מעדני יום טוב/ברכות/פרק ב

סימן א

זמן הקריאה. ס"א זמן המקרא:

אם כוון לבו דמצות צריכות כוונה כדפסק רבינו בפ"ב דר"ה:

והא דדייק הכא בירושלמי לישנא דרב האי הוא כמ"ש לשונו בשם הרשב"א בב"י סימן ס', ובקצור סתם כדבריו,גם התוספות פסקו כך, ונוכל לומר דאף ר"ח מצי סבר הכי, ותמיהני על הטור שכתבתי בשמו בסוף פ' דלעיל שכתב בס"ס ס"ו דברכות אינן מעכבות ולא חילק בין יחיד לצבור משמע דלא ס"ל לחלק אלא כדמשמע סתמא דירושל' ופי' ר"ח, והא דבסימן ס' לא כ' לדברי רב האי כלשונו כבר השיגו שם הב"י בזה, וא"ת דלאותו סברא דאין לחלק בין יחיד לצבור תקשה הא דבפרק קמא דדייק מיניה רב האי, יש לומר דההוא דחייה בעלמא היא ולקושטא דמילתא קמה לה מאי דאמרינן דיוצר אור הוו אמרי וברכות אינן מעכבות זו את זו ומהתם לא שמעינן אלא דזו את זו אינן מעכבות וממתני' דהכא דייק הירושלמי דאינן מעכבות כלל ואפי' לא בירך שום ברכה, א"נ מהתם לא שמעינן אלא צבור דנוכל לומר דבצבור לא חשו על הברכות משום טורח צבור וממתניתין שמעינן דאפי' ביחיד לא חשו:

סימן ב

לא היה להן להתפלל אלא בל' הקודש, עי' בפ' שלשה שאכלו סי' ו' אם אינן מבינין לשון הקודש:

שאינו צריך מליץ כו'. ר"ל שאין הצבור צריך, וכן מצאתי הלשון בנימוקי לתלמידי הר"י ז"ל, והטעם דהצבור א"צ למליץ כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס וממילא שתפלה הנשמעת מהם לא נמאסת שנשמעה מכל מי שאומרה ואפי' יחיד:

והלא אפילו מחשבות לב אדם הם יודעים ומכירים. ולא פירשו זו מנא להו, ונ"ל שזה מבואר בשני פנים, האחד שהיודע ברוח הקודש מכיר מה בלבו של אדם כמו שמצינו ברבקה ויאמר עשו בלבו ויוגד לרבקה וכן במרדכי ויאמר המן בלבו ומרדכי ידע וכתב במגילה וכל זה ברוח הקודש, והמתנבא על ידי מלאך גדול ממנו כאשר ביאר המורה בח"ב פמ"ה התבאר א"כ כי המלאך כ"ש שיודע ומכיר מחשבות לב אדם, הב' על דעת האומרים שהשכלים הנבדלים והם המלאכים עלולים הם בדרך עלה ועלול וכל עלה משגת העלול שתחתיו במדרגה ואם העלול התחתון שבמדרגה יודעין ומשיגים אותו כל העלולים שעליו במדרגה כ"ש שבמחשבות לב האדם שהוא שכל נתלה בחומר ולדעתם הוא תחתון ממדרגת העלול העשירי שידעוהו וישיגוהו ויכירוהו כל אלו העלולים שהם שכלים נפרדים ונבדלים מחומר. ובין כך ובין כך קשה לי מה שאמר שלמה המלך ע"ה אתה לבדך ידעת את לבב האדם, וכן נאמר בירמיה י"ז עקוב הלב וגו' מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו':

אלא לשון זה מגונה בעיניהם כו'. וצריך טעם למה שהרי מבואר שזה הלשון הוא קרוב ללשון הקודש ולמה יהיה הוא מגונה בעיניהם יותר משאר הלשונות, ונ"ל שמזה הטעם בעצמו שזה הלשון קרוב ללשון הקודש הוא משום כך הוא מגונה בעיניהן לפי שהוא כמו לשון שנשתבש דומה קצת למ"ש רבינו בפ' דלעיל סי' י"ד דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר וכו' ולכך הוא מגונה, אך לפי זה א"כ לשון ערבי ג"כ יהיה מגונה בעיניהם שהוא כמו כן קרוב ללשון הקודש ואמר הרמב"ם שהוא לה"ק משובש:

סימן ג

עד כאן צריכה כוונת הלב. פי' כוונת הענין לא לצאת דלצאת כיון שנתכוין בתחלה שרוצה לקרות לצאת סגיא אבל צריך בפסוק ראשון כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים בהסכמת הלב וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשלהי אין עומדין והטעם שבשאר המצות שהן מצות עשייה אם כוון לבו לצאת אע"פ שהרהר באמצע יצא משא"כ אלו שהן קבלות מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים הרשב"א בב"י סי' כ"ג ומ"מ יש חילוק בין פסוק ראשון דשמע לברכה ראשונה דתפלה דאלו בתפלה כתבתי בד"ח פרק תפלת השחר סעיף ע"א בשם הטור דהאידנא אין מחזירין ואלו בשמע לא כתב הטור כן והיינו טעמא דק"ש דאוריי':

בן. איסי בגמ' ל"ג וברי"ף גרס בן יוסי:

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת פי' רש"י בחטף בלא פת"ח פי' בשו"א בלא קמ"ץ וכן ג"כ לשון רש"י בפ"ג דף מ"ז גבי אמן חטופה וכן בפי' החומש פ' משפטים בפסוק זובח לאלהים קורא חטף לשו"א ופתח לקמ"ץ:

וכן לא יאריך באלף. כתב ב"י שהוא מן הירו':

כלומר אי חד דאי בלשון ארמי כמו אינו כדאמרי' א"א אבל נ"ל יותר נכון להגיה שצ"ל כלו' אין חד ועוד נ"ל טעם אחר דלא יאריך משום דאי משמעתו לשון אוי כדכתיב ואי לו האחד שיפול ואפשר להגיה כלו' אוי חד:

קמיה דר"ח בר אבא כך גרס הרי"ף והיא נכונה ודלא כבגמרא דגרס קמיה דרבי:

וי"א שירמוז בעיניו וכ"כ תלמידי הר"י ז"ל ותמיהני היאך ירמוז כך בעיניו וי"ל דכלומר שיטה הראש ולשון הטור ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות ע"כ ולהטיית הראש לבד אין ראיה ממעביר ידיו על עיניו דלקמן אלא כדפרישית שהעיקר שמטין העינים בפתיחתן כפי המחשבה ולפי שא"א לעשות בלא הטיית הראש משום כן. כתב הטור להטות הראש אבל ר"ל וירמוז להם בפתיחת עיניו עם הטיית הראש והטעם דבפתיחת העינים מעורר ג"כ הכוונה בכלל וכתב עוד הטור ויש מפקפקים בדבר משום הא דתניא לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו וא"א הרא"ש היה אומר דאין לחוש דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה אבל הכא הרמיזה היא לצורך הכוונה וגורמת אותה ע"כ ורבי העביר ידיו על עיניו מפני הרואים ועוד אפשר כדי שלא יתגנה דומיא דפ' דלקמן סי' ל"ט:

וכן נמי צריך עמידה כלומר הראב"ד מוכיח כן מדפסיק הרי"ף ברמיזה אבל הרי"ף לא ס"ל הכי אלמא כרבא פסק דהלשון דלעיל שכתב רבינו קודם דברי הראב"ד לשון הרי"ף הוא:

אלמא דקורא במהלך אין לפרש דמשום הכי פסקינן כרבי נתן ולא כר"י משום דכיון דרבי יוחנן ס"ל לעמוד בכל הפרשה לא מטעם שלא תהא כקריאת עראי קאמר דהא ובלכתך בדרך כתיב אלא משום כוונה ובכוונה פסק רבא בהדיא דפסוק ראשון בלבד הא ליכא למימר דאדאמרת דר' יוחנן לא מצי ס"ל טעמא דקריאת עראי וצריך לומר דטעמו הוי משום כוונה דאי משום עראי הא כתיב ובלכתך בדרך אם כן משום כוונה נמי הא קרא קאמר ובלכתך בדרך ולא קפיד אכוונה אלא נ"ל דלהראב"ד אה"נ דדברי רבא אינן דוחין לדברי ר"י כי היכי דלא דחו לדברי ר' נתן שדברי רבא אינם ענין לדבריהם כלל והא דאנן פסקינן כרבי נתן ולא כר"י אהא קאמר הראב"ד מסברא בעלמא דהואיל ובקרא כתיב ובלכתך בדרך עבדינן הכא וכרבי נתן ודלא כר"י:

שהוא מדומדם מצינו לשון זה בירושלמי לענין שיכור וכתבו רבינו בפרק [אין עומדין] סימן ט' והמגיה בכאן שהוא מתנמנם לא הפסיד וכן לשון הרמב"ם קראה מתנמנם כו':

אבל מי שלומד תורה ברבים אינו מפסיק עיין בד"ח ס"ק סעיף י"ז:

אינו מפסיק והא דהתם בפ"ק דשבת מוקים לברייתא דתני אין מפסיקין לקריאת שמע בעיבור שנה ולא מוקי בלומד תורה ברבים נ"ל משום דאין מפסיקים לגמרי משמע ואפילו לפסוק ראשון לא יפסיק:

סימן ד

פרקדן פירש"י שוכב ע"ג כו'. והוא מלשון פורי הקדקוד כלומר שהוא שוכב על קדקדו ואית דאמרי פורי הקדן ומפרשין קדן כמו קדל ור"ל שהיה שוכב על ערפו מלשון קשי עורף דמתרגמין מחזרי קדל והכל עולה לדרך אחד כ"כ תלמידי הר"י ז"ל ועיין בדברי חמודות ובתוספות רפ"ב דנדה דף י"ד. גם שם הקשו דבבית אפל או סגור מאי איכא למימר. ולי נראה דלא קשיא דלא פלוג רבנן:

אע"ג דמצלי נמי אסור ומאי דאמרינן בפ"ק סי' י"א מטין וקורין כתב הר"ר יונה בפ' מי שמתו דזהו במיושב אבל בהטיה בשכיבה לא ומש"ה מקשה אדתניא התם שנים שהיו ישנים בטלית כו' מחזיר פניו וקורא וכתב דאית דאמרי דפרקדן היינו דמוטה רק מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טרחא שרי כדאמרינן רבי יוחנן מצלי וקרי משום דהוי בעל בשר וה"ל טירחא ה"נ התירו לו בהטיה משום דהוה ליה טירחא כיון שפשט את בגדיו לחזור וללבשן ע"כ ועיין בד"ח:

סימן ה

עד כדון באמצע הפרק לשון שאלה הוא ששואל אי באמצע דווקא באמצע הפרשה ובין פסוק לפסוק אבל לא באמצע הפסוק דעד כאן לא שמענו אלא באמצע הפרשה דכיון דסתמא קתני באמצע אימא דדוקא באמצע הפרשה או אימא דלאו דוקא ואפילו באמצע הפסוק היא מתני' וקאמר דרבי ירמיה מרמז כלומר היה סבור שהתירו הפסקה באמצע הפסוק ודוקא על ידי רמז דמצינו שאסור כדמייתי רבינו לעיל ממס' יומא הקורא שמע לא ירמוז וכו' והתירו הרמז באמצע הפסוק אבל ע"י דבור ס"ל לר' ירמיה שלא הותר כלל באמצע הפסוק ומתני' דוקא באמצע הפסוק היא ורבי יונה משתעי נמי דס"ל דמתני' אפילו באמצע הפסוק היא ורב הונא הביא ראיה מודברת בם שלא חלק הכתוב ונתן רשות לדבר בם ומשמע אפילו באמצע פסוק:

פשיטא שאין לך דבר כו'. כלומר ולמה לי' לתנא למיתנא שואל מפני היראה ב"י:

שאין לך דבר כו' לאו כללא הוא שהרי אמרו בו חוץ מע"ג ג"ע וש"ד והכי מסיק רבי' בפ' אין מעמידין ועיין מ"ש בד"ח סעיף י"ז:

או מי שהוא גדול ממנו. נ"ל לפרש דר"ל בשנים או בעושר דזקנה ראוי לכבוד וכן נמי עושר כדאיתא בפרק ב' דקדושין דף מ"ט: כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו אבל ברי"ף גרס שגדול ממנו בחכמה ולפי זה רבו דוקא חייב לירא ממנו אבל לא שגדול ממנו בחכמה שאין חייב לירא ממנו ואין בו אלא מפני הכבוד דאי אף בגדול כזה בכלל יראה הוא א"כ רישא דמפני הכבוד אמאן קאי ואע"ג דלרש"י מפני היראה דסיפא לא קאי אמאן לא קשיא כיון דרישא דסמוך קאי ארבו ואגדול לא איכפת במאי דסיפא לא אתפריש אמאן משא"כ להרי"ף אי נפרש גדול בחכמה גם כן מפני היראה אם כן רישא לא קאי אמאן ודוחק ואלא מיהת נוכל לומר דהרי"ף כרש"י ס"ל דרבו נמי הוי מפני הכבוד וכ"נ אחרי שהרמב"ם מפ' כפירש"י ודרך הרמב"ם ידוע שהולך בשיטת הרי"ף וא"כ כ"ש גדול בחכמה שאינו אלא מפני הכבוד ולא קשיא עליה מהסיפא כדפרישית אבל רבינו דמפרש רבו מפני היראה ניחא טפי דל"ג שגדול בחכמה שהיינו צריכין לחלק בין רבו לגדול בחכמה ולומר שאינו בכלל יראה ומצינו להרשב"א שכתב בפשיטות דמי שגדול ממנו בחכמה הוי בכלל מפני היראה כמ"ש דבריו בד"ח הלכך ניחא דל"ג בחכמה ונפרש שגדול בשנים או בעושר וניחא נמי לרבי' טפי מלרש"י דהשתא בין רישא בין סיפא מתפרשין אמאן קיימי:

אחי פירש"י שכך שמו וכן מצינו בכתוב אחי וראש בבני בנימין ונקוד בציר"ה וחירק וברי"ף גרס אחאי:

א"ל פוסק ואין בכך כלום עיין מ"ש בס"ד בד"ח סעיף י"ט:

כמו בערבי פסחים ואע"פ שגם שם נחלקו לשלש כתות שנכנסו בזה אחר זה לעזרה וקראו את ההלל מ"מ היו מקובצים בירושלים אלא שהעזרה היתה קצרה מהכיל את כולם:

משמע שאין לפסוק בו כו'. לא קאי אדברי ה"ג אלא מתחלה פירוש איזו הם הימים שהיחיד כו' והשתא כתב דמשמע כו' והיינו מסוגיא דגמרא כיון דבעי לה אהלל מדין ק"ש:

דמנהג אבותיהם בידיהם וכתב ב"י סימן תכ"ב בשם שיבולי הלקט שכתב בשם הגאונים מנין שאומרים הלל בר"ח מצינו שרמז דוד בתהלים הללויה הללו אל בקדשו י"ב פעמים הללו כנגד י"ב חדשים ולפיכך אנו כופלים כל הנשמה על שנה מעוברת שיש לה י"ג חדשים ועל חדש שני ימים ע"כ:

ודוחק הוא לומר שלא היה בבית הכנסת כו'. דמדקאמר איקלע לבבל ולא אמר על לבי כנישתא משמע שבבית הכנסת היה קודם שהתחילו הקהל כ"כ תלמידי הר"י ז"ל ונ"ל לתקן לשונם שצ"ל ולא אמר איקלע לבי כנישתא וכן לשון התוספות דמסכת תענית:

דקריאת מגילה מברכין על מקרא מגילה וקיי"ל כמ"ד שחייב לקרות את כולה:

ולגמור נמי הוה קריאה כו'. לפר"ח והתם בפ"ק כתב דלא משמע הכי וע"ש ובפירקין בדברי חמודות:

ומה שנהגו פי' האידנא דעל מנהג שבימיהם א"א לפרש דהא מנא ליה שלא היו נוהגים לברך תמיד בלשון אחד:

וכיון דלאו תקנה היא כו'. משום דבתירוצא דטלטול בעלמא הוא לא מיתרץ אלא מאי דמקשה מתקיעת שופר ואכילת מצה אבל אכתי איכא לאקשויי מלולב ביום שני מש"ה קאמר דלאו תקנה היא משא"כ לולב ואע"ג דהשתא מתורצים ג"כ תקיעת שופר ומצה מכל מקום צריך תירוץ דטלטול משום הלל דמנהג הוא:

וגם רי"ף כתב כו'. כלומר שכתב ג"כ שלא לברך מפני המנהג אבל לא שכתב לגמרי כמו שכתבו בשם רש"י דהא הרי"ף לא כתב אלא שהיחיד לא יברך אבל צבור משמע דס"ל שמברכין שלא אמרו באותה ברייתא אלא יחיד לא יתחיל ואלו לרש"י אף הצבור אין מברכין כההיא דערבה:

והא דאמר באמצע כו'. מילתא באפי נפשיה הוא:

ולברכו ואע"פ דגבי תפלה לא הוזכר ברכו כתכו תלמידי הר"י מסברא דנראה נמי כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך ואין בו כדי שאילת שלום תלמיד לרב מותר דתוך כדי דבור כדבור דמי ע"כ ואף על פי דבעניית קדיש איש"ר מבורך יש יותר מן ג' תיבות התם דאתמר בגמרא בהדיא אתמר אבל ברכו וכן מודים דלא אתמר בהדיא בגמרא תפסת מועט תפסת:

סימן ו

מטעמת לשון רש"י טעימת תבשיל ולא פי' מטעמת האשה שטועמת והטור כתב כן בסי' ר"י מטעמת שטועמת התבשיל נ"ל דטעמא דרש"י מדלא קתני טועמת שמטעמת משמעו פועל יוצא להטעים התבשיל לאחר לכך פי' שהוא שם דבר והיינו טועמת התבשיל והרי הוא במשקל כל מחמצת ומיהו י"ל דברש"י צ"ל הלשון טועמת תבשיל:

אבל טפי מרביעית כו'. וגם הרמב"ם בפ"א מהלכות תענית כתב דרשאי אפילו בכדי רביעית ואני תמה למה אמרו עד ועד בכלל להקל והרי בפ' תפלת השחר דף כו ע"ב איבעיא להו לר' יהודה דאמר עד ד' שעות אי עד ועד בכלל כו' ש"מ דמסתמא לא אמרינן עד ועד בכלל והתוס' שם הביאו גמרא ערוכה מפ' הרואה כתם דף נח דכל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס דכתמים ומסיק נמי הכי בגמ' דאלו טריפות דנ"ו לענין שאר עד ועד ומיהו מצאתי בתוספות דפרק אלו טרפות דמ"ו דמהא דאמרו כל שיעורי חכמים להחמיר ליכא למיפשט אלא במשנה או בברייתא אבל לא במימרא והכי נמי מימרא הוא הא דעבדי ר' אמי ור' אסי ואלא מיהת התם גופיה איכא מימרא ובעי בגמרא אי עד ועד בכלל ולא אמרו התוספות אלא דליכא למיפשט מהך דכל שיעורי כו' וצריך לי עיון גם הרמב"ם בפ"ה מהלכות ברכות כתב עד רביעית וצ"ע:

סימן ז

אסור לאדם לצאת לדרך כך גי' הרי"ף אבל בגמ' הגי' לעשות חפציו וכן העתיק רש"י בפירושו והטור סי' פ"ט תפס לתרווייהו ואין להקשות על גירסת הרי"ף ורבינו דהכא אמרינן דאסור לצאת לדרך קודם שיתפלל ובפ' תפלת השחר סי' כ' איפלגו בה תנאי כבר תירץ הב"י דהתם כשהשיירא הולכת וא"א לו להתעכב והכא כשיש בידו להתעכב אלא שהוא רוצה למהר לילך לדרכו:

הקב"ה עושה לו חפציו כו'. לאו למימרא שאם לא התפלל קודם אין הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו אבל איסורא ליכא אלא איסורא נמי איכא כיון שעושה חפציו קודם שיתפלל כ"כ ב"י:

שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. וכיון דקרא קאמר שישים לדרך פעמיו הרי הבטחתו בכך שכל חפציו ישלים דאל"כ לא יאמר שישים לדרך פעמיו אם יש ספק בדבר שלא ישלים חפציו:

סימן ח

אלא אומר אמת ויציב ואח"כ יפסיק כו'. משמע מדבריו שהוא סובר דכיון דויציב ג"כ הוא אמת אין להפסיק בינו לה' אלהיכם אלא במלת אמת אבל רבינו לא הזכיר ויציב ונראה שסובר דלאו דוקא נקט הרא"ש ויציב כ"כ הב"י וסירכא דלישנא דמתניתן נקטיה לרבינו ובמתני' לא קשיא כלל דהא לא משתמע מיני' בהדיא שלא יפסיק ג"כ בין אמת לויציב אלא נקט במתני' ויציב עם אמת באשגרתא דלישנא:

פי' אם שהה בנתיים כמ"ש תלמידי הר"י שיפסק מפני היראה או מפני הכבוד או שסיים קריאת שמע קודם החזן והמתין עד שיתחיל החזן:

פשיטא דלא יאמר פעמיים אמת דודאי דדמי כאומר שמע שמע או מודים מודים דמשתקין אותו:

סימן ט

ואע"פ שמוקדם בתורה צריך טעם לפי שהחכמים אינם מסדרין שום דבר בלא טעם ומוקדם אינו טעם דאין מוקדם כו' וא"ת וכי נמי דאין מוקדם כו' מ"מ אין לשאול שום טעם על החכמים שהקדימו המוקדם על המאוחר ואע"פ שאין כאן שום טעם בעולם שאחרי שא"א לסדר שתי פרשיות לקרותן כאחת שאין הפה יכול לדבר כן א"כ כי הקדימו המוקדם שוב אין כאן מקום שאלה על שום טעם והתוס' כתבו וז"ל וא"ת תיפוק ליה דקדמה בתורה וי"ל דה"ק למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה וא"כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים עכ"ל וגם על זה קשה דהא מויאמר אין להקשות דטעמא קאמר שאינו נוהג אלא ביום ונוכל לומר דאע"ג דהכל ר"י בן קרחה אמרה מ"מ כיון דבלשון שאלה ותשובה אמרה הרי הוא כאלו עדיין לא ידע בתשובה שיאמר על ויאמר ושפיר קא מקשה ושואל למה קדמה שמע לוהיה ולא הקדים ויאמר לכולן אלא ודאי אין מוקדם מכריע וס"ל להקדים והיה שהיא בלשון רבים וכשהשיב דעול קבלת שמים קודם חזר ושאל דאם כן ויאמר נמי לקדום שהרי יש בו עול מלכות שמים דכתיב אני ה' אלהיכם וה' אלהים אמת ועי"ל דשפיר מקשה מעיקרא מויאמר אע"פ שריב"ק ידע טעמא דמסיק איהו דויאמר אינו נוהג אלא ביום מ"מ הוה ליה להקדימו כיון דקדמה בתורה דאי אמרת דמשום דשמע נוהג ביום ובלילה א"כ לקדום והיה דיש בה עוד מעלה יתירה שהיא מדברת בלשון רבים ומכיון שנותן טעם דשמע קדמה שיש בה קבלת עול מלכות שמים שאל שויאמר יקדים ג"כ לוהיה מהאי טעמא שכתוב בו ג"כ כעין קבלת עול מלכות שמים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם:

דהלכה כר"ש. וקשה דבפ"ק סי' י' מייתי לדרשה דדרשי רבנן וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה כו' לענין זמן ק"ש ור"ש דריש וראיתם פרט לכסות לילה ומיהו התוספות דהתם פירשו דהך דרשה דראה מצוה כו' אינה אלא אסמכתא בעלמא דק"ש דרבנן עד כאן. אבל רבינו בפ' דלקמן סי' ט"ו פסק כמ"ד ק"ש דאורייתא ומ"מ יש ליישב דאע"ג דק"ש היא מדאורייתא מ"מ להקדימה לקראה כל כך בהשכמה דדרשינן מראה מצוה כו' אינה אלא בדרך אסמכתא דמדרבנן היא:

וכן כל האמוראים דלעיל ולקמן מייתי להו ורבינו סידר המשנה במקום הפיסקא שבגמרא וכסדר הרי"ף ומשו"ה בגמרא לעיל מהכא אתמרו:

מגביהין. בגמ' גרסי' מחבין כלומר מחבאין וכן העתיק רבינו בריש הלכות ציצית:

ושבק הני טעמי אחריני דמנחות פרק התכלת ד' מ'. גזירה משום קלא אילן או שמא יקרע סדינו בתוך שלשה:

חד מרבה כסות סומא מאשר תכסה ואידך מאשר ולא קאמר דס"ל כרבנן ותמיהא לי דליתא ואדרבה תרי תנאי פליגי התם חד אומר ד' ולא ג' ומרבה ה' מאשר תכסה והיינו כרבנן וח"א ד' ולא ג' ולא ה' ומוקי לאשר תכסה לרבות כסות סומא והיינו כר"ש [*גי' רבינו כגי' הרש"ק ע"ש בגמ']:

סימן י

בעצמו פי' רש"י לישנא מעליא ע"כ כלומר דהל"ל בהקב"ה שאלו העיד אמת באמרו שהוא אלהים ה' אחד היה מקיים מצותיו והתוס' בד"ה ומנח תפילין כתבו בעצמו פי' באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפות ולאות על ידך ואין ע"כ ועיין בסמוך בשם תהר"י:

כאלו הקריב כו'. וכתבו תלמידי הר"י דעולא ס"ל דכיון שהוא קורא וקשרתם וגו' ואינו מניחן נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת ואע"פ שעשה המצוה שיצא ידי ק"ש אפילו הכי עבר עבירה מצד אחר שהעיד עדות שקר על עצמו ור"י ס"ל שאפי' המצוה עצמה אינה נעשית שלימה כיון שלא קיבל עליו עול מלכות שמים דה"ל כמו שמקריב כו' כיון שקורא בלא קבלת מלכות שמים:

זהו מלכות שמים שלימה מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו ומפני כך צוה לשום אותה כנגד הלב שהלב הוא עיקר התאוות והמחשבות בזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ובמזוזה משעבד אדם ממונו אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה מפני שמצותה נעשית בשעה אחרת וכשקורא ק"ש ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו זו היא מלכות שמים שלימה כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:

רב קרי כו'. בגמרא לעיל מהא דאמר עולא ודתניא החופר כוך השמיטו הרי"ף ורבינו ועי' פ"ג סי' ה':

כדאמר מניח תפילין ולא אמר ג"כ שמתעטף בציצית וא"ת תקשה אה"נ אמאי לא אמר ג"כ שיתעטף בציצית ולפי הטעם שכתבתי בשם תלמידי הר"י ז"ל סגי בתפילין להיות קבלת עול מלכות שמים שלימה ועוד יש לומר דמהני טעמי שיפרש בסמוך אלא דהשתא דייק מלישנא דמימרא בלא טעמא והדר קאמר דסברא הוא וכו' ואה"נ שבעל המימרא יש לו ג"כ סברות הללו לחלק בין ציצית לתפילין ורמ"י בסי' כ"ה כתב דלא הזכירו עטיפה באלו המאמרים דפשיטא שכבר נתעטף דהיאך יעמוד ערום ויקרא ק"ש ויתפלל וכלומר דבזמניהם היו כל בגדיהם עשויים בד' כנפות מ"מ מכח הסברות שמזכיר רבינו יש לחלק ביניהם לענין הפסק:

אלא שחייב הכתוב בבגד שיש לו כו'. לשון התוס' אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית כו' משמע דס"ל דציצית אינו חובת גברא וכ"כ ג"כ תלמידי הר"י ז"ל שמצות ציצית שאינו אלא חובת מנא אין לו להפסיק כו' ותימה על רבינו שהוא כתב בהלכות ציצית ללשון הרי"ף דמסיק דציצית חובת גברא ולא חובת טלית אבל נ"ל שנוכל לפרש דברי רבינו שאינו ר"ל במה שכתב שחייב הכתוב בבגד שיש לו דהיינו שהוא חובת הבגד כדברי התוס' אלא ה"ק שהכתוב חייב לגברא בבגד שיש לו ולאפוקי אם אין לו בגד בת ד' כנפות אינו חייב לקנות לו כמ"ש הטור בריש סי' כ"ד:

ואם לא ילבשנו עתה כו'. כלומר ושאע"פ שהוא רוצה לקיים גם מצוה זו ואע"פ שאינה חובה עליו שילבוש אלא שאם יש לו בגד בת ד' כנפות וירצה ללבשו יחוייב לעשות לו ציצית ואם ירצה לא ילבשו ואפ"ה הוא רוצה ללבוש הציצית הרי יכול לקיימם אחר כך ולא יפסיק משום כך וז"ל התוס' אבל כו' ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי דהויא הפסקה:

אין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת ציצית. פירש הב"י סי' ס"ז דאי קאי אקודם גאל ישראל לא אסר אלא לברך אבל העטיפה לא הוי הפסקה דהא עוסק במלאכה וקורא ק"ש חוץ מפרשה ראשונה כדלקמן סי' י"ג ואי מיירי בין גאל ישראל לתפלה אפי' העטיפה הוי הפסק ע"כ והדין עמו לומר שהעטיפה מקרי הפסק מהא דפ' דלקמן סי' ל"ט דרבי לא היה מתעטף בתפלה וה"ה בין גאולה לתפלה דהא מחמירין ביה בכמה ענינים אף על פי שיש לחלק דעטיפה האסורה בתפלה משום דתפלה צריכה כוונה יתירה ובקל מיטרד וכדלקמן בסימן י"ג ומ"מ לדעת הסוברים דיכולים לענות אמן בין גאל ישראל לתפלה וכמ"ש בפ"ק בד"ח סעי' נ' אפשר לחלק דגם העטיפה אינה חשובה הפסק ולכך סתם הטור ולא כתב אלא שאין לו להפסיק לברך על טלית ללבשו לומר שאין חשש הפסק בענין הטלית אלא לברך אבל העטיפה לעולם לא הוי הפסק דאיהו נמי סבר שעונה אמן אחר גאל ישראל כמ"ש באותו הסימן ואפי' היחיד אחר ברכותיו ומ"מ אנן דלא קי"ל כך ביחיד מ"מ קי"ל שאחר סיום הש"ץ עונה ולכך לא הויא העטיפה הפסק אפי' בין גאל ישראל לתפלה:

סימן יא

כמו ששנינו כיון דמימרא הוא הל"ל כמו דאתמר אבל נמצא לרבינו עוד שלא דקדק בלשונו בכך לקמן בפ':

וגם רב אשי לא פירש כן. לא ידענא מאי קאמר ויתכן בעיני שצ"ל וגם רש"י לא פי' כן ור"ל רש"י דהכא לא פי' כלום ואלו היתה כגרסתו בכאן ה"ל לפרשה ואע"פ שבפירוש רש"י שלפנינו כתוב אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא ע"כ מסתברא שבפירוש רש"י שלפניו לא היה כתוב וגם הלשון הזה קשה בעיני דקאמר דתפלה זמנה כל היום ותנן בריש פ"ד דתפלת השחר עד חצות רי"א עד ד' שעות ונ"ל דיש לתרץ דר"ל שאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ואם אין לו מים מחשב כטעה שהרי אנוס הוא ויכול להתפלל שתים נמצא שמשום שאין לו מים הוה זמנה כל היום:

סימן יב

ולא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו כדמסיק בפרק דלקמן סימן י"ד:

הקורא למפרע שקורא הפסוקים למפרע כגון שאמר בתחילה וכתבתם וקורא עד שמע תלמידי הר"י ז"ל:

הלכה כדברי שניהם להקל ומש"ה לא הביא הא דרב יוסף דאמר מחלוקת בק"ש וכו' ואע"פ שתלמידי הר"י אחר שתמהו על הרי"ף שהביא לדרב יוסף תירצו דאפשר דאתא לאשמועינן דבבה"מ אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא משו"ה כתב לדרב יוסף ורוצים לומר דבבה"מ ה"א טפי דלא יצא מדקרא קאמר וברכת ואני תמה דבק"ש כתיב ודברת ואפסיק הלכתא דיצא א"כ מכ"ש בה"מ ואולי דלמ"ד ק"ש דרבנן צריכא ומ"מ רבינו הא סבר כמ"ד ק"ש דאוריי' כדלקמן וגם הברייתא דבבה"מ יוצא כבר כתוב ג"כ בדברי רבינו בפ' דלקמן סימן י"ד:

ולמדתם שיהא למודך תמה. תמיהני דלא דרש ושננתם שיהא שינונך תמה והא כתיב בפרשה שמע דקדמה בתורה ובסדר הקריאה וא"ת דולמדתם דריש דכתיב בתריה אותם הא דריש בגמ' וכתבתם הכל בכתב אפי' צוואות ופירש"י שתהא כתיבה תמה ושלימה ע"כ ואע"ג דלא כתיב בתריה אותם וא"כ ה"נ לדרוש ושננתם אע"ג דלא כתיב בתריה אותם וי"ל דאפ"ה הואיל וגבי ולמדתם כתיב אותם ניחא ליה טפי למנקטיה משום דהוה דרשה פשוטה טפי ואף על גב דכינוי דולמדתם אינו מוסב על הכתובים אלא שהוא כינוי הנוכח לרבים שנקוד בסגול אפ"ה הרי התורה בלא נקודות כתובה כי היכי למדרשא וראיתי לבעל כף נחת שכתב בפירוש המשנה ושננתם שיהא כו' ולא דק בגמרא:

ה"ג כמו בכל לבבך על לבבך וכך הוא בקיצור כתיבת יד:

צריך להתיז זיי"ן דלמען תזכרו. דלא לשתמע תשקרו או תשכרו והוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס טור סי' ס"א: גרסינן בירושלמי כתבו הרי"ף שצריך להתיז כי לעולם חסדו ואכתוב בזה בספר ד"ח פ"ה סעיף ט"ו:

וצריך ליתן ריוח וכו'. אינו בירושלמי שלפנינו ותלמידי הר"י כתבו שזה בכלל ולא דקדק באותיותיה ששנינו במשנה שאין לפ' דר"ל ליתן ריוח בין הדבקים שזהו שהוסיף רבא:

דצריך להאריך גרס וכתבו תהר"י ז"ל דה"פ שלא היו אומרים בשכמל"ו וגם לא היו מאריכים בדלי"ת וקשה שלא ה"ל לר' יהודה לומר לשון מפסיקין אלא מאריכין היו אלא הפי' הוא שלא היו מפסיקים כלומר שלא היו קוראים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה ע"כ וכבר כתבתי בתוספות יום טוב דרש"י ז"ל נסמך על הירושלמי דגרס בירושלמי שלא היו מפסיקים בין אחד לואהבת:

קץ הימין פרש"י שיחזור ימינו כו'. והמקרא חסר שאין הקץ חוזר על הימין אלא על איחור הזמן ובסוף דניאל פירשו המפרשים שהנו"ן תמורת המ"ם והוא כמו קץ הימים:

טעמה. כלומר אם טעמה ובגמ' ורי"ף הגירסא תאמר והפירוש אם תאמר:

בין כתיבה לכתיבה. ואילו בין קשירה לקשירה דקדים לא הזכיר בו שיטעה שמשונים הם זה מזה בניקודם וטעמם:

סרכיה נקט כו'. פי' רש"י אין לטעות מכאן ועד אמת ויציב כו' פי' הרשב"א שר"ל שאם מצא עצמו בתוך פרשת ציצית ואינו יודע אם קרא תחלת הפרשה כיון שהוא זכור שאמר למען ירבו חזקה שאמרה ותימה דאמאי אמר רבי יוחנן דוקא בזו הפרשה ולמה זו שגורה יותר משאר פרשיות אדרבה הם נוהגים בין ביום בין בלילה ויהיו יותר שגורי' אלא הפי' שאם מסופק בין כתיבה לכתיבה שאינו יודע אם אמר הראשונה או שאמר השניה אם אמר אחריה למען ירבו חזקה מכתיבה שניה סליק וסרכיה נקיט:

ותיבה אחת. כלומר או תיבה אחת:

וכן בתפלה. עיין בפ' תפלת השחר סי' י"ד ט"ו וט"ז:

סימן יג

מפני שטרחתו מרובה. פי' תלמידי הר"י ז"ל שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטלו ממלאכתן בה:

צריך שיכוין את לבו. עמ"ש לעיל סי' י"ג:

משמיה דרב ובגמרא ל"ג וברי"ף גרס משמיה דר':

ר"א חסמא גרס בגמרא וברי"ף וכבר הוכחתי דל"ג בן חסמא בתוי"ט דספ"ג דמסכת אבות:

הלכה כר"מ. דאמר שמע ישראל וגו' ע"כ צריכה כוונת הלב:

ה"ג ודברת בם ולא בתפלה בם יש לך רשות:

עשה אותם קבע. וכן הוא ברי"ף ובגמרא מסיים בה ואל תעשם עראי כלומר שלא ידבר בהם דרך עראי אבל נראה שאין גירסא זו בכל הספרים שהרי תלמידי הר"י פירשו עשה אותם קבע שיהו כל דבריך בזה וכן אמרו בירושלמי מכאן שהשח שיחת חולין כו' ע"כ ולכך לא הגהתי לשון הגמרא בדברי רבינו דכי היכי דתלמידי הר"י ל"ג ליה ה"נ רבינו ל"ג ליה ומ"מ נ"ל דמן הירושלמי אין להוכיח דל"ג ליה שהרי אפשר שהירושלמי מפיק ליה מולא בדברים אחרים וכפירש"י ותהר"י פי' על ולא בד"א דקאי אק"ש שרשאי להפסיק מפני היראה והכבוד ובד"א אין להפסיק בהם ולשיטתייהו קיימי שכן פי' הרישא בם ולא בתפלה בם שואל מפני היראה כו' ולא בתפלה אפי' המלך כו' אפי' נחש כו' וכך פי' התוס' להרישא אבל הטור סי' ס"ג כתב דלא יקרא דרך עראי כדדרשינן עשה אותם קבע:

סימן יד

ומתפללין בכל יום ג"פ י"ח. תמיהא גרסא זו דבהדיא רמינן בגמרא ברייתות אהדדי בחדא קתני מתפללין י"ח וחדא קתני מעין י"ח ומשנינן כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן והתניא (בניחותא) הפועלים כו' ומתפללין ואוכלים כו' בד"א בעושין בשכרן כו' והרי"ף העתיק ג"כ ומתפללין ולא פי' בה י"ח ולא מעין י"ח ולפי סוגית הגמרא ודאי מדקתני בה דהדברים אמורים בעושים בשכרן הא דקתני מתפללין היינו דוקא מעין י"ח ומדברי הטור נראה לי שלא היתה סוגיא זו כלל בגירסתו דבסימן ק"י כתב ללשון הרמב"ם שכתב הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית מתפללין הביננו וכתב עליו שאפשר שחושב פועלים כשעת הדחק הרי שתולה הדבר בסברת הרמב"ם שמעינן מינה דבגמרא שלו לא היתה סוגיא זו כלל ועוד בסימן קצ"א כתב ג"כ הפועלים וכו' מתפללים כדרכן כו' בד"א כשנוטלין שכר כו':

ומברכין לפניה. וכ"כ ג"כ בטור וגם זו הגירסא אינה כגירס' שבגמרא שלפנינו דבהך ברייתא דמסיים בה בד"א בעושים בשכרן גרסי' בה ואין מברכין לפניה ואף רבינו בעצמו העתיקה כך בפ' כיצד מברכין סי' ט"ז ואשתמיטתיה להב"י בסי' קצ"א ומיהו הרי"ף גרס ג"כ בהך ברייתא ומברכין לפניה ובתוספות פ"ה נמי לא גרס אלא ומברכין לאחריה:

ומברכין לאחרים שתי ברכות. ואף על גב דברכות האחרונות מדאורייתא הן נטלו חכמים כח לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעה"ב כ"כ התוס' ורמ"י רצה להתחכם לתת טעם שיש להם כח לעקור ברכה זו לפי שאינם אלא מג"ש חוץ מכבודו לא היה צריך לכך כלל דסוגיא ערוכה היא בפרק האשה רבה דבשב ואל תעשה יש להם כח כשיש להם טעם והכי נמי טעמא רבה שהבעה"ב יטרידם ולא יוכלו לכוין ומוטב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה ויתר דברי רמ"י ז"ל בזה אכתוב לקמן והב"י סי' קצ"א כתב שאין צורך לזה דאין מנין ברכות שאחר המזון מן התורה וכדמשמע מדברי הרמב"ם בספר המצות שלו שכתב והמצוה הי"ט שצונו לברך אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתו אע"ג דדריש להו בגמרא פ' שלשה שאכלו ד' מ"ח מקראי אסמכתא בעלמא נינהו ע"כ ובזה מתיישב קושית תלמידי הר"י ז"ל שכתבתי בפ"ק סי' י"ד אדאמרינן דאם בירך ברכת הזן אתמרים דיצא ידי ברכה מעין שלש ע"ש וכ' עוד הב"י ואיכא למידק למה אמרו שלא יברכו אלא שתים מפני בטול מלאכתו של בעל הבית יברכו השתים אחרונות והם עסוקים במלאכתם (מידי דהוה אק"ש דשתי פרשיות אחרונות קורין ועסוקים במלאכתן כדאיתא בסי' דלעיל) וי"ל דמהכא משמע דאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי אמר ר' מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך ע"כ:

וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. שאומר שהנתלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו כ"כ בכ"מ בשם הר"ר מנוח ורמ"י ז"ל כתב שלכך אמרו לכלול בונה ירושלים בברכת הארץ ולא ברכת הארץ בבונה ירושלים משום דברכת בונה ירושלים אינה כתובה בפירוש אלא מג"ש ילפינן לה הטובה וההר הטוב וכו' ול"נ שא"צ לשום טעם כלל שאחרי שראו לכלול ברכה אחת בחברתה הדעת מכרעת לכלול האחרונה בקודמת לה:

מברכין כתקנן ארבע גרס והוא לשון הרי"ף ובתוספתא פ"ה כך היא שנויה דמלת ארבע קאי אדלעיל ולא לקמיה אדברים שבין ב"ש כו' דטפי מד' הן וברפ"ח תנו רבנן דברים שבין כו':

סימן טו

לילה הראשון גרס בכל מקום ששם לילה לשון זכר בסימן ה' נקבה דכתיב ונחלמה חלום בלילה אחד:

עד מוצאי שבת. שהבתולה נישאת ליום רביעי כדתנן בריש כתובות וכשהמתין ג' ימים וג' לילות כבר נתקררה דעתו ולא טריד.

פרט לעוסק במצוה כו'. דאי אמרת אפי' עוסק במצוה לימא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך כו' גמרא דהכא ודפ"ק דף י"א ועי' בפ"ב דסוכה סימן מ"ג:

ואע"ג דכתיב שבעת ימים ויעש לאביו אבל שבעת ימים:

ר"ש אומר גם בפרק ואלו מגלחין כתב כן אבל בגמרא ר' אומר וכן נראה מדמותיב לקמן מן רבי ובדף צ"ט ע"ב גרס ר' שמעון אומר:

יום קבורה. אע"פ שאינו אלא יום הקבורה בלבד שלא נקבר ביום המיתה ממש כגון ששהו אותו שני ימים או שלשם תלמידי הר"י ז"ל:

אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי וגו'. דהכי איתא בפרק אלו מגלחין דף כ' מנין לאבילות שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג וכו' וא"ת ואמאי לא דרשינן מויעש תירצו התוס' שם דהתם קודם קבורה היה ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מתן תורה והתם בירושלמי מייתי קראי טובא ע"כ ולפי שהוא גמרא ערוכה הך דרשה דוהפכתי וגו' תרתי בלבי למצוא ישוב להני רבוואתא דדרשי דרשה אחריתי מויעש ומצאתי און להם לומר דמלימוד דחגיכם לא שמעינן אלא איסור מלאכם וכך פירשו התוספות בעצמם שם דף י"ד וכתבו ג"כ רבינו שם סימן כ' דהא דאמרינן בר"פ דהתם לא מיבעיא ימי אבלות דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל ע"כ:

ודחי עשה דיתיד. ופי' רש"י דכתיב אבל יחיד עשי לך לדברי הרי"ף דלקמן לא זו עשה דמן התורה שזו מדברי קבלה אבל הרמב"ם במנין המצות מ"ע ל"ז כתב שהכהנים מצווים להטמא ולהתאבל כו' שנאמר לה יטמא וממילא ישראל נמי:

ואפי' למ"ד כו'. והוא דוחק לפרש סתמא דגמרא דלא כהלכתא ולקמן מתרץ רבינו בענין אחר ובאלו מגלחין כתב לדברי הראב"ד בזה ודחה אותם:

ולדעת מקצת הגאונים דאבילות יום ראשון כו'. וכן לשונו בפ' ואלו מגלחין ולגאונים דלעיל כל שבעה מדאורייתא וצ"ע:

אבל התוספות כתבו כו'. בפ' ואלו מגלחין סי' ע"ד כתב שאין לזוז מדבריהם ועי' בדברי חמודות:

והאסור בזה. באנינות אסור בבשר ויין ואינך דלקמן מותר בזה באבילות ואסור באבילות נעילת הסנדל מותר בזה באנינות:

אלא ודאי כל שבעת ימי האבילות כו'. ובואלו מגלחין וכן בפ"ק דכתובות מתרץ לה דרי"ף דוקא יום המיתה וקבורה קאמר ע"ש:

בבכורות פ"ח דף מ"ט כל ל' יום באדם כו' ואבעי לן יום ל' כו' וכ"פ תלמידי הר"י ז"ל ולא נמצא כלל בגמרא שלנו לא מינה ולא מקצתה (והא דכל ל' בפרק ר"א דמילה איתא ועיין בפ' אלו מגלחין בדברי רבינו סי' פ') ולא עוד אלא ששנינו שם במשנה מת ביום ל' כיום שלפניו ר' עקיבא אומר אם נתן כו' דמספקא ליה כדאיתא בגמ' ועלה איתמר א"ר אשי הכל מודים לענין אבילות יום ל' כיום שלפניו ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וכך העתיק דבינו שם והיה עולה בדעתי דשגגה יצתה מלפני השליטים ממאי דאבעיא לן בפ' מי שמת גבי סריס אי לפני זמן וכו' אך גם שם מסיק סי' ל"ה דתוך זמן כלפני זמן וצ"ע ועי' לקמן:

ואע"פ שאינו אלא מדרבנן כו'. לעיל תירץ בענין אחר בשם הרי"ף:

קרו ליה עשה. משום דאסמכינהו אקרא כ"כ רבינו באלו מגלחין ועיין עוד שם:

ובהדיא מוכיח גרסינן ורצונו לומר שם בגמ' דאמרי' עלה א"ר יוחנן ד"ת אפי' עשה אין בו שנא' ויעמוד יהושפט וגו' נוכח החצר החדשה ומפרש שחידשו בזה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוים ולפי שהוא בהדיא התם לכך הגהתי שצ"ל מוכיח ביו"ד וכלומר שהגמרא מוכיח כן בהדיא התם ואי נמי גרס מוכח אין קפידא כולי האי שכן נמצא בהרבה מקומות לרבינו ז"ל שכתב מוכח והוא בהדיא ואני תמיה על לשון רבינו דבפרק אלו מגלחין וכן על לשון תלמידי הר"י ז"ל שבכאן שכתבו דמוכח במסכת סוטה ולמה להם להביא ממרחק לחמם והוא בזה הפרק ג' דזבחים בעצמו ולא עוד אלא שדקדקתי בכל מסכת סוטה ולא מצאתי דבר וזו הסוגיא דזבחים איתא נמי בפסחים פרק האשם דף צ"ב ובפ"ק דיבמות דף ז' ובפ"ק דהוריות דף ה' איתא נמי להא דויעמוד יהושפט וגו' שחידשו בה כו' אבל בסוטה לא ראיתי כלום מכל זה והנה קרה לנו בכאן שינוי סוגיא מרבינו ומתלמידי הר"י כאחד כמו שקרה לנו למעלה גם בין שניהם בענין האבעיא דלפני יום כו':

דלית ביה אלא אסורא דרבנן. עי' בפרק ואלו מגלחין שכתב רבינו ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו':

ה"ג אלא ביום המיתה דיש איסור דאורייתא במה שאסרה תורה לאונן לא רצה להקל וכ"כ רבינו בפ' ואלו מגלחין:

דגנאי הוא. כלומר לא משום שיש ספק דאורייתא:

כיון דמצד אחד יש לו אחים. וז"ל בואלו מגלחין כיון דממ"נ מצד אחד הם קרובים:

ובמקום איסטניס כו'. פיסקא מלישנא דגמרא:

מי שיש לו חטטין. שאין בו סכנה אלא צער וכ"כ תלמידי הר"ר יונה:

אלא כשאין בו סכנה. לשון רבינו הוא וכלומר שאפי' רפואה אינו צריך רק להסיר צערו וכדמסיק ודלא כמו שפיר"ח כו' דכיון דלרפואה כו' ועיין לקמן בסמוך:

ולא כל דאמר כו'. הם דברי רבינו חננאל ובטי"ד סימן שפ"א כתב בשם רבינו האי ומסיים בה אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ולא בעי שיאמרו בקיאים ומ"מ כתב עליו בשם הרמב"ן וז"ל מ"ש לא כל מי שיאמר איסטניס אני יפה כיון אבל מ"ש שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש ע"כ:

כי ישר היה. ובגמ' ורי"ף כשר היה:

ואין קורין אבות כו'. פירש"י אבות ישראל כו' לאפוקי שבטים ע"כ ובגמ' מסקינן דעד הכא חשיבי טפי לא והיינו לקראן אבות ולא לענין מולידים שזהו מותר לכל כמו שמצינו בריש פ' הרואה שאומר ברוך שעשה נסים לאבותינו כו' על כל מקומות שנעשו בו נסים לישראל לא בלבד לאבות השלשה אלו כדמפרש התם בגמרא אלא כדפרישית שלא אמרו בכאן אין קורין אלא כשאמר בדרך חשיבות לאחשבינהו שהם מקור מחצב שלנו ובמסכת שמחות ספ"ק שנינו אין קורין לאבות אבינו כו':

חתן אם רוצה. דף ט"ז ע"ב:

וכן הלכתא. עי' בפרק מקום שנהגו סימן ז' גם שם בתו' י"ט: הדרן עלך היה קורא