מקרא כפשוטו על בראשית א א
- והארץ היתה - בכל הלשונות אין מאמר שלם בלא פעל, ולכל הפחות משמש הפעל המורה על הויה בין הנושא והנשוא. ובמאמרים כאלה לא יורה הפעל על הויה מוחלטת כי אם על היות הנושא כן וכן. ולכן כן הדבר בלשונות בני שם שלשון המקרא אחת מהנה. הלא תאמר בלשון המקרא מנשה הבכור (למטה מ"ח י"ד), גור אריה יהודה (שם מ"ט ט'); והמאמרים האלה אין להם פעל, והם מאמרים שלמים. ובמאמרים בני בלא פעל כמו שאין בין הנושא ובין הנשוא קשר אמיץ בלשון, כן אין ביניהם קשר אמיץ בענין. ולפיכך כשיאמר הלועז A ist B הוא רוצה לומר שהנושא הוא ממש מה שמלמד עליו הנשוא וכבר יאמר העברי האל"ף בי"ת והוא לא ירמוז כי אם לצד השוה שבין הנושא לנשוא, או לשם התקרבות שביניהם, כשיהיה האחד כעין השני, או ערכו, או יהיה רק עסוק בו, כמו בטנך ערמת חטים (שה"ש ז' ג'); עשרים גרה השקל (שמות ל' י"ג); ואני תפלה (תהלים ק"ט ד')[1]. היוצא לנו מזה שבמאמר בין שני שמות ואין פעל עמהם יש ששותפתם של הנושא והנשוא דקה מאד כחוט השערה. ועתה דע שבזמן שהעברי מדקדק ומכוון למעט קלות השותפות. ורוצה לומר שהנושא הוא ממש מה שמלמד עליו הנשוא, משתמש גם הוא בפעל היה לגלות דעתו שהוא מדקדק בדבורו. ולפיכך אמר הכתוב כאן היתה, ללמד שהארץ היתה ממש תהו ובהו, ולא תטעה לומר בגוזמא הוא. וראה מה שכתבתי בביאור הכתובים למטה וא"ו ט' ואיוב א' א'. וכבר היו הראשונים יודעים בכלל הזה, שכן נראה ממה שנאמר בשמות רבה פרשה ב' בפסוק ומשה היה רועה: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו וגומר עד הוי ומשה היה רועה. הלא תראה מסוף מאמרם שהוציאו מלשון הכתוב שמשה היה ממש רועה נאמן כראוי. ומאין הוציאו את הדבר הזה אם לא ממה שמשמש היה בין הנושא ובין הנשוא בלשון הכתוב?
- ^ וזקן אחר מחכמי הגוים שחכמתו עמדה לו בתחום לשון הערביים להיות קולע אל השערה ולא יחטא טעה בענין הזה וכתב ספר שלם ללמד שלא ידברו בני שם במאמרים כמו אלה כי אם כשיהיה הכלי הנושא וחמרו הנשוא, והוא הדין לכל וחלקיו, והמדוד ומדתו, והשקול ומשקלו, לפי שבעיניהם הכלי הוא חמרו, והכל חלקיו, והמדוד מדתו, והשקול משקלו. ולא כן הדבר, כי הוא כלל גדול בכל הלשון, כמו שתראה מן המאמר הראשון והאחרון שהבאתי למעלה, וכמוהם במקרא אין מספר.