מנחת חינוך/ג
א
[עריכה]דיני המצוה וכו'. ער"מ פ"ח מהמ"א ובטוביו"ד סי' ס"ה והמבואר בש"ע אין דרכי להאריך אך ב"ה אביא הערות מספרים או מה שחנן אותי השי"ת ואכתוב קצת דיני גה"נ נוהג בבהמה וחי' הטהורים ואפילו בנבלות וטרפות שלהם ואם בהמה וחי' כף יריכם ארוך ולא עגול אבעיא ולא אפשיטא בש"ס אי בתר דידי' אזלינן ואינו נוהג איסור גיד או בתר מינו אזלינן ונוהג איסור גיד וכן עוף אם נמצא שכף יריכו כירך בהמה ג"כ איבעיא כנ"ל ומספיקא אסור ואין לוקין כמבואר בר"ם. ושני גידין הן בירך הפנימי אסור מן התורה והחיצון אינו אלא דרבנן ובין בירך ימין ובין בירך שמאל נוהג איסור גה"נ. ואינו נוהג אלא בבהמה וחי' טהורה אבל לא בטמאים דקיימא לן כר"ש פגה"נ דנפקא לן ע"כ לא יאכלו וכו' מי שבשרו מותר נוהג איסור גיד אבל מי שבשרו אסור א"נ איסור גיד ועמ"ל שם שהביא בשם הרשב"א דגם באדם נוהג איסור גה"נ ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל שסובר דבשר אדם מותר מן התורה והובא דבריו במ"מ פ"ב מהמ"א אם כן נוהג גיד דבשרו מותר אבל לשיטת הר"מ בפ"ב ועוד שיטות דבשר אדם אסור מן התורה בעשה אם כן בשרו אסור והוי כטמאה דאין גיד נוהג וכמש"ל ומה לי שבשרו אסור בלאו או בעשה כיון דהוא מן התורה בשרו אסור קרינן בי' כנלע"ד ושוב מצאתי כן בשער המלך פ"ח מהמ"א וע"ש והנה הר"מ והרבה פוסקי' סוברים דאין בגידין בנ"ט וכ"מ בפ"ד מהמ"א ע"כ לדעתו האוכל גה"נ מטמאה פטור מכלום דמגיד פטור מחמת גזירת הכתוב דכל שבשרו אסור אין גיד נוהג בו ומאיסור טמאה פטור דאין בגידין בנ"ט. והאוכל מן הגידין והעצמות פטור רק איסור גה"נ אף דעץ הוא התורה אסרתו ע"ש פגה"נ ובר"מ פ"ח ואח"ז כתב הר"מ שם דהאוכל גה"נ של נבלה או טרפה או של עולה חייב שתים משום גיד וגם משום האיסור הבא מחמת איסור כולל ובכ"מ תמה בשם הרשב"א כיון דאין בגידין בנ"ט אם כן נהי דחייב משום גיד דהוי גזירת הכתוב אבל איך יתחייב על נבלה וטרפה הא האוכל מגידין פטור כנרא' מהש"ס וגם דברי הר"מ סותרין דלמה בטמאה פטור מה"ט דא"ב בנ"ט ובנבלה יתחייב גם משום נבלה ועיין באחרונים ובכו"פ ושער המלך ולקמן מצוה רפ"א ישובים לקושיא זאת. ואם נוהג גה"נ בשליל שנשחטה אמו הנה הרהמ"ח לקמן מקמ"ז גבי חלב הביא שיטת הר"מ והרמב"ן וכאן לא הביאם כלל ודעת הרבה ראשונים דשוה דין גה"נ לדין חלב ודעת הר"מ פ"ד מהמ"א דבן ט' חי אף דניתר בשחיטת אמו מכל מקום חלבו כחלב בהמה גמורה וחייבין עליו כרת וכ"פ בפ"ח דנוהג בשליל דין גיד ולדעתו אין תלוי דין חלב וגיד בהיתר שחיטת האם ועיין בהה"מ שם ודעת הרמב"ן דחלבו וגידו של שליל כמו שניתרים שאר האברים בשחיטת האם ניתרים גם חלבו וגידו ודעת התוס' ורשב"א דחלבו מותר וגידו אסור כדעת הר"מ ע"ש בהה"מ שמביא שיטות אלו ובב"י יו"ד סי' ס"ד וס"ה ובאחרונים בפר"ח ובכו"פ האריכו ואין כוונתי בחיבור זה להאריך בפלפולים במה שהאריכו הם ז"ל וע"ש בכו"פ שכתב טעם נכון לשיטת הסוברים דהחלב ניתר בשחיטת האם אף בכלו חדשיו וגידו אסור וא"נ בשחיטת האם כיון דהא דמותר הכל בשחיטת האם ילפינן מכל בבהמה תאכלו וער"נ פ' בהמה המקשה שכתב דע"כ קורעו ומוציא את דמו דאינו בכלל בבהמה תאכלו דדם לאו אכילה הוא אלא שתיה ע"ש אם כן לפי המבואר בפסחים בשיטת חזקי' ור"א דלמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו דאין בגידין בנ"ט ל"ש לומר לגר וכו' ואכלה כי לאו אכילה הוא וע"ש בתוס' וא"כ כאן דכתיב בבהמה תאכלו וזה לאו אכילה הוא למאי דקיימא לן אין בגידין בנ"ט ע"כ לא הותר הגיד מטעם זה וגידו אסור ע"ש שהאריך והנה לשיטת הר"מ דחלב וגיד משליל בן ט' חי אסור אפשר דגיד דינו שוה לחלב דבן ח' או ט' מת גידו מותר כמו בחלב המבואר שם פ"ז וגם אם תלש הגיד מבן ט' בודאי חייב כמו בתלש חלב מבן ט' קודם שחיטה שחייב אך אם תלש גיד מבן ח' אפשר דשוה לחלב ופטור כמבואר פ"ז שם ולהסוברים דהחלב מותר והגיד אסור דל"ה בכלל בבהמה תאכלו כמש"ל אם כן אפשר אף בנשחטה האם ומצא בן ח' או תלש גיד מבן ח' בכ"ע נוהג איסור גיד תיכף כשנוצר הגיד וא"ד לחלב דנשחטה האם מותר החלב מחמת בבהמה תאכלו ובגיד ל"ש זה וכמ"ש וגם אם תלש חלב מבן ח' מכל מקום לא נקרא חלב שור כמ"ש התוס' סברא זו ובגיד ל"ש זה ועיין בהה"מ פ"ז גבי חלב פרט הדינים דווקא חלב בן ט' אינו ניתר אבל בן ח' ניתר בשחיטת אם גם אם תלש חלב מבן ח' אינו חייב ובפ"ח גבי גיד סתם וכתב כסתם משנה דנוהג בשליל נראה דבכ"ע נוהג בשליל אפילו בן ח' שנשחטה אמו או תלש חלב מבן ח' ועיין בסוגיא פגה"נ דמבואר שם דנוהג בשליל ועתו"ס ד"ה בוולדות קדשים שכתבו שם דלר"מ גיד מותר בשליל בן ח' לאחר שחיטה אבל קודם שחיטה כגון תלש אינו ניתר ול"ד לחלב דאם תלש מבן ח' מותר דלא נקרא חלב שור וכו' ולפמ"ש אפ"ל דגם הר"מ סובר כסברא הנ"ל דל"ש בבהמה תאכלו גבי גיד אם כן נראה דאף לאחר שחיטת האם והוא בן ח' מכל מקום גידו אינו ניתר בכ"ע ועתו"ס ד"צ שם ד"ה הכא במבכרת וברשב"א באריכות ואיני לומד כעת בעיון רק לפום ריהטא. ועיין בשו"ע גבי חלב בסי' ס"ד כתב כל הדינים בפרטות ובסי' ס"ה בדין גיד כתב דעה הראשונה דא"נ בשליל אפילו בן ט' שנשחטה אמו ולסברא זו שוה לחלב בכל הענינים ומכל מקום אפשר גם כן לומר בתלש כיון דלא ניתר בשחיטה אסור הגיד ול"ד לחלב דלא אקרי חלב שור ומביא הסברא אחרונה דאין הגיד ניתר בשחיטה בבן ט' והוא דעת הר"מ והרשב"א ולפמ"ש לדעה זו אפשר דא"נ אפילו בבן ח' וגם אינו מביא כלל דין דתלש דגם כן אפשר דאסור תיכף כי ל"ד לחלב כמ"ש התוס' וע"ש שכתבו עוד תי' בתוס' אם כן נראה דספוקי מספקא להו ע"ש מכל מקום נראה למאן דסובר כסתם משנה דנוהג בשליל נוהג בכ"ע אפילו בבן ח' לאח"ש ומכ"ש תלש והטור והמחבר והרמ"א סתמו הדברים מאוד ולא פירשו הדינים כמו גבי חלב וצ"ע וכתבתי רק למזכרת ואי"ה אשנה פרק זה ואברר ע"נ. ועיין כרתי ופלתי סי' ס"ד שכתב דאף להר"מ שחלב של בן ט' אינו ניתר בשחיטת האם וחייב על חלבו מכל מקום זה דוקא חלבו שהי' אז בשעת שחיטה כי החלב הזה חלב גמור הוא רק דניתר בשחיטה והר"מ סובר דלא ניתר החלב בשחיטת האם אבל אם נשחטה האם כיון דעכ"פ מודה הר"מ דגוף הב"פ ניתר בשחיטת האם והוי כשחוט אם כן החלב שגדל אח"כ משיצא לאויר העולם כיון דשור שחוט לפניך אין החלב שגדל אחר כך נאסר דלאו חלב שור הוא כיון דהוא כשחוט וחלב הגדל אח"כ בודאי אינו חלב ע"ש ודבריו נכונים ונראה דגם לענין גיד הדין כן נהי דנוהג בשליל לדעת הר"מ ולהרשב"א וכמש"ל מכל מקום דוקא הגיד מחיים אבל מה שגדל אח"כ אח"ש האם כיון דהוא שור שחוט בודאי ל"ש איסור גיד ועיין תוס' חולין ד"צ ע"א ד"ה קדשים שכתבו דגיד בעינן דוקא מחיים דומיא דיעקב ועי"ש וא"כ לפ"ז בשליל שנשחטה אמו ואחר כך נתגדל והולך אינו חייב על כזית גיד כי יש בו היתר מה שנתוסף אם לא שיראה שיאכל כזית מאיסור עצמו לפי חשבון וכן אם כל הגיד אינו כזית רק מטעם ברי' חייב אם נתוסף אח"כ אם כן א"ח דאינו כולו איסור ולומר דבכל רגע שנתוסף בטל בגיד הקודם כמבואר בתוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל הנלקט דהגדולים אח"כ בטלו מן התורה ע"ש אפשר דוקא איסור בהיתר כמו שם בטל אבל לא היתר באיסור כמו כאן דהנתוסף הוא היתר א"ב באיסור כמבואר בפרי מגדים בפתיחה לה' תערובות בשם המנחת כהן דהיתר באיסור א"ב ועיין ב"ק דף ק' ד"ה א"ל גדור וכו' כתבו דבלא הפסק ל"א קמא קמא בטל עוד כתבו דדבר שדרכו בכך אינו בטל. אך זה הוא מדרבנן אבל מן התורה בטל אף דדרכו בכך מכל מקום כאן אפשר אף מן התורה ל"ב מחמת היתר באיסור כס' המ"כ וגם בלאו הכי הא דקמא קמא ודרכו בכך בטל מן התורה היינו בלא נתרבה אח"כ עד מחצה כמו בערלה אם הוא מאתים אסור ורק מדרבנן כי מן התורה בטל ברוב ול"א קמא קמא וכו' זה הוא רק מדרבנן אבל אם נתרבה אח"כ כמו גדולי היתר ודאי אסור מן התורה ול"א קמא קמא וכו' מן התורה דגדולי היתר מעלין ואי אמרינן קמא קמא בטל מן התורה לא הי' מעלין אך אם נתגדל הגיד אח"כ והגידול הוא יותר מהגיד עצמו שהי' בעת שיצא לאויר העולם אם כן אפ"ל דהעיקר בטל בהגידול דהיתר דהוא רוב והוי איסור בהיתר וא"ח כלל אף דאכל הרבה. אך לפי סברת אחרונים שהסבירו דעת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דא"ב משום דתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות אין כח בהיתר לבטל ועמ"ל פ"א מה' משכב ומושב ובאחרונים שחילקו בין דין הנ"ל להמבואר ברמ"א יו"ד סי' ק"ב דגיגית יין הענבים הנוטפים בשבת בטלים ול"ה דשיל"מ כיון דהאיסור א"נ בפ"ע בטל וכ' האחרונים דביין ההיתר עמד בפ"ע והאיסור בא בתערובות אם כן אדרבה חשוב ההיתר מאוד ואפילו דשיל"מ בטל אבל אם ההיתר לא עמד שום פעם בפ"ע ובא עי"ת כהאי דהמרדכי אין ההיתר חשוב ואינו מבטל אף איסור שאל"מ אם כן כאן דהתוס' של גיד הוי היתר הבא בתערובות והאיסור עמד בפ"ע ודאי אין ההיתר מבטל את האיסור דמה אם באו שניהם כא' עי"ת א"מ מכ"ש היכי דהאיסור עמד בפ"ע דיפה כחו וההיתר בא עי"ת ודאי אינו מבטל האיסור ודוק. אך כ"ז כתבתי לשיטת האחרונים הנ"ל עיין בנוב"י ת' סי' נ"ד נ"ה ובמשנ"ח ובחוות דעת סי' ק"ו לענין אפשר לסוחטו דאם הי' המבטל בפ"ע א"ב האיסור בו. ובאמת תמוהין הדברים מאוד מסוגיא דנדרים דנ"ח ונ"ט יעו"ש דגדולי היתר מבטלים האיסור ופלא איך אשתמיט לרבינו משלם כל הסוגיא וחס לומר כן על אחרון מכ"ש על הראשונים ע' מנחות דס"ט והמעיין במרדכי עצמו יראה שהקשה מתחלה מש"ז ומיבמה שרקקה. [ומק' המרדכי נראה דלא ס"ל כהמ"כ שהבאתי לעיל דאין היתר בטל באיסור דהרי כאן הרוק הו"ל המצוה וה"ל נגד הדם כמו היתר באיסור ומכל מקום הקשה דליבטל נראה דגם היתר בטל ועיין בנדרים דנ"ט בר"ן שם בסוגיא הנ"ל] ותי' דתחלת ביאתו עי"ת א"ב ואח"ז הקשה מפ' המפלת שליא בבית הבית טמא ויש וולד ור"ש מטהר דנימוק הוולד עד שלא יצא ופרש"י דנעשה דם ונתבטל בדם הלידה וכן מסקינן שם טעמא דר"ש דהטומאה של הוולד בטל ברוב דם הלידה והלא הוי תחלת ביאתו לעולם עי"ת ותירץ וז"ל דהתם נמי הוולד הי' נכר קודם שנימוח עכ"ל ומאי תירץ כיון דדם לידה היינו המבטל בא עם התערובות ובהי' המתבטל קודם גרע כיון שלא הי' המבטל בפ"ע ולומר דבבטן שייך ג"כ תערובות על כל פנים מה מתרץ על דבר הנתבטל העיקר הו"ל לתרץ דהדבר המבטל היה בפ"ע ואפשר כוונתו כיון דהי' הוולד קיים ואז דם הלידה הי' קודם היינו ההיתר הי' בפ"ע בבטן ואח"כ נימוק הוולד אבל מכל מקום היאך יפרנס הסוגיא בנדרים שם דמבואר אף דהמבטל לא הי' בפ"ע אדרבה הנתבטל הי' בפ"ע מכל מקום בטל. ע"כ לבי אומר בטח דסברת המרדכי דוקא שבאו שניהם עי"ת אבל אם בא אחד קודם חבירו אפילו אם הנתבטל בא קודם כיון דלא באו עי"ת