משך חכמה/ספר במדבר/פרשת מסעי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת מסעי

ויחנו בדבון גד. פירוש דיבון אשר בחלקו של גד כמבואר במטות, שגם לבני ראובן היה עיר נקראת דיבון, כמבואר בספר יהושע יעו"ש היטב ק' י"ג פסוק ט"ז.

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה כו'. לפי שהרבה מצות נוהגות בא"י. רש"י, פירוש, שגם בעבר הירדן אינן נוהגין, כמו בכורים וכיו"ב. אמנם הפשט לפי שבנ"ג וב"ר התנו שלא יבואו לחלקם עד התנחל, וזה אחר כבוש וחלוק, לכן אמר גבולי הארץ, שהיו צריכים בנ"ג וב"ר להמתין עד התנחל אותם. ויעוין יהושע כ"ב.

כי לקחו מטה הראובני כו' לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם. לא כתיב אצלם לבית אבותם, מפני שהיו נשים בנות צלפחד, יורשות, ואם יקחו להם אנשים משבט אחר, הרי הנחלה מוסבת ממטה אל מטה, ואין משפחת אם קרוי משפחה, ובנות צלפחד הותרו להנשא לכל, כדאמר ביש נוחלין. ודו"ק וערש"י ויחי על פסוק בנות צעדה וכו'.

שני המטות וחצי המטה כו'. כפלות הענין זר, כי היה צ"ל לקחו נחלתם מעבר לירדן כו'. ויתכן מפני שלא כפל תנאו עם חצי שבט מנשה שיעברו חלוצים ולא יאחזו עד יביאו את ישראל למקומם, לכן אמר כי כולם כאחד יקחו נחלתם, ולא חצי שבט מנשה לבדו אם לא יקיימו בני גד וראובן את התנאי וכיו"ב דריש על קרא דתהיינה שש הערים האלה למקלט כו'. ודו"ק.

דבר אל בנ"י ואמרת אליהם, הנה בכל מקום דכתיב ואמרת אליהם מרבה לרבות אף דלאו בנ"י והוא גרים. וכן מייתי בתלמודין פ"ד דסוטה דף כ"ו ובתו"כ מרבה בכמה דוכתי. וכאן לכאורה ליכא למימר דמרבה גרים, דכתיבא בהדיא לבני ישראל ולגר ולתושב כו'. והנראה דהשלשה ערים שהובדלו בעבר הירדן לא היו קולטות אף שהבדילן משה עד שהובדלו לאחר ירושה וישיבה כל השש ערים, כדדריש ר' סמאי באלו הן הגולין דף י', עיי"ש, וסד"א דדוקא לבנ"י שהוזהרו לכבוש הארץ ולהוריש יושבי הארץ ולהנחילה, לכן לא הוי ישיבתם בעבר הירדן חשוב ישיבה קבועה, ולא קלטו הנך ערים עדיין, אבל גרים שלא הוזהרו לכבוש הארץ, סד"א דהנך שלשה ערים דעבר הירדן היו קולטין, ולכן אמר ואמרת אליהם לרבות הגרים, שגם הם דוקא כי אתם עוברים את הירדן כו' והקריתם לכם ערי מקלט, אז יקלטו הנך שלשה ערים ג"כ רוצחים גרים. ודו"ק.

והקריתם לכם. לשון מקרה, לרמז מה דתניא בתוספתא וירושלמי מכות פ"ב, דעד שלא נכבשה שכם הפרישו קרית יערים תחתיה, יעו"ש, וזה שאמר שאף לשעה תפרישו.

מכה נפש בשגגה. בילקוט פרט למכה בשבת דשגגת סקילה לא ניתן לכפרה, ולא שייך אין איסור חל על איסור, דאיסור שבת חל על האדם העושה שלא יעשה מלאכה, ורציחה הוא שלא יהרג הנרצח, והמה סוגים,שונים, כמו אכילה והוצאה ביוהכ"פ בתוס' סוף ד' אחין. ודו"וק.

ולא ימות הרצח עד עמדו לפני וכו'. פשטיות המקרא כר' יוסי ב"י במשנה דפ"ב דמכות, דאחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט כו', וזה שאמר והיו לכם הערים למקלט מגואל, זה בהרג בשוגג, ולא ימות הרצח במזיד עד עמדו לפני העדה למשפט. זה עומק פשוטו.

שש ערי מקלט תהיינה לכם. יתכן דאמרו בסוף סוטה שמשחרב מקדש ראשון בטלו ערי מגרש ללוים, וא"כ אז לא היו בבית שני שייכים ללוים הערים שלהם, ואז לפי דעתי לא קלטו רק הששה ערים בלבד, שמה שקולטין הערי מקלט, נראה דאינו אלא דוקא אם הן מחנה לויה, וכמו שאמרו בסוף פ"ב דמכות מקום ממקומך, ופרש"י שתהא מחנה לויה קולטות, ואף ערי מקלט יהיו ערי לויה, אמנם המ"ב עיר כיון שלא נתנו בבית שני ללוים, לא היו קולטין רק הששה ערים לבד, שקליטת המ"ב עיר ילפינן מועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר (מכות י'), וכל זה כשהן של לוים, אבל לא כשהן של כהן, לכן בששה ערים הללו אמר שש ערי מקלט תהיינה לכם, פירוש, אף שהם שלכם ולא של לוים. ודו"ק. אמנם עיקר הטעם מה שלא נהגו ערי מגרש בבית שני לא ידעתי. ואולי מטעם זה בטל התרומ"ע מן התורה, וכמו שאמרו בירושלמי מאליהם קבלו המעשרות, יעוין ברמב"ם מטעם אחר. והדברים נעלמים עדיין, עד ד' יאיר עיני. ועיין ד"ה ב' ק' י"א כי עזבו הלוים את מגרשיהם, וק' ל"א ולבני אהרן כו' מגרש עריהם, יעו"ש. ואולי משום דבית שני לא היה החלוקה עפ"י או"ת, לכן לא היה ערי מגרש. וביהושע כתוב אלעזר הכהן באורים ותומים.

ועוד יראה לי דהשש ערי מקלט קלטו אעפ"י שבא שם הרוצח שלא לדעת, ושלא להציל את עצמו, כדאמרו בגמ' זה דוקא בישראל, ולכן אמר שש ערי מקלט תהיינה לכם, אבל בגר תושב רק אם בא לשם להמלט על נפשו, ולכן אמר לבנ"י ולגר ולתושב כו' למקלט, במכוון מדעת דוקא, שבא להמליט נפשו.

או באיבה בידו כו' יומת המכה רצח הוא. בסנהדרין דף ט"ו קטל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו לפרוק נפשו בממונא. פירוש דהב"ד ימיתוהו כשאין לו ממון לא צריך קרא דפשיטא דב"ד מחייבין לפדותו מקטלא בממון, רק הוי אמינא דגואל הדם הורגו כי לא יהיב ליה כפר, דכפר ליורשין וכמו ברצח בשוגג, דגואל הדם ימיתנו, לכן אמר קרא רצח הוא גואל הדם ימית הרצח, דעל רציחתו גואל הדם הורגו אבל על שורו שרצח אין גואל הדם הורגו, לכן שנה קרא דבכולהו כתוב רצח הוא מות יומת דזה בב"ד, וכאן כתוב מות יומת המכה, ואח"ז רצח הוא, למידרש שאם הוא רוצח גואל הדם ימית, לא על רציחת שורו. ודו"ק. ועל סיפא דקרא קאי.

או באיבה הכהו בידו כו' מות יומת המכה. שנה כאן מבכל מקום, לרמז על אם הכה את עבדו בידו, אז נידון ביום או יומים כאילו הכהו בשבט, שכן דרך להכות עבד וליסרו למלאכתו כדברי רמב"ם פ"ב מהל' רוצח דהמכה עבדו בברזל או באגרוף וכיו"ב אינו בדין יום או יומים רק בשבט כו', לזה ביד קראו מכה, לכוללו בדין וכי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו כו', דישנו בדין יום או יומים. ודו"ק היטב.

וישב בה עד מות הכה"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו (מכות י"א). והפירוש, שעד שלא נגמר דינו מת כה"ג ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו כו'. ויתכן, דהורה לנו הכתוב אופני הנהגת ההשגחה, שיתכן בחיק הנהגתה אשר בשביל סבת איש פרטי יועמד זה לכה"ג, והוא בשביל שצריך הרוצח להמתין על מיתתו של כה"ג, ואם יועמד אחר אולי אין לו חיים ארוכים והועמד זה אשר יחיה חיים ארוכים, למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כה"ג זה, וכן איפכא כי מזלו גרם. ועיין בהקדמה לפהמ"ש לרבינו משלים רחוקים מזה בדרכי ההשגחה, יעו"ש, לזה אמר אשר משח אותו, שהוא הסבה למשיחתו כמוש"ב. ודו"ק.

ואם יצא יצא הרצח. עיין מכות דף י"א. ונראה עפ"י מה שאמרו דאין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין כמו יואב בן צרויה שרבים צריכים לו ת"ל ואם יצא יצא, שאפילו כן רשות ביד גואל הדם להרגו ואם הרגו אין לו דם, וכמו שדרשו שלח תשלח כו', ולכן לא יצא מפני ספק סכנת נפשות שמא יהרגנו גואל הדם. ודו"ק.

כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכה"ג כו'. הכוונה דכבר הקשתי בחבורי אמאי אמרו אפילו כל ישראל צריכים לו, ליתקנו המלך וב"ד הגדול שכל ההורגו יהרג, אמנם החשש שמא כשיצא יעשה תחבולות להמית את הכהן המשיח, כדי שלא לשוב אל עיר מקלטו, והוא סכנה לנפש הכה"ג, לכן אמר כי בעיר מקלטו כו', ואחרי מות הכה"ג, לכן החשש גדול עבור חייו של כהן המשוח. ודו"ק.

הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל ועוד דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ, ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות. ודו"ק.

כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח כו'. ספרי לפי שהוא אומר גואל הדם ימיתנו שומע אני יהרגנו בב"ד ושלא בעדים ת"ל כל מכה נפש לפי עדים כו'. עיין בזה רמב"ם פ"ו מה' רוצח ה"ה בעד אחד והשגת ראב"ד וכס"מ ודו"ק. אולם ראב"ד מפרש שאין עדים שיצא מעיר מקלטו. ודו"ק.

ספרי זוטא (בילקוט). עד שהוא כשר להעיד ומנין אף עד שאינו כשר להעיד ת"ל עד ועד שאמר עד ועד לרבות בע"ד. פירוש, דכתיב ועד אחד לא יענה בנפש למות, ודרשו מזה בספרי ובגמ', שלמות אינו עונה, אבל לזכות עונה [ואף אחד מן התלמידים], לזה אמר מי שהוא כשר להעיד יכול ללמד עליו זכות, ומנין אף מי שאינו כשר להעיד שיכול ללמד עליו זכות כו', ואפילו הבע"ד בעצמו, היינו הרוצח יכול ללמד על עצמו זכות, וכמו שאמרו פרק נגמר הדין ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות כו' ובשעת משא ומתן (פרק היו בודקין) אמר אחד מן התלמידים ואפילו הוא עצמו כו', ויעוין דף ל"ד שאינו מלמד עליו חובה, ולזה שאינו מלמד חובה וזכות הוא מלמד ע"ז מרבינין מקרא. והזית רענן סבר שהכל דבור אחד. וז"א. ולפירושו הוא מבואר בחו"מ סימן ל"ג סעיף ט"ז. ואכמ"ל.

ולא תקחו כפר לנפש רצח. נראה דמרמז לנו, אשר אם ירצח מי שעבר עבירה שיש בה כרת שתי פעמים, שמכניסין אותו לכיפה או רצח שלא בעדים כו', ואיש ההורגו חייב מיתה, כיון שאין עליו רק דין רשע למות, אבל אינו נהרג, לזה אמר ולא תקחו כפר לנפש רצח ואת מי רצח את אשר הוא רשע למות, בכ"ז לא תקחו כפר. ועיין ריש פרק החובל בזה. ודו"ק.

ולא תקחו כפר לנפש רצח כו'. אבל אתה לוקח כפר לראשי אברים (פ' החובל). פירוש דוקא ברוצח שהוא רשע למות, אבל בחובל שהוא רשע למלקות, שבאין בו שוה פרוטה לוקה אתה לוקח כפר ביש בו שוה פרוטה. ודו"ק.

ולא תחניפו כו' כי אם בדם שפכו. קאי על ולא תקחו כפר לנפש רצח, ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה קאי על ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו, היינו, לפטור השוגג מן הגלות, שלא יקחו כפר, כמפורש פרק אלו נערות. ובזה גלה סוד העיר מקלט, כי רציחה בשוגג היא טומאת הנפש, וכמפורש בשבועות דף ח', והישיבה בעיר מקלט הוי כעין טהרת המים, רחיצת הנפש, וטבילה כזאת מועיל לנפש המת, שאם מת עד שלא גלה מגלין עצמותיו, וטהרה לגמרי הוי כמו טהרה לתרומה שצריך הערב שמש, כן הכא צריך הערב שמש, וזה מות הכה"ג, שזה הערב שמש האמיתי, ודו"ק.

בתוך בנ"י. ספרי זוטא בתוך בנ"י י"א בתוך כל שבט ושבט וי"א בכל השבטים. פירוש דפליגי אם שבט אחד מיקרי קהל, ולהנך דסברו שבט אחד איקרו קהל אמר פסחים דף פ' דעושין בטומאה, דכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם, אפילו כשהן טמאין. וזה פלוגתייהו. ופשוט.

וידברו לפני משה ולפני הנשאים כו'. לא נאמר כאן לפני אלעזר הכהן כמו בבנות צלפחד. נראה, דהיו מבינין דדבר כזה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בנ"י חלוקין זה מזה ויתבדרו, ויתנכרו זה מזה, ולא יהיו קשורים ואגודים זה בזה, ויגרום הריסה גדולה לקיום האומה ולהתפתחותה, רק יהי' זה או לפי רצון גדולי האומה או רק בדור זה לבד, עד שיאחזו בה ויהיו מוחזקין כל אחד בנחלתם, לכן לא שאלו מאלעזר הכהן, דאצל אורים ותומים כתוב משפט, שאעפ"י שעל נביא חוזר גזרת או"ת אינה חוזרת (יומא ע"ב), לכן לא שאלו מאלעזר הכהן.

ואדני צוה בד' לתת את נחלת צלפחד כו', הנה מהראוי לכתוב צוה מד'. ואונקלוס תרגם במימרא דד'. ויתכן כי אמרו בסוטה, דקודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני, בית, שדה כו', והענין בת קול הוא מאמר השם להנבראים, האישים העליונים, ומקשה והא אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכיון שכבר נגזר איך יתכן בזה הבחירה, ופירש"י וא"ת הכל גלוי לפניו הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים כו', אבל צדיק ורשע לא אמר, דאין זה ביד"ש, עכ"ל, התבונן עומק הקושיא, דעל ידיעת השי"ת אין קושיא, דידיעתו אינה מכרחת הבחירה, שאין ידיעתו נוספת על עצמותו, והוא היודע והוא המדע, רק על הידיעה הנתונה להנבראים שפיר מקשה, דא"כ כבר מכריח הבחירה, דידיעת הנבראים היא מתוספת והיא שלמות להם, וכיון שהנבראים ידעו זווגו, א"כ הוא בהכרח, ומעשי האדם אינם בהכרח רק ברצון המוחלט אחרי ידיעת השי"ת הבלתי מחייבת, ולכן אמרו כאן, כי כל זווגו של אדם הוא מקודם היצירה, אשר כבר מפורסם גזרתו יתברך אצל האישים העליונים, ולא יאות בזה השתדלות בזיווג ראשון, כדאמר בריש סוטה, רק זאת אנו יודעים, שכל מה שנודע אצל הנבראים היה נודע למשה, כי עליו נאמר ותחסרהו מעט מאלקים והוא איש אלקים, שבכל ביתו, המה כל הידיעות הנמצאות אצל הנבראים, נאמן הוא, ורק כי אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם, הלא לא נאמרה עדיין מפומא דרחמנא ולא היה ידוע להנבראים האישים העליונים דין נחלות דצלפחד, שצלפחד בעד חטאו מת, אשר אינו תלוי רק בבחירה וטמון מכל הנבראים, וא"כ דין נחלות דצלפחד נתחדש עכשיו, ונמצא דלא יתכן שיהיה נכרז זווגן קודם יצירה ארבעים יום, שהלא זווגן תלוי לפי דין הנחלה שלא תסב נחלה ממטה למטה, וא"כ כמו שהיה דין נחלתן טמון בידיעת השי"ת, כן זווגן הוא טמון בידיעת השי"ת, ולא הכריזה ב"ק, לכן אמר ואדני צוה בד', פירוש, בידיעה הטמונה אצל השי"ת בו בעצמותו אשר איננה מכרחת הבחירה, אשר אינו מובן לשום נברא ידיעתו כאשר אינו מובן ומושג מהותו, לתת נחלת צלפחד כו' והיו לאחד מבנ"י. ודו"ק.

ולזה אמר השי"ת הנה באמת כן מטה בנ"י דוברים, פירוש על כלליות ישראל דבריהם נכונים, אבל זה הדבר אשר צוה ד' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, שמן הדין ראויות הן להנשא לכל מי שירצו, ולא עליהם נאמר הדין דהסבת נחלה, רק רשאות להנשא לכל מי שירצו, אך הואיל ואין עליהם הדין דאיסור הסבת נחלה, אם כן כבר נכרז עליהן הבת קול קודם יצירה, ולכן למשפחות מטה אביהן תהיינה לנשים, שככה נכרז קודם יצירה שיהיו למשפחת מטה אביהן, אבל לא מצד הדין, ונפק"מ שאם ימותו בני דודיהן, ויהיה זווג שני שלא נכרז קודם יצירה, אז יהיו לטוב בעיניהן לנשים, כי מצד הדין מותרות ובת קול לא הכריזה, וא"כ ידיעת השי"ת אינה מכרחת הבחירה. ועיין יש נוחלין דף ק"כ ע"א ודו"ק. ובאמת לפי מה דאמרו שם דקטנה שבהן לא נישאת פחות מארבעים שנה, ומצד הטבע אינן יולדות רק נעשה להן נס, לכן לא היה עליהן הדין דלא תסוב נחלה למ"ד דירושת הבעל דדבריהם, וקרא אהסבת הבן קפיד, דהדין אינו נאמר רק עפ"י טבע, לא עפ"י נסיי, לבד הגזרה מהב"ק. ודו"ק.

והנה פ"ג דקדושין דף ס"ח יליף דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיה לאיש שתי נשים כו', והאחת שנואה בנשואיה כו', יעו"ש, וצ"ע לוקים ביורשת נחלה שניסת לאחד שאינו משבט אביה, וכיון דלא נהיג לדורות לכן קדושין תופסין. והיה נראה, דא"כ איך הוה אמינא משום דבן שנואה בנשואיה הוא יבכר, הלא כיון שילדה הבן תו איננה שנואה, דמה יואיל שיגרשה הלא כבר הוסבה ע"י הבן. ולר"ע דבהסבת בעל קפיד ג"כ, דירושת הבעל דבר תורה צ"ע למה מוקים בבעולה לכ"ג נוקמא כדפרישית ביורשת נחלה, ותו הא כי תוליד עוד בנים משבט אביה יתקיים קצת ולא תסוב בכמות הירושה. ואולי הלאו אינו רק על האשה, שהיא עוברת בל"ת, ולא האיש, ובה תלי רחמנא, ולא שייך שהוקשו אשה לאיש, דכיון דלא נאמרה לדורות לא הוקשה, וקרא משמע דשנואה בנשואיה להבעל מצדו. ועיין רשב"ם דף קי"ג ע"א ד"ה אמר קרא איש, דלא משמע כלל כן. ודו"ק.

ומגורל נחלתנו יגרע. פירוש לפי שבנות צלפחד נטלו נחלתן משני צדי הירדן, לכן בחלק שנטל חצי מנשה, והיו מחלקין לבתי אבות בגורל אמרו ומגורל נחלתינו יגרע, ועל אשר בארץ כנען שעוד לא נתחלק לבתי אבות אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע. ולפי שנשאו לבני דודיהן, לכן כתב בפרשת פנחס ואשריאל כו' ושמידע, כולם בוי"ו, שהם נשאו את בנות צלפחד, ובניהן היו להם חלק אביהם וחלק אמם.

זה הדבר אשר צוה ד' לבנות צלפחד לטוב בעיניהן תהיינה לנשים. בפרק יש נוחלין ק"כ אמר ר"י אמר רב בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה כו' אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם כו' עצה טובה כו'. הנה הפשט דלמשפחות בית אביהן מחוייבים להיות אך מי שיבחרו מהם הוא ברשותן, אבל באמת מקרא אחר הביאן לדרוש הזה, דתניא שם דף ק"ט ע"ב בכולם נאמרה נתינה ובבת נאמרה העברה ללמדך שאין לך מעביר נחלה אלא בת שבנה ובעלה יורשים אותה ומעבירים נחלה משבט לשבט, וא"כ איך כתוב בבנות צלפחד והעברת נחלת אביהן להן, והלא לא הותרו להנשא לכל השבטים רק למטה אביהן, וע"כ דבנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים. ודו"ק.

וכל בת יורשת נחלה ממטות בנ"י כו'. דוקא, אבל אם היא משבט לוי ויורשת נחלה ממטה אביה אין קפידא למי תנשא, שאף אם תנשא למשפחת אביה ג"כ מסבת נחלה דמטה לוי לאו בר נחלה בארץ, ומה שיורשת משבט אביה הלא אין להם רק ערי מגרש, שלא היו מעלים להם שכר הנמלטין, אולם חזר הכתוב שבת יורשת מבנ"י, היינו משאר השבטים לא תנשא אף לאחד משבט לוי שאין להם נחלה, לכן אמר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, ולא אמר לבנ"י, פירוש, שלא תנשא למטה לוי, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בנ"י, הוא גם שבט לוי ידבק בנחלתו הוא המעשר אשר נתן לו לנחלה, וד' הוא נחלתו כמו שאמר בשופטים, לכן לא אמר בנחלת מטה אבותיו, כי אין זה נחלת הארץ אשר יזכה מאבותיו. ופשוט.

וכל בת יורשת נחלה כו'. בפרק יש נוחלין דריש דאין אם יורשת את בנה דכתב יורשת ולא מורשת. ועיין רשב"ם מה שנדחק בזה. והברור דצריך להיות הגירסא בת יורשת ואין אם יורשת, שמצד שהיא בת יורשת ולא מצד שהיא אם, שאינה יורשת בנה ובתה רק אביה ואמה, ודריש דהוי ליה למכתב וכל אשה יורשת נחלה ודייק בת. וכיו"ב נמצא ריש פרק בן סו"מ בן ולא אב, ובתמורה י"ח אם ולא ולד. ודו"ק.

אלה המצות והמשפטים אשר צוה ד' ביד משה אל בני ישראל, הנה סוף בחוקותי כתיב אשר צוה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני, וכאן כתיב ביד משה. ופירושו עפ"י מה דאמרו רז"ל פ"ק דיומא משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה והא תניא קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו למעט את ישראל מכל דברות כו' לא קשיא כאן בסיני כאן באהמ"ע, א"כ בסיני הכל שמעו איך השם מדבר למשה משא"כ באהמ"ע לא שמע איש זולתי משה, לכן נאמר ביד משה, וכן בנחמיה ביד משה אשר ישבו בנ"י בסוכות כו', שכמו שהדבר הנתון בידו של אדם אין רואה זולתו כן הנבואה היתה מסורה רק למשה. ומה דכתיב אחר התוכחה אשר נתן ד' בינו ובין בנ"י ביד משה, שם קאי על ההלכות המסורות למשה מסיני ופלפולא דאורייתא אשר נמסרו למשה, כמו שאמרו נדרים ל"ח. עיי"ש ודו"ק. ועיין תו"כ שם.