מנחת חינוך/תנד
שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ וע"ז נאמר לא תוסיפו וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ב מהלכות ממרים והוא ענין ארוך מאוד ואכתוב בקיצור בס"ד. והנה הר"מ כ' כאן דהלאו הזה הוא באם ב"ד עשו סייג לתורה בל"ת שלא יעשו כגון שלא לאכול בשר בחלב ואומרים שהאיסור בשר עוף הוא מן התורה עוברים בלאו הזה דבל תוסיף. אך אם אמרו דמותר מן התורה רק הם עשו סייג וגדר כדי שלא יבואו לפרוץ באיסור תורה אין זה מוסיף אלא עושים סייג לתורה ומצוה הוא ע' באריכות בדבריו והרהמ"ח מביא דבריו. והנה מה שכ' בשם הר"מ דבשר חי' אסור מן התורה ובשר עוף מותר מן התורה כן כתב הר"מ ג"כ ובאמת בפ"ט מה' מאכ"א כ' הר"מ דבשר חי' אינו רק מדרבנן ועיין בכסף משנה ובלחם משנה כאן ובה' מאכ"א. ועיקר כיון שאין מקום ד"ז לא דקדק בזה וכן הרהמ"ח נמשך אחריו שאין כאן מקומו וכן כ' הרהמ"ח בפירוש במצוה קנ"ג דבשר חי' מותר מה"ת. והנה אף על פי שהרהמ"ח כ' וכיצד הוא התוספת וכו' ומביא בשם הר"מ מכל מקום אין כוונת הר"מ דדוקא בכה"ג עוברים ולא בגוונא אחרינא כגון בעשה דהא מבואר להדיא בר"מ פי"ד מהלכות תפלה גבי ברכת כהנים דאם מוסיף ברכה אחת כגון ד' אלקי אבותיכם וכו' ע"ז נאמר לא תוסיף וכן מבואר בדבריו פ"ז מה' לולב. ובפ"ב מהלכות פסהמ"ק גבי מתן א' שנתערבו במתן ד' ויבואר בסמוך בעזה"י. אלא הר"מ כאן קאי אלעיל כיון דהב"ד יכול לאסור מהו זה שהתורה וכו' היינו דאין סברא אצלו להיות חילוק בין עשה ובין ל"ת כמו בעשה שיש לא תוסיף ה"נ בל"ת ואין סברא אצלו לומר דסייג שרו לגמרי ע"כ מחלק בין אומרים שהוא סייג ובין אומרים שהוא מן התורה אבל הדינים שיבוארו בס"ד גבי עשה סובר הר"מ ג"כ וז"פ. ולשון הרהמ"ח כיצד הוא תוספת וכו' ל"ד דהר"מ מודה דבעשה ג"כ שייך תוס' כמ"ש וז"ב. וגבי עשה מודה הר"מ דא"צ לומר שהוא עושה דהתורה צותה כך דהא מבואר בר"ה דהכהן לא יאמר הואיל ונתנה התורה רשות אוסיף ברכה אחת משלי מבואר דבכ"ע עובר על ב"ת וכן כתב בס' יום תרועה בר"ה שם. והראב"ד השיג על הר"מ וכן מביא הרהמ"ח בשם רוב מפרשים דבלאו לא שייך כלל בל תוסיף כיון דהוא סייג לתורה ואפילו אם קבעוהו כשל תורה וכו' וסברתם נראה כיון דהתורה ציותה לעשות סייג לתורה מושמרתם את משמרתי אם כן זה מצוה מן התורה לא שייך בל תוסיף כיון שהקב"ה צוה כן שיעשו סייגים וגדרים רק בעשה שייך כאשר יבואר בס"ד. ועיין בסנהדרין דף ק"ט מבואר שם אמר חזקי' מניין שכל המוסיף גורע שנא' אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ועיין ברש"י דעי"ז נכשלה ע"ש וכן פרש"י בחומש ע"י שהוסיפה וכו' שנא' אל תוסיף וכו' ובודאי אדם אמר לה כן דאם היא בעצמה אמרה כן אין ראי' מה שדחפה ונגעה אם היתה יודעת האמת. ומבואר דאדם עשה שלא כדין מה שהוסיף. ובאמת מצוה לעשות סייג להרחיק מן העבירה אם כן לא שייך מוסיף. ולדברי הר"מ ניחא דאמר לה בשם השי"ת שהוא ב"ה צוה כן. ועי"ז הוסיף שלא כדין דאלו היה אמר לה דזה הוא רק סייג ולא מפי הקב"ה לא נכשלה. אבל לדעת הראב"ד לא עשה עבירה כלל כי לדבריו רשאי לומר על דרבנן תורה ומוכח כדברי הר"מ אך אין למדין הלכות מתוך אגדה. והנה דינים אלו של בל תוסיף מפוזר בש"ס בר"ה דף כ"ח ע"ב ובסוכה דף ל"א ול"ו ובעירובין דף צ"ו ובסנהדרין בפ' הנחנקין ועיין בתוס' במקומות הללו והוא ענין ארוך ועמוק ואכתוב בקיצור נמרץ בס"ד.