בטל דכ"ה גזירת הכתוב גבי רוב. ולהסביר קצת הטעם נראה עפ"ד הנוב"י בתשובה שם דלכאורה ד' המרדכי חוק בלי טעם והסביר הנב"י דעיקר הילפותא דאזלינן ב"ר הוא מאחרי רבים להטות אם כן בעינן דומיא דסנהדרין שלא יהי' מעורב בתחלה ע"ש. אם כן בסנהדרין דהמיעוט בטל ברוב וכי יש חילוק בין אם הרוב אמרו דעתם בתחלה דהיינו המבטל או שהמיעוט אמרו דעתם והרוב המבטלים אח"כ ודאי אין חילוק ובכ"ע אזלינן ב"ר אך שיאמרו כולם בב"א לא משכחת לה וה"נ באו"ה אין חילוק רק בבאו לעולם עי"ת ואין סתירה להר"מ מש"ס דנדרים שם כנ"ב. ובזה תראה דהרב הגאון בעל ח"ד סי' ק"ו הביא ק' המרדכי והעתיק תירוצו כיון שאינו ניכר ההיתר קודם ל"ב ומפלפל בזה ובאמת במרדכי שם מבואר לשונו כמו שהעתקתי אם כן אף אם ההיתר א"נ רק האיסור ניכר בטל ובזה נדחו דבריו שם והדברים שכתבתי כנים ואמיתיים ב"ה ועיין תוס' ב"ק ס"ט כתבו דמה שגדל מדרבנן ל"ב דהוי דשיל"מ כהמרדכי וע' סוגיא דביצה דבהמה של שני שותפים דינקי תחומין וכו' מה בין זה למוקצה וביו"ד סי' י"ד ובט"ז ובש"ך ומ"א סי' שי"ח ומ"ל וכו"פ:
ב
[עריכה]ובאיזו בהמה וכו'. ער"ם דגם במוקדשין נוהג איסור גיד ובשער המלך הקשה דבש"ס פגה"נ מבואר דווקא מבכרת דאיסור גיד קדים ואתי איסור כולל דקדשים וחל על גיד אבל בוולדות קדשים למ"ד במעי אמן הם קדושים איסור קדשים קדים לאיסור גיד כי הגיד לא חל קודם שנקשרו אבריו בגידין אם כן אין איסור גיד חל על מוקדשים ע"ש בסוגיא. והר"מ פ"ד מהלכות תמורה פוסק דוולדות קדשים במעי אמן הם קדושים אם כן איך חל איסור גיד על איסור קדשים ע"ש מה שתירץ ולכאורה על הר"מ בעצמו לא קשיא דהש"ס דילן אזל למאן דסובר יש בגידין בנ"ט עיין בסוגיא אם כן כיון דאיסור קדשים קדים אינו חל איסור גיד אחר כך אבל הר"מ דסובר אב"ג בנ"ט מכל מקום פסק דאוכל גיד של עולה חייב שתים וחייב על מוקדשים גם כן אף דאב"ג בנ"ט מכל מקום כיון דחייב משום גיד התורה אחשבי' וחייב משום מוקדשים גם כן כמ"ש השעה"מ והכו"פ ובחיבורי לקמן סי' רפ"א ב"ה אם כן קודם שהי' חל איסור גיד לא חל איסור קדשים כי אין בהם בנ"ט אך אח"ז בעת שנולד כיון דחל עליו איסור גיד ממילא חייב גם משום קדשים אם כן אדרבא איסור קדשים בא ע"י חלות הגיד שפיר חל איסור גיד דאם הגיד אינו חל גם קדשים אינו חל דאב"ג בנ"ט אם כן לא חל קודם איסור קדשים ופשוט. ובא"א י"ל קו' השעה"מ לפ"מ דקיימא לן דעל הגיד כולו חייב אפילו אין בו כזית אם כן משכחת לה דלא היה בכל הגיד כזית ואכלו דאינו חייב על קדשים דהוי ח"ש ושפיר חייל איסור גיד דעל ח"ש יכול לחול איסור אחר כמ"ש התוס' בסוגיא דכולל בשבועות וכ"ד הר"ם פ"ה מהלכות שבועות ה"ז וע' חולין ק"ב ע"ב תוד"ה שאין בו שכתבו כה"ג לענין אמ"ה והש"ס דמפלפל בתחלת הפרק האיך יחול גיד ומוקי לה במבכרת אפ"ל דגמרא רוצה לאשכוחי בכל גווני אף בגיד גדול דעל כזית חייב משום קדשים אם כן היאך חל איסור גיד ומוקי לה במבכרת אבל לדינא ד"ז שפיר משכחת לה דגיד יהי' נוהג בכל המוקדשים אם אין בגיד כזית ואכלו דפטור על קדשים וחייב על הגיד וצ"ע בספגה"נ ולקצר אני צריך:
ג
[עריכה]אפילו הוא פחות מכזית וכו'. והטעם דהוי ברי' ע' בגמרא ואם הוא גדול ויש בו כמה זתים חייב על כזית ממנו ככל איסורין שבתורה וער"מ פי"ד מהמ"א דכל איסורי תורה שיעורן בכזית בינוני חוץ מה שיבואר במקומו מה שצריך יותר מכזית. וח"ש אסור מן התורה בכל האיסורים כר"י ביומא ואין לוקין ומה שבין השיניים אינו מצטרף לכזית ומה שבין החניכים מצטרף עפגה"נ דהנאת גרון הא איכא ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל ח"ז חייב דנהנה גרונו בכזית ואפילו אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו הח"ז בעצמו גם כן חייב דהרי נהנה גרונו בכזית כ"ז מבואר שם פגה"נ ועיין בת"י ביומא פ"א דדוקא אם הקיאן שלא בפניו אבל בפניו נמאס וה"ל שלא כד"א ופטור ע"ש ואם הניח כזית איסור בחמה ונתמעט פטור כיון דליכא השתא כזית ואם חזר והניחו בגשמים ונתפח חייב ופחות מכזית אף שנתפח ועמד על כזית אין לוקין ע' ש"ס דמנחות וכזית איסור אפילו אכל מעט מעט בזאח"ז אם יש מתחלת האכילה עד סופה כדא"פ מצטרף ויותר מכא"פ אינו מצטרף ושיעור א"פ להר"מ ג' ביצים והרבה פוסקים סוברים דהשיעור ד' ביצים ושיעור כזית י"א דהוא חצי ביצה ע' או"ח סי' תפ"ו ומג"א שם ועיין במצות עינוי יוה"כ בררתי ב"ה דאכ"פ אף דידוע דאין כל טבעי אנשים שוים יש ממהר לאכול ויש מאחר מכל מקום אם אכל כזית בזאח"ז לא משערינן בדידי' כפי שיעור שמשהה בא"פ אלא משערינן באדם בינוני גם בררתי שם דאין משערין דוקא במאכל ביצים רק כל מאכל משערינן בדידי' כמה שיעור המאכל ההוא לשהות אם יאכל אדם בינוני מהמאכל הזה כשיעור א"פ כי אין כל המאכלים שוים יש נאכל מהר ויש נאכל במתינות אלא כל מאכל בדידי' משערינן ע' מצוה שי"ג ביארנו בעזה"י ויונעם לך. אך כ"ז בשאר איסורין ובגיד הנשה ע' פמ"ג ס"ה שחידש דכמו דאמרינן ספגה"נ גבי אמ"ה דחלקו מבחוץ פטור אף דאכל בכא"פ מכל מקום כיון דחידוש הוא דמצטרף גידין ועצמות אין לך בו אלא חידושו דוקא אם אכל בפ"א ולא תוך א"פ ע"ש ברש"י וכ"פ ר"מ פ"ה אם כן בגה"נ ודאי חידוש הוא דאין בגידין בנ"ט וחייב על עץ בעלמא אם כן אם חלקו להכזית גם כן פטור וא"ח אלא אם אכל בב"א ולא כא"פ ע"ש סי' ס"ה וע' מצוה