מצות השם/כי תבא
תרו (רמד) מ"ע לקרא פ' בכורים כשמביא בכורים למקדש (עיין סי' צ"א) שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך וגו'. וקורא פסוק זה בעוד הסל על כתפו. ואח"כ מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו של הסל וכהן מניח ידו תחתיו ומניף. וקורא ארמי אובד אבי וגו' עד שגומר כל הפרשה. ובלשון הקודש קורא שנא' וענית ואמרת בלשון הזה. ומניחן בצד המזבח בקרן דרומית מערבית. ומשיניחם בעזרה הותרו לכהן אע"פ שעדיין לא התודה שאין הקריאה מעכבת (עיין סי' ת"נ). ונוהג בזמן הבית בזכרים ולא בנקבות (עיין כלל ב') ולא בטומטום ואנדרוגינוס ואין השליח ואפוטרופוס קורין כי כל אלו אינן יכולין לומר מן האדמה אשר נתת לנו. גר מביא וקורא אע"פ שלא נתחלקה הארץ לגרים כי לאברהם נתנה והוא נקרא אב המון גוים כלומר שכל המתגייר נקרא לו בן.
בכורים פ"ג. סוטה ל"ב. סהי"ד הלכות בכורים פ"ג. סה"מ מ"ע קל"ב. סמ"ג עשין ק"מ:
תרז (רמה) מ"ע להתודות לפני ה' וידוי מעשר שנא' ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית. ואין מתודין ודוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני (עיין סי' תע"ה) דהיינו במנחה ביום אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית שנאמר כי תכלה לעשר וגו' ברגל שכל המעשרות כלין בו. ומתודין ודוי זה בכל לשון. ומצותו במקדש ואם התודה בכ"מ יצא. ואינו מתודה אלא עד שלא ישאר אצלו אחד מן המתנות. וערב י"ט האחרון הוא ביעור המעשרות ולמחר מתודין. ונוהג בזכרים כשמעשרות נוהג (עיין כלל ב'):
מע"ש פ"ה. סוטה ל"ב. סהי"ד ה' מע"ש פ' י"א. סה"מ מ"ע קל"א. סמ"ג עשין קל"ח:
תרח תרט תרי [שסג] מל"ת שלא לאכול מעשר שני באנינות שנאמר לא אכלתי באוני ממנו: [שסד] ומל"ת שלא לאכול מעשר שני בטומאה שנא' ולא בערתי ממנו בטמא: [שסה] ומל"ת שלא להוציא מעשר שני או דמיו בשאר צרכים שאינן מאכילה ושתיה וסיכה שנאמר ולא נתתי ממנו למת. כלומר לא הוצאתי אותם בדבר שאינו מקיים את הגוף. אם עבר על הלאו שאכל באנינות דאורייתא לוקה. והוא שאכלו בירושלים אבל אם אכלו חוץ לירושלים באנינות דאורייתא או בפנים באנינות דרבנן מכין אותו מכת מרדות. אנינות דאורייתא הוא אם מת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהן (עיין סי' רס"ה) ביום המיתה הוא אונן מדאורייתא ובלילה הוא אונן מד"ס. נשתהה המת ימים רבים שלא נקבר כל הימים שאחר יום המיתה עד הקבורה הוא אונן מד"ס. וכן הדין בכל הקדשים (עיין סי' קנ"ג) ואם עבר על הלאו שאכל מעשר שני בטומאה בין שהמעשר טמא והאוכלו טהור בין להיפך לוקה. ואם אכלו בטומאה חוץ לירושלים קודם פדיון מכין אותו מכת מרדות. ואפילו להדליק בו נר אחר שנטמא אסור עד שיפדה שנא' ולא בערתי וגו' . טבל ועלה מותר במעשר שני וא"צ הערב שמש. הערל כטמא. וענין לא נתתי ממנו למת שאמרנו שאין ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה. אינו ניתן אלא לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. ואם הוציא מעשר שני בשאר דברים יאכל כנגדן ר"ל ממעות שלו יקנה דבר מאכל ויאכל בקדושת מע"ש. ונוהג בזו"נ בזמן הבית בא"י:
מעשר שני פ"ה. יבמות ע"ג. מכות י"ט. פסחים צ"א. זבחים צ"ט. סהי"ד ה' מע"ש פ"ג. סה"מ ל"ת ק"נ קנ"א קנ"ב. הרמב"ן סוף שורש ח' משיג וס"ל לא אכלתי באוני ולא נתתי ממנו למת אינן לאוין אלא לאו הבא מכלל הן ושלא לאכול בטומאה יוצא הלאו מפסוק אחר ביבמות דף ע"ג ע"ש. והסמ"ג סבירא ליה בלאו דטומאה כרמב"ן ואנינות ושלא ליתן ממנו למת מפלפל בהן והעלה למנות שלא לאכול קדשים באנינות ומעשר שני בכלל מפ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ופסוק לא נתתי ממנו למת אינו לאו אלא מכללא ולא מנאו והביא במקומו לאו שלא יאכל ערל מע"ש ע"ש לאוין רס"ב רס"ג רס"ד:
תריא (רמו) מ"ע לילך בדרכי השי"ת בכל היכולת שנא' והלכת בדרכיו. ולמדו חז"ל פי' מצוה זו מה הוא חנון ורחום וקדוש ארך אפים ורב חסד ואמת צדיק וישר תמים גבור וכיוצא בו שקראוהו הנביאים להודיע שהן דרכי הש"י וחייב אדם לילך בהן בכל כחו. לכן אף הוא יהא חנון ורחום ארך אפים ולא יכעוס כלל ולא יגבה לבו ויהיה עניו ביותר ויהיה קדוש וטהור לב ולא יתאוה ולא יקנא לשום דבר וישמח בחלקו ולא יהא נבהל להון ויהא רחום על כל מעשיו ולא יהא אכזר. ורב חסד עם חבריו ויגמול חסדים. ואמת הן צדק ולאו צדק ולא ישנה דבורו. גבור לכבוש את יצרו במאכל ומשתה וביאות ובדבורו יהא גבור ולא יוציא שום דבור לבטלה ולא דבר נבלה וירבה בשתיקה ויהיה גבור בכל מעשיו שיהיו לשם שמים שנאמר בכל דרכיך דעהו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:
סוטה י"ד. סהי"ד ה' דעות פ"א. סה"מ מ"ע ח'. סמ"ג עשין ז'. סמ"ק סי' מ"ו מ"ז: