משא בערב/שער ב
| שמואל רומאנילי | |
| משא בערב | |
|---|---|
| שער ב | |
| →שער א | שער ג← |
שער ב
חפשי מכל שיג נתתי את לבי לדרוש ולתור ביהודים, בדרכם ובעלילותם. האנשים טובי לב, עושי צדקה, אוהבי הגר, מכבדי התורה ולומדיה, ומוקירים מאד יהודי אירופא הבאים
שמה (הנקראים בפיהם בני חורין) .העדר הספרים והשמועות מטביע לבותם בבוץ הסכלות והפתיות, ומשקיפים נפלאות כל חדשותו נצורות לא ידעום. ראמות להם חכמות ואולתם שמחה, באמרם כי רבים חללים הפילה החכמה במהמורת האפיקורסות, נהרת החכמה לא הופיעה ולא הוגיעה להם עד הנה לבער שגיאות המוסר והבלי הנעורים, מסוה אמונה נבערת מדעת מסלף לבותם ומעור עיניהם, אוחזים מנהגי קדמוניהם ויאחזו בם, עד כי יעברו על חוקי האלהים חיים, ולא יעברו על חקיהם. ומשל בפיהם (כשוקים לפסח) :מנהג אבותינו תורה היא! בל יבחנו מי אביהם ומה מנהגם אם יש להם על מה שיסמוכו[1] או אם הוא כמנהג יהוא בן נמשי, ולא יבינו כי הלכו כן מנגד למגמת התורה, אשר בחקותיה חפצה להרחיקנו מחקות העמים, ונהפוך הוא בהם כי כן הולכים בדרכם מן הקצה אל הקצה, או יפרשו הפלגת המליצה כצורתה ואומרים :הפשט לא יופשט! או יערימו סודות ויחתרו תעלומות על דבר ברור כשמש, נשענים על המשל על כל קוץ וקוץ תלי תילים של הלכות, יחתו מחלומות ומחזיונות יבעתו, על הרעים יצומו ועל הטובים יחוגו, מתהוללים באימות ופחד לילה כי לא יזיד איש לישון בדד בחדר אחד בלילה או אשה ללכת יחידה מבית לבית, נשבעים בנר דלוק ואומרים על המלאך הזה בחשבם כי מאורי האש הם מלאכי מעלה, משוגה הבאה להם מפי הפסוק "משרתיו אש לוהט". סוף דבר נשתה גבורת איש חכם בהם ויהיו לנשים קלות מדעת, ובכל זאת לבם לא צפון משכל, כי יבינו לאשורם בענינים אחרים, ולרגעים ישלח שכלם ברקים המגלים היותו תפוש ונעכר במעבה חלאה לא עב מטבעו כשמש המכוסה בעב הענן.
הנשים יפות מראה ובריאות בשר, רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ודעת, אינן מכירות לדבר לקרוא או לכתוב כתב יהודית, ערבאית או ספרדית, ונשים כאנשים. שפתן מתבוללת כמשפט כל היהודים מתגוררים בכל מגוריהם אשר לא ישימו לבם ללמוד לשון עמים אל נכון :שפתן ספרדית במבטא פורטאגיז, אף לא מתפללות, אם כי הוטל עליהם מחכמי המשנה, באמרם: "כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות", והאשה לא מטוהרה היא בימי נדת דותה והימים האלה יפלו לפתע פתאום. המנהג הזה הזקין שרשו משנים קדמוניות ונדבק להנה מחקות הגוים כי אף נשי הערביאים לא תתפללנה.
הובאתי למדרש התלמוד. דרך למודם צלולה מדרך אנשי פולין וקרובה לדרך המזרחים. גם ידיהם רב להם בקבלה–מנוס המתחכמים לבל ילמדו בחקירות. הה זיד! תחמוד בתעלומות יען אין צריך לראיה[2]! לו חכמו ישכילו זאת החכמה על אופניה להסיר המסך המבדיל ולהוציא היקר הכמוס באוצרותיה, הלא עיניהם תחזינה כי כלה זרע אמת ההולך ומשתרג למעמקי ולמרחבי הפיליסופיאה הטבעית, וכי הוא עוטה מעיל בל תשורנה עין רואה ולבלתי תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות, אך הם לא כן ידמו ולבם לא כן יחשוב .וכיראם מגשת אל כבודה בת מלך פנימה בחרו להם לקשור קשרים באותיות, לאסור איסר במלות, ויתנבאו בהמה באין מבין. דבר ספרי חכמה כ"מורה" ודומיהם יקר ביניהם, כמעט ישאו שמותם על שפתם כמזכיר דברים נפלאים. למזער קראו ארחות משפט בספרי פוסקים ומעט מזה המקרא, וקוראים על פי התורה בטעמיה ספרי איוב, משלי, תהלים, ישעיה, דניאל.
ביום השלישי חפצתי לראות שפת הים :תמונתו חוף גיבראלטער. אך זה מורה באצבע חכמת אינגלענדר אשר כוננו וכללו יפיו, וזה יביע אולת הערביאים כי יד הטבע אתם לעזור ומראה להם הדרך והמה בועטים בזבחה, ותרפינה ידיהם משום אבן אל אבן, אין ספינה בחוף רק סירות דוגה. אניות מלחמה אין להם רק השודדות בים. בלכתי לחוף עברתי לפני במת הערביאים בעת תפלתם. עמדתי להביט מרחוק אל מראהו ואל קומתו, כי העברים או הנכרים לא יבואו שעריהם רק בהמיר דתם. היא לשכה ארוכה במפלש קנים על הקרקע, חצר לפניה בתהלוכות סביבותיה, בתוך החצר יש כיור הרחצה שרוחצים שם רגליהם טרם בואם גג הלשכה, מכוסה באבנים כפופות ירקרקות, ובצדו המגדל. אין להם חוק הפעמונים. איש אחד עולה על המגדל בשבע עתים מזומנות ומתפלל בקול גדול לקרוא את העם לבא להתפלל בעלות השחר (אל מודדיו), בבוקר (אל סבאח), צוהר הראשון (דהר אל לאווילי), צוהר השני (דהר אל תאני), הערב (אל אסאר), הלילה (אל מגריף), וחצי הלילה (אל עאשא). אולי תבין כן: צהרים וערבים שמות שניים, ראיתי המעשה וזכרתי ההלכה במסכת יומא: "קרא הגבר, רב אמר: קרא תרנגול, ושמואל אמר: קרא גברא".
ביום השבת הלכתי לבית-כנסת יהודים, ארבעה להם בטאנגיא חדרים קטנים באין הוד והדר, שם ישבו כסאות עץ ולא ישבו על הארץ כי אם בתשעה באב. מנהגם כספרדים. מבטא האותיות לשון הקדש נכונה בפיהם, הלא אזן תוכל לבחון בין דגש לרפה בין ח' לך' בין כ' לק', רק בצדיק קריאת ספרדי אמשטרדם היא הנכונה, קוראים הע׳ כבלשון ערבאית ואולי היטיבו, והג׳ רפויה, כמו g בלשון הולינד, השוא כוננים אל תנועה אחריה באותיות אחע״ה לא מעמידים עליו הקריאה, ואף הנע חציו נח בפיהם, במתגם קוראים קוראים אותו כ"פתח" כ"דעת" "מנחת שי" במאמר המאריך, האשכנזים קוראים המלרע כמו מלעיל ואלה בהיפך בנגינתם, הו׳ קוראים אותו כמו w בלשון אינגליש ובזאת יבחנו הו׳ מב׳ רפוייה, אמנם בתנועות יבדילו מעט בין שורוק לחולם ובין צירי לחירק. חכם מאנשי מוקניס דרש בלשון ערביאית ואמר הפסוקים בלשון הקדש, ושמעתי שהיה מבליע הפתח בהא הידיעה, וביתר האותיות בראש תיבה קרא הפתח כחירק והחירק כפתח, ואשתומם ואשאל ואין פותר. קרא הת׳ כמו ch בלשון ספרדית או אינגליש או ci בלשון איטאליאנו או cz בלשון פולין ,עתה קום קרא כדרכו פסוק הנושא והוא "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר", ושמע איך ירעם באזנך, מתנועעים בהתפללם כאנש אילין, אלה מפנים לאחור ואלה משמאל לימין, הדין עם מי?
ביום הראשון יצאתי להתהלך בשוק אשר לא יכולתי להתבונן בבואי, ולא המיר מראהו לנגד עיני, חית בני כפרים שפניהם דומים לשולי קדרה מכוסים לחצי בשמלה מגוללה, בלה כולה ומטולאה, נטושים במבוכה על הארץ למכור כל מיני מאכל אף בשר הגמל, מראהו אדום מאד ורזה, אומרים כי טוב למאכל אך לא תאוה לעינים, וכן אל כארמה דינסאירה, רצוני לומר, תאני הנוצרים – הוא מין חאנים סגורים בכיס מלא קוצים מבחוץ ונקרא בלשון ספרד קוסיומבוס.
בימים ההם הקיסר מארוק שלח שלש אניות לשר פלך גיבראלטאר לתקן איתן, כי הערביאים לא יצלחו לכל ומלאכתם כאשר יעלה המזלג, וימאן השר. חרה אף הקיסר וישלח בחמתו ספרים לטאנגיא להוציא בעוד שלשת ימים כל בני אינגלאנד מארצו חוץ מהפקיד כי ישאר לערבון, בעצם היום אשר שב הסוחר ובשורה בפיו כי עשה והצליח, הגיע גם ספר הקיסר וכרגע תוחלתו נכזבה, ויצא הסוחר ביום ההוא בדבר הפקיד בספינה לבדו לבשר אנשי גיבראלטאר, ויעזוב כל אשר לו בידינו עד עת בוא דברו. התברכנו בלבבנו לאמר, אולי ישלימו המלכים וישוב, אך לשקר שמרנו. הפקיד עצמו ברח בהחבא מבית גגו ולא שב עד אחר ימים אחדים, ותהום כל העיר בלכתו ובשובו.
בלילה הראשון אחרי צאת הסוחר התקוטטתי עם המשרת, ולמען תבין אודות מצתינו, דע כי הוא סבב את הדבר על ידי הסוחר להביאני במערב בחשבו לפתות אותי ללכת עמו משם אל ספרד (כי בורח היה) ולהמיר דתי ,ואז הניחותיו בתקותו להסב פתיותי להועילני.
אחרי היותי במערב לא שמתי עוד לבי להבליו ויחר לו מאד. שער בנפשו כי נחמתי, ויאלצני בכל רגע לשמור דברי. הוא היה מתנכל אותי בטאנגיא ואשתו פרשה רשת לרגליו בגיבראלטאר, בראותה כי לא שב לביתו לעת האוכל ידעה כי בורח הוא, ותרץ אל שר המצור ותתחנן לו להשיב את בעלה אל ביתו. הספר בא לפקיד שבטאנגיא, והוא לא ידע.
ויהי כי הציקני בלילה ההוא בדברי ריבות, הסירותי צעיף המרמה מעל עיניו, כי לא לבגוד בדת הורי אשר נחלו מהר אלהים להם ולבניהם עד עולם.
נדהם ומשתאה בין רגז לחרפה נשמה לא נשארה בו, רגע החריש, אחרי כן פתח את פיהו ויקלל את היום אשר דבר עמי, ויהי מבקש הפקודה והשלום, ופיו למהלומות יקרא אותי, תפש חרב הסוחר להרגני, ואקומה עליו ואגזול החרב מידו ואשליכהו ארצה כי החלה. הקול נשמע בבית ויקומו ויפרידונו איש מעלאחיו. ויהי ממחרת נחה שקטה עצבת לבו ופניו לא היו לו עוד, והוסיף שנית ידו להאיצני על אדות מסענו, קנאת הדת מה נסכלת? ביום אשר שב הפקיד שלח לקרוא למשרת ויאמר לו:
– שתים אני נוטל עליך, או לשוב לביתך, או ללכת בית הסורים.
המשרת נבעת מלפני הפקיד כי פתאום בא אידו, נכנע בחרפה, השיב ואמר:
– אשוב לגיבראלטאר!
ויתאפק ויבא אל ביתו. העלים ממני ולא הגיד לי דבריו עם הפקיד, רק אמר כי עמד על דרכיו וראה כי טוב לו לשוב אל ארצו, ואומר לו:
– עשה הטוב בעיניך ושוב לארצך!
וימהר ויוציא מלתחת בגדיו וארגז הסוחר, וילך לו עם יתר האינגלענדער, אין זר אתם, כי כן דבר המלך, ולא שב לא הוא ולא הסוחר עד היום הזה.