משהו על "מגלת האש"
ח"נ ביאליק
(בסניף הסתדרות המורים בת"א, פברואר תרצ"ג)
מורי ורבותי! טעיתי הפעם. אמנם דמיתי למצוא בזה מסבה לא מצומצמת ביותר, אבל גם לא כל-כך מורחבת כזו שאני רואה לפני פה, ואמרתי – על פי הצעת חברים שהביעו לפני זאת – לפתוח את שורת השיחות "יוצרים על יצירותיהם". לצורך זה בחרתי בדבר משלי, – ב"מגלת האש" – שנראתה לרבים
כמסובכת קצת ורבו הפירושים. כונתי היתה בעיקר לשיחה רגילה דידקטית, – לשיחה ולא להרצאה – שיש בה מקום גם לשאלה ולתשובה תוך כדי השיחה וממילא להתפתחותה הטבעית מאליה, מתוכה גופה. אמרתי לנסות בהזדמנות זו לברר לחברים, ואולי גם לעצמי, משהו על יצירה זו. בחרתי ב"מגלת האש", מפני שבה יש באמת מקום לפירושים שונים. יש בה יסוד אליגורי הנותן מקום ובית-אחיזה לדרש ולרמז. וכבר נמצאו מי שהשתדלו להכניס בה המון כונות ובאורים, שאולי עלו ואולי לא עלו על דעת הסופר. אמרתי, אולי מתוך השיחה אצליח להחיות בתוך זכרוני את מהלך העבודה, את המסבה שלה, את התרקמותה, ומתוך זה לבוא לידי קצת ברורים ומסקנות. ואולם במסיבה גדולה ומרובת קהל כזו קשה להתרכז, הקהל כאילו מצפה ל"הרצאה" – וכזאת אין בידי. לא התכוננתי לכך. עם זה מסופקני אם בחלל האולם המרווח הזה על קהלו הצפוף יש מקום לשיחה אינטימית. סוף סוף, הדברים שבין אדם ליצירת רוחו – הם בבחינת דברים "שבינו לבינה". לאחר שאין זו שיחה אינטימית אין לבטוח בהתפתחות שיחה טבעית, שלפעמים היא מוליכה למטרה בדרך קצרה. ואני מודה, שלא התכוננתי, עוד לא סדרתי בלבי דבר משוכלל. בטחתי תמיד בשיחה עצמה, שתתפתח מאליה באופן טבעי, כדרך כל שיחה. כאן, בקהל רב כזה, אין מקום לצורת שיחה כזו.
אינני יודע, אם אצליח הפעם להביא לכם איזה דבר מסוים, אבל הן קראתי לדברי, מתוך זהירות, "משהו על מגלת האש", ויש לי הרשות לכך, ואני נגש לעצם הענין.
רבותי! אם תפנו – כך אני חושב – לסופר, אחרי שגמר איזה דבר, בין גדול ובין קטן, ותבקשו ממנו שיספר לכם על עבודתו, שיתאר לכם את מהלך הדברים מראשית העבודה עד סופה, בטוח אני, כי לא יוכל, לא ידע לעשות זאת. דק ביותר הוא ענין-היצירה, החוטים שמהם נארגת היצירה, הם לפעמים דקים מקורי העכביש, ולפעמים דקים מן הדקים, כל-כך בלתי-נתפסים, האסוציאציות כל-כך מרובות, שלפעמים המקורות נעלמים וסמויים גם מעין הסופר עצמו.
ואני צריך להודות לפניכם, שנמצא איש טוב אחד, שנסה לפרש את שירי – בברלין יש יהודי משונה כזה – וכתב פירושים לשירי והביא אותם כבר לדפוס, והביא לפני מקצת מהפירושים הללו. הם היו בעיקר פירושים פילולוגיים-פדגוגיים ויחד עם זה גם פסיכולוגיים. הוא השתדל למצוא את שרשי המלים והפירושים וצרופי המלים גם בספרות ובזכרונות ובזכרי-הלשון – כמו שאומרים עכשיו – גם במקורות הקדמונים וגם בציורי המחשבה המקובלים, המסרתיים, הקבועים ועומדים בתוך העם. והנה גלה האיש חריפות ודקות גדולה, ותמהתי, השתוממתי לפעמים לראות עד כמה כוון האיש הזה אל האמת, עד כמה עמד על אותם המקורות הגנוזים מאחורי הפרגוד של היצירה. אבל השתוממתי עוד יותר למצוא דברים, שהוא גלה לי לעצמי, כלומר היתה לי הרגשה של איזו בת-קול רחוקה, מתוך איזה עולם או מדור ידוע בספרות, או באגדה, באוצר היצירה של העם, בפולקלור, למשל, והדבר לא בא אצלי לידי הכרה. הוא גלה לי את המקורות ואני ראיתי בחוש שהדין עמו, כי בשעה שיצא הציור הזה, נדמה לי שמאחריו יש איזו בת-קול ידועה לי, והנה הוא מצא מאין באה הבת-קול. אבל היו גם מקרים, שאני בעצמי פקפקתי, אם באמת הוא-הוא המקור האמתי או לא, ויש שאני הכחשתי בהחלט שהתכוונתי כפי תפיסתו הוא. אין אני מוצא את הדרך בין המקורות הללו, שהוא מראה עליהם, ובין התוצאות. אבל הוא היה בטוח באמתותה ותמיד היה אומר לי: "אין אתה הפוסק בענין זה, אין אני מאמין לך, אני מאמין יותר לי מאשר לך". אני צריך לומר לכם, אולי באמת הדין עמו, אולי באמת יש מקורות מכוסים כאלה, יש איזה סרסור סמוי מן העין, שהוא מוציא מן המקור הנעלם ומביא אותו לתחום של הסופר, מבלי שהסופר עצמו ידע מאין הוא בא. לפיכך גם אני אינני יכול להתפאר, כי עמדתי על כל המקורות ועל כל שרשרי הדברים. אני יכול רק להחיות, עד כמה שהזכרון יעזור לי בענין זה, מומנטים אחדים, הקשורים ביצירה הזאת. אני רוצה לעמוד עליה גם מצד התוכן וגם מצד הסגנון, ואולי גם במקצת מבחינת המסבה והזמן של כתיבת הדברים. ודאי יש גם לזה השפעה על כתיבת הדברים, מתחלה על הנושא, על הפבולה, אם יצירה זו היא יצירה שלמה, שיש לה מרכז ומטרה מסוימת, מכוונת מראש, והליכה ישר אל המטרה, בנין שעלה במחשבה מראש על כל חלקיו, כמו כל בנין לשם מטרה ידועה, או לא – יש מקריות ואין שם כונה תחלה ולא מרכז. ובענין זה מחולקות הדעות. יש מוצאים, ש"מגלת האש" היא יצירה שלמה, מאוחדת, ויש מוצאים שיש בה שני מרכזים, ויש מוצאים אותה מורכבת מחלקים שונים, שאינם מצטרפים לדבר אחד. אבל, כמדומני, שכולם יחד יסכימו בכל זאת שיצירה זו נכתבה בטמפו אחד, בטון אחד ובחתוך-דבור אחד. אין למצוא שם סתירות, אין להרגיש שם ירידות מיוחדות. אם כן יש עוד אפשרות – חוץ מאלה שמניתי – שאפילו אם נאמר, שהיא אינה יצירה מרוכזת ומכוונת, עם מרכז באמצע, עם חלקים ידועים מתאימים אל הכלל ואל המרכז, הרי בכל זאת יש איזו רוח פנימית המאחדת את הדברים. והדבר הזה הוא, כמדומני, הקרוב ביותר אל האמת.
אני זוכר את המומנט הראשון של הרצון לגשת לכתיבת הדבר הזה. כאן יש חבר אחד שלי – זהו החבר רבניצקי – שאני והוא ובן-ציון, ז"ל, יבדל מן החיים, שלשתנו טילנו יחד וספרתי להם – על איזה נושא שעלה בדעתי לכתוב. הנושא הוא גניזת האש בשעת חורבן הבית. יש אגדה האומרת שהאש הקדושה, האש שלמעלה, אש-התמיד, היתה צריכה להיות תמיד על המזבח ולא תכבה, מפני שאש זו ירדה מן השמים. זה מיוסד בודאי על המושג שאש זרה אסור להעלות על המזבח, ודאי זה קשור עם האש הקדושה שנפלה מן השמים, שהמשפחה היתה שומרת עליה שלא תכבה, מפני שלא ידעו עוד איך להדליק אש. צריך היה להחזיק את האש תמיד, להוסיף עליה כל פעם ולשמור עליה שלא תכבה. ומה שהיו מוסיפים אח"כ עצים, זה היה רק חזוק, הארכת הקיום של האש הקדושה. אם כן, כשנחרב בית-המקדש והאש כבתה, התעוררה שאלה, מה יהיה אח"כ, כאשר יבנה עוד פעם בית-המקדש. מתוך כך נתרקמה אגדה, – בנוסחאות שונות ומתוך השקפות שונות – שאש זו נגנזה. היכן? יש שאומרים בבבל. הביאו את האש לבבל ושם, באחת המערות, היו מחזיקים אותה ואח"כ הביאוה משם ובנו את בית-המקדש. כאן, כפי הנראה, יש איזה גרעין של אליגוריה: האש הקדושה נהפכה כבר לאש רוחנית, במובן אש-ה', ובבבל גנזו את האש הזאת. על כל פנים יסוד אגדה זו הוא כמעט יסוד מיתולוגי.
דבר האש הזאת, הגרעין של אגדה זו, היה מפעפע בקרבי ומעוררני לכתוב דבר, איך איזה צעיר בן-יהודה הלך – כשהגיע הזמן לעלות – לבקש את האש הזאת. זה היה הגרעין הראשון. עדיין לא בררתי לעצמי, איך יהיה מהלך הדברים, אבל אני זוכר, שהעובר הזה הגיע כבר לידי רקמתו הראשונה. אני הרציתי את הפבולה הזאת לפני שני החברים על רגל אחת, כמו שעושים זאת בנסיעה בקרון, ואח"כ בהליכה ברגל, ואני זוכר איך חברי תמכו בי ועודדוני. הדבר מצא חן בעיניהם, ואני גם התיעצתי אתם בדבר הסגנון. אמרתי: אם לכתוב את הדבר בסגנון ביבלי, תנ"כי, ירוד ירד ערך הדבר. הדבר, נדמה לי, צריך להנתן בדמות מגלה ספורית, אֶפית, כמעט בלי יסודות ליריים לגמרי; ספּוּר מרוכז ומצומצם, אבל כולו אֶפי. לי נדמה אפילו, שהטון יהיה שלו ושקט מאד, אבל מרוכז ומגובש מצד התוכן וההרצאה. ואם אשתמש בסגנון ביבלי, יגרום זה לרכרוך, לירידה. זה ינמיך את הניבו של הדבר. הרעיון צריך להיות נשגב, הפבולה היא, שהאש של מעלה, שנגנזה, אבדה – צריך למצוא אותה ולעשותה עוד פעם ליסוד למקדש חדש ומחודש. הסגנון הביבלי הספורי ירד כבר, כמו שאומרים, לשוק. כמעט כל מיני ספורי-ילדים מן הסוג הנמוך ביותר נכתבים בסגנון ביבלי. כל הסגנון הספורי של החומשים ושל נביאים ראשונים כבר נתנוון ע"י כך במדה ידועה, על כל פנים אין בו כדי לעורר את הלב בשעת הקריאה. הקורא לא ישים כמעט לב אל התוכן, הסגנון הביבלי מזמזם לפעמים כמו זבוב טורד במליצותיו השגורות. דומה הדבר למי ששותה מים פושרים, הטמפרטורה של הפה ושל המים היא שוה, והשותה אינו מרגיש שנכנסים מים לתוך הפה. הם ממלאים את הכרס ואינם מרוים. כך הוא הסגנון הזה, שכבר נדוש ונחבט. לפיכך יש צורך להרים אוקטבה אחת את הסגנון הזה בשביל הנושא. וכשאני מדמה לי ומשער לי, אני חושב, שהוא צריך להיות חזק, מתוח יותר, דרוך יותר, מגובש יותר, ואולי גם חגיגי יותר, מפני שהענין בעצמו הוא ענין חגיגי מאד.
ככה התיעצתי עם החברים. עבר זמן ולאט-לאט הסוּז'ט, הפבולה הזאת, הפרטים, התנדפו מלבי, וכשהגעתי לכתוב מתוך אוקטבה עליונה, נפלתי לאזור אחר לגמרי. זה היה בספירה הרבה יותר גבוהה מזו שהרגשתי את עצמי בשעה שעלה הדבר במחשבה לפני. על פי עצם ההתחלה רואים, שאין כאן הבטחה לאפיקה. התאור הראשון הוא בטון אחר לגמרי, כמעט בלי שום יחס אל מה שעלה במחשבה. עצם הפבולה הוא לשם ספור קצר, מצומצם ושלם. מה זה ספור? מה זה דבר אפי? בדבר אפי צריך קודם כל, שכל פסוק יהיה בו צעד לפנים, הליכה, לא עמידה במקום אחד. צעד אחרי צעד מתקרבים אל המטרה. אסור שתהיה שם עמידה על מקום אחד, כדרך כל ספור אמתי, שהוא כלו מצורף מפבולות. פבולה אחת צריכה לבוא בעקב רעותה. אי-אפשר לשהות בתנועה אחת. פבולה היא תנועה, ואם מתנועעים צריכים להתקדם. כשהספור הוא ספור הגיוני, צריכה כל פבולה להיות משולשלת מתוך חברתה הקודמת לה, ואין מקום בכלל לשום עמידה. אפילו התיאור הוא פסול בספור, מפני שכל תאור הוא כבר עמידה. ספור אמתי אסור שיהיה לו יסוד תאורי. תשתוממו, אני מתאר לי, – אמרתי לחברי, ואולי היתה זו פליטת-פה – שהספור הזה שלו ושקט כמגלת-רות.
אתם יכולים לתאר לנפשכם, עד כמה הרהרתי בענין זה. "רות" – היא נובילה טפוסית, ספור נקי מכל אלמנט זר, שאינו ספורי. הרי אתם יודעים, שהיסוד התאורי בספורים אלו בא תמיד בשלש-ארבע מלים. למשל: "והמה באו בית-לחם בתחלת קציר שעורים". זהו הנוף של האויר, של מזג האויר, זהו כל תאור הטבע שבכל הספור. מדוע? מפני שגם הוא חלק מן הספור האמתי, ממה שאירע לרות, ומוכרחים, איפוא, לדעת, שזה היה בזמן קציר-שעורים. באופן אחר לא היינו מבינים את מהלך-הספור.
אם כן, ידעתי, שזה יהיה ספור, נובילה נקיה, אבל כשבאתי לכתוב נפלתי לתוך טון אחר לגמרי. אין אני יודע, אם היתה איזו סבה פנימית שגרמה לכך, ואולי סבה חיצונית. הימים היו אז ימי סערה גדולה באודיסה, ימי מרד "פוֹטיוֹמקין", והאויר היה מחושמל מאד. הרוחות היו סוערות ומדרגת-החום היתה גבוהה, ואולי גם זה גרם להוציאני מן השקט. לכאורה, דבר מקרי, אין לו שום שייכות לענין, אבל אני זוכר, מתוך איזו סערה פנימית ומתוך איזה חמום פנימי נגשתי לכתיבת הדבר הזה. הייתי כולי נסער ליריות התותחים, לשמועות המנסרות בחלל בכל היום. מובן, כי השתתפתי עם כל הקהל בסערה זו. אי-אפשר היה לשבת אז בשלוה. ועם זה מצאתי לי שעה פנויה בתוך מהומה זו להמצא בחדרי ולעסוק בכתיבה. אבל המהומה, הסערה, שהיתה בחוץ, סחפה, כמובן, אותי יחד עם כל הקהל, לתוך הקהל – זה גרם להוציא אותי מן השלוה ולהביא אותי לאוקטבה גבוהה יותר. אני אומר: היה זה אולי לא הגורם העיקרי, אבל גם זה גרם, והדבר העביר, הכניס אותי למסלול, לאזור של סערה, ורוח סערה זו, סערת-הנפש, היתה ניכרת. היא, כמדומני, הניחה חותמה על כתיבת הדבר – ויצא מה שיצא. יצא, ראשית, דבר לירי ברובו הגדול. יש תאורים שם, יש גם אלמנטים ספוריים מעטים מאד, אבל הם בטלים ברוב, הם בטלים במתיחות הלירית העליונה, עד כמה שהיה אז בכוחי להגיע לזו, ועקבות סערת-הנפש נכרים שם.
אמרתי לכם, שאין עתה בידי דבר מסודר, ותסלחו לי, שאולי גם דברי, כמו "מגלת האש", אינם דבר כל כך שלם. דברי אולי קטעים-קטעים, פסקאות-פסקאות.
איך, ממה, בכל זאת, נצטרף חומר ה"מגלה" הזאת? הוא נצטרף מתוך קטעים שונים. לפי תוכנו הוא דבר פסיפסי, כלומר מוזאיקה, דבר עשוי פסיפסים-פסיפסים. גופי הדבר נשארו אלה שעלו במחשבה: גניזת האש, חפוש האש, מציאת האש. אבל מהלך-הדברים והתפתחות הצרופים שונים בהחלט ממה שעלה במחשבה. כאן נצטרף המון סוז'טים שונים, שאמנם מתאחדים מבפנים, אבל מבחוץ, מצד הצורה הטכנית, הארכיטקטונית, הם נראים כנפרדים.
הנה אנסה בעצמי, על פי הקו הזה של גרעין עיקרי יחידי, לראות את מהלך הדברים. בפרק הראשון: שרפת המקדש וציור השרפה הזאת; הפרק השני – יגון חרטת-ה', ה' עצמו נחם על שרפה זו; הפרק השלישי – חרדת איזה מלאך על גחלת, על ניצוץ אחרון, שלא יכבה. אם יכבה – אין תקוה לתקוּמת המקדש ולתקומת האומה. אני אשוב עוד אל הפרקים אחר כך. יש אגדה ידועה על דבר בחורים ובחורות שנשבו בעקבות החורבן. נשבו ויצאו לגלות. לא אעמוד על פרטים עכשיו, מפני שאינם מעניני. מתוך אלה הבחורים שאבדו, ישנו אחד שנמלט ויצא – אחרי המאורעות – לבקש את האש. באמצע בא ודוי של הבחור הזה, מין אבטוביאוגרפיה שלו, דברים שהם צריכים לבאר, מדוע הוא יוצא לבקש את האש, מדוע הוא לבדו נשאר וזכה או התנדב ללכת לבקש את האש. אחרי זה – מציאת האש. הרגע האחרון מסוכן מאד. הוא מוצא את האש, אבל נופל אל תוך האבדון, כלומר, אין הוא מביא את האש למקומה, אינו משיב את האש. אחר כך הוא צף עוד פעם, יוצא מהאבדון לגולה. ולבסוף: יגון הבחור הזה. אתם יודעים, כמה יש כאן עקלקלות. כלומר: עלה במחשבה לתת דבר שלם – בחור יצא לבקש את האש, מצא אותה והביאה אל המקדש. ואולם באמצע יש איזה כשלון, ואנו מוצאים שהוא חזר עם האש שמצא, חזר אל הגולה.
אני רוצה להראות על מקום השבר הזה בקו. סתירה זו ודאי אינה מקרית, ואולי נבוא מתוך השיחה – איני יודע, לי לא ברור הדבר, אם נבוא לידי כך – לברר אותה, את הסתירה הזאת. אני רוצה כאן לעמוד על מומנט אחד. אתם יודעים, שמגלת "שיר השירים", למשל, דורות הרבה ראו אותה כיצירה שלמה. יש שבקשו ומצאו גם פבולה, סוז'ט שלם אחד בתור ספור, בתור מחזה. יש מאות פירושים שהם מיוסדים על שלמות היצירה הזאת. איש לא פקפק, שיש כאן לפנינו דבר שלם, כלומר: הרושם של מגלה זו היה כל כך שלם באחדותה הפנימית עד שלא עלה על דעת איש – עד ימי הרדר – שזוהי קבוצה של שירים. הרדר וגיטה היו הראשונים שעמדו על הדבר הזה. דורות רבים, גם יהודים וגם גויים, ראו את השיר הזה ולא פקפקו, שזהו דבר שלם בהחלט. גם ב"אבן עזרא" יש, כמדומני, שני פירושים, אחד כפשט, כשיר-אהבה, והשני נותן פירוש כמו לשיר אליגורי. המלבי"ם גם הוא נתן שני פירושים: שיר אהבה ושיר אליגורי. אם כן, לא מצאו לא באליגוריה ולא בפשט הפשוט שום קטעים, פרקטים בלתי-שלמים, אלא דבר שלם בהחלט. והנה בזמננו אין איש מפקפק כבר – זה כל כך ברור כמו שתי פעמים שתים – ש"שיר-השירים" הוא קובץ של שירים בודדים, שירי-עם, שירי-חופה, שירי-חתונה, שירי-רקוד. יתר על כל יש כבר שם שירים, שהם הכפלות או נוסחאות בתוך "שיר-השירים", שירים מוכפלים. היה זמן שחשבו, כי הסופר חתם בכונה כל פרק בחתימה אחת. זה חזר ונשנה כמה פעמים. אבל באמת זהו רק נוסח של עוד שיר, שבו משמש כבר החרוז, הבית מן השיר הקודם לו, כדרך הרבה שירי-עם, שהם לקוחים זה מזה. אנשים מצרפים ומשתמשים בבית אחד שמצא חן בעיניהם ביותר. לנו ברור ששיר זה מחובר גם הוא מפרקים, מחוליות בודדות, שמצד הפבולה אין כמעט שום יחס ביניהם. בכל זאת הרגשנו תמיד אחדות פנימית ורוח אחת מבריחה את כל השירים הללו מן הקצה אל הקצה. אנו קוראים מאות פרקים בתנ"ך, שבפרק אחד או שנים מדובר על מאורעות שונים, ובכל זאת לא תתמעט התלהבותנו, משום שיש איזה דבר מאחורי היצירות הללו, איזה רוח מסתתרת, שהיא בכל זאת מאחדת את הנפרד, היא מתיכה את החומר הזה באיזה כור נעלם, המהפך את הכל למתכת אחת. יש, איפוא, אפשרות כזו ויש גם יכולת כזו. היהודים קנו להם את הסגולה הזאת. היהודים, היכולים להחיות במשך מאות שנים דברים עתיקים ולהתאים אותם כל פעם ולחדש אותם מתוך איזה רגש עמוק, קנו להם את הסגולה המיוחדת הזאת. הרי ממתכת אחת עושים נזמים, טבעות, צמידים וכו', וכשמשליכים את כל אלה עוד פעם אל תוך כור של אש, הם נהפכים למתכת... יש איזה כוח ליהודים להתיך לפעמים דברים שונים ולאחדם בתוך איזו אש בוערת, נעלמת.
אם רוח-היצירה מתחממת לפעמים עד למדרגה ידועה של חום גבוה, גם פרקים בודדים נתכים, מתאחדים על-ידי אש זו לאחדות שלמה. אני חושב, כי למרות הפרקיות – איני יודע איך לאמור – יש ב"מגלה" זו, למרות צרוף דברים שונים, שהנם אולי גם פבולות שונות, אולי גם ענינים שונים – בכל זאת הם מתאחדים, מתרתקים יחד ע"י איזה לחץ גדול של חום גבוה, ומכאן – האחדות ושלמות הטון. אין אנו נטרדים כלל מתוך הפזור של הדברים, ואנו מקבלים את ה"מגלה" הזאת כדבר אחד, וקוראים אותה בטמפו אחד ובנשימה אחת מתחלה ועד הסוף.
חלילה לי להשוות דברים שנעשו מתוך כונת-יצירה, לשירים הבודדים של התנ"ך, שבאו ליד צרוף ע"י מקרים שונים, אבל אני אומר: זה שצרף את הפרטים הללו לדבר אחד הוא עשה זאת מתוך איזו הרגשה, הוא לא עשה זאת פשוט, סתם. בשעה שצרף האמין שזהו דבר אחד. אני אומר, איפוא: גם בחירת המומנטים הללו, בחירת החומר של "מגלה" זו באה מתוך איזה אינסטינקט, והוא, האינסטינקט, בחר בחומר, אמנם, לא אחד מן הצד הספורי, אבל מאוחד ברוח פנימית. כמו שזוקקים לפעמים את החול, ומוציאים מתוכו רק את המתכת והחול נשאר – כך גם חומר פולקלוריסטי: רק אותו החומר מצטרף שהוא מתאים על פי רוחו הפנימי אל הענין.
האם התכוונתי ב"מגלה", כי תהיה אליגוריה, או רק עבוד של אגדות שונות, עבוד של התכה, של גלגול חדש? כלומר: האם גם צרפתי את הדברים, האם הכנסתי גם כוונות של עכשיו, של זמננו, או שהכוונות הללו מבצבצות מאליהן, מתוך שהחומר קבל תקון יצירי, וכמו כל דבר יצירי, ממילא יכול הוא לשמש גם סמל וגם אגדה וגם אליגוריה? אומר לכם את האמת, אינני יוכל לעמוד על הדבר הזה, אינני זוכר עכשיו.
רבותי! קודם-כל צריכים לראות את הדבר כיצירה אמנותית. בשעה שכתבתי רציתי לתת את הדבר בשלמותו. שאלה אחרת היא צירוף המומנטים. אני מדבר על המומנטים הבודדים. אם אח"כ יצא איזה ספור, איזה סמל, איזו אגדה, איזה משל, ואפשר היה למצא גם רמזים לענינים של זמננו – זה יצא מאליו. כל משל, רבותי, אפשר לצרף אליו כמה וכמה נמשלים. הרי בשביל זה הוא משל כדי שאפשר יהיה לצרף אליו הרבה נמשלים. בכל זאת אל תאמינו לי, בכל זאת אפשר ואפשר שאז גם התכוונתי לכך, ובכוונה גם נתתי מומנטים ידועים מחיי היהודים בזמן ההוא. אפשר, לא אכחיש את זה, אבל אסור לפרש אותו, אסור להעמיד את הדגש, שדוקא זוהי כל הכוונה. פירוש כזה הוא צמצום, צריך להשתמש בו כבעין דוגמא, משל, אבל לא לאמור, שזוהי ממש הכוונה.
והנה אני רוצה לנגוע בכל המומנטים הללו ויחד עם זה אולי גם אחיה בדמיוני מומנטים ואמוציות שרחפו לפני בשעה שכתבתי את הדברים.
הפרק הראשון, השרפה, שרפת בית-המקדש – רחפו לפני ציורים מקובלים מן התנ"ך: אש-ה', אש אוכלה, חמת אש, נקמת אש... אבל אומר לכם את האמת, גם הפרק הראשון וגם השני – כשאלהים יושב על החרבות – צמח יותר מתוך שרפה אחת, שאני ראיתי בפעם הראשונה בחיי בימי ילדותי. הייתי עוד ילד בן שבע וחצי, ופתאום בלילה – אנו ישבנו מחוץ לעיר, אמא היתה אלמנה עם ילדים קטנים – התעוררנו בבהלה גדולה. מנגד היתה בורסאה, ומשם פרצה אש גדולה. זה היה באמצע הלילה, ליל-סגריר. יצאנו ומצאנו את כל הבית אחוז-אש. פרצו לשונות-אש, להבות, שעשו עלי רושם כביר מאד. כל השכנים הוציאו, כמובן, את המטלטלין מן הבית. זו היתה השרפה הראשונה בימי חיי, ושום שרפה אחרת, שראיתי אח"כ במסשטב הרבה יותר גדול מזו, לא עשתה עלי רושם יותר גדול משרפה זו. זה היה באמצע הלילה, ונדמה לי באמת שהעולם נחרב. שם היו ערבה ושדה, בית-תפלה, צעקות – כל הדברים היו בשבילי גם מעין משחק משעשע. אני זוכר ששמחתי מאד על המחזה, אבל יחד עם שמחה זו היה גם פחד מפני אלהים. בשעה שכתבתי את הדברים האלה נגלו לפני העצים, שהיו אז יבשים והם נשרפו בכוח גדול, בסערת-אש גדולה, ונמחק הכל, רק צבורי-גחלים נשארו. והנה תמונה קטנה זו, בפרבר העיר, מה זה? בזמננו זהו דבר-צחוק. אבל לי נדמה אז, שזוהי שרפת חצי-העולם, אם לא העולם כולו, והרושם הכביר הזה לא נמחק מזכרוני.
קראתי בעתון, ששמריהו לוין שואל אותי, איפה ראיתי את המדבר. – היתה ערבת חול, שם היו עולים אנשי-צבא, וזה נתן לי אז מושג על מדבר, וזה נשאר המושג של מדבר לכל ימי-חיי, ואח"כ, כשראיתי את המדבר, מצאתי, שהוא דומה לאותו המדבר. אם-כן, כל השרפות שראיתי אח"כ היו דומות אל השרפה הראשונה, כלומר השויתי אותן אל זו, ולעיני רחפה שרפה זו. כמובן, כאן ענין של שרפת בית-המקדש, כמעט חרב העולם, אבל מאחורי שרפה זו עומדת נסתרת שרפת בית קטן של אכר.
המומנט של גניזת האש. כבר אמרתי לכם שמומנט זה עומד לפני עיני. גניזת האש היתה, לפי אגדה אחת, בבבל, ולפי אגדה אחת, בא"י, ואחר כך הביא מלאך אחד את האש הזאת חזרה; ולפי אגדה אחרת, היה איש שהביא את האש הזאת. מכל אותן האגדות והנוסחאות צרפתי את המגלות הללו. הן קשורות, כמובן, באופן הגיוני עם הפרק הקודם.
הפרק הרביעי הוא השביה של הבחורים. אתם יודעים כולכם את המעשה במאתים הבחורים ומאתים הבחורות שנשבו לקלון. אם-כן, בחרתי לי אגדה זו ונתתי ציור של השביה. אדבר רק על המשל, איך הלכו הבחורים במדבר. כאן הכנסתי מוטיב אחד: הם לא ירדו במקום אחד, אלא בשני מקומות שונים, באופן שמאתים הבחורות נקרו עם מאתים הבחורים. כאן, רבותי, הכנסתי כבר מוטיב מתוך כוונה. כאן יש מקום, ואולי זהו המקום היחידי, שעשיתי כך. יש להבדיל בין אליגוריה ובין סמל. סמל זהו משל נקי, שאפשר לו לשמש לאלפי משלים. האליגוריה עשויה מתוך כוונה, ומתכוונים לענין אחד על פי רוב. יש אליגוריות יותר מענינות, אבל על פי רוב באה אליגוריה, כשרוצים להסתיר דבר-מה, תחת לומר באופן ישר ומובן לכל. אם יש איזו סבה להסתיר – סבה של פחד, סבה של צנזורה, או כשאין אני רוצה, שזה העומד יבין – אני בוחר בלשון ערומים, בלשון רמזים או בלשון מותנית. להפך, לסמל מובן לכל, וכל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה, ויכול לתת לו נמשל הטוב בעיניו.
אומר אני, במקום זה היתה באמת כוונה. הכנסתי רעיון של התפלגות החיים בישראל בין היסוד המזרחי ובין היסוד המערבי. מכאן באתי באופן בלתי צפוי – וזה היה מומנט שהוכנס באמת מחוץ לכוונתי; אפילו בשעת כתיבת הדברים, כלומר אפילו בשעה שבחרתי כבר בצורה זו של "מגלת האש", הוא לא נכנס בחשבוני – זהו הודוי של הבחור בהיר-העינים. המומנט הזה היה מומנט אישי ביותר, אבטוביוגרפיה, אבל אבטוביוגרפיה של בחור מישראל, שהיו עוד אלפים ורבבות כמוהו. כמו שאמרתי לכם, כמעט שכתבתי כבר את הפרקים שאחרי זה וחזרתי והכנסתי את הדבר הזה.
יכולים אתם לראות את ה"מגלה" כאוסף, כקובץ של ענינים בודדים, שבזמן אחר ובתנאים אחרים אפשר שהיו יוצאים מהם שירים אחדים, או פואימות אחדות בודדות, ולא היתה ה"מגלה" מאוחדת במקום אחד ובחוט אחד. זהו מקרה טוב או מקרה רע – אינני יודע – שהם התאחדו יחד בספירה לשונית-סגנונית זו וברוח כוללת זו. זה דבר-מקרה. כן, אפשר שבזמן אחר היו יוצאים מהם שירים אחדים. אמנם, גם ביניהם היה, אולי, איזה קשר פנימי, אבל בכל זאת בצורה של שירים שונים ומיוחדים. אולם בשעה שכתבתי לא הרגשתי במלאכותיות של האחוד הזה. אמרתי והאמנתי בתום-לבי, כי אני כותב דבר אחד שלם, וכל חלק נמצא בביתו ובמקומו, – ואמונה זו אולי היא גם שגרמה באמת ליצירת איזו דמות והרגשה של אחדות בין הפרקים הללו. והיא גם, לפי מה שהגיע אלי, נמסרה אל הקורא. מעולם לא שמעתי, שאחד הקוראים יתאונן, שאין לו הרגשת האחדות, לכל הפחות מצד הרוח השולטת ב"מגלה".
אינני יודע, אם דברי הועילו לחדש לכם או להסביר לכם או להסביר לכם משהו יותר ממה שידעתם עד עכשיו וממה שכל איש מבין בעצמו. אולי ימצאו ביניכם אנשים שיודעים יותר ממה שהסברתי לכם, ואני מוכן גם לשמוע גישה אחרת אל הדבר הזה.
הייתי יכול לנגוע עוד באיזו מומנטים, הנוגעים כבר לפרטים, למשל, כדאי היה לראות ממה נצטרף הודוי? דוקא הודוי הזה של בהיר-העינים מענין מאד, אבל כאן הייתי צריך לקרוא ולהגיע לידי פירוש, ממש לפרש פרטים בודדים.
עכשיו, לפני הסיום, או ההפסקה, עוד מלים אחדות בנוגע לסגנון של ה"מגלה". לי נדמה – עד כמה שזכרוני איננו מטעה אותי – שזה היה נוסח ראשון – כלומר לא נוסח בכוונה, אבל יצא כך, שהלשון הלירית בפרוזה – לא בחרוז, אלא בפרוזה – עלתה, אינני יודע כמה אוקטבות, אבל על כל פנים אוקטבה אחת בודאי, ממה שהיה לפני זה בפרוזה הלירית העברית. כלומר: המיתר נמתח יותר, וממילא עלה אוקטבה אחת. אינני יודע אם כך הוא – אולי ימצא מישהו שיכחישני – אבל אינני זוכר בפרוזה העברית בנין פסוקים כאלה, כפי שהם יצאו בלא כוונה. אני מבקש אתכם להאמין, כי לאחר שנכתבו הדברים מצאתי אותם כך. בשעה שכתבתי לא התכונתי לבנות פסוקים כאלה, לא נתתי לבי אל הדבר הזה, אבל יצא כך, כלומר מתיחות המיתר דרשה ריתמוס כזה וצורת בנין פסוקים כאלה. ואחר-כך מצאתי, שבאו כאן פסוקים באותו הריתמוס ובאותה הצורה, כפי שהם במליצה ובשירה הקדמונית שלנו בימים העתיקים. כמו כן לא נזהרתי כאן לתת לשון ביבלית דוקא. השתמשתי, אמנם בזהירות, גם בבטוי ביבלי ולפעמים גם בבטוי תלמודי, אבל גם הוא נצטרף, נזדוג אל הטון, אל הריתמוס הכללי, וגם זה נמתח ביחד על היתר. והנה מאז כבר באו גם אחרים ונסו לכתוב כך. אולי בכוונה, ואולי שלא בכוונה. על כל פנים יש כאן משום עליה ללשון בפרוזה השירית והלירית העברית. ומכיון שעלתה שוב אינה יכולה לרדת. על כל פנים זה פתח פתח חדש ליצירה השירית בפרוזה, מה שלא היה אפשר בפרוזה, בבית שלנו המרושל. בפרוזה ביבלית זו אין משום חקוי. בשעה שאנו קוראים את הפסוק אין לנו הרגשה שיש כאן שמוש במליצות עתיקות. מסופקני, אם תמצאו צרוף אחד תנ"כי ישן כמו שהוא, ואם ישנו אפילו, הרי נתחדש בתכנו, בפנימיותו, כל כך, עד שהוא אחר לגמרי מזה שהיה במקורו ובשרשו הראשון. אני רוצה לומר: נוצרה אפשרות לכתוב בעברית עתיקה מאד, אולי עתיקה שבעתיקות, על ענינים מודרניים מאד. ואולי זהו האינסטרומנט היותר טוב לכתוב דוקא דברים דקים, מודרניים, שלא ניתנו להתפס ע"י האינסטרומנט הלשוני המקובל. דוקא לשוב אל המקורות העתיקים, אלא שצריכים לחדש כל מלה ומלה, לשפוך עליה אור חדש, כלומר: אנו צריכים לצקת מתכת חדשה אל תוך הנרתיקים שנתרוקנו, עופרת חדשה, כדי שנוכל לירות בהם, ולפעמים גם להכות בהם עוד פעם מכת-מות מחדש.
אלה הם ראשי-הפרקים ממה שחפצתי לנגוע בו. כמו שאמרתי, יש שם עוד יסוד אחד, חזק מאד: יסוד האבטוביוגרפיה.
רבותי! השעה מאוחרת ואינני רוצה ליגע אתכם יותר מדי. רק אשלים מה שהשמטתי. היה בדעתי להביא דוגמאות מיצירות משובצות, "מפוספסות" ע"י מוזאיקה – מהמלה "פסיפס" בניתי "מפוספס" – אצלנו ככה כל הספרות העתיקה כמעט, מבלי לנגוע כבר בתנ"ך. בתלמוד, למשל – מי שקרא, איך שם נתלה ומשתרשר מאמר למאמר, ע"י אסוציאציות מקריות מאד, לפעמים ע"י איזה צד רחוק מאד, צד שוה, שיש למאמרים שונים, מפני שיש בהם נושא אחד, או מפני שבעל המאמר הוא אחד. אח"כ, במדרש, תמצאו לפעמים שרשרת של דברים, שקשורים הם ותלויים לפעמים בשערה דקה אחת, אבל גם זה אינו מפריע לאחדות הכללית, לאטמוספירה הכללית של הדברים. כדוגמת זה תמצאו גם בספורים ואפיקה עליונה אפילו אצל הגויים. אני זוכר ברגע זה הגאון הראשון הגדול, שכתב את הספוּר-הרומן הראשון הגדול בעולם מן הטפוס של "דון קישוט". יש שם המון נובילות, שהן קשורות בחוט דק מאד אל הספור העומד להנתק בכל רגע, ותמיד אפשר להשמיט כמה וכמה חוליות, פרקים, נובילות, מבלי שום הפסד לספור הכללי. אבל גם אלה אינן מפריעות לשלמות הספור כולו. אין מה לדבר על הספורים של הומירוס, שהמבקרים מוצאים בהם שכבות שונות של יצירה, שהן רחוקות זו מזו מאות שנים. אפיזודות שונות שנשתרשרו לפעמים זו בזו רק משום קשר הגיוני בלבד, ולפעמים רק קשר פסיכולוגי, ובכל זאת נצטרפו לדבר שלם אחד. זוהי הצורה שנתקבלה בכל העולם. מובן מאליו, שבימינו אין נוהגים לעשות כך, אם כי, דרך אגב, במזרח זוהי צורה מקובלת מאד. הנה "אלף לילה ולילה", "כלילה ודמנה" שהקשר בהם הוא רק חיצוני, מפני שכל נובילה שם היא דבר בפני עצמו. "כלילה ודמנה" הוא אפוס הודי, שנכנסו בו דברים מאוחרים, פרסיים והודיים. על אגדה עתיקה נוספו דברים מאוחרים, נרקמו בו מעשה-רקמה, כדרך שטיחים, למשל, או מחרוזת של אבנים טובות – מוסיפים עוד אבן ועוד אבן, רק החבור צריך להיות סימטרי ומוסיף צבעים שונים חיים לטון הכללי של הדברים. זהו סגנון עתיק, צורה עתיקה, וביחוד צורה מזרחית. אפשר לקוות, שצורה זו יש לה עוד עתיד. אפשר יתחילו להשתמש בה מחדש – כשיתעיפו, יתיגעו מהעבדות המשוכללת ביותר. בזו יש כדי ליגע, ואדם בעל-עצבים שאינו יכול להתרכז בדבר אחד ואוהב קפיצות, חליפות, אינו מסוגל לשהות במקום אחד. ישובו לצורת הפסיפס, כמו שנוהגים לנגן לפני הקהל מתוך אופרות שונות קטעים קטעים, זה אחר זה. אפס הדבר תלוי באמנות של המנגנים, בטוב-הטעם של המנגנים, שמנגנים את הקטעים בסדר אחד. צריכים לעטוף את כל הפרקים, החוליות, באטמוספירה אחת, צריך שהפרקים יהיו בכל זאת מקושרים מבפנים.
זהו מה שחפצתי לאמור גם ביחס אל הפרקים הללו, כלומר: חלשה עלי דעתי מתוך חבור זה של מומנטים בודדים ושל פרקים בודדים, אבל אין אני מתחרט על החבור הזה.
לתועלת המורים והתלמידים יהיה באמת כדאי לעמוד על הפרטים, מפני שכל הדברים שאמרתי עד עכשיו נוגעים רק לכלליות הדברים. בנוגע לפרטיות הדברים יש לעמוד על כל פרק ופרק ועל כל פסוק ופסוק. יש למצוא רמזים נסתרים וגלויים. כל יצירה, הראויה לשמה, ניתנת להדרש על-פי פרד"ס, מפני שגם החיים וגם המציאות הממשית הם גם הם מתגלים לאדם ע"י פרד"ס. זו אינה בדויה מן הלב. אחד רואה עץ ראיה אחת, ראיה של פשט, ואחד רואה אותו ראיה אחרת, ראיה של דרש ושל רמז ושל סוד. ודבר אמנותי בודאי ובודאי שהוא יצירה שניתנת להדרש בפנים שונים.
אולי עוד ניחד שיחה לפרקים בודדים, לעמוד על הפרטים. הייתי רוצה אולי ליחד שיחה אחת על הודוי, שבו יש מקום לדרש. אינני יודע, אם הכל אפשר לדרוש, יש דברים שאינם ניתנים לדרוש אלא רק בשנים, אבל מה שאפשר לדרוש לרבים – אשתדל לעזור לכם. אולי אעזור לכם לפענח, לגשת יותר אל פנימיות הדברים אשר שם. לפי שעה תסלחו לי שהוגעתי אתכם כל כך הרבה. אולי בפעם אחרת, כשהקהל יתמעט, ירבו או יתעמקו הדברים.
תשובה על שאלה.
שאל כאן אחד על דבר העלם זעום-העפעפים והעלם בהיר-העינים. רבותי! הייתי יכול לפתור את השאלה הזאת בתשובה קצרה, שהעלם זעום-העפעפים הוא היסוד של שנאה. אתם יודעים, שהיהודי אינו אוהב את מכאיביו בכל צורה שהיא – "את עשו שנאתי", ויסוד השנאה והמשטמה מוליך אל הנקמה. זהו לפי הפשט, רבותי! לא לפי הדרש. ולהיפך, השני מסמל את יסוד האהבה והסליחה, ויחד עם זה את התקוה לגאולת האנושיות. זהו המשיח הכפול של היהודים. אחד שיבוא: "מי זה בא מאדום, חמוץ-בגדים"... עם כל האגדות שמסביב לפסוקים האלה ע"ד הנקמה הגדולה באדום – אדום היה שם כולל לכל מחריבי-ישראל – וביחד עם זה, בצורה מודרנית, היסוד המהרס היהודי, שבכל תרבות זרה, כשהוא חודר לתוכה, הוא לפעמים כרעל מפעפע ומהרס מבפנים. יש בזה מדה גדולה של אמת. החרוזים הקצרים אשר שם מפרשים למדי את היסוד הזה. אולי זוכרים אתם, מי מחזק שם – זה ידוע לאלה שקראו – את רוח הבקורת המהרסת, שהכניסו היהודים לתוך הקולטורות הזרות, עם הגישה המזרחית שלהם לפרובלימות מערביות. בלי ספק, כל הדם היהודי צועק גם משם. יש שם תמונה מאלפת, יש נקמת היהודים בתרבות זרה. כבר נזדמן לי לדבר על תפקיד היהודים עוד מימי התנועות הפרוטסטנטיות, מימי רייכלין ולוּתר, ע"ד היסוד היהודי שבכל התנועות הללו עד ימי-התחיה ועד ימי ההליניזמוס וכו' – עד כמה היתה בהם יד היהדות, לפעמים בגלוי ולפעמים בסתר, לפעמים במסוה ולפעמים בפנים גלויות. אם תזכרו, למשל, את הרעש שהרעיש בשעתו נורדוי – והוא אף עשה זאת בגלוי – כנגד כל גאוני היצירה המערבית – כמה היה שם מן היהדות, אף על פי שהוא השתמש בכלים לקוחים מזרים. השאגה מבפנים היתה שאגת הדם היהודי והמחאה היהודית. אולי עוד ימצא מי שיחטט בהיסטוריה של כל התנועות הללו של חופש וחתירה במעמקים, תחת התרבות הנוצרית ביחוד, וימצא, כי הרבה אבני-יסוד של הבנינים העתיקים הללו, שנוצרו מכחה ומכח-כחה של התרבות הנוצרית, התפוצצו ע"י מגע יד-היהודים וע"י חתירתם הנעלמת. מי יודע כמה חתרו תחת התרבות הנוצרית משומדים יהודים או אנוסים, אנוסים אמתיים ואנוסים מדומים, אפילו אלה שעברו, כביכול, מתוך שאיפה לכבוד או כדי לחדור אל התרבות הזרה. כמו צפרדע זו שנכנסת לתוך המעיים ומקרקרת משם, כך גם הם נכנסו לתוך מעיהם של השונאים וקרקרו משם, וקרקרו... זהו האינסטינקט. יכולים אתם לומר, שאפילו אנשים כטרוצקי – גם כאן יש עדיין קול של קרקור זה. מי יודע, קשה לדעת מאין נצטרף הלך-הנפש וגם קביעת הפרוגרמה של האדם בחייו, מה הם היסודות המשתתפים בדבר זה, בבחירת שיטה והשקפת-עולם – בלי ספק יש גם כאן חלק מכל הענין הזה. ובמובן זה כתבתי: "מתהום האבדון". –
הבחור השני, בהיר-העינים, הנו סמל כל צורות ההכנעה, המחילה והסליחה וטוב-הלב, כל מיני צורות של ותור מצד התם לגבי האגרוף, לגבי השונא, וכו' וכו'... אלה מצפים למשיח וישועה מן השמים, וכו' וכו'. אמנם, גם בלבם הם מתקוממים לא פעם. אולם זה בבחינת "לבא לפומא לא גליא". הם בעצמם לא ראו את עצמם. מאחורי תקות השלום והסליחה היה כאן רצון של נקמה, מין נקמה, שהיא אולי עוד יותר חריפה.
על כל פנים אלה שני הבחורים היו צריכים לסמל את שתי הדמויות הללו לכל גלוייהן השונים בהיסטוריה. ויש להן גלוּיים שונים. מאות גלוּיים שונים שלהם תמצאו בכל הספרות והתרבות העברית. משיח המתנקם בצוררי-ישראל. ולהפך, משיח שהוא מאחד את הכל יחד, משכין שלום עולמי וכו' וכו'. אכן, גם בחיי-ישראל נתגלו כך, אפילו בפולקלור תמצאו את שני הבטויים הללו לצורותיהם השונות.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.