מנחת חינוך/ל
א
[עריכה]שלא לישבע לבטלה וכו'. מבואר בר"מ פ' א' מה' שבועות ופ"ה שם. והנה ג' צדדי' מבוארים בש"ס דילן אבל הצד שנשבע ע"ד שהוא כן כגון על אבן שהוא אבן וכדומה אינו מבואר בש"ס דילן רק בירושלמי עכ"מ. והנה בש"ס דילן בשבועות כ"ט מבואר במשנה דשבועת שוא היינו נשבע לשנות את הידוע לאדם על אבן שהוא זהב וכו' וע"ז אמר עולא בגמרא והוא דניכר לג' ב"א ובל"ז פירש"י דחייב משום שבועת שקר ולא משום שבועת שוא והר"מ ספ"ה כתב ד"ז דדוקא שידוע לג' ב"א על דין דירושלמי אם נשבע על אבן שהוא אבן או על איש שהוא איש וסובר זה מסברא כמו שנשבע לשנות אינו אלא במפורסם לג' ב"א ובלאו הכי לא הוי משנה את הידוע אם כן בנשבע לקיים את הידוע ג"כ לא הוי שוא אם לא בידוע לג' ב"א ואח"ז כ' הר"מ אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה ואעפ"י שהדבר אינו כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמו שנשבע על איש שהיא אשה שהרי לא נשבע [אלא] על ראיית עינים שהרי הוא רואה אותה קטנה. והנה איני מבין דבריו דנראה מדבריו דהטעם דאינו ש"ש דעל דעתו הוא נשבע לפי ראות עיניו ול"ד לגמל המבואר בהכ"א דאזלינן בתר פיו והוי ש"ש ע' בש"ס אבל כאן נוכל לומר דכוונתו הי' על השמש הנראה לנו ולמה לן טעם זה תפ"ל דאינו גלוי לג' ב"א משאר העם לא חכמים אם כן ל"ה שוא כמו בנשבע על השמש שהיא גדולה שאינו חייב כמ"ש לפ"ז כיון דאינו ניכר אלא לחכמים ולא לג' ב"א אם כן כאן נמי ואפילו נשבע בפי' שכדור השמש לא לפי ראות העין קטן מן הארץ ג"כ אינו לוקה כיון דא"י לג' ב"א אלא לחכמים כמו שהתחיל שם ע"ש ולפ"ד אם נוכל לדון דנשבע על ראיית עינים אף משום שבועת שקר אינו חייב ע"ש וצע"ק. והנה אם א"י לג' ב"א ונשבע לשנות א"ח משום שוא אבל חייב משום לאו דשבועת שקר וכפירש"י להדיא שם ועלח"מ פ"א ה"ד ופ"ה הכ"ב. ונ"ל דגם בנשבע לשנות את הידוע לג' ב"א כגון על אבן שהוא זהב דלוקין שנים משום שבועת שוא וגם משום שבועת שקר דבא"י אינו חייב משום שוא דל"ה דבר בטל בין אמת ובין שקר הוא מצדיק דבריו רק חייב על שקר אם נשבע לשנות דהוי שקר אבל בידוע לג' ב"א נהי דאם נשבע על אמת כגון על אבן שהוא אבן חייב רק משום שוא דהוא דבר בטל דא"צ לצדק עצמו בשבועה וכלשון הר"מ אבל לא משום שקר כיון דאינו שקר אבל בנשבע לשנות אף בידוע דהוי שוא מכל מקום הוי שקר ג"כ וחייב שנים ואין רצוני לפלפל כאן לענין קרבן ואי"ה בפ' קדושים יבואר רק לענין מלקות חייב שנים אם התרו בו משום שני הלאוין או אם התרו בו משום חד לאו הן משום לאו זה או לאו דשקר חייב מלקות א' כנלע"ד. והנה בנשבע לבטל את המצוה ג"כ לוקין תיכף דבין קיים שבועתו או לא תיכף הו"ל שוא עש"ס ור"מ. אך בד"ז שמביא הרהמ"ח בנשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל ז' ימים דעת הר"מ פ"ה ה"ך דלוקין תיכף משום שבועת שוא ויישן לאלתר וגם מותר לאכול לאלתר. אבל הר"נ כ' להשיג על הר"מ דנשבע שלא יאכל יעמוד בשבועתו עד שימתין ויאכל השיעור שיוכל לעמוד בו ומכל מקום יישב ד' הר"מ וגם הכסף משנה שם יישב ד' הר"מ ובסוף מביא בשם הירושלמי דאם נשבע שלא יאכל אסור לאכול וממתינים לו עד שיאכל ומלקין אותו כדעת הר"נ ע"ש והיינו כדעת הר"נ בתחלה דאח"ז כ' הר"ן דד' הר"מ נכונים ולא מטעמי' דה"ל נשבע להמית עצמו ע"ש. אך על כל פנים לדעת הירושלמי שלא הוי ש"ש רק דאם אוכל מלקין אותו מטעם שבועת שקר דהיינו שבועת ביטוי כמו נשבע שלא אוכל ואכל וצריכין להתרות בו בשעת אכילה משום הלאו דשקר. אך לפ"ז דברי הירושלמי אינם מובנים לי דאם אוכל בשעה שיסתכן ודאי א"ח לא מלקות ולא קרבן כי אין לך דבר שעומד מפני פ"נ עש"ך סי' רל"ח. אך באמת בירושלמי אינו מבואר דאוכל בשעה שיסתכן רק ממתינין לו עד שיאכל היינו דעובר על שבועתו אך לפי לשון הר"ן בתחלה דאסור לו לאכול עד שימתין ודאי אם אוכל בשעת הסכנה פטור מכלום כנלע"ד פשוט. ומ"ש הכסף משנה בשם הירושלמי בנשבע שלא יאכל ג' ימים בודאי ט"ס הוא כי ג' ימים ודאי יוכל להתענות והחוש מעיד ע"ז וצ"ל ז' ימים כמבואר בר"מ והכסף משנה לא הראה מקורו אך מי כמוהו חכם בחכמת הטבע בודאי ידע דא"א שיחי' ז' ימים בלא אכילה. והנה הלאו הזה בין בנשבע מעצמו או מושבע מפי אחרים אפילו השביעו עכו"ם או קטן והוא ענה אמן או דבר שעניינו כעניית אמן כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו קבלתי עלי שבועה וכל כיו"ב ה"ז כנשבע בעצמו לכ"ד הן לענין מלקות זה מבואר בר"מ פ"ב מה' שבועות מן הש"ס. והנה הרהמ"ח הביא בדיני המצוה כינוי שבועות כשבועות והוא בר"מ פ' הנ"ל. ואינו חייב מלקות על לאו זה רק אם נשבע בשם או בכינוי אפילו בשמות הנמחקים כגון רחום וחנון עיין ר"מ פ"ז שכתב אם נשבע במי ששמו חנון משמע אם נשבע בחנון לחוד אינו חייב ועלח"מ הקשה ע"ז ותי' דבלא הזכרת שם איסורא איכא ע"ש בכ"מ בשם הר"נ וגם לענין לאו הן בהזכרת שם או בלא הזכרת שם ע"ש. והנה אם עובר על לאו זה צריך התראה וכ"ה להדיא בר"מ שם ואע"פ שהוא דיבור בלא מעשה צריך התראה דלא כנרא' מד' הכסף משנה גבי מגדף דבדיבור א"צ התראה ובר"מ פ"ב מה' עדות וראב"ד שם ויבואר אי"ה כ"א במקומו דבלאוין התלוין בדיבור צריך ג"כ התראה כמבואר בר"מ להדיא וד' הר"מ בה' עדות יבואר במק"א בעזה"י. ואם נשבע לשוא בא' מן השמות המיוחדים שאינם נמחקין חוץ מה שעובר בלאו הזה עובר ג"כ משום מ"ע דאת ה' אלקיך תירא דמוציא ש"ש לבטלה דאף בלא שבועה עובר משום מ"ע זו כמבואר בסנהדרין נ"ו ובתמורה ובר"מ סוף ה' שבועות ובהרהמ"ח פ' ראה ונשבע לשוא לא גרע מלבטלה ע"ש בתמורה ע"כ בכה"ג עובר בעשה ג"כ חוץ מהלאו ונ"מ דמביא עול' לכפר על עשה. אך בנשבע בכינוי כגון רחום א"ע רק בלאו וז"פ. ובש"ס ברכות ל"ג כל המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת לא תשא וכ"ה בר"מ פ"א מה' ברכות