והנה כמה מצות שהוסיפו חכמינו זכרונם לברכה כגון נר חנוכה ונט"י וכדומה שהם דברים חדשים ולא הוסיפו במצות התורה נראה דודאי לא שייך ב"ת כי התורה נתנה רשות לחכמים לתקן תקנות הן בקום ועשה הן בשוא"ת לפי הזמנים ולא ראיתי בדברי הראשונים שיהי' זה בכלל זה ויתרצו הדברים כי הלאו הזה אינו אלא שלא נוסיף במצוה של תורה איזה הוספה. וגם לפי הטעם שכ' הרהמ"ח דהאדון ב"ה בתכלית השלימות וכל ציווי' בתכלית השלימות והתוס' בהם חסרון וזה שייך במצות שצוה אז והוא ית' צוה בודאי הם בתכלית השלימות אבל מה שלא צוה אז ונתחדש אח"כ הסיבות שחז"ל הסכימו לתקן כגון נ"ח ע"י הניסים בימי יונים וכדומה דלא הי' אז זמנם אין שום גרעון בהציווי של האדון ב"ה ולא שייך כלל ב"ת. אדרבא נצטווינו שלא נסור מדבריהם בלאו דלא תסור ובעשה על פי הדבר וכו' כמבואר בר"מ ובראשונים אין כאן מקומו. ול"מ במה שחז"ל מתקנים דהתורה צותה לשמוע דבריהם אלא אפילו יחיד כגון שנעשה לו איזה נס וקובע לעצמו שיקרא הנס בכל שנה או שיעשה משתה התעלה על דעתך דהוי מוסיף מצוה דזה אין גרעון במצות התורה וז"פ. אך לשיטת הר"מ בסייג שאם אומרים שהוא מן התורה הו"ל ב"ת ה"נ במצוה חדשה שאם הב"ד אומרים שהמצוה זו הוא של תורה עוברים בבל תוסיף. אך אפשר לומר דדוקא בגוונא שצייר הר"מ גבי בב"ח דבפסוק כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ומפי השמועה למדו דבכלל הכתוב הזה ה"ה כל מיני בהמה וכל מיני חלב והם אומרים שגם בשר עוף הוא בכלל הפסוק הזה אף על פי שלא נתפרש כמו בשר שאר בהמות וחיות דג"כ לא נתפרשו עוברים על ב"ת דהם מוסיפים בכתוב. אבל איזה דבר חדש הן תקנה בקום ועשה והן סייג בשוא"ת שאינם יכולים להסמיכו לקרא כלל אפילו אם אומרים שהם מן התורה מאי איכפת לן זיל קרי בי רב הוא דאינו מבואר כלל בתורה ואינם עוברים בב"ת אם הם אומרים שהם מן התורה רק בדבר שנוכל להסמיך אל הכתוב אבל בדבר שידוע הוא שאינו בכתוב כלל לא שייך ב"ת כלל אף שאומרים שהוא מן התורה כנ"ב.
והוספה במצוה שהוא מן התורה הדינים כן הוא אם עושה המצוה כ"פ כגון שתוקע כ"פ בראש השנה או נוטל לולב כ"פ ביום אין זו הוספה וזה מבואר בארוכה בתוס' ר"ה דף כ"ח ע"ב בד"ה ומנא תימרא וכו' ובתוס' בדף ט"ז ע"ב בד"ה ותוקעים וכו' וכן הביא הרהמ"ח דבעשיית המצוה כ"פ ביום שחייב לא שייך ב"ת. והנה התוס' ע"י הקושיא שהקשו על הא דמבואר בר"ה שם למה תוקעין וכו' כשיושבים ותוקעין וכו' כשהם עומדים האיך יוכלו לתקוע ב' פעמים והא עוברים על ב"ת ותירצו דבעשיית המצוה כ"פ אינו עובר על ב"ת ולדבריהם אין חילוק בין שמתקנים חכמינו זכרונם לברכה ובין שעושה מדעת עצמו כגון לולב שלא תקנו חכמינו זכרונם לברכה כ"פ והוא נוטל כ"פ אינו עובר וכן כתבו התוס' ד"ה ומנא וכו' הן לולב והן מצה וכו' וכן הקשו שם בדף כ"ח ע"ב מהא דמבואר פרק בתרא דר"ה דשלשה תרועות נאמרו בר"ה שנים מד"ת ואחת מד"ס ולא שייך ב"ת דבעשיית המצוה כ"פ אינו עובר על ב"ת ע"ש והרשב"א בחידושיו בר"ה כ' דלא קש' קושי' התוס' האיך תוקעין שתי פעמים דמוסיף דאינו עובר בב"ת רק אם עושה מדעת עצמו כגון כהן וכו' אבל מה שתקנו חכמינו זכרונם לברכה לצורך אין כאן ב"ת דכבר נאמר עפ"י התורה וכו' וקשה לדבריו אם כן האיך נוטלים לולב כ"פ ביום וכמה זיתים מצה בליל פסח דלא תקנו חכמינו זכרונם לברכה לצורך. והתוס' בדף ט"ז מביאים ג"כ זה וכי תעלה על הדעת דלהרשב"א אסור ליטול לולב או להניח תפילין כ"פ ביום או הרבה זיתים מצה וכדומה. אך באמת הרשב"א מודה לסברת התוס' דכפילות מצוה אין קפידה אך הוא מחדש דלדברי התוס' במקום דהוי מוסיף א"י חכמינו זכרונם לברכה ג"כ לתקן להוסיף כמו שהקשו מתקיעות דמיושב ומעומד ושנים מד"ת ואחד מד"ס וצריכים לתירוצים ולדברי הרשב"א החכמים יכולים לתקן לצורך בכ"ע דזה לא הוי מוסיף דהתורה נתנה להם רשות לחדש ולהוסיף ולהר"מ כמ"ש לעיל בתנאי שלא יאמרו שהוא מן התורה כ"נ ברור דסברת התוס' הוא מוסכם לדעת הרשב"א ג"כ. ועיין בספ"י בר"ה שם שתמה על התוס' האיך לא תירצו כתירוץ הרשב"א דהרי דברי הרשב"א כראוי מוצק ע"ש וא"י מקום לתמי' דלדברי התוס' מתורץ לולב ומצה ג"כ ובתירוץ הרשב"א אינו מתורץ אך לפמ"ש אפשר התוס' לא ס"ל כהרשב"א וס"ל כמ"ש לעיל דמצוה חדשה יכולים החכמים לתקן אבל להוסיף במצות התורה דנראה גרעון ח"ו כמ"ש הרהמ"ח אפשר אין להם רשות רק במקום סייג וגדר כגון יום טוב של גליות וכדומה אבל במקום דאין סייג וגדר במצות התורה אין רשות להוסיף להם במצות התורה ע"כ תירצו דאין זה הוספה ואפשר לכוין בתירוץ הפ"י ג"כ ע"ש. שוב ראיתי בס' טורי אבן בר"ה שם שחלק על הרשב"א דאפילו חכמים לא יוכלו להוסיף אפילו בשביל סייג כי לא יוכלו לתקן כי הוא עבירה בקו"ע ואין כח ביד חכמים לעקור ד"ת כי אם בשוא"ת כמבואר ביבמות ע"ש. וכתבו עוד התוס' בר"ה דה"ה אם נותן כ"פ על הקרן מהנתנין במתנ' אחת אינו עובר דהו"ל ככופל המצוה רק אם נותן בקרן אחר ג"כ כמו שמבואר שם בנתערבו וכו' עוד כתבו התוס' וכן בהדס וערבה אפילו נותן כמה הדסים או כמה ערבות אין זה ב"ת וכו' אלא אם כן מוסיף מין אחר וכן כתבו בסוכה דף ל"ד ע"ב. מבואר כדעת הראב"ד פ"ז מה' לולב דאינו עובר באותו מין אלא במין אחר. ולדעתם לאו דוקא הדס וערבה ה"ה לולב ואתרוג אם נוטל ב' לולבים או שני אתרוגים אינו עובר בב"ת כיון דליכא מין אחר וכן כתב בס' כ"ת בסוכה שם ע"ש. וכתבו ותימה דלפירוש זה אם נותן כמה חוטין בציצית וכמה פרשיות בתפילין בבית אחד לא הי' עובר משום ב"ת. ואיני מבין התמיה דלמא האמת כן הוא אך התוס' במנחות בפ' התכלת דף ל"ח ע"א בד"ה התכלת פלפלו בזה ובתחילת דבריהם דעתם דאין עובר על ב"ת בכמה חוטין אך הקשו דבסנהדרין מבואר דעוברים על ב"ת ע"ש באריכות. וגם קשה לסברתם דהטיל למוטלת דכופל עוד ציצית. ומבואר שם במנחות דף מ' ע"ב דעובר על ב"ת וגם הרב המגיד הקשה על הראב"ד כמו בב' לולבים וב' אתרוגים אינו עובר כיון דלאו מינא אחריתי הוא אם כן ה"ה בב' תפילין אינו עובר ובעירובין פ' המוצא תפילין מבואר דעובר אם הניח ב' תפילין על הראש או על הזרוע. ובאמת א"י מה הכריח לרבותינו בעלי התוס' להשוות דבר זה הן בעשיית המצות כ"פ והן בכופל המצוה כגון שני אתרוגים וכדומה דלכאורה יש לחלק דבעשיית המצוה כ"פ כגון תקיעות או לולב או מצה דהתורה כתבה יום תרועה וביום הראשון וכו' בערב תאכלו מצות אם כן נהי דהתורה הי' צריכה ליתן שיעור למצוה דהמצוה היא בשלש תרועות ובפ"א ביום ארבעה מינים וכזית מצה כ"ז שלא לפחות דפחות אינה מצוה אבל להוסיף רשאי דיום תרועה משמע כ"ה וכן ביום הראשון וכן בערב תאכלו וכו' אבל לכפול המצוה בפ"א דהתורה כתבה כך חוטין ולהוסיף או אתרוג אחד ולהוסיף או בכל בית פרשה ולהוסיף אין לנו ואפשר דזה הוי הוספה דשם כתבה התורה יום נראה דכל היום מותר לתקוע רק שלא לפחות אבל בדבר זה דהתורה כתבה שיעור המצוה כגון כך וכך חוטין וכדומה אפשר דאסור להוסיף ואין דמיון לכופל המצוה כ"פ דוק בשכלך. ובאמת כ"ה דעת הר"מ בפ"ז מהלכות לולב דשני לולבים וכו' עוברים וכן כתב הרהמ"ח ומכל מקום כתב דאם כופל המצוה שתקע כ"פ ביום או נטל כ"פ לולב אין עוברים בב"ת אם כן יש חילוק בדבר ומי הכריח לרבותינו בעלי התוס' להשוות הדבר ולהקשות מציצית ותפילין מהש"ס. ובתוס' בראש השנה דף ט"ז לא כתבו רק בכופל המצוה כ"פ ביום לא כמו כאן [בסנהדרין] בדף פ"ח שכתבו בהדס וערבה ג"כ. והנה הרהמ"ח נקיט ב' לולבין ה"ה ב' אתרוגים והדס וערבה אין מבואר בדבריו ועיין בר"מ שבהדס מותר להוסיף משום נוי ועיין בהרהמ"ח ובכ"מ לענין ערבה. והנה לפי שיטת התוספות כאן שכ' דבמין אחר עובר אם כן בארבעה מינים אם מוסיף מין חמישי עובר בב"ת ע' בתוס' סוכה דף ל"א בד"ה הואיל וכו' אף על פי דמבואר בסנהדרין דלמ"ד לולב א"צ אגוד האי לחודא קאי היינו דאינו גורע ויצא ידי המצוה אבל עובר על ב"ת וה"ה בב"כ שמוסיף ברכה אחרת ועיין בתוס' בסנהדרין בפ' הנחנקין דכתבו דהוא רק מדרבנן אבל ה' טוטפות בתפילין דהוי אגוד וכן ב"כ דמוסיף תיכף לאחר ג' ברכות בודאי עוברים על הלאו ע' בסנהדרין. ולשיטת הר"מ והרהמ"ח דבמין אחד עובר בב"ת כגון שני אתרוגים ומבואר בדברי הרהמ"ח גבי ד' מינים דאם הוא מין חמישי אינו עובר כיון דאין צריך אגוד קצ"ע דיהי' מין אחד גרע הרבה ממין אחר ועיין בראב"ד בהלכות לולב שם ומכל מקום דוקא גבי לולב אבל ה' טוטפות בתפילין עובר כמו שמבואר בדברי הרהמ"ח וכן ברכה רביעית מב"כ כמו שמבואר בר"מ גבי נ"כ.
והנה מבואר בר"ה ומביא הרהמ"ח דמסיק רבא דלעבור על ב"ת בזמנו לא בעי כוונה ושלא בזמנו בעי כוונה. והנה ה' טוטפות בתפילין אם כבר יצא ידי המצוה באותו יום הו"ל כעבר זמנו ואינו עובר בלא כוונה ע' בגמ' גבי ב"כ דלא הוי עבר זמנו בבירך כיון דאי מתרמי ציבורא אחרינא וכו' ועיין בתוס' גבי שופר דג"כ אי מתרמי וכו' אבל בתפילין א"צ עוד להניח תפילין אם כן הו"ל עבר זמנו. אך באמת תפילין כל היום זמנו דמצוה להניח עליו כל היום הו"ל זמנו ועיין בעירובין דף צ"ו ואבעיא וכו' דת"ק סובר לעבור לא בעי כוונה וכו' ובתירוץ זה היינו דשבת זמן תפילין וה"ל זמנו אף דתיכף אם מניח זוג אחד יצא י"ח תפילין אם כן עבר זמנו וא"כ אמאי לת"ק יכניס רק זוג אחד יניח זוג אחד ויוצא בהם ואחר יניח עוד זוג אלא בודאי דכ"ה ה"ל זמנו ובלולב כיון דאגבי' נפיק בו א"ש אם כבר יצא ואחר נטל עוד הפעם ב' לולבין או ה' מינים לכל מר כדאית ליה הו"ל שלא בזמנו ובעי כוונה לעבור וכ"ז לרבא דס"ל מצות א"צ כוונה לצאת ה"ה לעבור בזמנו נמי לא בעי כוונה ויש שם סברא אף דלצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה ואח"כ מסיק דלעבור בזמנו שוה עם לצאת דל"ב כוונה אבל למאן דסובר מצות צריכות כוונה לצאת בודאי לעבור גם כן בעי כוונה אפילו בזמנה ע' בר"ה ובעירובין דכ"ע סברי דלעבור גרע בל"כ מלצאת אם כן למאן דס"ל מצות צריכות כוונה לעבור ודאי בעי כוונה אפילו בזמנה. והנה ידוע מחלוקת הראשונים בזה ודעת הר"מ ע' בהה"מ בהלכות תו"מ דסובר אם בדעתו דמצ"כ והדברים עתיקים אם כן בלעבור בזמנה תלוי בשיטות הראשונים מצ"כ אבל שלא בזמנה ד"ה צ"כ כמסקנת רבא. וקצ"ע על הר"מ פי"ד מהלכות נ"כ דאין הכהנים רשאים וכו' לא תוסיפו על הדבר וכו' הו"ל לכתוב במתכוין דוקא לשיטתו וכן בהלכות לולב דאין מוסיפין דוקא במתכוין אך סמך על המבין לשיטתו בל"כ לאו מצוה כלל אם כן אינו עובר בב"ת וד"ז לדידן דקיימא לן מצ"כ אינו עובר בזמנו בלא כוונה מבואר להדיא ברי"ו מובא במג"א סי' תרנ"א. והמוסיף יום כגון שמיני בסוכה או לולב אחר החג או יום עוד יום טוב מבואר דשלא בזמנו בעי כוונה לעבור ובלא כוונה אינו עובר וכן מסיק רבא ומביא הרהמ"ח. ולענין נשים ועבדים דפטורים ממ"ע שהזמן גמרא אי עוברים בב"ת אם עושים המצוה ע' בר"ה בסוגיא דהא נשים מעכבים ברש"י ובתוס' ועי' בעירובין גבי מיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין ובתוס' שם מהילני המלכה ועיין בר"נ בכ"מ ועיין בש"ג בר"ה דבנשי' דלא נצטוו על אלו המצות לא שייך גביי' ב"ת כלל כמו האיש שמניח תפילין שלא במקום הנחתן ועיין בחגיגה גבי הקריב חמשה חגיגות ביום טוב ראשון אי חוזר ומקריב ע"ש שיטת רש"י משום ב"ת ועיין בתוס' שיטה אחרת ועיין בר"מ בחגיגה. והנה עניני הלאו הזה הוא עמוק מאוד ולא למדתי היטב וצריך אריכות גדול בש"ס ופוסקים ובעזהשי"ת אשנה פ"ז. והנה הרהמ"ח כתב בלאו הזה דחייב מלקות אך הר"מ לא כ' מלקות בלאו הזה בשום מקום וגם בפי"ט מהל' סנהדרין לא מנאו בכלל הלוקין ולדבריו מה שמקשה הש"ס בר"ה ובעירובין אלא מעתה הישן בשמיני ילקה היינו מכל מקום ועיין בפרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת בזה ובעזהשי"ת אשנה זה בעזרת הגומר עלי: