משא בערב/שער ג
| שמואל רומאנילי | |
| משא בערב | |
|---|---|
| שער ג | |
| →שער ב | שער ד← |
כמה מדרך מישרים הרחיקו, אישים בעת יחשבו הגד האותיות טרם תבאנה! אל חוף הים אשכונה עתה קויתי, הנני עתה בלב הים נמצאתי! זמן בוגד הפכפך ותככים ככה רימיתני ובתוחלת מהתלות מרעה אל רעה הוצאתני! מה עשיתי לך ומה הלאיתיך כי מרורות השבעתני ,לענה הרויתני ובתרמיתך הוגעתני? מי יובילני עוד לעיר מבצר גיבראלטאר? מי ינחני עתה עד ארץ אדום? בדד! צועה! אובד! נכר! בין ערביאים עם לועז, בין יהודים מרודים ומדוכאים, אנה אפנה ולמי אנוס לעזרה, מה לי פה ומי לי פה כי חצבת לי פה קבר? – שעיפי יגונות אלה עלו על משכבי כל הלילה ותדד שנתי מעיני, ואשכימה בבקר נעצב ונבהל, חפשתי כל משכיות לבי, ומבלתי ראות לי תקומה, עזבתי עשתונותי אל חפץ המקרה, התאמצתי להיטיב פני ולהניח חמתי.
זכרתי דרוש המקניסי ביום שבת ולא נשיתי כי אחרי כלותי[1] קם החזן וברך איש ואיש בעבור שיתן מה שידבנו לבו. שאלתי:
– אם נתן לכל איש לעשות כן?
ויאמרו:
– תעשה וגם תוכל, כי כן אנחנו עושים עם כל הגר אשר בקרבנו, וגם שמענו מהמליץ אשר הביאך כי יש לאל ידך לעשות כן!
הכינותי לבבי לדרוש לעם בלשון ספרדית. דרך דרושם כדרך אנשי פולין וכדרך כל המבוהלים בלמודיהם שמסתבכים בחכמות בל ידעון שחרן ויעבטון כן משפטן, לא ידעו ולא יבינו כי רק בכלכל הדברים ומערכי הענין כמשפט הלמוד עומד כאשר יעמיד הבניין מתכונת חלקיו.
שאלות הבל, תשובת תוהו, לשון עלגים ונאלחה וקדיש אחריהן – הלא זאת חכמתם ובינתם לעיני העמים. אוי לנו כי שבענו קלון מכבוד! לשון למודים, מוסר השכל, מליצה אם כי לא מפוארה היו להם לחכמה נפלאה וכדבש למתוק, ויאשרוני ויהללוני, ויתנדבו בכל לבם.
אחרי ארבעה דרושים בארבעה בתי כנסיות אין דורש ואין מבקש, צר לי מאוד כי לא נמצא שם פקיד קיסר ווין, ונוסף מכאובי כי אבדתי בחפזי מכתב היציאה, אמרתי נגזרתי, אבדה תקותי לצאת, נועצתי באיש מכירי ויאמר לי:
– שמע בקולי, איעצך, זה חמש שנים אשר פה נמצא איש ווין והוא יושב בבית פקיד ספרד, איש נכון, חכם ונבון, ונחמד מכל עם ועם, כתוב לו ספר אולי יש תקוה!
וכן עשיתי. שלחתי אגרת בלשון צרפת ביד הערבי משרתו, וישב אלי לאמר:
– קום עלה!
הכרת פני האיש ענתה ביושר לבבו ונפת דבריו הגיד בהדר כבודו ,אמצני במו פיו ויבטיחני לעזרני כל ימי היותו שם למען אכתוב לו אגרות בלשון אינגליש, וביום ההוא החל להראני את כבודו ואת גדלו, נשקתי את ידו ואצא מעמו שמח וטוב לב. ויהי כי היתה הרוחה ואתהלכה ברחבה עם אוהבי, בהיותנו על שפת הים הגיע שר העיר על רגליו ומשרתיו אחריו, נערכו אנשי המלחמה בחפזה כחצי מעגלה ויקדו ויקראו בקול גדול כולם כאחד: איל לה יבארק פאמור סידו ,רצו לומר, אלהים יברך ויצליח דברי אדוני!
בשובנו לביתנו, אם רעי כי הרה ללת היתה יושבת על המשבר ותלד בן. וימהרו ויתלו מגילות רשימות בשני משולשים משולבים הנקראים "מגן דוד", בפסוקים ובשמות מלאכים, לשמור היולדת מלילית, ויתוו באצבעות ציונים על הספים בחמר ובזפת להפחיד את השדים. ויתלו על הפתח פסת בלויי סחבות ורקיקי מצות להיות מנת מאכלם ובגדם ללבוש. זה דרכם כסל למו, באמרם כי זה חלק וגורל לעזאזל, וזובחים את זבחיהם לשעירים להחזיק במנהג אולתם כאמור.
ביום השמיני אחרי המול הילד, ערכו השולחן לאנשים לבד, שנים שנים, קערה אחת וסכין אחד לכולם, לוקחים הנזיד מהצלחת בפתותי לחם להשיבו אל פיהם, שותים מים בבקבוק של חרס, ומכסים את פיו בכנף או בשולי כתנתם לסגור בעד הכשפים. משפטם לשתות כוס מים חיים טרם יאכלו, כי אין להם יין. הנזיד הראשון היה הקוסקוסו הנבחר בכל הבארבאריה: הוא קמח בלול במים עד שיעשה כחרצני דוחן וייבשו אותו בדוד על האח אש, ומבשלים בבשר או בחמאה וחלב, והיא מן המטעמים בריאים וטובים. הערביאים יושבים במעגלה על הארץ ומושיבים בתוכם אבן גדולה מלאה קוסקוסו. איש מצדו יחפור בידיו בתוכו יקח מלא קומתו וצנף יצנפוהו בידו וישליכהו אל פיו, ומבלתי היות להם מטפחת לנקות כפיהם מושחים אותם במנעליהם ,בכלי מלחמתם ובכותל .בקוסקוסו שולחים מנות איש לרעהו. דרך אכילתם, שבתם וקימתם תמצא גם כן בספר שר צבא רישליו בענין מחמיד ריזאביק ציר פרסי שלח לפאריז למלך לואיש הארבעה עשר חלק ראשון פרק שביעי דף קפ״ו.
אחר הקוסקוסו בא אל-כליע, מאכל מיוחד במערב. הם בצעי בשר מרוככים בשמן במרחשת או במחבת, ומשומר משנה לשנה, ובאין מלון בדרכים ישאוהו עמהם למחיתם.
קליות ואגוזים וכוס מים חיים אחר. זה דבר המשתה הוא, וכן ראיתי אחרי כן כמעט בכולם. בשבתות בחגים ובמועדים אוכלים הסאחאנא (הוא מן חמים מלשון "יסכן בם" רבי אברהם בן עזרא בקהלת). הוא פול ספרדי אפוי בתנור ובתוכו ביצים שלמות הנותנים לכל הבא לשאול בשלומם, זכר לחורבן. בימי החול אין להם חוק לא כסא ולא מסבה, והיה כי ירעבו לא יתורו על השלוים ומרקחת המטעמים המשובחים, אשר הם שכים לרכושנו וצנינים לגופנו, רק על הנכון לשבע נפשם ולמשמרת רפואתם, לחם, דבש, חמאה, דגים, פרי הארץ.
יצאו האנשים ממאכלם והנשים באו, רק אנכי כגר בארץ עמדתי שם, וכמשפט הראשון כן עשו, לא נסוגו אחור מלהסב עיניהן לנגדי, ולכל אשר שאלו לי לא אצלתי להשיב נכונה ולהפיק תשוקתן. רובן שמנו עשתו, אך אחת מהנה היתה יפה כלבנה השוכנת בגדוד כוכבי טוהר. ביום פקדי מיודעי נקרה עלי ללכת בביתה, והיא יושבת על כר מלא נוצה ולפניה המסכת ביריעות צבע הרקמתים ובתכונת כפיה מתארת עליה תמונות שונות, והיא מחיה את כולן. ויהי אך השקיפה על פני, צח ואדום צץ על לחייה כשושנים כי הגיד את לבה נכלם. עמדה על רגליה ותכם ידיה בכנף כותנתה ותחזק בידי ותשק לפיה. כן דרך הנשים העבריות עם כל הנא לשאול בשלומן. פיה פתחה בחכמה, ותורני כי היא העולה על רעותיה כחול[2] על הצפריר, בהראותה כי כאיש גבורתה לכתוב אשורית בלשון ספרדית או ערביאית, ותגד לי מליצה אשר בספרי דון-לופוס-די-וויגא בעל פה, וייקר בואי גם בעיני בעלה, ולא מנעני מכבוד גדול באמרו לי בלשון הקדש (כי איש מקנסי היה), כי שמע שמעי, ואם ייטב בעיני לא אוקיר רגלי מביתו לבעבור יתענג ממוצא שפתי הנעימים, כי איש חכם אני. מפיו חנף ידעתי, כי איש דברים וערום היה, ולא שגיתי ברואה אם כי באמת לבו נכון עמי. היו לו שתי נשים, כי לא נמנע מהן להרבות להן: האחת אהובה היושבת בטאנגיא ואחת שנואה במוקנים ,ויהיו לשנואה ילדים ולאשת חן אין ילדים. ויהי ריב ביניהם ותציק לו לאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי! זאת חקרנוהו כן הוא: אין האשה מקנאת מחברותיה רק מצרותיה, הגר אשת אברם בורחת מפני שרי
גבירתה, רחל בבית יעקב תקנא באחותה ותגרה מדון על הדודאים, חנה ופנינה בבית אלקנה אחת תכעיס את צרתה וצרתה תבכה ולא תאכלי. שכלו ידי מלכינו למנוע ממנו המוקש הזה.
מדי בואי לביתו כפעם בפעם, ראיתי ערביאים באים לו לשאול על האותיות ועל מסתריהם בגורלות אשר היה מפיל אליהם, עודם מאמינים בהבלי הוברי שמים, השואל לוחש שאלתו על העט, והנשאל על פי סך נקודות אשר נוקד במקרה מבקש התשובה בלוח ספרו הרשום בצורות מזלות ושמות הכוכבים. גם הערביאים מתעים את העם בדרך זו, וגם בני ישראל יאמינו בגורלות כדבר אורים ותומים.
הערביאים עם סכל, אין דפוס ואין מחבר, אל־קוראן כצורתו הוא כל למודם, בדעות משונות רוח ה׳ דבר בכולם והכל אמת, והמשיב דמו בראשו, רק המלמד יקח הספר וכותב לכל תלמיד פרקו על לוח עץ וביום מחר ימחקו ויכתוב אחר תחתיו, בל יחללו דברי תורתם סחוב והשלך. כן סגר מחמד בעדם דלת החכמות והחקירה למען החזיקם באמונתם, תחילת דבר אליהם. הוי הבודאים מלבם ויאמרו "נאום ה׳"! אבדה חכמת חכמיהם בכוכבים ברפואה ובמספר, לא יירשו רק הבנים זרים אשר ילדו, רחוקים מכל החכמות, ערומים מכל דעת, אין להפלא אם הטבעו בבוץ ההבלים אשר אגיד לך.
ההוללים הנואלים, הנמהרי לב וכל איש מוכה בשגעון ובתמהון כקדושים אשר בארץ יאמנו, יכבדו אותם, נושקים על מצחם, לוקהים ברכתם, מלעיטים אותם, נשבעים בשמם, יכבדום במותם, ובצר להם ישחרום, קבריהם מנוס לנרדפים, וכאשה שמכסה פניה בפני איש כמאשרה תחשב כי תגיד לשכב אצלם.
בצאתי מבית המנחש, והנה אחד קדוש פלמוני עובר נוער כגורי אריות, מתהולל בידיו ובצרורות, יורד רירו על זקנו, אוכל בשר ודג חי. ראיתי ואתמה: הלזה תקרא קדוש? ויאמרו לי: על כי אינם בני חטא. עניתי, כי אף לא בני צדקה הם, כי על כן אנחנו פוטרים אותם ממצות, וכי גם חיתו השדה לא בני חטא הם, האם על זאת נזבח ונעבוד לבהמה או רמש כבני נוף וחחפנחם? וגם אלה לא על זאת תעו אחריהם, רק על פי תעלומות חרטומיהם. אז עמדו לא ענו עוד, ויהי לנס כי לא חייבו את ראשי למלך או אל קאדו, הוא העומד על הדת, רצוני לומר, קצין.
כל משפטי הערביאים הלא לאמונתם נכונו, כל אשר נעשה תחת השמים משפטו חרוץ בשחק וחפץ אל שדי הוא, ואין חקר מאין ולאין ,האיש הזה משוגע? שגגה יוצא מלפני השליט? "אמאר לה הואה" רצוני לומר "נאום ה׳ הוא", וישישו כי חפץ בם ה׳ להפיק רצונו, על כן לא יתאבלו על מת ולא יבכו על הנהרג, על כן לא ילמדו מלחמה ולא ידרשו ברופאים, יקר בעיני ה׳ המותה לאיש הזה? או גזר אומר שיספה במלחמה? לשוא ירבה רפואות, שקר תחבולותיו וכל חכמתו תתבלע, אמר ה׳; חיה יחיה או לא יסוף בקטל? ה' יסעדנו על ערש דוי ולחומה יהיה לו בשטף הקרב, ולמה זה הבל ייגע לדעת עוז הנטיעים לכונן שקוי או לערוך מערכה?
המת בעיר הולך למישרים בחיק מחמיד להתעלס באהבים אשר בגן עדן כלו רצוף אהבה מבנות השמים, והמת בשדה מלחמה יתגלגל מתחת לארץ ויקיץ במקום אחר. נחש ינחשו בחסידה, כל בית אשר קננה חסידה על גגו – יצליח, לא יזיד איש החפץ חיים לצוד אותה, יען יריע מזל בעל הבית. איש מרמה ולשון יזעק רגשת ההמון בחוצות ויגיד להם נפלאות מחמיד וקדושיו, ומדי ישא את שמותיהם על שפתיו נושקים ידיהם לפיהם.
אם לאויל משוגע קדוש יאמר לו ,מין נחלי בליעל ובעלי מרמה אשר להם כשעירים נחשבו, ויראו הנערים והנשים מגשת אליהם, הולכים מעיר לעיר ללכוד פתאים בערמם, דמות פניהם פני שעיר, יען כל הערביאים מגלחים ראשם ואלה יניחו צמת שערותם מסובכת ומגואלה, יחוגו וינועו[3] ראשם סביב סביב להפחיד רואיהם כאשר עושים כומרי ארץ קדמה לדמות תקופת השמש[4], אוכלים לעיניהם אבנים ונחשים, הם הנקראים בינותינו אוחזי העינים, ובינותם אל איזאווי, רצוני לומר, בני עשו.
גם הבוזלוד ,רצונם לומר, איש בגלד נמנה עמם ,הוא איש דוב כדמית מאסקא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.
הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצח וירפה באמונתו, לא יפצרו באיש לבוא אל דתם אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סידו מחמד ראסול אללה רצונם לומר ,אדוני מחמד שליח אלהים הוא, אם כמצחק אם בשגגה או ימיר דתו או ישרף ואין מציל, הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו רוח ה׳ נוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו, בימי הרעב איש יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל והם לא הכירוהו ואכל וחי, השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. לא יצפצפו בביתם והעברים גם כן, לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחשים, כי אולי ינזק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכו'.
ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווין, כולו שלאנן ושליו, אך לא לעולם חוסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע. בכתבי ספרים בביתו נתן לי פתגם קיסר להעתיק, פתשגן הכתב להנתן דת לפקוד כל מדינה ומדינה לכתוב אל כל מלכי עם ועם בל יעוז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מולאי יאזיד כי מורד באביו הוא, ויספר לי מרדו כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטיטואן כסף ולא יכלו לעבור את מצות המלך, וכי אנשי אינגילאנד עזרוהו בסתר בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר:
– עוד חדשות אגיד לך! מחר אסע דרך קאדים, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך, כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך, אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סואיד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך, עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך.
נבהלתי משמוע כל דבריו, התחזקתי להודות כעל כל אשר גמלני, ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב.
את פקידים לא היה נמנה כי לא אבה קיסר ווין להסגיר עוד פקודו שם כימי קדם, מסתתר היה תחת מסוה לימוד הלשון, וכאיש תבונות פקח עיניו על בני עמו להציל העשוק מיד עושקו בדרך תיכונות צפונות, ומדוע יתנשא בשם פקיד בארצות המערב? אולי חופשו לא נתן לו לצאת כל עת יחפוץ, הלא תראה כי אף המלכים אחרים רק פקידים לא צירים ישלחו שם, הלא ראית כי פקיד אינגלינדר נתפש לערבון, שאל נא לימים ראשונים ויאמרו לך איך ירקו בפני פקיד אינגלינדר אחר, איך הכו על לחייו ביד איש נבזה להשביע בחרפה, ואיך הלך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק לבלתי יחיה אחרי נפלו מכבודו. המסות הגדולות האלה אשר ראו עיניו הורוהו להגיד אותיות לאחור וכרב חובל נבון מבין הרעם מהברק החיש מפלט לו מסער, ואיך שמע נוד מולאי יאזיד השיב נפשו לבטח טרם ילכד במבוכה קרובה ומתחוללת.
ויהי ממחרת שמר ועשה מוצא שפתיו וילך לו, הנני עוד בפחת המבוכה, מה עשה איפוא? אם עזב ליגון לבבי אמות באין עוזר, המנחה תנחמני מעט אך לרגעים, מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי תשמעוני בשער הבא.