הט"ו ור"מ כאן ה' שבועות פי"ב ע' ותראה ג"כ דלוקין על לאו זה. ולדידי צ"ע מאוד על הש"ס ור"מ דבהדיא מבואר בסנהדרין שם ובתמורה דמוציא ש"ש לבטלה אף על עבירה אינו רק באזהרת עשה דאת ה' ע"ש מבואר להדי' דאינו רק בעשה ולא בלאו דל"ת אם כן לאו זה דוקא אם הוא דרך שבועה אפילו על אמת כגון אבן שהוא אבן. אם כן במברך ברכה שא"צ כיון דאינו נשבע רק דהוי לבטלה למה עובר בל"ת וה"ל להש"ס לומר דעובר בעשה דאת וכו' אבל בל"ת מנלן כיון דהשם אם מוציא לבטלה א"ע רק בעשה אם כן לא גרע ברכה שא"צ ממוציא ש"ש לבטלה אפילו ע"ד עבירה דא"ע באזהרה ע' בסנהדרין. והנה דעת תוס' ר"ה ל"ג דברכה שא"צ אינה אלא דרבנן אם כן נקט הש"ס דרך אסמכתא מלאו זה אבל לדעת הר"מ דהוי דאורייתא א"י אמאי עובר בלאו דהוא רק עשה עמג"א סי' רט"ו ועתו"ס ר"ה שם בתחלת דבריהם כ' דברכה שא"צ עובר משום ל"ת וגם מאת וכו' וא"י אמאי יעבור על ל"ת. ע' סנהדרין ותמור' ותבין. ומד' הר"מ נרא' דלוקין על ברכה שא"צ וצ"ע. והנה בלאו זה אם חזר תכ"ד א"ח עיין ר"מ פ"ב אף על פי שמלשון הר"מ נראה דוקא בשבועה להבא שייך תכ"ד אבל בשבועה דלעבר שעבר בעביר' ל"א תכ"ד כדיבור מכל מקום מלשון הש"ס דאמרי בר ממגדף ועע"ז נראה דבלעבר ג"כ תכ"ד כדיבור חוץ מהמנויים דאלו המנויים ג"כ כבר עבר ומכל מקום הי' מהני תכ"ד אי לאו משום חומר' דהני הא בכ"מ מהני ועקצה"ח סי' כ"ח סק"ח. והנה לאו זה נוהג בכל אישי ישראל וכל שהוא בכלל ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו מכל מקום אסור להאכילם בידים כגון להטעותם דהו"ל כמו דמאכיל בידים עמ"ל המ"א כמו כל המצות. אך דוקא בג' חלקי דשבוע' אבל בחלק נשבע לבטל את המצוה ל"ש בקטן אם נשבע שלא להניח תפילין וכדומה לא הוי שבועת שוא דאינו מחויב במצות וז"פ. ובמופלא סמוך לאיש ע' בנדה ור"מ פי"א מה' נדרים מכל מקום לענין ש"ש אינו מחויב דמופלא סל"א הוא רק דשבועתו שבועה לענין אם הקדיש ואכלו אחר אבל הוא בעצמו דינו ככל המצות דאינו מוזהר ע"ש. ובנשבע לבטל את המצוה כגון שלא יניח תפלין דשבועתו אינו שבועת שוא רק שבועת ביטוי יש חילוק אם הוא קטן ולא הגיע להפלאה מותר להניח לו תפילין אפילו בידים ול"ה כמאכיל נבלות לקטן דבשלמא נבלה היא אסור מאליו ואסור להאכילו אבל כאן דנאסר מחמת דיבורו ודיבורו לאו כלום הוא אם כן ל"ה מאכילו נבלה ואפילו בנשבע שלא יאכל וכדומה מותר להאכילו דלא נאסר כלל כמו קידושי קטן וכדומה דאין מעשיו כלום וגם לגדול שרי ול"ש לומר דמאכילו דבר האסור דלא נאסר כלל אבל אם הוא מופלא סל"א דשבועתו שבועה דגדול אסור להחל שבועתו רק הוא אינו בר עונשין אם כן בידים אסור להאכילו אבל קודם לזה אין דיבורו כלום כמו אם מקדיש איזה דבר אין הקדשו כלום ומותר לגדול אם כן למה יהיה אסור להאכילו כיון דמותר אף לגדול ה"ה לענין שבועה אבל במופלא דאסור לגדול ה"נ אסור להאכילו ע' בנדה וזה פשוט. אם כן במופלא סל"א דנשבע לבטל את המצוה חל השבועה כיון דלאו בר מצות הוא לא הוי ש"ש רק שבועת ביטוי כמו שלא יאכל ושבועתו שבועה לענין דאחרי' מוזהרים עליו ה"נ אסור להם לאחרים להניח תפילין בידים ושבועת שוא ל"ה דאינו מצווה על תפילין דפטור מכל המצות וז"פ אבל שבועת שוא כגון נשבע לשנות זה הוי ככל עבירות דהתורה אסרה אם כן גם לקטן אסור לגרום אבל שבועה דל"ה שוא אך דהתורה גזרה דע"י דיבורו נאסר אם כן בקטן דאינו מופלא ל"ה דיבורו כלל דיבור ואינו נאסר בדבר הזה ומותר להאכילו בידים בדבר שנאסר רק במופלא וז"פ. עיין ותראה בשכלך שכ"ה. והנה ב"נ אם מוזהרים על לאו זה לכאורה נ' בפשיטות דאינם מוזהרים דלאו מז' מצות נינהו ואינו מבואר כלל דב"נ יהיה מוזהר ע"ז אך עמ"ל פ"ז מה' מלכים פלפל אי ב"נ מוזהר על שבועת שוא וע"ש דעתו דא"מ רק בשבועת שקר אפשר דמוזהר ע"ש במ"ל ה"ז פיסקא המתחלת ודע. ושאלה ל"ש בשבועה דלשעבר רק בשבועה דלהבא עש"ס ור"מ וש"ע והרהמ"ח אגב גררא כ' דיני שאלה והתרה כאן ומקומו לקמן פרשת קדושים ויבואר שם אי"ה: והנה כתבתי כ"פ דצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבור על איזה לאו אך כאן לכאורה אפ"ל דהוי שבועת אונסים ונודרין ונשבעין למוכסין ע' נדרים ויו"ד סי' רל"ב. אך באמת בכאן ל"ש ביטול בלב אם נשבע על זהב שהוא אבן וכדומה ואפילו במקום ששייך ביטול בלב מכל מקום כיון בשעה שיצאה שבועה מפיו הוא בשקר ל"מ ועש"ך יו"ד סי' רל"ב סי"ד סקל"א סובר דאף בכה"ג נשבעים לאונסים ועיין בדגמ"ר שם אבל היכא דל"ש ביטול בלב ודאי יבזבז כל ממונו ובדין זה דשבועת שוא באונס ממון יבואר אי"ה פרשת קדושים בלאו דשבועת שקר ושאר הרבה דיני שבועות. ואם נשבע לבטל מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר חנוכה או שלא לקרות המגלה ע' יו"ד סי' רל"ט ס"ו דפסק המחבר דהשבועה חל ואם נשבע לעבור על מצוה דרבנן בקום ועשה פ' שם המחבר דלא חל השבוע' וא"כ לפ"ז לוקין משום שבועת שוא ועש"ך פלפל בזה הדין ועמש"ל פרשת קדושים ומטות דיני נדרים ושאלה ושבועות והתרה:
ב
[עריכה]ויבא עשה וידל"ת כו'. ע' בסוף הספר בהגהת מ"ל תמה ע"ז מש"ס דיבמות כיון דאיתא בשאלה דוח' עשה לל"ת ועשה ומביא ד' הר"מ בנזירות דכ' שם הטעם דגלוח מצורע דוחה נזירות ועיין בשער המלך בנדרים מפלפל בדברי הרהמ"ח וגם מה שיש לפלפל בענין מצות לאו להנות ניתנו וגזירה כזית ראשון אטו כזית שני הכל יבואר לקמן בקדושים ומטות וכעת אין הזמן מסכים לפלפל באריכות. ולענין תשובה על לאו זה עיין ר"מ פי"א מהלכות שבועות אף על פי שלקו אותו אין מתכפר לו כי הוא בכלל חילול ש"ש ובה"ב כתב דענין זה מן החמורות וע"ש בראב"ד ועיין ר"מ פ"א מהלכות תשובה ה"ב כתב ג"כ דהוא מן החמורות אם כן ל"מ תשובה וגם יוה"כ ואפילו יסורים לא מכפר כי הוא ח"ה אינו מתכפר לו רק המיתה ממרקת והדברים צריכין ביאור רחב ויבואר אי"ה לקמן פרשת נשא משס"ד שם מקומו: