משה (אחד העם)

משה מאת אחד העם

כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים : 'הגבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם ; והללו אומרים : לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור ; כשאני שומע את הוכּוּחים האלה, אומר אני לעצמי : כמה עלולים הפלוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם ! והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה...

וכשאני רואה את המלומדים מתאבּקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את 'גבּורי ההיסטוריא' בצורתם האמתּית, ומאמינים הם עם זה, שמאבּדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית', – אומר אני לעצמי : כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חדושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית ; וכל שאין רשומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בודאי 'אמת' במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאִלו אינה, במובן ההיסטורי. 'וורטר' של גיטה, למשל, לא היה אלא ציור דמיוני, אבל מאחר שהשפעתו על הדור ההוא היתה גדולה כל־כך, עד שרבּו בגללו המאבּדים עצמם לדעת, – הרי הוא מצוּי אמתּי במובן ההיסטורי הרבה יותר מאיזה אשכנזי מוחשי, שחי באותו הדור לא בדמיון, אלא במציאות ממש, ומת ונשכח מלב והיה כלא היה. ועל כן איני מתפעל כלל, כשמעלים המלומדים במצודתם איזו 'אמת' חדשה ביחס לגבּור היסטורי ידוע, כשמראים הם באותות ומופתים, שפלוני הגבור הלאומי, החי בלב העם ומשפיע על הלך רוחו, לא היה ולא נברא, או שהוָיתו המוחשית לא היתה דומה כלל לתמונתו שנחקקה בדמיון העם ; – אלא אומר אני לעצמי במקרים כאלה : כל זה טוב ויפה, ובודאי עתידה 'אמת' זו למחוק או לשנות סעיף אחד או פרק אחד בספרי האַרכיאוֹלוֹגיא, אבל ההיסטוריא לא תמחוק את גבּוֹרה בשביל כך ולא תשנה את יחוסה אליו, לפי שההיסטוריא האמתּית אין לה עסק עם פלוני בן פלוני האיש המת, שלא נגלָה אלא למלומדים ולא לכלל העם ; היא יודעת אך את הגבּור החי, שנחרת בלבבות והיה לכוח פועל בחיים, ומה לה אם היה הכוח הזה בזמן מן הזמנים אדם חי מהלך על שתים, או שלא היה מעיקרו אלא ציור נפשי, שנקרא עליו שמו של איזה אדם מוחשי ? בין כך ובין כך מציאותו ודאית לה, מפני שפעולתו מורגשת לה.

ולפיכך, כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל'עולם העליון', – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אוה"ע מונים אותנו בהם : אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות ; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה : זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה.

וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר : הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכוָנה ברורה, ועל כן אי אפשר להן אמנם, כידוע, להנצל מ'קשוטים' יתרים וזרים, ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוּוָנים אל הרעיון העיקרי ; אבל כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן.

ובכן הנני סוקר בלבי בבת אחת כל המסורה על דבר משה ושואל אני את עצמי קודם כל : מה טיבו של משה ? כלומר מאיזה מין הוא האידיאל הלאומי, שנתגשם במשה ? שהרי אינה דומה צורתו של גבּור־מלחמה לזו של גבּור־מחשבה וכו', וכשאנו באים להסתכל בציור, צריכים אנו לברר לעצמנו ראשונה, מה טיבו של האידיאל, שראה הצייר ברוחו ורצה לצוּר לו צורה.

מסתכל אני בדמות דיוקנו של משה ומוסיף לשאול :

איש־מלחמה הוא זה ?

לא ! שהרי אין בכל הציור שום רמז לגבוּרת־הזרוֹע ואין אנו מוצאים את משה אף פעם אחת עומד בראש המחנה ועושׂה נפלאות במלחמה עם האויב. רק במלחמת עמלק אנו רואים אותו על שׂדה המערכה, אבל הוא אינו אלא עומד ומתבוֹנן במהלך המלחמה ומשפיע על גבּורי ישׂראל מכוחו המוסרי, מבלי להיות עמהם בגוף המעשׂה.

או איש מדיני הוא ?

לא ! שהרי כשהוצרך לעמוד לפני פרעה ולשׂאת ולתת עמו על ענינים מדיניים, לא מצא ידיו ורגליו בלי עזרת אהרן אחיו, שהיה לו 'לפה'.

ובכן – מחוקק הוא ?

גם זה לא ! שהרי כל מחוקק נותן תורתו לבני דורו, בהסכם לצרכי חייהם באותו זמן ובאותו מקום, שהוא והם חיים בו. אבל משה יוצר חוקים לעתיד לבוא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבשה, והמסורת לא העלימה מאתנו, שבין החוקים המיוחסים למשה יש שיצאו לפעולה רק לאחר כמה דורות ויש שלא נתגשמו בחיים בשום זמן.

אלא מה הוא משה ?

זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים : 'ולא קם עוד נביא בישׂראל כמשה'. הוי אומר : נביא הוא משה. ולא נביא כשאר נביאים, שמציאותם המוחשית נתגלתה בעמנו בצורתה האמתּית רק בימי המלכים, אלא – כמו שקראו לו למשה בדורות המאוחרים – 'אדון הנביאים', כלומר טוֹפסה האידיאלי של הנבואה הישׂראלית במובנה היותר צרוף והיותר נעלה.

ושוב סוקר אני בלבי בבת אחת כל מה שהעליתי זה כבר מתוך קריאה ומתוך עיון על דבר מהותה של הנבואה הישׂראלית ומעמיד אני את הכל על העיקרים האלה :

שתי תכוּנות יסודיות יש לו להנביא, שבהן הוא נבדל משאר בני אדם :

א) הנביא הוא איש האמת. רואה הוא את החיים כמו שהם וקולט רשמיהם בלי נטיות עצמיות, ומה שרואה הוא מגיד כמו שרואה, בלי חשבונות צדדיים. ומגיד הוא את האמת לא מפני שרצונו בכך, לא מפני שבדק ומצא, שכן מחויב הוא לעשׂות, אלא מפני שכּן מוכרח הוא לעשׂות, מפני שזו היא תכוּנה מיוחדת לרוחו, תכוּנה, שאין ביכלתו להשתחרר ממנה, אפילו אם רוצה הוא להשתחרר. ויפה אמר אחד החוקרים האנגליים ( Carlyle ) : כל אדם יכול להגיע למעלת הנביא בבקשת האמת, אלא שכל אדם יכול להיות כך, באמצעות רצון כביר ויגיעה מרובה, והנביא אינו יכול לבלתי היות כך, לפי שזהו עצם טבעו.

ב) הנביא הוא איש הקצוות. מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבּד את החיים עד הקצה האחרון, בלי שיור כל שהוא. בפנימיות נפשו נושׂא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיהו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני, המוחשי. מכיר הוא הכּרה ברורה, שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף, שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבּל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו.

ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד : שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה ? ובהיותו איש הקצוות, אינו יכול לשעבּד את הצדק – כמו שאינו יכול לשעבּד את האמת – לשום תכלית צדדית, לוַתּר עליו במקום שהשעה צריכה לכך או אף במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו. הצדק של הנביא הוא על כן צדק מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות.

ולפי שכּך הוא מצבו של הנביא, שמצד אחד אינו יכול לתקן את החיים לפי רוחו בהחלט, ומצד אחר אינו מוכשר לרמות את עצמו ולהעלים עין ממגרעותיהם, – לכן אין ביכלתו לעולם להשלים עם חיי־ההוה, שהוא שרוי בתוכם. וגרעין של אמת יש במושׂג ההמוני, הרואה בנביא קודם כל 'מגיד עתידות'. כי אמנם אין לו להנביא בעולמו אלא חזון לבו לעתיד לבוא, ל'אחרית הימים', שבו הוא משתעשע ומתנחם מעת לעת, כש'כוס היגוֹנים' מתמלאה ואין בו כוח עוד לצעוק ולהתמרמר על הרעה, שהוא רואה מסביב לו בחיי ההוה.

אבל כשם שאין הנביא נשמע לחיי השעה, כך גם חיי השעה אינם נשמעים לו, ואינם מקבּלים השפעת רוחו בדרך ישרה, בלי אמצעי, עד שתעבור תחלה דרך 'צנורות' ידועים, שבהם היא מסתגלת לתנאי החיים החיצוניים, כדי שיהיו בני אדם יכולים לעמוד בה. ו'הצנורות' האלה גם בני אדם הם, אשר אמנם למעלת הנביא לא יגיעו ו'קיצוניותו' זרה להם, אבל קרובים הם לו ברוחם יותר מן ההמון ומסוגלים להיות מושפעים ממנו עד גבול ידוע. והם המה ה'כהנים' של האידיאל הנבואי העומדים בינו ובין החיים ומוליכים את השפעתו בדרכים עקלקלים, בכל שעה לפי צרכה, מבלי להקפיד על טהרתה ושמירת עצמוּתה ברדתה לעולם המעשה.

כך אני מצייר לי את הנביא בצורתו הטהורה [1]. קויה היסודיים של הצורה הזאת מוצאים אנו בכל נביאי האמת, שעמדו להם לישׂראל מימי הושע ועמוס עד ירמיהו ויחזקאל, אבל יותר מכולם בולטת היא בכל יפעתה באותו הציור האידיאלי של 'אדון הנביאים'.

כשיוצא משה מבית חנוכו לשוק החיים, מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ותיכף מתגלע הריב הנצחי שבין הנביא ובין החיים.

'איש מצרי מכּה איש עברי', התּקיף רומס ברגל גאוָה את החלש : זה הוא החזיון הראשון, מעשׂה בכל יום, – ומתמרמר הנביא ועומד לימין החלש. מעט מעט הוא הולך ומכּיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב : 'שני עברים נִצים', שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם נצים ומכים זה את זה !... ועוד הפעם מתקומם הצדק בלב הנביא, והוא מתעבּר על ריב לא לו. ובפעם הזאת נוֹכח לדעת, כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק, כי החיים חזקים ממנו והרוצה לעמוד נגדם מביא את עצמו בסכנה. אבל הנסיון הזה לא הועיל לו להיות 'פקח' מעתה ולהשמר לנפשו. קנאת הצדק גרשה אותו מארצו ומולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש, עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו, – וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף. לא עברים נצים הפעם, כי אם בני עם אחר אשר לא ידע, אבל מה בכך ? הנביא אינו מבחין בין אדם לאדם, אלא בין צדיק ורשע. הוא רואה רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות – 'ויקם משה ויושיען'.

זה הוא כל מה שאנו יודעים מחיי משה עד עמדו לפני פרעה – והוא אז כבר 'בן שמונים שנה' ! לא נחשבו בעיני המסורת כל השנים הרבות ההן לטפּל במאורעותיהן, לפי שלא היו אלא הקדמה והכנה לעיקר מפעלו של הנביא. ואם בכל זאת הוציאה מן הכלל שלשה מקרים אלו, שקרו לו להנביא בצעדיו הראשונים על דרך החיים, ואנו רואים, ששלשתם תכוּנה אחת להם : התנגשות הנביא עם החיים לשם הצדק, – הרי רשאים אנו להאמין, שההתנגשות הזאת היא היא שרצתה המסורת להטעים, כדי להראות לנו את הנביא מוכתר בתכונותיו הנבואיות עוד בראשית דרכו, ומזה נקיש על השאר, שגם אחרי כן, בכל ימי נדודיו הרבים, לא חדל להלחם מלחמת הצדק בלי הרף, עד שהגיעה שעתו להיות גואל לעמו ומורה צדק לבני אדם, לא אך לשעתו, אלא לדורי דורות.

והתגלותה של אותה השעה הגדולה היתה במדבר, הרחק משאון החיים. כבר עיפה נפש הנביא במלחמתו הנצחית, והוא מבקש לישב בשלוה. ועוזב הוא את בני האדם ונעשׂה רועה צאן. עם צאנו הולך הוא המדבּרה, 'ויבוא אל הר האלהים חוֹרבה'. אבל גם שם מנוחה רחוקה ממנו. חש הוא בנפשו, שעדיין לא מלא את תעודתו, וכוח נסתר בעומק לבו דוחפהו ואומר לו : מה לך פה ? לך עבוד, לך הלחם, כי לכך נוצרת ! הוא רוצה להסיח דעתו מן הקול הזה – ואינו יכול. הנביא שומע 'קול אלהים' בקרבו, אם יחפוץ ואם ימאן :

'ואמרתי לא אזכּרנוּ... והיה בלבי כאש בוערת עצוּר בעצמוֹתי ונלאיתי כלכל ולא אוּכל'.

וזוכר הנביא, כי עוד בימי נעוריו, בראשית פגישתו עם החיים, היתה ה'אש' בוערת בלבו ולא נתנה לו מנוח. מני אז עשׂה כל מה שבכוחו להשליט את הצדק בעולם – והאש לא שקטה. את מיטב שנותיו וכוחותיו אכלה המלחמה – והוא לא נצח. עתה הגיע כבר לימי זקנה, עוד מעט וינוס לחו ויהיה כאילן־סרק שאינו עושׂה פירות, כסנה הזה שנגד עיניו. וכי אפשר לו עתה למצוא עוד דרכים חדשים למטרתו ולהשׂיג בזקנוּתו מה שלא עלתה בידו בילדותו ? מה לו לעשׂות עוד ולא עשׂה, ומדוע עוד האש בוערת בלבו ותרגיז מנוחתו גם עתה ?

ופתאום שומע הנביא 'קול אלהים' בקרבו – הקול הידוע לו כל־כך – קורא אליו מאיזו פנה נשכחה בתחתית הלב :

'אנכי אלהי אביך... ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישׂראל ממצרים'.

'אלהי אביו'... 'עני עמו'... איך יכול לשכוח כל זה עד עתה ? את אלהי העולם עבד באמונה, בעד הצדק הכללי נלחם כגבּור ; במדיָן ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו השתדל תמיד להציל עשוּק מיד עושקהו והטיף לאמת, לשלום ולצדקה, – ואת אלהי אביו שכח, ואת עמו לא זכר, ואת הלחץ אשר מצרים לוחצים אותו, לא העלה על לב ! – – –

ותקוה חדשה צומחת ועולה בלב הנביא, ומרגע לרגע היא מתחזקת והולכת, והוא מרגיש, שיחד עמה הולך גם כוחו הלוך וגדול וימי נעוריו מתחדשים. הוא יודע עתה את הדרך אל המטרה, אשר רדף אחריה כל ימיו. בין אנשים זרים לו כלה כוחו עד כה, אשר כגר היה בעיניהם גם אחר שבתו בתוכם ימים ושנים, ולא חשבוהו ולא שׂמוּ לב אל לקחוֹ, ואם בשם אלהיהם קרא – לא האמינו לו... אבל עתה הוא הולך אל אחיו בני עמו, ובשם אלהי אבותיו ואבותיהם ידבּר אליהם. הם ידעוהו ויכבּדוהו, הם יטו אוזן לכל אשר ידבּר, ישמעו ויעשׂוּ, – וממלכת הצדק, אשר נשׂא בלבו עד כה תוָסד בארץ על ידי עמו זה, אשר יוציא מבית־עבדים.

והרעיון גדול ויפה כל־כך, עד כי ישכח הנביא רגע אחד את כל המכשולים אשר על דרכו, ובעיני רוחו רואה הוא את עצמו כבר במצרים בתוך עמו. אל פרעה אמנם לא ילך לבדו. יודע הוא מראש, כי איש כמוהו, אשר שׂפת חלקות לא ידע, לא יצלח להטות לב מלכים לחפצו. אבל הוא יבוא קודם כל אל עמו, יאסוף את 'זקני ישׂראל', ידועי שם בבית המלך ; להם יגַלה ראשונה את הבשׂורה הגדולה, כי פקד אלהים אותם, וטובי העם אלה יבינוהו 'ושמעו לקולו', והם ילכו עמו אל פרעה, למסור לו דבר האלהים בלשון שהוא שומע...

אך אם גם הם, זקני ישׂראל, 'לא ישמעו בקולו', כי 'לא יאמינו' במשלחתו ?

אז – יודע הוא מה לעשׂות. לא לחנם נתחנך בבית פרעה על ברכי החרטומים... 'להטים' אמנם שׂנאה נפשו, אבל מה יעשׂה, אם 'זקני ישׂראל' אך באלה יאמינו ודרך אחרת אין ללבם ?...

גם 'בני אלהים' יש אשר יפלו משמים ארצה, וגם הנביא יש לו בחייו 'רגעי־נפילה', שבהם 'נבואתו' מסתלקת ממנו ו'בשׂר ודם' שבו מושכהו לבצת החיים. אבל אך רגע יחדל הנביא מהיות מה שהוא צריך להיות, מה שהוא מוכרח להיות : איש־האמת. כמעט עלה על לבו של משה הרעיון הזה, לקנות לו את הלבבות בלהטי־החרטומים, – ו'הנביא' בקרבו התעורר בכל עוז נגד מחשבת־פגוּל זו : היה לא תהיה ! מאז החל לשמוע 'קול אלהים', היתה לו הלשון רק תשמיש של קדוּשה, לבוש חיצוני של אותו הקול האלהי שבקרבו פנימה ; אבל 'איש דברים' – איש שדבריו אינם אלא כלי זיין להשׂגת חפציו, בלי קשר אמתּי עם מה שבלבו מבפנים – איש דברים לא היה 'גם מתמול גם משלשום' ולא יהיה גם היום וגם מחר. מחיר כזה לא יתן גם בעד גאולת עמו, ואם אי אפשר לה לזו לבוא אלא מתוך 'להטים', תבוא על ידי אחרים. והוא ישאר באמתּו, בודד במדבר :

'בי, אדוני, שלח נא ביד תשלח !'

אבל לא נקל לו להנביא להשאר במדבר. ה'אש' העצורה בעצמותיו, אשר זה עתה היתה ללהב ועוררה כל כוחות נפשו לפעולה, – האש הזאת לא תשקע עוד ולא תתן לו מרגוע עד שימצא דרך להוציא מחשבתו אל הפועל.

וסוף סוף מוצא הנביא את מבוקשו, את ה'צנור', שימשיך את השפעתו אל העם. אח יש לו במצרים, נשׂוא פנים, משבט הלוי, היודע לכוין דבּוּרו לפי צרכי הזמן והמקום. הוא יאמין לו גם בלי להטים וילך עמו גם אל הזקנים וגם אל המלך ; הוא – ה'כהן' לעתיד – ידע למצוא המַפתח הנכון ללב כולם :

'ודבּרת אליו... ודבּר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים'.

והמטרה הראשונה הושׂגה. פרעה וכל חילו טוּבעו בים סוף, ומשה עומד בראש עמו החפשי, לַנחותו אל ארץ האבות.

'אז ישיר משה'. רגשותיו עברו לבו ומשתפכים בשיר – והוא מאושר.

ולא ידע הנביא אז, כי עומד עודנו אך בראשית דרכו, כי העבודה העיקרית, היותר קשה, עוד לא החלה : פרעה אבד, אבל מעשׂיו קיימים ; האדון חדל מהיות אדון, אבל העבד לא חדל מהיות עבד. עם שנתחנך בבית־עבדים דור אחר דור, אינו יכול לעקור מלבו בבת אחת רשמי החנוך הזה ולהיות בן חורין אמתּי, אף אם כבר הוּסרו הכבלים מעל ידיו.

אבל הנביא מאמין בכוח האידיאל. בטוח הוא, כי האידיאל הגדול, שהוא מתעתּד לתת לעמו, יהיה בו די כוח לעקור משורש כל נחלת העבדוּת ולברוא לו, לעם־עבד זה, לב חדש, לב מלא עוז ושאיפה למעלה, למעלה, ככל אשר תדרוש ממנו תעודתו הגדולה.

ומאַסף הנביא את עמו 'בתחתית ההר' וקורע לפניו את השמים ושמי־השמים ומראה לו את 'אלהי אבותיו' בצורה חדשה, בכל גָדלוֹ העולמי.

'כי לי כל הארץ' – קורא אלהי ישׂראל 'מתוך האש'. לא כמו שחשבתם עד עתה, אתם ושאר העמים, שכל עם ומדינה יש להם אלהיהם לעצמם, שידם תקיפה בגבולם והם נלחמים אלו באלו ומנַצחים אלו את אלו, כהעמים המשועבדים להם. לא כן ! אין בעולם אלהי ישראל לבד ואלהי מצרים לבד, אלא אל אחד, שהיה הוֹה ויהיה, – הוא אדון כל הארץ ומושל בכל העמים. ואל־עולם זה הוא אלהי אבותיכם. העולם כולו מעשׂה ידיו הוא וכל בני האדם בצלמו נבראו, אך בכם, בני אברהם בחירו, בחר להיות לו לעם סגוּלה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', שתקדשו שמו בעולם ותהיו למופת לשאר בני האדם בחייכם האישיים והחברתיים, שיתכּוֹננו על יסודות חדשים, ברוח האמת והצדק.

'צדק צדק תרדוף !' – 'מדבר שקר תרחק !' – לא תשׂאו פנים לתקיפים, 'וגר ויתום ואלמנה לא תענו'. אך גם לצד החלשים לא תכריעו את הכף, 'ודל לא תהדר בריבו'. לא שׂנאה וקנאה, ואף לא אהבה וחמלה יהיו לכם לקו־המדה בחייכם, כי אלו ואלו מקלקלות את השורה ומעַותות את הישרה, אלא – צדק צדק !

'השמע עם קול אלהים מדבּר מתוך האש' דברים נעלים ונשׂגבים כאלה ? והעם אשר שמע כזאת, אך אם מאות שנה היה שקוע בעבדוּת ושפלוּת – איך יתכן, שלא יתרומם משפלותו ולא ירגיש בכל חדרי לבו את האור השופע עליו לטהרו מזוהמתו ?

כך חושב הנביא, והעם מוסיף חזוּק למחשבה זו, בקראו פה אחד בהתלהבות : 'כל הדברים אשר דבּר ה' נעשׂה'.

ובלב שקט עוזב הנביא את המחנה והולך להתבודד בראש ההר, להשלים ולשכלל את תורת הצדק. אך לא ארכו הימים מאז נעלם מעיני העם, והעבד המצרי התפרץ ממחבואו וברגע אחד הרס כל 'מגדלי הרוח', אשר בנה הנביא על יסוד אמונתו בכוח האידיאל. 'קול אלהים' נחבּא מפני 'קול העם ברעה', והכהן, אשר בו בטח הנביא, בהיותו לו 'לפה' לפני פרעה ולפני העם, – הכהן הזה עצמו נמשך אחר ההמון ועשׂה לו 'אלהים' כרצונו 'וַיִבן מזבּח לפניו'... הוא ראה בדבר צורך השעה, והכהן הלא איש־השעה הוא...

ולצרת הנביא אין גבול. כל עמלו הרב, כל התעודה הגדולה אשר ראה בחזון לעמו, כל תקוָתו אשר שעשעה נפשו בדרכו הקשה – הכל היה לאָין. והיאוש תקפהו וכוחו תש. 'לוחות הברית' נפלו מידיו ונשתבּרו, ואמונתו בעצמו ובמפעלו נעה בקרבו. עתה נוֹכח לדעת, כמה קשה הדבר לברוא 'עם סגולה' מחומר עכוּר כזה, ורגע אחד עולה רעיון על לבו, לעזוב 'עם קשה־ערף' זה ולמסור 'לוחותיו' למתי מספּר הנאמנים בבריתו, למען ישמרו הם את תורתו ויקנו לה מעט מעט לבות הטובים שבבני האדם, עד כי יהיו 'לגוי גדול', – והוא ישוב לו המדבּרה, אל צאנו.

אבל הנביא לא כהן הוא, כי יכּנע בנקל לפני החיים וישנה מַערכי לבו לפיהם. כמעט עבר הרושם הראשון – וחוזר הנביא לתעודתו ומחליט ללכת הלאה, ויהי מה. מכּיר הוא עתה בטיב העבודה הקשה, הנכוֹנה לו בעתיד. כבר נכרתה מלבו האמונה ב'מהפכה פתאומית' ויודע הוא, ש'באותות ובמופתים' וב'מראות אלהים' אפשר לעורר התלהבות לשעה, אך לא לברוא לב חדש, לעקור ולטעת רגשות ונטיות באופן שלם וקיים... ועל כן הוא מזדיין בכל כוח סבלנותו, לשׂאת טרחו ומשׂאו של ההמון הזה ולחנכו לאט לאט עד שיהיה מוכשר לתעודתו.

וכה תעבור העת הראשונה. הנביא מורה ומחנך, סובל וסולח, ובסתר לבו תנחמהו התקוה, כי לא יארכו הימים וחנוכו יעשׂה פרי ובעיניו עוד יראה את עמו מגיע לסוף תעודתו בארץ נחלתו.

והנה – מעשׂה המרגלים !

עם הולך לכבוש לו בכוחו ארץ לאומית ולברוא לו ברוחו חיים לאומיים, חיים שיהיו למופת לכל שאר העמים, – ושמועה אחת רעה מרַפּה את ידיו עד ליאוש ומביאתהו לפנות עורף לכל העתיד הגדול !...

למראה שפלות כזו, העמוקה מתהום, לא יעמוד גם לב נביא. –

ראה משה עתה, כי גם תקוָתו האחרונה אין לה יסוד, כי גם החנוך לא יועיל להמון שפל כזה ליעשׂות לנושׂא תעודה גדולה, – ומיד גוזר הנביא כלָיה על דורו ומחליט להשאר במדבר ארבעים שנה, 'עד תוֹם כל הדור ההוא', ותחתיו יקום דור חדש, שנוֹלד וגדל בחירוּת ונתחנך מנעוריו על ברכי התורה הגדולה, אשר תהיה שמירתה עליו בארצו העתידה.

ללכת לקראת הסכנה בצעדי אוֹן, להתנפל יחידי על אויב חזק שבעתים, לקפוץ לתוך הים בשעת הסערה, – כל זה דורש בלי ספק אומץ־לב במדה בלתי רגילה. אבל גבוּרה גדולה מזו הרבה דרושה לאדם בשביל לעקור מלבו, בדעת והכּרה ברורה, תקוה נשׂגבה, שהיתה לו תמצית החיים ; לעמוד בחצי הדרך בעת שכּל רגשותיו הומים ודוחפים אותו הלאה, אל המטרה, שנראתה לו קרובה כל־כך. וגבוּרה ממין זה היא שרצתה המסורת העברית לראות ולהראות ב'אדם העליון' שלה, באדון הנביאים... לשוא יאיצו בו אחרי כן בני דורו, בהכירם עוָתתם, לשוב אל העבודה ולהוליכם אל ארץ נחלתם ; לשוא יקראו אליו בתחנונים : 'הננו ועלינו' ! – הנביא כבר גזר גזרתו וממנה לא ישוב, לא יוכל לשוב. הוא בא לידי הכּרה, כי 'העדה הרעה הזאת' לא תצלח למטרתו, – ולא יועילו תחנונים להביא את הנביא לידי מעשׂה המתנגד להכּרת לבו. מתאבּל הוא עמהם ומיצר בצרתם, אבל על כל תחנוניהם משיב הוא בפנים נזעמים :

'אל תעלו, כי אין ה' בקרבכם !'

וכה יושב הנביא במדבר, מקבּר את דורו ומחנך דור חדש. שנה אחר שנה תעבור, והוא לא ייעף ולא ייגע לשנן לדור הצעיר, הצומח לפניו, את חוקי הצדק, שעליו להנהיג בארץ עתידותיו, ולהזכיר ולחזור ולהזכיר לו את העבר הגדול, שבו נוצרו החוקים האלה. העבר והעתיד ממלאים נפש הנביא ומשלימים זה את זה. בהוה רואה הוא אך 'מדבּר' מסביב, כי רחוקים החיים ממַשׂאת נפשו, ועל כן עיניו נטויות לפנים ולאחור : חי הוא בעולם העתיד, שהוא רואה בעיני רוחו, ומבקש חזוּק במעשׂי העבר, שמהם הושתת עולמו זה...

וככלות ארבעים שנה, והדור החדש התעתּד לשׂים קץ לחיי הבטלה במדבר ולשוב אל העבודה הלאומית שנפסקה, – והנה מת הנביא ואיש אחר התיצב בראש העם והכניסהו לארצו !

מפני מה מת הנביא ולא זכה להשלים בעצמו את מפעלו ? המסורת, כידוע, אינה נותנת טעם מספיק לדבר. אבל בחוש נכון הכּירה, שכך צריך להיות. כשהגיעה השעה להגשים את האידיאל במעשׂה, אין הנביא יכול עוד לעמוד בראש העם ומוכרח לפַנוֹת מקומו לאחר. לפי שמאותה השעה מַתחילה תקופה חדשה, תקופה של סלוּק נבואה, של ותּוּרים ופשרות, המונחים בטבע מלחמת־החיים, וסוף סוף מקבלת המציאוּת צורה שונה מאד מזו שראה הנביא בחזון, ונוח לו על כן למוּת במדבּר משיראה כל זאת בעיניו. 'מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא'. הוא הביא את עמו עד ה'גבול', הכין את לבו לקראת העתיד ונתן לו אידיאל נשׂגב, שאליו ישׂא עיניו בצר לו וימצא נוחם וישע, – ומכאן ואילך יבואו אחרים, המסוגלים יותר להתפשר עם החיים, ויעשׂו מה שיעשׂו וישׂיגו מה שישׂיגו, אם מעט ואם הרבה, אך בכל אופן לא כל מה שרצה הנביא להשׂיג ולא איך שרצה להשׂיג.

והוא, הנביא, באמונתו חי ובאמונתו מת. כל רעת החיים, אשר ראה בימיו, לא עצרה כוח ליאש לבו מכל תקוה לעתיד ולהעכיר את זוהר האידיאל המאיר לו מרחוק. והוא מת בפנים מאירות ובדברי נחמה על שׂפתיו לאחרית הימים ; מת – כדברי המסורת – 'בנשיקה' ; בדבקוּתו באותו האידיאל, אשר לו הקדיש את חייו ולמענו עבד וסבל עד נשימתו האחרונה.

כשרצה היינה לתאר גדולתו של אדון המשוררים העברים, של רבי יהודה הלוי, – אמר עליו, שהוא נולד בנשיקה. אבל זהו מושׂג זר לרוח היהדות, והמסורת הלאומית, כשרצתה לתאר גדולתו של אדון הנביאים, לא יחסה לו לידת נשיקה, אלא מיתת נשיקה : הוא מת בנשיקה לאחר שכּלה את מעשׂיו והשלים את המוטל עליו, לאחר שסבל נֶטל החיים ועמד כל ימיו כצור חזק בלב ים, מבלי נטות הצדה ומבלי להרכּין ראשו לפני הגלים המתרוממים נגדו להעתיקו ממקומו...

אמרתי, כי 'היוצר – בצלמו יוצר'. ואמנם, בתמונה זו של משה הגשים רוח עמנו את מיטב עצמוּתו. יפה אמרו המקובלים : 'אתערותא דמשה בכל דרא ודרא'. באמת ניצוץ של 'משה' הולך ומאיר מתוך החשכה בחיי עמנו בכל הדורות, ואין הדבר צריך לראיות ארוכות, אלא די לנו לפתוח רק 'סדר התפלה', בשביל לראות כמעט בכל עמוּד ועמוּד, שהשאיפה הפנימית להתגשמות האידיאל הנבואי בכל היקפו העולמי לא עזבה את עמנו אף בתקופות היותר אכזריות, עם היותו הוא עצמו נתון בסכנה ונודד מארץ לארץ מפני רודפיו. חיי הוה לא היו לו לישׂראל מעולם. תמיד היה שרוי בצער ומלא כעס ותמרורים על הרעה והרשעה שבהוה. אבל תמיד היה מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בנצחון הטוב והצדק לעתיד, וסמוכים לתקוָתו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, שבהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מיני קשוטים, בשביל לעשׂותם מעין 'אַספּקלריא של העתיד'. אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישׂראל, אין בה 'הוה', אלא 'עבר' ו'עתיד' בלבד. ולחנם נחלקו הדעות ונתרחקו לקצוות בנוגע לתכוּנתו היסודית של רוח עמנו : אם היא אוֹפּטימיסמוס או פּסימיסמוס. באמת זה וזה יש בו, אלא שהפּסימיסמוס שבו מתיחס אל ההוה, והאוֹפּטימיסמוס – אל העתיד. כך היו הנביאים, וכך הוא גם עם־הנביאים.

רק תקופה אחת קצרה היתה לו לישׂראל בעת החדשה, שעיפה נפשו מרוב עמל ותלאה והתחיל משתוקק להוה : להתענג על חיי השעה, ככל העמים, ולבלתי בקש מן החיים יותר ממה שיוכלו לתת. ומכיון שנתעוררה בו תשוקה זו והיתה לו לאידיאל, מיד נראתה גם בה – עם כל התנגדותה בעיקרה להרוח הנבואי – אותה התּכוּנה הנבואית : לרדוף אחר האידיאל עד קצהו האחרון ושלא לחוס על שום דבר המעכּב את השׂגתו. לא חסו בני התקופה ההיא על העתיד הגדול – שבּו שגו אבותיהם מדור דור – ועקרוהו מלבם בבת אחת, כשנראה להם צורך לעקרו בשביל השׂגת האידיאל של ההוה. ואחר העתיד נמשך בהכרח גם העבר, שכל עיקרו לא היה אלא 'אספּקלריא של העתיד'... וסופו של דבר היה, כידוע, שגם ההוה לא הושׂג, ומכל עמלה של אותה העת, שרצתה להחריב עולם ולבנות עולם, נשאר רק החורבן לבדו והרגש המר של אבּוּד־כוח לבטלה. –

אבל כל זה היה רק מקרה עובר, מעין 'התעלפות' ואָבדן ההכּרה העצמית לשעה קלה. אין ה'נבואה' מסתלקת אלא לזמן, ואחר כך היא חוזרת ותוקפת את נושׂאה ומושלת בו בעל כרחו. גם העם הנבואי חזר והכּיר את עצמו בעל כרחו, ואנו רואים 'אתערותא דמשה' שוב בוקעת ועולה, ואותו הרוח, שקרא לו למשה לפני אלפי שנה ושלחהו לתעודתו שלא מרצונו, – הוא חוזר וקורא גם עתה לדור אחרון :

'והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים. חי אני, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם'...