מצוה:לא להותיר מבשר הפסח
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
(שמות יב, י)
שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו כלומר יום ט"ז. והוא אמרו "לא תותירו ממנו".
וכבר בארנו שזה הלאו הוא לאו שניתק לעשה, שנאמר "והנותר ממנו באש תשרופו". ובמכילתא אמרו: "והנותר ממנו" בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו.
שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו שהוא יום חמשה עשר בניסן. שנאמר "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שמות יב, י).
משרשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו, לזכור ניסי מצרים וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו. הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה.
דין המצוה במסכת פסחים (דף פד.).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית.
ועובר עליה והותיר עבר על לאו. אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא ניתק לעשה, שנאמר [שם] "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" והלכה היא: לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו.