין השבועה אמר לראשי המטות, לכן הקדים אותם. ועיין ירושלמי סוף הוריות. ואמר אחרי כן וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך וכו' הכל בלשון יחיד, כי ישראל מקושרים להש"י, והמה כמו קוים אל המרכז, ולכן נחשבין כולם כאחד, ולכן אמר במד"ר בני יעקב שעובדים לאל אחד נאמר בהם נפש, לזאת כיון שהרבים כל ישראל ראשיכם וטפכם כו' לפני ד' אלקיכם ונכללים כולם במקור המקורים, א"כ הם כל ישראל איש אחד, ולכן אמר וגרך כו' מחוטב עציך וכו' שהמה הנתינים שנתן משה לחוטבי עצים (יבמות דף ע"ט) בלשון יחיד. ודו"ק.

כי אתם ידעתם כו' ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם. הוא ע"ד מוסר תוכחה, כי משל לאחד שהלך עם בנו בעיר אצל בית הזונות ובנו עמד והסתכל שם ואח"כ הניח אותו לבדו, א"ל ראה בני לא תחטא ולא תכשל אצל בה"ז אשר עברת, כי אביו לא עבר שם רק בשתוף השם, אבל לא עמד שם, כן רמז להן משה לישראל הלא אתם עברתן אצל הגוים בעלי השקוץ, כי נכשלו בשטים ונלכדו ברשתם ויזבחו לעצביהם ויצמדו לבעל פעור, מה שלא יתכן לייחס זה אצל משה זה ובני העליה, רק העברה בשיטוף השם.

ותראו את שקוציהם כו' עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. הביאור, דמשנה תורה כשמדבר אל כלל ישראל מדבר בלשון נוכח, אבל כשמדבר אל יחידים מדבר בלשון נסתר, ובמכילתא אמרו וינצלו את מצרים מגיד שכל ע"ז של כסף וזהב נתכת כמו שכתוב ובכל אלודי מצרים אעשה שפטים, הרי דהכסף והזהב היו נוטלים בני ישראל מן הע"ז, לכן אמר כסף וזהב אשר עמהם, היינו עם היחידים שנטלו להן מאנשי ישראל.

פן יש בכם שורש כו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. יתכן ע"ד דרוש, כי הספרי דורש וסרתם מן הדרך ללכת לעבוד אלדים כו', כיון שסרתם מן הדרך שוב אתם עובדים כו', והנה יש אנשים אשר אומרים מה זה דרך התקרבות לאלדים, האם זה פלא כי יעצים עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפלה ובתשבחות ויהיה דבוק עי"ז בד', אלא יתערב ברחובות ובשווקים ויתיחד עם נשים האסורות וילך בשרירות לבו, ובכ"ז יוסיף אומץ ביראת ד' האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר, לזה אמר הכתוב פן יש בכם כו' לאמר שלום יהיה לי, [פירוש אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות הישראלי] כי בשרירות לבי אלך, לחמם התאוה ולהגדיל המדורה, ואז יהיה התועליות למען ספות הרוה את הצמאה, פירוש כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהן ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהן הלא הוא הכל איפוא חדא ואטול שכר כולן, לא יאבה ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' כו'.

והבדילו ד' לרעה כו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה כו'. כיון אל האמור בבחקתי ואף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, דזה רק בשבט, אבל ביחיד יהיה כל האלה הכתובה בספר הזה, זה משנה תורה, וכן אמרו פרק יש נוחלין גמירי דלא כלה שבטא, ולכן לא ימחה שמם, רק שיתקיים כל אלות הברית הכתוב בתורה בכללה, שכתוב הבטחה ואף גם וכו' לא מאסתים כו'. ודו"ק.

ואמרו על מה עשה ד' לארץ ככה כו' אשר כרת עמם ברית בהוציאו אותם מא"מ כו'. הפי' דישראל היו אנוסים על הברית שהיו במצב שהלכו במדבר ומצרים היו רודפים אותם ואם לא היו מתנהגים עפ"י נס בעמוד ענן ואש ומן ובאר הלא לא היה להם תקומה אף יום אחד דרך הטבע, והיו מוכרחים לקבל הברית כמוש"א מודעי רבא כו', רק שהעיקר כפי' הרשב"א שאם נתן השי"ת הארץ ע"מ שישמרו בריתו אם כן כשיעברו בטלה המתנה, שכיון שבטל הברית תו הדרא המתנה של הארץ, וזה שאמרו, שבעת הוציאו אותם ממצרים כרת עמהם ברית ויכלו לטעון טענת אונס, לכן בטלה המתנה לכן שפך אפו וחמתו על הארץ לבד, לא כסדום שאבדו עם הארץ וישליכם אל ארץ אחרת שיהיו מתנודדים וגרים בארץ לא להם כיום הזה, שהוציאם ממצרים ואותם לא השמיד, לכן כשישובו ככל הגוים כו' כמו שקבלוה בימי אחשורוש אז ישוב ויקבץ אותך מכל העמים כי יהי' בכל לבבך כו' בלא שום אונס. ודו"ק.

ואמרו על אשר עזבו את ברית ד' כו' אשר כרת עמם בהוציאי אותם ממצרים וילכו ויעבדו אלדים אחרים. הענין כי האומה הישראלית היא בעצמותה תחת כנפי ההשגחה הפרטית בלא שום אמצעי חלילה, וכבר אמרו ז"ל כי הקב"ה הטיל גורל עם שרי מעלה ונפלו ישראל בחלקו, להורות לנו, כי האומות הם מושפעים משרי מעלה לבד ישראל הנבדלים לחלקו יתברך, לא מצד התועליות להשלם האמתי היוצר הכל ית"ש, רק מצד הסגולה והמושכל האמיתי ליוצרנו יתברך, לכן אין רשאים לעבוד איש באחיו כי הוא כעובד עם בן מלך, הן הוציאו השם לחפשי מאת פמליא של מעלה המה השרים וכוכביהם אשר לכן אין לעבוד לשום מלאך ולאמר לגבריאל כו' היה סרסור ביני להשי"ת, כי כמוהו כמונו הם מתיחסים להשגחת האחד המחויב במציאותו ית"ש, ואיך ישתעבד בו בשר ודם קרוץ מחומר כמוהו. והנה ידוע כי הע"ז בימים הקדמונים היה להמשיך השפעות מכוכבי מעלה והשרים הממונים עליהם כידוע בעבודות מיוחדות להם כפי הוראת מערכותם, ולכן לא כגוים בית ישראל הם מאותות השמים לא יחתו ואין להם שום התיחסות כלל עמהם, לכן הוזהרו על השתוף. והנה מצאנו בירמיה ק' ל"ד שצוה להוציא לחפשי לבלי יעבוד יהודי איש באחיהו אמר זה הברית אשר כרת ד' עמהם ביום הוציאו ממצרים כו', ופירש בירושלמי פרק ראוהו ב"ד דזה שנאמר בפ' וארא ויצום אל בני ישראל צום על שלוח עבדים וקרי עלה כו' ד"ת עניים במקומם ועשירים במק"א, לכן יאמר על אשר עזבו כו' ברית כו' בהוציאי אותם מארץ מצרים, היינו זהו הברית של שלוח עבדים ואינו נמכר יתר משש, כי עבדי הם, וכיון שלא עשו כן הם מסולקים בעון זה מהשגחה האלדית, וככל הגוים ב"י להיותם שוב מושפעים משרי מעלה, ולכן יכשלו לילך בדרכי ע"ז כי יקבלו השפעה משרי מעלה ע"י העבודות ההם, ולכן אמרו הנשים הארורות מעת חסרנו לקטר וכו' למערכות השמים חדלנו כל טוב, ולכן כתיב וחיית ורבית וברכך כו', ובמסורה ב' לא יקשה וכו' וברכך ד' אלודיך, דעבדי הם ולא עבד לעבדים.

ושבת עד ד' אלודיך וכו'. בילקוט (ומקצת בירושלמי) שאלו לחכמה חוטא מה ענשו נפש החוטאת היא תמות, פירוש בלא תשובה, תורה אמרה יביא קרבן, וזה שמקבלין קרבן אפילו ממומר לד"א, יעוין ריש חולין ובדברי התוספות שם, הקב"ה אמר יעשה תשובה, פירוש שאף אם הוא מומר לשבת או לג' עבירות הנקרא לשיטת פוסקים מומר לכל התורה כולה, בכ"ז אם יתעורר לעשות תשובה יתכפר כו' הה"ד מורה חטאים בדרך, בדרך של תשובה, שע"י קידוש השי"ת יבוא לדרך התשובה, וזה והשבות אל לבבך כי אהבת ישראל חקוק בלבבו ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני ויזכר מחשבתו ואז ושבת עד ד' אלודיך, כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלודיו וישוב מכסלו ורפא לו. ועוד פירשתי בזה פסוקים רבים.

במדרש וידבר ד' אל משה לך עלה מזה כו' ד"א כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד א"ל בשעת רצון לך עלה. הענין מבואר דאמרו ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו' ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה כו' אלא למה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להם כלך אצל צבור כו' פ"ק דע"ז. הענין דאמר סוף יוהכ"פ ה"ד בעל תשובה מחוי ר"י באותו מקום באותו פרק באותו אשה וקראוהו תשובת המשקל. ונתבונן נא בחטא של דוד, הלא אמרו ז"ל כי לא היה גלוי ערוה דכתיב ואותה לקחת לך כו' לקוחין יש לך בה, פירוש דדריש דכתיב ואותה לקחת לך לאשה טרם ואותו הרגת בחרב בני עמון, לרמז שקודם ההריגה היה לו בה לקוחין, וכמו דדרשו פרק נושאין והא כתיב איש אשר יקח את א"א. בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא ניסת לאחיו כו' (ועיין בתוס' שנדחקו) ולא היה רק חלול השם, לכן הפליג אליו נתן הנביא רק הגזל והלקיחה מהכבשה אל העשיר שזה החטא, לא ענין הזנות, אך חסר פרט עיקרי מעיקרי התשובה והוא באותו אשה שהיה לו לגרשה ולהסירה מביתו ולא להיות לו לאשה, ואם כי רז"ל אמרו ראויה היתה כו', בכ"ז אין זה תשובת המשקל.

והנ"ל משום דכיון דהיתה מותרת לו מצד הדין, א"כ אם יקחנה אחר הוי נושא אשתו של מלך ואסור להשתמש אף בשרביטו של מלך, לכן תהא עגונה כל ימיה ונמצא תקנתו קלקלתה, וכמה קשה גירושין אמרו כש"כ שתהא עגונה כל ימי' גלמודה, לכן לא היה באפשרי לעשות תשובת המשקל לגרשה. ובזה יש לפרש הפסוק ואני לצלע נכון שראויה בת שבע לדוד מששת י"ב, לכן וחטאתי נגדי תמיד שאין בידי תשובת המשקל, ולכן ואני כחרש לא אשמע כו' כאיש אשר אין בפיו תוכחות כו'. ובזה מיושב דברי הכתוב באמרו חטאתי לד' אמר גם ד' העביר חטאתך לא תמות, שבדבר שיש בו חלול השם אמרו לא יוהכ"פ מכפר כו' רק כו' ומיתה מכפרת, ולכן כיון שעשה תשובה אמר לא תמות אפס כי נאץ נאצת את אויבי ד' בדבר הזה, וכתרגומו דפתחת פומא דסנאך כו', כי תשובת המשקל אי אפשר, לכן יאמרו האויבים שעדיין דוד בחטאו עומד, לכן הבן הזה כו', כי מוכרח עתה להיענש כי החילול השם אינו סר לגמרי באשר היא אשתך, ולכן לקיים תשובת המשקל בא אליו מעשה דעשרה פלגשיו שאמרו בירושלמי סנהדרין פ"ב הלכה ג' מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך, וכן מעשה דאבישג אך לא באותה אשה [הגם שהיו הפלגשים עגונות לא חשש לעיגון שלהם הואיל ולא פשע בזה במה ששכב אבשלום עמהן אבל בבת שבע פשע אם הוציאה, לעגנה זה אי אפשר. ועיין במש"כ רבנן בתוס' לענין חטא בשביל שיזכה חבירך לחלק באופן זה ריש שבת עיי"ש], ורבנן דקיסרי אמרי (שם בירושלמי) שמן הדין היו אסורות לדוד מה כלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט אסור למלך כלי מלך שנשתמש בו הדיוט כו', והכוונה דסברי דאנוסת ומפותת אביו מותרת להדיוט, א"כ לפי מה שהחזיקו את אבשלום למלך הלא מותר להשתמש בשרביטו של מלך וכמוש"א אבישג מותרת לשלמה כו', ולכן אסורה אחרי זה לדוד, ותו ל"ק מה שהקשה המל"מ הא כלי קדש שנשתמשו להדיוט מותרים לגבוה, דז"א דשם נשתמשו באיסור משא"כ כאן, ודו"ק, ואידך סבר דמפותת אביו אסורה וא"כ נשתמש באיסור, לכן מותרת לדוד כיון שלאבשלום היתה אסורה אף לפי מה שהחזיקוהו כמלך, ולכן אמר חייך שאני תואב לך דבר המותר.

וזה שאמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום ד' מה רבו צרי רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו וכו' ואתה ד' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי, שכבר אמרו רז"ל מזמור לדוד קינה לדוד מבע"ל, ולפ"ז א"ש דרבים הקמים עליו דואג ושמעי ב"ג וסיעתו אשר אמרו כדברי נבל רבו עבדים המתפרצים מפני אדוניהם כו', ואמרו עליו שבליסטות קיבל המלוכה, ובזה אמרו בירושלמי סוף הוריות דאין לזה דין מלך ולכן מיהוא בן נמשי ואילך לא נתכפרו בשעיר יעו"ש, ולפ"ז שאין לו דין מלך הלא חסר לו עיקר מעיקרי התשובה שלא הוציא את בת שבע מלהיות לו לאשה ואין ישועתה לו באלדים סלה, ואילו קם עליו אחד מקרובי שאול וכיו"ב הלא ודאי היו אומרים כן, אבל כיון שקם עליו בנו והיו העומדים עמו בעצה אומרים שדוד מלך מפי ד' ושייך המלוכה לבנו, רק שהוא סר מדרכו הטובה ובבחירתו קלקל מעשיו וראוי להמליך את בנו, א"כ לא היו רשאי לגרש בת שבע שלא יעגן אותה, וא"כ תשובתו מועיל אם יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה, לכן אמר בברחו מפני אבשלום בנו, ד' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה כו' וכעת נפל זה כשמחזיקים ביד אבשלום מצד שהוא בני, ואתה ד' מגן בעדי, פירוש אתה היודע תעלומות לב שתשובתי בשלמות, כבודי, שאתה מראה לי שדין מלך יש לי, ומרים ראשי, בזה אתה מרים ראשי, ולכן, בשבע בן בכרי אמר כי עתה ירע לנו כו' מן אבשלום, ששבע אמר שבליסטות ובאלמות נטל המלוכה, וא"כ אינו שב דוד כלל מחטאו, ולכן אמר שמעי בן גרא בעת ששב לבקש רחמים ממנו (שמואל ב' י"ט), וא"כ הלא כל מבין יאמר כי אינו שב באמת ועדיין במרדדו עומד רק שמתיירא מפניו אחרי אשר שב להמלוכה, לכן אמר כי ידע עבדך כי אני חטאתי, פירוש שמתחילה סבור שהשם רוצה להסירו מהמלוכה עלה בדעתו כי בטח בצדיה הרג כל בית שאול ובעצתו נהרג הבן איש בושת ואבנר וכיו"ב, אבל עכשיו יודע ברור שזה רק לייסרו על חטאו בב"ש, אבל הוא נשוי פשע אהוב לד', לכן יודע בטח כי לא אשם בדבר בית שאול, וזה אך בידיעה לא בהראות בפועל, כי אין תשובת המשקל להראות שמתחרט הוא, לכן אמר שם אל יחשב לי אדוני עון ואל תזכור כו' לשום המלך אל לבו, פירוש אף שהוא מדין מלך אינו יכול לעשות תשובת המשקל, בכ"ז יודע כי מתחרט הוא בלבו ולבו חלל בקרבו וזה רצוי לד', לכן כי ידע עבדך כי אני חטאתי בידיעה אם כי איננו יכול לעשות תשובת המשקל, וזה ראשון לכל בית יוסף כמדרשו אחי יוסף ג"כ כזה. ונפלא מאמרם במדרש שוחר טוב והנך ברעתך אסקופי של בת שבע מהלך לפניך, פירוש שעדיין לא עשית תשובה ולא גרשה לכן עדיין הנך ברעתך. ובזה א"ש דמאן דאמר עבירות שהתודה עליהן יוהכ"פ זה וכו' דלא קשה מקרא דפשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד דמביא ראב"י, משום דלא היה יכול לעשות תשובת המשקל.

והנה בישראל סבת חטאם היה מפני כי בושש משה, וכמו שאמרו ששטן הראה להם מטתו של משה באויר, והכוונה כי כח המסית הראה אותם כי ענינו של משה אינו מוסד על יסוד קיים רק פורח באויר, וכמו שפרשו הקדמונים כי זה משה האיש, פירוש אינו רק איש, לא ידענו מה היה לו, באיזה תחבולה פעל כל אלה שקרע את הים וכדומה, וסברו שמת באויר העליון וכיו"ב, כיון שירד משה מן ההר ראו שטעו, ונמצא אין זה תשובת המשקל, שהחטא שלהם היה בלא משה מהראוי כי יתעוררו בתשובה בלא משה, אבל כיון שירד משה ורגזו וחלו ממנו אין זה תשובת המשקל, לכן אמר לו לך רד שבהליכתך ובירידתך מן ההר לא יהיה בגדר תשובת המשקל וכמוש"ב, לכן אמר משה אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ד' אולי אכפרה פירוש שכשיעלה אל ההר ויתמהמה עוד מ' יום ויהיו בלא משה כל משך זמן הזה, כמו שהיה קודם וישובו ויתנחמו ויעזבו דרכיהם המקולקלים יהיה מזה כעין תשובת המשקל, ובזו העליה יהיה כפרה שבזה יהיה תשובת המשקל, לכן אמר לו השם אחר זה לך עלה שמהליכתך אל העם יהיה כעין תשובת המשקל אחרי ששבו כל ימי היותם בלעדיך. אמנם אין זה במשקלו לגמרי כי ידעו כי הלך ושב אל המחנה סר מאתם כח המסית בהתמהמה עוד מ' יום, לכן באופן שאין ביד האדם לעשות תשובת המשקל כראוי מראין לו מדוד וישראל. וזה רעיון הגמרא לא היה דוד ראוי וכו' ולא היו ישראל ראוין וכו'. והוא שאמר שובה ישראל עד ד' אלדיך שהוא הבוחן כליות ולב יודע כי שבת באמת, וכדברי רמב"ם עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב אל זה החטא כו' כי כשלת בעוניך, כי אין בידך לעשות תשובת המשקל, וכמשל העשיר שמרוב טוב בעט במלכות שמים ואחרי זה נעשה עני, הלא אין בידו לשוב תשובת המשקל ולהראות בפועל, רק תלוי בלב וד' יודע תעלומות לב, לכן קחו עמכם דברים ושובו אל ד', כי בפועל להראות אין בידכם כי שבים אתם. ובזה יש לפרש בשמואל א' י"ב כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנו מלך, מפני שהיו שבים מיראה שנעשו להן כשגגות, אולם עכשיו הלא עשו רעה, שאין עזיבת החטא ע"ז, שכבר המליכו את שאול ובפרט שהוא בזיון לשמואל, לכן צריך למחול על כבודו ולא נמות, אחרי כי אין עזיבת החטא פן לא יתכפר לנו, לכן אמר ועבדתם את ד' בכל לבבכם.

והטיבך והרבך מאבותיך. יעוין ירושלמי שביעית פרק ששי שאבותיך לא נתחייבו רק לאחר כבוש וחלוק ואתם כיון שעלה ראשון ראשון נתקדש הארץ, וכמו שכתוב ברמב"ם תרומות פרק א'. וכתוב ובפרי אדמתך לטבה חסר ו', לפי שדעת רבינו שבבית שני שלא עלו כל יושביה, תרומות ומעשרות מדבריהם, ונמצא הטובה חסר מצות מעשר, יעוי' אור שמח בזה, ובירושלמי שם על יפתח ארץ טוב שפטורה מן המעשר, אולם למעלה פ' תבא שבביאה ראשונה כתוב לטובה מלא שנתחייבו במעשרות. ודו"ק.

והטיבך והרבך מאבותיך. בירושלמי פרק ששי דשביעית מוקים ר' יוסי בן חנינא לגאולה שהי' בימי עזרה, יעו"ש באורך, ולפי זה אתי שפיר מה דאמר ומל ד' אלודיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' כו' שזה קאי על מה שאנשי כנסת הגדולה בטלו יצרא דעבודה זרה כמבואר סוף יומא ולפ"ז בגאולה ראשונה בימות יהושע בן נון לא היה יכול לבטל זה שההבטחה היה על גאולה שני'. ולפי זה מאן דאמר שפגם השם בכבוד יהושע ב"נ מפרש כר' אלעזר דקאי על גאולה העתידה לעתיד לבוא. וצריך ביאור הסוגי' דסוף ערכין ואכמ"ל, ודו"ק.

ושב ד' אלדיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך כו', פירושו עפ"י מה דאמר יחזקאל ופתחתי את קברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמתכם ונתתי רוח בכם וחייתם, וע"ז אמר ושב וקבצך מכל העמים כו' היינו המתים יבואו לארץ ישראל ושם יעמדו בתחיה, ושבותך הוא על החיים כי המתים אינם בשבי.

או יאמר כי ישראל אשר המה בשבי שמשתוקקים אל ארץ ישראל ורוצים לברוח מחוצה לארץ כמבור השבי המה ישיב מקודם, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים כו' המה הישראלים אשר מצאו קורת רוח בארץ נכריה ובטל מהם התשוקה לארץ הצבי גם הם יקבצם השם וישיבם אחרי זה.

והותירך ד' בכל מעשה ידיך. בפ' תבא לא כתיב בכל מע"י משום דיש שני דרכים, יש כרשב"י ועמדו זרים ורעו צאנכם, ויש כר' ישמעאל ואספת דגנך, והנה לצדיק גמור נאה כרשב"י דמלאכתם תהא נעשית ע"י אחרים, אבל לבעל תשובה שכבר נשתרש בחטא, לו אין נאה לילך בטל ולעסוק רק ברוחניות משום דעלול הוא לחזר לסורו, לו יאות כר' ישמעאל שיגיעת דרך ארץ עם תורה משכחת עון כמו שאמרו ז"ל, ולכן כאן אחרי התשובה כתיב בכל מעשה ידיך. והבן.

כי תשמע בקול וכו' הכתובה בספר התורה הזה. דמי שמביט בתורה בשרירות לבו יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת, כי הרצון יטה לבבו לעקר דברי א"ח ולפרש אותם באופן אשר יסכים לתאותו וזדונו, לכן אמר כי תשוב אל ד' אלודיך בכל לבבך כו', שבלא שום נגיעה וחפץ תראה באר היטב מש"כ בתורה. וקרוב לזה פירש הראב"ע.

כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא ולא רחוקה וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. הביאור מושכל, כי הבורא יצר כל בחכמתו הבלתי ב"ת ועשה מה שמוכרח יותר להיות מצוי יותר, האדם כשיולד בל יוכל לחיות אף רגע בלא מזון קל, הוכן לו תיכף חלב אמו מה שדומה לו במזגו ולפי ערך גדולו, וכן האויר אשר בל יוכל היות בלעדו הוכן לו בלא טורח, והמים אשר הוא צריך לא הכרחי כ"כ כמו האויר מצוי לו, אך צריך קצת עמל להשיגו, והלחם אשר יותר יכול להתקיים בלעדו עד שלשת ימים צריך עמל יותר, והמעון אשר הוא בלתי הכרחי צריך עוד יותר עמל, רק באשר יעות האדם דרכו ויעדן עצמו במאכלים מותריים עד כי צריך עמל רב בלב ובשר להשיגם כמו המעדנות והבשר והורגל כ"כ עד כי ישוב אליו הכרחי, ועל כיו"ב אמרו הריעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, שאם לא היה האדם רדוף אחרי המותריים היה מוצא לחמו בנקל, כן נתן לו השירות ועבדים נאמנים לכל צרכיו, המה המוחשים אשר בעין יראה האור ובאזן ישמע כו', והמה עבדים נאמנים לכל פעלו. אמנם כאשר ישטוף אחרי המותרות יאבד חושיו הטעם והראיה וכמו שאמרו ברזילי כו' שטוף בזימה היה כו'. כן ברא לו אשר ירגיש ברע לו ונתן לו ההרגש והתנועה, וכן במושכלות ומדות אשר הם עצמיות צורת אדם נתן לו ההכרחי בהיות האדם הולך משרים ולא יעקם אורחותיו, וזה במדות נתן ההרגש בנפש והעדינות בצורתה אשר בצורת הנפש נחקק אהבת המישרים, כמו הרחקת העול לזולתו, ומהם החמס והגזל ועריות אשת איש וכיו"ב, ובכלל כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, וכאשר יוסר מהאדם כל תאוה מעורת שכלו והרגשתו, אז ימצא חקוק בה הרחקת העול ואהבת הטוב והמועיל, ולכן כאשר ימות האדם וישאר הנפש בלא כח תאוה וההכרח אשר המה בעוכרי זוהר הנפש לבל יביט מישור, אז הנפש בעצמה מרגשת העול והחמס הלא צודק אשר עשה, וכמו שאנו רואים אשר לאחר עשות העול ימלא חרטה, וכמו שאמרו רשעים מלאים חרטה, כי כאשר יעבור הערב נפשו תוהא, רק שתמיד מתוסף עליו יצה"ר להלוך נגד חוקי הצדק והרגשת האמת בלבבו, אולם כאשר מת אז נפלו ממנו עבותות התאוה ורואה וצועק חמס על עשייתו העול, וז"ש נשמתו של אדם מעידה בה ליום הדין, שהיא בעצמה מרגשת העול והעושק שעשה הרכבת מזגו הנקרא בחייו אדם.

וגם במושכלות נתן לו מושכל ראשון, וזה בשכל האנושי כי חקוק בלבבו אשר הכל יותר גדול מהחלק, כן המספרים אשר ב' פעמים ב' הוא ד', וכל ראשי החשבון והלימודיות כולם, וההפכים אשר המשולש אינו מרובע וכיו"ב ימצא האדם בצורת נפשו חקוק בלא לימוד, וכן השכל האלדי להשיג ולידע שיש בורא וממציא לנמצאים הנהו חקוק בשכל הישר הפשוט בלתי מעוות כי יש בורא יחיד, כמו שאם יכנס אדם לבית ויראה כי הכל מוכן בו על מכונו, ונר דולק בו באשון לילה לעת הצורך, ומזון מוכן בו לעת הצורך הלא יבין כי הוא מבעל הבית משגיח על האורח, כן כאשר נסתכל במאורות אשר הכין לנמצאים כל היום ובלילה מעט כפי הצורך, ומזון תדשא הארץ דשא ועושה פרי כל עץ, בקיץ תכין לחמה על החרף, הלא ישכיל כי הכל בכוונת ממציא ויש מנהיג לבירה זו ברצון מוחלט אשר המציא הכל וממנו הכל, וכמו שהשכיל מזה אברהם אבינו כמו שאיתא במדרש, וזה חותם של הקב"ה אמת, כי שמו חקוק על הבריאה כולה להעין הרואה במבט ישר בלתי מעוות מתאות ודמיונים שונים. וכבר הרעים ע"ז ישעיה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם כו' מרוב אונים כו'. נמצא שבע מצות בני נח אשר המה צורת האדם והכרחי אליו, כי כאשר איננו שומר הז' מצות הוא כבהמה (ר"מ בפירוש המשנה לקמא) זה הכין השי"ת בשכל הפשוט הישר מושכל ראשון, רק האדם יעות דרכו עפ"י דמיונים כוזבים וההטעות עדי כי יבקש חשבונות רבות לעות השכל הישר ולהשכיח השם היוצר הבורא בחקירות כוזבות ובחשבונות מוטעות, וכמו שבעל התאוה המשולח בפרי תאותו יבקש כל ההשתדלות לעות חקי הצדק והרחק העול המורגש בנפשו, כן הבעל דמיון כוזב אשר יערבבו בחדוד הפלסופיא המטעת יבקש כל ההתאמצות להשכיח השם ולעקור צורה מיוצרה, וע"ז נאמר האלדים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.

וזה כוונת מד"ר פ' ט' רחב"ח משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר לו פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, היינו שלא ישטופו אחרי המותרות רק יסתפקו בענין קרוב להטבע המצוי לכל אדם כמעט, וירחיקו העול, ויעשו צדקה ומישרים החקוק בצורות נפשו של אדם ובהרגשתו. ר"י כו' למלך שהיה משיא בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיידה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כו', וזה שתהא ידוע לפניהם מציאות הש"י והמציאו כל הנמצאים, ולא ימשכו אחרי דיעות כוזבות כאשה זונה תחת בעלה, ולא יתנגדו להמושכל הישר הפשוט. וזה וירא כו' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שאלדים עשה אותו ישר רק המה הגבירו התאוה והדמיון ובקשו חשבונות רבים, ולכן אמר בירושלמי נדרים בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם אין לך כלל גדול בתורה מזה, והוא כי האדם כשהוא קרוב לתולדתו בלא שטוף תאות מגונות ובלא הפלגת מושכלים דמיונים כוזבים, הוא ספר גדול אשר בו כתוב וחקוק בעט אלודי הרחקת העול ובקשת הצדק והחסד ומציאות השי"ת וההרחק מהתאוה רק האדם ילמוד ממנו במבט ישר, וזה שאמר בצלם אלדים כו' שהוא כהאלדים לדעת ממנו טוב. ורע היינו ממנו עצמו ודו"ק.

אולם האבות אשר השכילו לעלות אל מרומי ההשגה זכו, אשר העליון יתברך רצה לחונן בניהם בשלמות בלתי תכליתית, שלמות מופלגת יותר מההכרחי [כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא], וכמו שחונן את האדם בשכל אשר אין בכל הנמצאים, כן חנן השם זרעם להודיעם, כי השגת השי"ת דבוקה בעולם וביחוד בהם, ושידעו כי עניני הנבראים אינם נעלמים מהשי"ת, וגם זה הוא מנפלאות שיש בכח האדם אשר בשכלו וצורתו יופיע אור אלדי בה יתודע מרצון השי"ת רצון באיזה פרט, הנחילם תורתו במעמד הר סיני בעשות ענינים רבים לעיני כל בנ"י נגד הטבע והמה ינחילו לבניהם אחריהם בכל דור, ונתקשרו לבבות בנ"י בפרט לאהבת השי"ת ולאהוב תורתו אשר היא כולה צדק ומישרים, ובנויה לאהוב השי"ת השלם האמתי בתכלית היוצר הכל, אשר בכלל האהבה הוא דבר מושג אצל בחירי הפלסופים אחרי הרחיקם מהתאוה ודמיון הכוזב אשר יבואו לזה בכח לא בפועל, וגם זה בזמן מהזמנים לא תמיד, רק להביא לזה אומה שלמה בכללה גדרה תורתו חקים מיוחדים ומצות פרטים אשר בשמרם ובקיום כולם יוכל כל איש לבוא לאהבת השי"ת ולפרסם הנפלאות אשר בההשגחה העליונה והדביקות להשי"ת, וזה כל התורה כולה, נמצא הז' מצות בני נח נלמדים מן העין, כי העין רואה הסדר הנאות בהמציאות והערכת הדברים הפרטים החלקים בסידורם זה אל זה, ובהכנת ההכרחיות לקיום הנמצאים והמפעל הנפלא בקיום המציאות בכללה אשר ישתלם זה מזה וזה מזה עדי כי יאמר מי ברא אלה ד' צבאות ד' שמו, והתורה שנתנה לישראל היא מיוחסת אל האוזן אשר נתקשר הישראלי בשמיעתו אצל הר סיני, וזה אוזן ששמעה בהר סיני היינו בקבלה מן האבות אל הבנים, וכמו שאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כו', ולזה אמר (ע"ד כוונה שניה) בינו בוערים בעם כו' הנוטע אזן הלא ישמע, ונטע אזן באדם לשמוע ולקבל המפורסמות, כי בלא זה בל יוכל האדם לבוא אף לדבר אשר זה כל האדם, אם יוצר עין הלא יביט, להביט על מפעלות השי"ת, לזה יצר עין, זה תשובה מספקת על שאמרו שלא יראה אדם ד' ולא יבין אלדי יעקב, פירוש שהכסיל אומר שאינו רואה מציאות השי"ת כו', היוסר גוים הלא יוכיח המלמד לאדם דעת זה המושכלות הראשונות אשר המה נקיים מכל עול המה צועקים יש אלודים יש מישרים נתנה תורה בסיני, וכל האמיתיות הוא דבוק במושכלות הראשונות, וזה נקרא דעת. ודו"ק.

והנה התורה כולה או מצות המסבבים לאהוב השי"ת, כמו ציצית ותפילין וקרבנות כולם, ועליה לרגל, שהם מצות שדרך האוהב לשגות באהבת הנאהב לזכרו תמיד ולחקוק שמו בזרועו, בבגדו, בביתו, ולעבדו בכל הפעולות אשר יורו התפעליות האוהב והגרשתו וכבדו את הנאהב בשמחה היוצאת מלב האוהב, וזה מצות החקוקים בלב ובפה האדם, המה להודות לחסדו ולספר השגחתו ודרכיו וטובו ומזה מצות ושננתם לבניך ק"ש ויציאת מצרים ותפילה ושמירת השבת והמועדים לפרסם אמונת החדוש ויציאת מצרים והשגחת אלדית, וכמו שהאדם נפשו הוא ספר לדעת ממנו הז' מצות בני נח, כן נפש הישראלי נתקשרה בעבותות האהבה לאלדות (אשר לדעת רבים זה היה השבועה שנתקשר עם האומה בכללה על קיום התורה) ולתורתו, אשר בהסירו כל תאוה וחמדה ודמיון יקרא מבשרו, ומבשרו יחזה אלוד, פירוש כי ימצא חקוק בלבו נטיה לדרכי התורה לאהוב את השי"ת ולספר כבודו ולייחד פיו ולבבו להשי"ת, אך כאשר יתרחק מהתאוה והדמיון כוזב אשר יתכן כי על ההשחתות הנתהוה משני דברים אלו יקראו אף וחימה, אף הוא על דמיון כוזב משכנו במוח, וחימה הוא טל התאוני הבא מחום הדם ומרוצתו, ולזה ישראל שעמדו בהר סיני ניטלה ופסקה זוהמתן התאות המגונות לבהמה וכיו"ב או לרצח מתועב, כמו שאמרו בפ"ב דע"ז יעו"ש, ולזה אמר דגודנא דחימה משה הרגו, שזה פעל מעמד הר סיני לדורות בהאומה אשר המה נעדרי התאוה המגונה, ולכן אין שולט עליהם חימה. ולפ"ז זהו בעצם מה שאמרו פ"ק דע"ז דף ד' כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ד' ובעל חמה ל"ק כאן בישראל כאן בעו"ג, דמהם לא פסקה זוהמא ומתאות המגונות שעושים נגד החקוק בנפש האדם בזה מעלים החימה. ומתורץ קושית תוספות.

וזה שאמר כי תשמע בקול ד' כו' לשמר מצותיו וחקותיו, אימתי, כי תשוב כו' בכל לבבך ובכל נפשך, כשישוב ויתרחק מהתאוה ומהדמיון כוזב, אז ישמור מצותיו וחקותיו כי ישמע בקול ד' המתהלך בקרב לבב הישראלי ודופק בכליותיו לקיים דרכי התורה, וכמו שאמרו ב"ק יוצאה מהר חורב כו', כי הקול אלדי צועק ברוחו של הישראלי שמור ושמעת לעשות ככל התורה אשר קבלת מסיני, ומפרש כי המצוה הזאת פירוש התורה בכללה לא נפלאת כו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, שכל התורה כולה נקראת מלבב ופה הישראלי אשר הם כוללים כל התורה כולה, וזה בכלל המד"ר למה"ד לבת מלך שלא היה אדם מכירה כו' מה אתם חביבים עלי שאין בריה בפלטין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה, שנאמר ונפלאת מעין כל חי, אבל אתם לא נפלאתם וכו'. ודו"ק בכ"ז.

כי המצוה הזאת. פירוש מצוה של תשובה כמו שפירש העקרים ראה נתתי לפניך היום את החיים כו' ואת המות, ובפרשת ראה אמר ראה נתתי לפניך הברכה והקללה כו', וזה קודם שאמר מצות התשובה, אבל כיון שאמר מצות התשובה הלא החשבון גדול מן הדין שהיה יכול לשוב ולא שב, וזה עבירה יותר גדולה ונתהוה מברכה וקללה חיים ומות, כי אם לא שב אז מהקללה נעשית מות חלילה, שכאשר אמר לו שישוב ולא שב העול יותר גדול, ולכן מסיים העידותי בכם היום, שנתתי לכם מצות התשובה כו' החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה שמהקללה נתהוה מות, ולכן ובחרת בחיים. וזה מוסר נורא.

בפיך ובלבבך לעשותו. התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה, רש"י. הענין כי תלמוד תורה כנגד כולם, ואם למד ע"מ שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו מעל פניו, וזה בפיך ובאופן שבלבבך לעשותו, הוא שאתה לומד בפיך ומחשבתך לעשותו.

ראה נתתי לפניך את החיים כו' ואת המות ואת הרע. הזכיר הרע אחר המות כי הוא סובב על הרע ההחלטי שבא אחרי המות, וכן הטוב הוא הטוב הנצחי, ולכן בעדות שמים וארץ לא הזכיר רע וטוב כי המה עדים על המות והקללה הזמנית, כמו שהזכיר בקללות ארור כו' פרי בהמתך, ברוך פרי בהמתך והמה עדים נאמנים וכמו שאמר ונתת שמיך כברזל וכו', אבל על הטוב והרע הנצחי הוא ענין גבוה, גבוה משמים וארץ אז נאמר ונגולו כספר לפניו כו' ועתידין צדיקים לישב לפנים ממחיצתו של הקב"ה כו'.

ויש לפרש עוד עפ"י מה שאמרו בפרק שבועות הדיינים בשאר עבירות הוא בדיניה ורשעים דמשפחה בדין חמור ורשעים דעלמא בדין הקל כו', וע"ז אמר החיים והמות להעושה אותם בעצמו ולאינשי דעלמא על ערבות שלהם הוא רק דין הקל, ולזה אמר טוב ורע והוא הכל על דבר אחד.

כי הוא חייך ואורך ימיך וכו'. ברכות פ' הרואה דף ס"א אמר רבה כגון אנו בינונים כו'. פי' דבינונים זה וזה שופטן, שיצר הטוב עם היצר הרע המה מנהיגים אותו כמו שמנהיגים שופטים להעדה, והנה רבה אמר על עצמו כי הוא אינו צריך להתגברות היצ"ט על הרע, כי אצלו יש גם ענין חיצוני אשר כח הטבעי מכריחו ללמוד תורה, וזה כמו שאמרו ברה"ש דף י"ח לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר כו' רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין כו', א"כ הוא סגולה לחיות, ונמצא שאף כח החומר [אשר הוא יצה"ר] מסכים שיהא עוסק בתורה והוא בינוני.

חגיגה דף ד' ר"א כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל כו' דאזיל שמואל ואתיא למשה בהדיה, ובויקרא רבה פ' כ"ו והרי דברים ק"ו מה שמואל שכתוב בו וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לד' ע"י שהיה סבור שהוא יום הדין נתיירא אני עאכו"כ. הענין כי אם האבות סבה הן לחטא הבנים אז נענשין הן בעון הבנים ואם אין סבה לחטא הבנים אז אין נענשין, והנה בעלי כתיב ולא כיהה בהם, אבל שמואל שהוכיח לאנשי דורו ושפט לכל ישראל ועלה מביתו מימים ימימה, א"כ איך יתכן שיוכיח לאחרים ולא לבניו, רק כתיב ולא אבו הלך בדרכיו שהבחירה חפשית והם לא רצו, וכל ישראל ידעו כי נאמן שמואל לנביא לד' ואין בזה חלול השם שכל ישראל ידעו ששמואל אינו סבה לחטא בניו. והנה שמואל היה סבור שהוא נתבע לדין, שדימה כי עון בניו מתבקרים והוא נענש עבורם ואין הקב"ה דן אלא בשעת מעשה וכמו דכתיב באשר הוא שם, וכ"ז שבניו לא נתבקר פנקסם שלא חטאו כ"כ אינו מתבקש לדין, וכיון שחטאו אז נתבקש לדין, לכן קרא למשה בהדיה, וכדאמר במדרש סוף חקת זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקב"ה ואמר לו כו' כשאמר לו הקב"ה פוקד עון כו' אמר משה רבש"ע כמה רשעים הולידו צדיקים כו' וכן נאה שיהיו הצדיקים לוקין כו' אמר לו הקב"ה למדתני חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר לא יומתו אבות על בנים וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר ככתוב כו', לכן בקש שיבוא משה בהדיה שהוא נצח כביכול להשי"ת בדבר זה שכשאין סבה מהאבות לבנים אל החטא אינם נענשים לא בנים בעון אבות ולא אבות בעון בנים. ודו"ק.

שם דף ה' כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו כו' דברי שחוק שלפני תשמיש, רש"י. ולדעתי יצא להם מקרא מפורש דכתיב אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, ברע זה היצה"ר אם יאמר לך היצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך א"ת שנאמר אל תאמינו ברע זה היצה"ר וא"ת באלוף זה הקב"ה, כן דרשו בחגיגה ט"ז, וע"ז מסיים המקרא איך הדין משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וזהו אפילו מזה צריך לשמור פיו כי גם ע"ז יתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה.

דין וחשבון, פירש הגר"א דין על העבירה שעשה וחשבון על המצות שהיה יכול לעשות בעת שעשה העבירה. ולפ"ז תסמר שערת אנוש ביום הכפורים דקיי"ל דעם תשובה מכפר גם על חמורות ובלא תשובה גם על קלות אינו מכפר, א"כ כמה גדול החשבון שביום שנענה גם היחיד ואין השטן שולט עליו כמאמרם השטן בגי"מ שס"ד, ונקל לעשות תשובה, ובדבר קל יוכל לזכות לחיים הנצחים ולהיות אהוב למקום, ואם חלילה לא עשה תשובה יוכל להיות העונש על החשבון היינו העדר עשייתו התשובה כמו שיענש על כל חטאיו ואפשר יותר מהם והאחרון הכביד, וכאשר ברך ברכת שהחיינו שזה באמת שמחה אמתית שהקב"ה נתן יום סליחה לכל פשעי בני אדם להסיר מעליהם השטן, ויאות לברכו ולהודות לשמו על גודל רחמיו מצדו יתברך, אולם אם לא שב אדם מדרכו הרעה מוטב לו שלא היה יום הקדוש הזה ומוטב לו שנהפכה שליתו על פניו בערב יום הקדוש הזה, כי היום הזה הכפיל עוד ענשו לבלי קץ בעונש חשבון העדר התשובה, ע"ז ידוו כל הדוים. השיבנו ד' ונשובה אליך באמת ובתמים.

כבני אימרנא. דכבשים ועזים מצטרפין לענין מעשר וכן תמימים ובע"מ, אבל חדש וישן לא מצטרפין, כן הדורות נכנסין כל דור בפני עצמו, כי ההבדל בין חדש וישן גדול ממין בשאינו מינו כאשר רואים אנו בעוה"ר בחוש. כמעלות ב"ח שאין מקדרין בהרים בערי מקלט לפי שהן תורה כך בדאורייתא מדקדקין הרבה בדינו.

ר"ה דף י"ז ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אמר כובשו, עיין טורי אבן. ויתכן דמי שהוא בנו של מלך אם חטא חטאים קלים אשר יוכלו להפרע ממנו במשך הזמן גובה מאתו, אבל אם חטא חטאים כבדים אשר אין בכחו להפרע ממנו, אז מוחל לו לגמרי, רק ביום פקדו פקדתי, וכמו שהיה בעגל מפני גודל החטא מחל להם לגמרי, לא כן במתאוננים וכיו"ב, ולכן אם אין בהן עון פושעי ישראל בגופן אם היו מחשיבן לרובן עונות הלא היו בגיהנם י"ב חדש וכמו דפירשו תוס' ד"ה כי לית להו תקנה, ולכן כובש העון היינו כאילו הוא כבד מאד עד כי אין להתפרע מהן ולכך מוחל להן לגמרי, וזה שאמר יכבוש עונותינו, ולכן ישליך במצולות ים כל חטאתינו, כי לא ימצה לנו הדין כלל, כי מי יוכל לעמוד בדין, ואף החטאים לא יפרע ממנו אעפ"י שחטאים קלים הם. ומיושב גם הגמ' דערכין, עיי"ש היטב.

תקעו בחדש שופר בכסה כו' כי חק לישראל הוא משפט לאלדי יעקב. הביאור ע"פ ג' הקדמות הנה ישראל הונח על אנשי המעלה כפי הוראתו ויעקב הונח על כללות ישראל הממוצעים כמו"ש רז"ל, ואיתא במדרש וירושלמי מכות שאלו לחכמה חוטא מה יעשה כו' שאלו לנבואה כו' ימות, ושאלו להקב"ה כו' יעשה תשובה, כי באמת התשובה אשר בחרטה ועזיבת חטא יתוקן מה שפגם בנפשו ובעולם הוא רק מצד חסד השי"ת. ואיתא ריש פרק ראוהו ב"ד שחק הונח על דבר שנגמר דינו ומשפט הוא תחילת דין. והנה הצדיקים נחתמין לאלתר לחיים והבינונים בר"ה רק תחלת דינם, וביוהכ"פ אם זכו הוי גמר דינם לחיים, וזה שאמר תקעו בחדש שופר כו' כי חק לישראל הוא, שמצד אנשי המעלה הוא יום גמר דין שנחתמין לאלתר לחיים, משפט לאלדי יעקב, שמצד אנשים הבינונים הוא רק משפט תחלת דין, וזה לאלדי יעקב שממתין לתשובתם שיעשו תשובה אשר אינו מצד החכמה ולא הנבואה מסכמת לזה רק מה שהבורא עושה מצד חסדו יתברך שהוא הסולח לכל עונם.

סנהדרין קי"א ופערה פיה לבלי חק אמר ר"ל למי שמשייר אפילו חק אחד אר"י כו' אלא אפילו לא למד אלא חק אחד. פירוש דרשב"ל קאמר דיודע ואינו מקיים נידון בגהינם אפילו שייר חק אחד, ור"י קאמר דאם אינו יודע היינו שלא למד רק אחד תו אינו נידון בגהינם, דמה שלא קיים השאר הוא משום שלא ידע, ולא הוי פלוגתא רחוקה, אולם בירושלמי קדושין תמצא שאלו ואלו דא"ח, וז"ל סוף פ"ק דשם למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות הד"א לעולם הבא אבל בעולם הזה אפילו תתקצ"ט מלאכים מלמדים עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקב"ה מכריעו לכף זכות, וטעמא נראה פשוט ע"פ דברי הכתוב כי נר מצוה, דכמו שמנר אחד יכול להיות נרות לאין מספר כן ממצוה אחת גוררת מצות הרבה, א"כ יש מה שיכול להתפשט בכח ספוגי לבלי תכלית ויהיה צדיק גמור ולכך ניצול מרדת שחת, אבל אחר המיתה דמה דהוי הוי, א"כ אם המאזנים שקולה נידון לגהינם י"ב חדש, ולפי מה דאיתא בספרי דאם עשה אדם מצוה ואל ישמח באותו מצוה לסוף גוררת מצות הרבה, הרי משכחת לפעמים דשמחה ששמח אדם על המצוה [ולא ידע דאם צדקת מה תתן לו כי אני ד' לא שניתי ולא העשיר כביכול להקב"ה רק ישמח שזכה לעשות בחרדת קודש] הורידהו לבאר שחת, דכיון דשמח במצוה לא תגרור מצות אחרות ושוב אינה מצלת בעוה"ז, הא אם לא שמח הרי בכח מצוה אחת להציל מרדת שחת ויחוננו ויאמר כו' מצאתי כופר. תסמר שערת המתבונן ע"ז.

יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. מחשבות אדם המונחים בטבע כמו קנאה, תאוה כבוד, ותחבולותיו שיארג מהם חבילות חבילות, ויצרי מעללי איש המה המחשבות שנולדים מפעולות האדם אם ילך לטיאטראית וכיו"ב יולד בקרבו תאוות כאלה אשר אינם מונחים בטבע ועל מחשבות כאלה נידון שהוא עצמו גרם לזה, לכן אמר ואיש און שפעולתו און יעזוב גם מחשבותיו הנולדים בקרבו מפעולות האון.