משך חכמה/ספר דברים/פרשת וילך

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת וילך

יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ד'. פירוש אימתי ד' עובר לפניך וישמיד הגוים האלה מלפניך דוקא באופן שיהושע עובר לפניך כאשר דבר ד', וזהו בריש פ' ואתחנן והוא ינחיל אותם שדרשו בספרי שם אם מנחילם נוחלין כו' אם אתה עובר לפניהם עוברין כו'. יעו"ש באורך.

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. ע"ד צחות כי גם המלך נצטוה לבלי רום לבבו, ויהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת"ח כו' מחבקו ומנשקו כו' אבי אבי כו', אבל זה רק בצנעה, אבל לעיני העם מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ומפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו, וזה אם קטן אתה בעיניך וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם, אבל לעיני כל ישראל חזק ואמץ, לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד העם.

כי אתה תבוא את העם הזה כו' ולהלן כי אתה תביא וכו' אמר ר"י וכו' אתה והזקנים שבדור עמך א"ל הקב"ה טול מקל והך על קדקדם (פ"ק דסנהדרין ורש"י הביאו). הענין דאמרו זקנים שבדור אמרו או לאותה בושה כו' משה כפני חמה יהושע כפני לבנה, הכוונה כמו הלבנה שאין לה אור בעצם רק שמקבלת האור מן החמה, ולכן אין כח להלבנה להאיר על דבר אחר שתהא מאירה לאחרים, רק כחה להאיר על הארץ אבל לא לעשות דבר אחר למאיר, אבל משה דימה כי יהיה במעלתו ויכול להאיר על הזקנים ולהשפיע עליהם שהם ישפיעו על זולתם, לכן אמר אתה והזקנים שבדור עמך, שגם המה ישפיעו, משא"כ השם שידע האמת שלא יהיה במעלתו והשגתו לעשות הזקנים למשפיעים ומאירים, ולכן אמר כי אתה תביא דבר אחד לדור ואין שני כו' רק הוא יהיה משפיע ע"י הארתו ממשה רבינו, אבל לא ישפיע על הזקנים שהם ישפיעו על זולתם.

עוד יש לפרש, כי משה אמר וד' הוא ההולך לפניך, וכל מקום שנאמר וד' הוא ובית דינו כמו שאמרו במד"ר שיר השירים על פסוק לסוסתי כו', א"כ אצל משה שהשם לבדו הלך לפניו היה הוא בעצמו המוליך ומביא אותם, משא"כ ביהושע שד' ובית דינו עוברים לפניו לכן גם הוא יהיה מעין דוגמא של מעלה לנהל הוא והזקנים עמו, אולם ד' אמר לו כי אתה תביא את העם הזה דבר אחד לדור טול מקל והך על קדקדם ואנכי אהיה עמך, פירוש בלא בית דינו רק השי"ת לבדו, ולכן אמרו בני גד וב"ר אל יהושע רק יהיה ד' אלדיך עמך כאשר היה עם משה, פירוש בעצמו ולא עם בית דינו, כל איש אשר ימרה את פיך מות יומת שדבר אחד לדור כו', וכשביטל ישראל מת"ת ופו"ר בא המלאך, וכמו שפירשו ז"ל במגילה עיי"ש.

ועוד יתכן עפ"י מה דאמר בפרק הדר דמשום דאלעזר הורה הלכה בפני רבו הלכות גיעולי מדין, לכן נענש שלא היה יהושע צריך אליו, לכן משה שהיה סבור שיהי' צריך לאלעזר אמר כי אתה תבוא את העם הזה, אבל השי"ת שהיה יודע שלא יהיה צריך אליו, לכן אמר כי אתה תביא את העם הזה, אתה לבדך ודו"ק.

כי אתה תבוא את העם הזה כו' פירוש חזק ואמץ כי כמו שמכל הנמנים ראשונה לא נשארו רק כלב ויהושע ונתקיים דבר ד' שאמר יהושע כו' הוא יבוא שמה, כן יתקיים דבר ד' מה שדבר כי הוא ינחילנה את ישראל, ולכן הוה בטוח ואתה תנחילנה וממה שאתה תבוא עם העם תדע כי תנחילנה.

ויתנה לכהנים בני לוי. בירושלמי פ"א דיבמות ראה את ראב"ע וקרא עליו נער הייתי כו' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דמיין לדידיה. הענין כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב, והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלוים והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות והפרושים היושבים בירושלים, וכל מי שנדבו לבו להתקרב אל התורה יבא לירושלים, כמו שמצאנו בר"א בן הורקנוס, והיו הישיבות הגדולות אשר נקבצו כל הראוי בהם לפי חכמת בינתם, וכן מצאנו בספרי על קרא דלמען תלמד ליראה את ד' [הביאהו תוס' ב"ב כ"ה], ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי למען לא ילמד מי שאינו ראוי ויהיה כזורק אבן למרקוליס, ולא ירהב הנער בזקן לאמר גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך. אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי התורה (כאשר מצאנו בנחמיה ודה"י) ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכותבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת וחכמות בחוץ תרונה, ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שמשו כל צרכן, וזה שפט ברוח הקודש רוח אלדי אשר הופיע עליו ממרום, והפליגו חז"ל זה עד כי אמרו ראוי היה עזרא להנתן תורה ע"י כמו ע"י משה, ואמרו עילם זכתה ללמוד ולא ללמד בבל זכתה כו', ערש"י, וכן מצאנו ענין כזה לראב"ע, שר"ג הנשיא היה בדעתו לסתום כל דבר המקובל ולבלי לפרש טעמו, כאשר מצאנו לו בכמה מקומות מקובל אני מאבותי, וכן שלא לקבל רק הנאות להגיע אל מטרת השלמות ולמעט התלמידים, וכל מי שאין תוכו כברו אל יכנס, לא כן ראב"ע מצאנו לו שמיד שישב בנשיאות אמר כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנס ואתוספו ד' מאה ספסלי בבי מדרשא, וכן בכ"מ תמצא שמפרש טעם כל דבר, עיין בחגיגה טף למה באין אלא כדי ליתן שכר טוב למביאיהן, וכן בכ"מ הפליג בהתפשטות התורה וריבוי לומדיה, והוא שאמר ועינו, ר"ל עינו הצופיה למרחוק, הבטה כללית, כמו עיני העדה וכמו עיניך יונים (עיין מדרש), בהבטה על הנהגת הכלל הוא דומה להנהגת עזרא הסופר. ונכון.

מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה. שנה ראשונה לשמיטה ומציין על השמיטה, כי בשנת השמיטה היו פנוים מן טרדת המלאכה בשדה, כן מן טרדת המסחר שנשמט כל משה ידו, והיו פנוים לעבודת השי"ת כל העם כקטן כגדול, והיו דברי תורה הנשמעים להן נכנסין לאזנם בעומק ההבנה, ועוד כי כל התורה היא נסיונות להבדיל מן החמדה והתאוה והקנאה אשר החומר יכביד על הנפש, ולכן אחרי שחרישה וקצירה נאסר להן שנה תמימה, הלא בכליון עינים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו, אז מצוה להם להקהל ולשמוע דבר ד' בירושלים בעזרה למען ידעון דרך ד' בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ד' והבן. ולכן פרט הגרים, שאעפ"י שאין להן שדה וכרם, הן חייבים להקהל ככל ישראל, ובגר צדק הכתוב מדבר.

הקהל כו' והטף כו'. בחגיגה דף ג' מעשה כו' שהלכו לקבל פני ר' יהושע בפקיעין כו' ומה דרש בה אם אנשים באים ללמוד כו' טף למה הן באין כדי ליתן שכר למביאיהן כו' מרגלית טובה היה בידכם ובקשתם לאבדה ממני, יתכן עפ"י מה דאיתא בירושלמי יבמות סוף פ"ק ראה את ר' יהושע כו' זכור אני שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה, ולזה אמר ר' יהושע ובקשתם לאבדה ממני, שלו יאות המאמר כמרגלית טובה לבעליה שגם אמו עשתה כן. ופשוט.

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כו', ולא נאמר אצל הבנים ישמרו לעשות את כל וכו' כמו קודם, דהנה בתורה יש עשה ול"ת, לכן על הגדולים אמר ילמדו ויראו את ד' כו' זה סור מרע שמירת לא תעשה שעל זה שייך מורא, ושמרו לעשות זה עשה טוב קיום המצות עשה, אבל הקטנים אם כי הגיעו לחנוך, בקום ועשה אינם מן התורה, דחינוך דרבנן כדאיתא בנזיר, אבל קטן האוכל נבילות אמרינין סוף פרק חרש דב"ד מצווין להפרישו, ולכן אמר ישמעו ולמדו ליראה לפרוש מן האיסור, אבל קיום העשה ליכא בהו מן התורה. ודו"ק.

וזנה אחרי אלהי נכר כו' בא שמה בקרבו. יעוי' ראב"ע. ופשוט, דהמכוון על חתון עם העו"ג וכמו שאמר מלאכי ובעל בת אל נכר, ובסנהדרין פ"ב כאלו מתחתן עם עו"ג, וכן מספר הכתוב בשופטים ק' ג' ויקחו בנותיהם להם לנשים, יעוי"ש.

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלדי בקרבי מצאוני כו'. נתקשו רבים בזה דאמאי לא מועיל התשובה. ונתבונן דשם תשובה כפי מה שמורה שמה איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצוה מצווה ועומד לבלי לעבור על מצות השי"ת, וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו ס"ד, הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא, ועיין ספרי סוף שלח בזה [וכן כתב רבינו בפירוש המשנה לנזיר פ"ו במשנה דנזיר שהיה שותה יין הרבה, יעו"ש דברים נמרצים]. אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצות פרטית הוא שאם חטא ועוזב את חטאו מצוה להתודות ולהגיד לפני השי"ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה, וכן הוא לשון רבינו בהלכות תשובה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו [פירוש לבלי לחטוא מחמת הצווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם ראשון קודם שחטא בין מ"ע בין מל"ת] חייב להתודות לפני השי"ת שנאמר כו' והתודו כו', ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ד' הוא נכלל בהודוי, יעו"ש, וכן בא אחריו החנוך וביאר דבריו, אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה זולת הצוויים שכבר נצטוו עליהן. וז"ב.

אולם יש מדת התשובה אשר תתכן כי תתחדש רק אחרי שכבר עבר עליה, וזהו הוא כפי מה שביאר רבינו פ"ד משמונה פרקיו, כי כמו שהחולה יתרפא בדברים מרים היפך טבעו כדי להעמיד טבעו ומזגו ע"ד הממוצע אחרי התגברה בו בסבת האחרון הצד הנוטה, כן החולה שכבר חטא צריך להתנהג ולהטות לדרך ההפכי, כמו מי שגברה עליו תאותו יפרוש עצמו גם מן המותר, וכמו שאמרו ז"ל בירושלמי שהיה דוד מקשט לפלגשיו בכל יום ואמר ליצרו הנה תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתעב לך דבר המותר, והתבונן בלשון חייך כי הכוונה המרכזית הוא הדרך הממוצע והמסרס עובר בל"ת, והמונע מנשואין עובר בעשה, ובל"ת אם יש לו אשה, ולא לתוהו בראה, רק כיון שפרץ הגבול צריך לרפאות אותו בדבר ההפכי כדי שיתקיים על הדרך המוכרח המכוון בבריאה מהבורא יתברך, וזה קיומו וזה חייך, והבינהו, ובאופן הזה נקרא תשובה שיעמיד כחות נפשו בקצה ההפכי נגד מה שעשה בחטאו ובעברו על המצוה, וכן כתב רבינו בריש הלכות דיעות, אמנם יש עבירות שאין שייך זה הגדר בתשובה והוא עו"ג אשר אין בה דבר המותר, שאינה כמו שאר מצות שיעבור ואל יהרג ובעו"ג יהרג ואל יעבור ולא הותרה מכללה כעריות ורציחה (תו"כ פ"א) וכן גר תושב שקבל עליו שלא לעבד עו"ג, ונביא בכל מצות שבתורה אם עוקר לשעה שומעין לו לבד עו"ג, ומחשבה כמעשה, ובמכלתא יתרו כל כך רדף הקב"ה אחר יצר הרע שלא ליתן פתחון פה למצוא לו מקום אמתלא של היתר [ומפני זה נראה דאסקו להלכה בסוטה על גאוה לא מינה ולא מקצתה כמוש"כ רבינו בפרקיו על משנה דמאד מאד הוי שפל רוח, משום דבפ' עקב פן תאכל ושבעת כו' ורם לבבך ושכחת כו' והיה אם שכח תשכח והלכת אחרי א"א ועבדתם, הרי דהגאוה מביא אל הע"ז אשר אין לה מקום אמתלא של היתר, לכן צריך להתרחק עד קצה האחרון לשפלות]. והנה מצות התשובה מעלתה שמדבקת את השב אל השם יתברך כמוש"כ שובה ישראל עד ד' אלדיך [לשון רבינו בהלכות תשובה], והנה אם עזב האדם את חטאו באופן שבארנו הנה עשה פרט ועיקר מהתשובה, שגודר את עצמו ולקח סמי מרפא להטות את עצמו לקצה האחרון המהופך מאשר התגבר עליו בחטאו, רק שחסר עוד דבר, הוא להתודות שחטא ומבקש סליחה, אבל בכ"ז פועל עליו התשובה ממעלות שיש לתשובה שמדבקת אל השי"ת, והוא כשני דברים המתירין שמעלין זה בלא זה, וכדאמר בפרק מצות חליצה דף ק"ד, דמשו"ה בכבשים המקדשים את הלחם נתקדש ע"י שחיטה בלא זריקה רק שקדוש ואינו קדוש גמור יעו"ש, וכן ברקיקה פועל במקצת יעו"ש, כן הכא כיון שהתחיל לעשות מפעל בפעולות התשובה, משיג ממעלות התשובה והוא הדביקות בד' יתברך שמו, משא"כ בע"ז שאין עזיבת החטא ממצות התשובה, רק מעצם הצווי של השי"ת שלא לעבוד ע"ז, וגר תושב מצווה על זה, א"כ בעזיבת החטא הלא לא פעלו מאומה מפעולות התשובה, א"כ עיקר התשובה הוא הודוי והבקשה שימחול השי"ת על חטאו, וכמו שאמרו בכריתות דף ז' שבין דאמר יכפר עלי חטאתי דמכיר שחטא ומבקש סליחה, א"כ בעזיבת החטא לא עשה מפעולות התשובה כ"ז שלא ביקש סליחה ומכיר שחטא ובוש מבוראו יתברך אין קונה ממעלות התשובה ואינו מדובק אל השי"ת, לכן אמר כאן הנך שוכב עם אבותיך כו' וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר בריתי, זה כל העבירות שבתורה וחרה אפי כו' ואמר כו' הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני כו', פירוש עזיבת החטא שישוב לשמוע לקול ד', אבל לא יתודה שחטא ולא יבקש מהשם שיסלח לו, לכן כתיב בלשון נסתר ולא בלשון נוכח הלא כי אין אתה אל' כו', ואז על כל העבירות אשר נכללו בכלל ועזבני והפר את בריתי לא אזכור לו שהתחיל לעשות מפעולות התשובה, והוא להטות עצמו להצד השני מהקצוות אשר מצד המצוה [בלא החטא וצורך לתשובה], אבל על ע"ז הלא זה אינו מצד התשובה, לכן הסתר אסתיר את פני [שתהיה ההשגחה בדרך הסתר פנים בהעלם כחולדה הדרה בעיקרי בתים לא בהתגלות ודביקות להשי"ת] על כל הרעה אשר עשה כל פנה אל אלהים אחרים, שזה אינו נחשב בדרך תשובה רק שישוב לאמר שחטא ולבקש סליחה.

והנה על עזיבת החטא הלא גלוי לכל כי הוא עוזב חטאו ופורש עצמו מן דבר המותר, וכמו דוד שמנע עצמו מן הפלגשים ומן אבישג, אבל על הודוי והבקשה למי גלוי הלא לפני השי"ת לבדו, כי הוא לבדו בוחן כליות ולב, ולכן אמר שובה ישראל עד ד' אלקיך, שהוא עצמו יעיד עליך שהנך שב, כי כשלת בעוניך, שחטאך היה ע"ז, שבעזיבת החטא עדיין לא החילות מפעולות התשובה שהאדם צריך לרחק עצמו מע"ז עד קצה שבקצה האחרון ולהרחיקה לגמרי מגבולו לשרש ולעקר, ולכן מה תשובתך קחו עמכם דברים ושובו אל ד', הוא הודוי ובקשה לסליחה אמרו אליו [בנוכח, כי השם בעצמו מקבל שבים] כל תשא עון וקח טוב כו' אשור לא יושיענו ולא נאמר עוד אלדינו, הוא מהודוי שיקבל על עצמו לבלי לחטוא עוד. ועיין בפירוש הרמב"ן בזה.

או יאמר, כי האדם צריך לידע, שהיסורים הבאים מהשם הם בהכאה מכוונת כאב המכה בנו, ואינו כמו אדון שמסתיר פניו מעבדו וממילא באין עליו יסורים בלתי השגחת שומרו, אבל המה אומרים שהוא הסתיר פניו שאינו מביט עליהם, ובאמת הסתרת פנים, הוא שאינו מביט הישראל מהשם שאינו רואה השגחתו להטיב, ולכן אינו תשובה גמורה כמוש"ב הקדמונים, לכן אמר הושע שובה ישראל כי כשלת בעוניך כו', שהמכשולים הרבים מכוונים מאת השי"ת, קחו כו' ושובו, פירוש שישובו ברעיונם כל המכשולים שפגעום וכל העונשים הוא אל ד', שיבינו שהם באים מאתו במכוון ואז ארפא משובתם, שירפא ד' חולי עמו בכלל ובפרט אוהבם נדבה. אמן.

כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה, פירוש בעניני ע"ז אשר בהם מחשבה כמעשה כדאמר סוף פ"ק דקדושין, ולכן אמר אשר הוא עושה.

לקוח את ספר התורה הזה וכו' בך לעד. הנה הוא לעד על המוקיר את ספר התורה ומחשב דבריו ומאמין בו, אבל כי יעזבו השם ויעבדו אלהי נכר הארץ, איך יעיד הספר תורה בעוד שהוא ילעג עליה, לכן אמר אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה כו' בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ד', שאף שממרים הייתם בכל זה עם ד', דבוקים אל ד', וכמו בעגל שצוה להרוג איש באחיו ולא מיחו בני ישראל, ובפעור הוקיעו אותם וכל ישראל שתקו (לבר זמרי), ואף כי אחרי מותי בודאי אף שתמרו את פי ד', אך דבר ד' ואהבת תורתו יהיה בכם, כי כל הדתות הבדויות בעת היה המחוקק חי שחקו לעגו לו ואחרי מותם נתקדשו בשקרים רבים ובתועבות, לא כן דת הישראלי, אשר בחיי משה עמד בעצם תקפו, ולכן אמר הכתוב הן בעודני חי כו' אף כי אחרי מותי בודאי תהיו עם ד', לכן יהיה בך הספר לעד, וכן מצאנו בדורו של אחאב שעבדו עגלי זהב של ירבעם ואעפ"כ היו מכבדין את התורה כמבואר בסנהדרין דף ק"ב, כנ"ל ע"ד צחות.

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם. הנה מדבר אל נושאי ארון ד' ואמר זקני שבטיכם דר"ל זקני של כל השבטים, והיה לו לומר ושוטריהם, שוטרים של כל השבטים, ומשמעות הכתוב כאילו אמר זקני שבטים וזקני שוטרים, וזה לא יתכן, אמנם מה מדויק הפסוק עפ"י מה שאמרו ז"ל ביבמות דף פ"ו, בתחילה לא היו מעמידין שוטרים אלא מן הלוים, לכן אמר ושוטריכם, היינו השוטרים של הלוים, שכל השוטרים היו לוים.

וברש"י ולא תקעו היום בחצוצרות כו' לקיים מה שנאמר ואין שלטון כו', והוא מדרש פ' ויחי. ונראה משום שכל ימי משה הי' עמוד הענן, או שהלך לפניהם, או שהי' חונה על המשכן, ומסע הענן היה עפ"י משה שאמר קומה ד' שובה כו' ותקעו בחצוצרות, וכמו שמבואר בפ' בהעלותך בספרי ורש"י, וא"כ הענן שהיה כבוד השי"ת היה נוסע עפ"י חצוצרות ועפ"י משה, וכיון שמת משה ונפסק הענן כמבואר פ"ק דתענית, הוכרח לגנוז גם החצוצרות שהם היו כמצוים על הענן ואינו מן הכבוד שישאר אצלם החצוצרות המצוים על הענן, ואולי היו מקדישים אותם ועושים אותם לאלוד, לכן הוכרחו לגנוז, ולמען שלא יאמרו ישראל כי אילו היה משה חי היה הענן וחצוצרות, לכן נגנזו בעודו בחייו להראות לישראל כי לא במשה תלוי רק להזמן שהיה צריך היה, וכעת שאין צורך להם גם בעוד משה חי נגנזו החצוצרות. ודו"ק בזה.

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וכו'. אף שנאמר ויעבדו את ד' כל ימי יהושע והזקנים כו', שתלמידו חשוב כעצמו. ובסדר עולם שיהושע חי כ"ח שנה והזקנים פחות משנתיים, וזה כי משה נחשב לתרומת העולם ואילו היה בעין יפה משתא אלפי דהוי עלמא היה חי ק"ן שנה זה אחד מארבעים כדאיתא באדרת אליהו, לכן כל השלשים שנה נחשב כאילו משה חי, והבן.

בהפטרה שובה ישראל עד ד' אלדיך כי כשלת בעוניך אמרו ביומא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. הענין כי להעבירה צריך הצלחה, כי באמת חלול השם שבא מן העבירה קשה כפלים יותר מן העבירה, והעד הנאמן ע"ז מאמר ר' אלעי בחגיגה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים כו', ולכן אמרו שהחמירה התורה בגנב מבגזלן כי לא חס על כבוד קונו, ומפני בשר ודם היה ירא ומפני השם לא היה ירא והוא מבזה כבוד השי"ת, ולכן לא יתכן אם הוא מודה בקנס פטור כי לא נמצא בעדים ואין כאן חלול השם כי לא היה במעמד אנשים, וכן לפי ערך האנשים הרואים ולפי הרגשת הדבר ופעולתו אצל הרואים, וכמש"א כי קדוש השם בפני עשרה מישראל וכן חלול השם בפני עשרה וכיו"ב לפי ערך. והנה העבירה עצמה עושה אותה במכוון להנאת העושה ולרצונו ולזדון לבבו, לא כן חלול השם אשר אינו מכוון כלל אצל העושה רק תלוי בפעולת הדבר אצל זולתו, ואין מקיפין בחלול השם אחד שוגג ואחד מזיד (פ"ק דקדושין), כי כאשר נהרג האדם בשוגג, מצוה ביד גואל הדם להרגו, דהא האיש נרצח, כן הדבר בחלול השם שכבוד הש"י נקלה אצל ההמון, ויש שני אנשים עברו עבירה אחת זה נתפייס עם קונו וזה לא נתפייס, כי זה עבר ולא ראו אנשים אשר פעל אצלם חלול השם, ומזה נסבה חלול השם, ולכן בעבירות דוד, עבירה דהסתה, כן עבירה דבת שבע לא היה חה"ש, כי מי ראה, ולכן הקפיד על יואב, וכמוש"א ואשר עשה לי יואב, שהראה מכתבו כי הוא גרם שיהיה חה"ש, לא כן עבירה דשאול שעבר על דברי הנביא בפרהסיא היה קיקלון לנביא השם וכבוד הש"י הוקל בעיני ההמון, וזה שדברנו כי לעבירה צריך הצלחה שלא יהא חה"ש, וע"ז אמרו גברא דמרא סייעיה, ולכן אמר שובה ישראל עד ד' אלדיך, כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, והנה על הכל יש שופטים וגבוה מעל גבוה כו' ומימינים ומשמאילים, ופעמים מטים לכף זכות מחמת איזה זכות, אבל בעון מרד הנוגע בכבוד המלך, אז כולם מחייבים, כי מי יוכל למחול על כבוד המלך בלעדי המלך בעצמו יוכל למחול אחרי הבכי והרחמים, ולכן אמר שובה ישראל עד ד' אלדיך, פירוש שעד ד' בעצמו יגיע התשובה, כי מי יוכל למחול חוץ ממנו, כי כשלת בעוניך, כי היה לך העדר הצלחה, כי מלבד מכוון חטאך היה חלול השם גדול מאד ורק ד' ברחמיו רב חסד ומרבה לסלוח. ובירושלמי ריש סנהדרין אמרו אף הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר וכל צבא השמים עומדים כו' וכשהוא חותם אינו חותם אלא ביחיד שנאמר ואגיד לך את הרשום בכתב אמת. והנה כל ימי תשובה שמלך יושב על כסא וצבא השמים עומדים עליו יכול להועיל רק על עבירות שאין בהם חלול השם שוקלין זכויות כנגד עבירות, אבל על חה"ש ע"ז אמרו אם יכופר לכם העון עד תמותון ב"י, כי אין יוהכ"פ מכפר (סוף יומא), ורק בעת החתימה שהשי"ת דן יחידי אז הוא שעת הכושר שהשי"ת יסלח מרוב טובו אחרי גודל הבכי והחרטה, כי אם הוא ימחול על חלול כבודו מי יאמר אליו, לכן בנעילה סדרו הפסוקים למה תמותו, השיבו וחיו כי לא תחפץ במות כו' וכיו"ב, כי הכל על עון חלול השי"ת, וזה הרשום בכתב אמת, כי יש מחשבה לתשובה ויש תחילת התנוצצות המחשבה אשר באמת לבבינו אטום, ורק להתוכן עלילות ובוחן כליות נגלה כי יש תחילת התנוצצות טהרה אשר אם יקרה איזה דבר טוב לאיזה ענין יולד מחשבה טהורה או גם פעולה טובה מן שעה זו, וע"ז נאמר כי אתה לבדך בוחן כליות ולב כי מחשבה שבלב גם מלאכים יודעים, ובשבת אמר הכותב ש"ש אינו חייב רק משום רושם, שזה סימן אם יוצרך הקרש לחבירו כי אין זה כתב, לכן בכתב אמת אצל השי"ת לבד גם רשום, היינו גם תחילת הטהרה אשר באמצעות הענינים אולי יוצלח גם הוא. והבן.

שובה ישראל עד ד' אלדיך. בנוהג שבעולם אדם המבזה כו', אבל הקב"ה כו' עשה תשובה ביני לבינך ואני מקבלך, ילקוט. נראה דבסוף יומא אמר כתוב מכסה פשעיו לא יצליח וכתוב אשרי כו' כסוי חטאה ל"ק כאן בעבירות שבין אדם לחברו כו', והוא דלחברו עושה צער בבזותו ברבים לכן מפייסו ברבים, ולהשי"ת אם חטאת מה תפעל לו, לכן די בינו לבין עצמו. וזה כל זמן שאין חלול השי"ת, אבל במקום שיש חלול השי"ת הוא עבירה שבין אדם לחברו שאצל אחרים מתחלל כבודו ונעשה כבודו כחולין חלילה והוא מחטיא את אחרים בזה, לכן בזה צריך לפרסם חטאו ברבים ולהודיע כי הוא מבקש מחילה מהשי"ת, לכן יואל אמר קראו עצרה אספו עם קדשו קהל, שישובו ויזעקו לד' ברבים ובפרסום משום שהיה חלול השם בעונם כמו שאמר למה יאמרו בעמים איה אלהיהם כו', אולם הושע אמר כי חלול השי"ת אינו כי כל באי עולם יכירו כי נואלו בית ישראל באשר הלכו אחרי עצבי הגוים כי כשלת בעוניך והשם יתברך עשה דין בהם, לכן אמר שדי אם לא יפרסמו חטאם ברוב שאון והמולה רק שישובו בינם לבין השי"ת בעצמו, וזה שאמר בנצבים ואמרו כל הגוים כו' כו' ויחר אף ד' כו' ויתשם ד' שאז לא יהיה חלול השם שהגוים יכירו שהשי"ת עשה דין בהם ובארץ על המרותם אותו ועבדו עו"ג, לכן כי יבואו עליך כל הדברים האלה כו' והשבות אל לבבך ושבת עד ד' אלדיך, הוא שישובו בינם לבין השי"ת בעצמם, עד ד' בעצמו, ועזיבת החטא זה ושמעת בקולו ויתקבל תשובתם ושב ד' אלקיך כו'.

יומא סוף מכילתין גדולה תשובה שזדונות נעשו שגגות שנאמר כי כשלת כו' קרי ליה מכשול כו' נעשו כזכויות ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה. יתכן ההסבר, דבאמת בכל נדרים בעינין חרטה דמעיקרא על מה שנדר, אבל חרטה דהשתא לא מועיל, יעוין ר"ן נדרים כ"א ע"ב. אמנם בשו"ת המיוחסות סימן רנ"ה כתב דזה דוקא בדברים שאינו רוצה בהם ונודר מהם, אבל בנוטל בקנס או עבור אחרים שהכריחוהו לנדור כמו אשה בגבית כתובה וכיו"ב סגי בחרטה דהשתא, ולפ"ז נראה דביראת העונש הוי כחרטה דהשתא, ולא מהני רק לעשות אותה כשגגות, וטעמא דהנפש של הישראלי הוא זך מאד חלק ד' מן השמים ואינו רוצה לעבור עבירה, רק החומר מכריחו וכמוש"כ רמב"ם בהלכות גירושין, וכשהוא שב מיראה והוי חרטה דהשתא, לגבי החומר נשאר החטא, אבל לגבי הנפש הוא השכל כיון שלא רצה בהעבירה, והוי כמו שהכריח אותו החומר, לכן סגי ליה בחרטה דהשתא, דהוא אינו רוצה בהעבירה רק בכדי להשקיט תאות החומרי, ולכן נשאר העבירה חומריות בלא השכל והוי כשוגג שהוא עבירה בחומר בלא רצון ומושכל הנפש. דו"ק. ונראה דזה דוקא בהפרט לא בכלל, שכלל הישראלי מקושר גם חומריותם להשי"ת במסירת נפש וע"ז היה השבועה שהשביעם משה שבכללות תהא האומה קשורה להשי"ת, רק שאברים אחדים מהאומה יכלו להתדלדל, ויש אברים המדולדלים שהן מעלים ארוכה שבמעט התעוררות יחזרו להכלל, וכיון שגם כלליות חומר של ישראל מקושר להשי"ת ורק סבות חוציות מכריחות אותן לעשות עברות לסור מהשי"ת, לדידהו גם להחומר סגי בחרטה דהשתא, היינו תשובה מיראת העונש, ולכן אמרו אליו כל תשא עון, היינו שלכלליות האומה תשא כל העון שלא ישתייר אפילו שוגג, וקח טוב פירוש חשבוהו כזכיות שהנשקע בעבירות קשה לו לעשות מצוה, ובכ"ז עושה והמה מכשירי מצוה וכמצוה דמו.

מדרש, וישב ראובן ששב לשקו ולתעניתו כו' לא היה אדם שחטא לפני כו' ופתחת בתשובה חייך כו' פותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל כו'. הבאור דבדת הישראלי יש נמוסים והמה כמעט כל המצות שבין אדם לחברו, וחקים הם כמעט רוב מצות שבין אדם למקום, לכן על מצות שבין אדם לחברו צריך שירצה חברו, אמנם אף שהשיב הגזלה ופייס חברו, בכ"ז גם המושכלות המה המשפטים סבת חטאם מה שהאדם מתרחק מהתורה ונתרחק מהמקום ב"ה ונעשה השכל שלו מוטעה, וגם המשפטים המושגים מהשכל יעות ויעשה שוד ורצח כמו שרואים אנו במוחש היום, לכן ראובן שבלבל יצועי אביו וחטא בכבוד אביו, שזה מצד המושכלות ועשה ע"ז תשובת המשקל שהציל את יוסף אעפ"י שהפסיד על ידו הבכורה, וכמו שאמרה ראו מה בין בני לבן חמי כו' והכל כדי שלא יצער אביו, בכ"ז הבין סבת חטאו מה שהיה בדברים שבינו למקום ברחוק, זה גרם לו שבלבל יצועי אביו, ולכן פתח בתשובה תחילה על ההתחלה סבת החטא, ולכן שב לשקו ולתעניתו שהוא תשובה בינו לבין קונו, וכן הושע אמר שובה ישראל עד ד' אלדיך כי כשלת בעוניך, בעון שאתה חוטא נגד האומה עצמה היינו זה נגד זה, הסבה לזה מה שהורחקת מד' אלדיך, ולכן קחו עמכם דברים, היינו שירצו אחד לחברו ויפייסו זה לזה ואח"כ ושובו אל ד' שהסבה שחטאתם זה לזה הוא מה שחטאתם למקום, ולכן נשחתו ונתקלקלו הרגשותיכם בהמושכלות. והבן.

קח טוב הוא דברי הנביא לישראל שיקח טוב כן מפרש בילקוט, וכן אשר בך ירוחם יתום הוא דברי הנביא להאומה שירחמו על היתום, לכן אמר השי"ת ארפא משובתם כו' כי שב אפי ממני, שחרון אף לא נזכר בתורה רק בעו"ג ובאלמנה ויתום לא תענון, וכיון שמזה שבו שב אפי ממנו והבא לטהר מסייעין אותו ויזכו לתשובה גמורה. ויעוין מורה פרק ל"ו מח"א, והבן. והנה ערבות הוא רק על המזיד לא יתכן על השוגג, לכן אמר יכבוש עונותינו שעל העון חושב הנביא שהוא עצמו בכלל הערבות וירא מלדבר להשי"ת בנוכח, אכן על החטא אינו ערב ומדבר בנוכח להשי"ת ותשליך במצולות ים כל חטאתם.

שבת דף י' ע"א רבא שדי גילמיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כו' כי איכא צערא בעלמא שדי כו'. רבא לטעמו אזיל דסבר בר"ה דף י"ז כמאן מצלינין האידנא אקצירי כר' יוסי דאדם נידון בכל יום, לכן אמר כעבדא קמי מריה. והנה הגמרא מייתי ראיה מקרא דועשית משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו דאדם נידון בכל יום, וקצ"ע דאמר לקמן דצבור תשובה מקרעת כל השנה אף אחר גמ"ד, ומלך הוא כצבור, וא"כ שייך בהא דין כל יום ומאי ראיה ליחיד. וכן אמר בירושלמי דר"ה שם.

כי הנה עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. הכוונה, כי לשפוט איש פרטי ויחידי אינו דומה מי שהוא במקום צדיקים למקום רשעים, וכן הזמנים אינו דומה, כי הרבה נתפעל האדם מהליכות זולתו והרגשת התבל בצדק ומשפט, עד כי ברבות הימים גם האדם אינו מרגיש על אשר עשו מסילות בלבבו לאט לאט ארחות תבל ודברת בני האדם כמוש"א אבנים שחקו מים, ורק לתוכן עלילות לו יאתה לחקור כליות ולב וסבות ומצעדי גבר אשר הביאו להרע, והדבר מורגש בלבב כל איש משכיל, לכן אמר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי ב"א בכלל הליכות הזמן והמקום כשתבוא במשפט לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כי לא תדין האדם הפרטי רק בהשקיף על כל דרכי בני האדם בכלל בערך הזמן והמקום.