קס"א הקשיתי על ד"ז דאמ"ה מש"ס דזבחים דמבואר שם איפכא והקושיא עלתה ע"ש מלכים גדולי הדור וא"צ לכפול הדברים וע"ש בפרי מגדים שהעלה לפ"ז דח"ש מותר גבי גיד דל"ש חזי לאצטרופי דחזל"א בכ"מ היינו דיאכל עוד בתוך כא"פ לתשלום השיעור וכאן ל"ש זה כי חלקו פטור וא"ח בתוך כא"פ אך כתב דאפשר חזי לאצטרופי הפירוש דראוי לאכול כל השיעור בב"א ע"כ גם כאן אסור ח"ש ועשו"ת ש"א ה' חמץ שכתב דח"ש א"ע עב"י דל"ש צרוף בכא"פ מבואר מדבריו דדווקא ח"ש אם חל"א בכא"פ אסור ויבואר אי"ה במקומו. והנה איסור זה אינו אוסר שום תערובות בטעם כי פסקינן דאב"ג בנ"ט כמבואר בש"ס ור"מ פט"ו המ"א ובשועי"ד בכ"מ ועיין שבועות כ"ב אבעיא בש"ס באומר שבועה שלא אוכל עפר כיון דא"ר לאכילה דעתו בשבועה אפילו אכ"ש והדר אבע"ל בחרצן כיון דלא מתאכל דעתו בכ"ש א"ד כיון דמתאכל על ידי תערובות דעתו אכזית והדר אבעי' בחרצן לנזיר כיון דאסור עליו דעתו אכ"ש וזה פשטינן שם דאף על פי דאסור עליו מכל מקום מחמת שהוא רק ארי' רביע עליו דעתו אכזית והיינו דווקא איסורין אבל חרצן לנזיר דגם בלי האיסור לאו בר אכילה הוא והוי כחרצן לכל אדם וקאי בספק אבל הר"מ פ"ה מהל' שבועות פסק דחרצן לנזיר דווקא בכזית כיון דמושבע מהר סיני אכזית דעתו אכזית. וע"ש בכ"מ בשם הר"ן שתמה ע"ז דסברת הש"ס היא אף באיסור מכל מקום דעתו אכזית אבל מכל מקום האי טעמא דא"ר לאכילה לא מגרע מחמת האיסור וע"ש בלחם משנה ואין כאן מקומו. על כל פנים כאן אם נשבע שלא לאכול גיד גם כן להר"מ דעתו אכזית כיון דהאיסור הוא בכזית. ולדעת הר"נ הוי ספק אם אכל פחות מכשיעור שמא דעתו אכ"ש כיון דא"ר לאכילה כמו עפר וחרצן ונ"מ גם כן בזה"ז אף דליכא קרבן מכל מקום לדעת הפמ"ג דח"ש מותר בגיד וכ"ה סברת הש"א אם כן הנשבע שלא יאכל גיד אפשר דעתו בכ"ש כיון דלא חזי לאכילה אם כן אסור לאכול אף ח"ש ולדעת הר"מ אין דעתו אלא אכזית ואין שבועה חל כלל דאין חל על איסור גיד עיין ר"מ בדינים הללו וא"כ מותר לאכול ח"ש ואף דבכ"מ מחמת שבועה חל ג"כ האיסור דח"ש ער"ם פ"ג מה' שבועות ומ"ל שהאריך בזה היינו דוקא אם חל השבועה על השיעור אם כן ח"ש אסור ככל איסורים שבתורה אבל כאן להר"מ דדעתו אכזית ואין השבועה חל כלל דאאחע"א ע"ש פ"ה אם כן ח"ש מותר וזה נראה לי פשוט כיון דאין בגידין בנ"ט ומבואר שם בש"ס דפסחים דלאו בכלל אכילה היא ול"ש לומר כשהותרה וכו' אם כן בודאי הרי היא כעפר ונ"מ לענין דינים אלו דשבועות וב"ה בדיני שבועות יבואר ע"נ אך כאן א"ל דאף דדעתו אכזית מכל מקום אם אוכל ח"ש גיד [חייב] משום שבועה ואי דאין שבועה חל על זית ז"א דאם יאכל עוד ח"ש יהי' חייב על שבועתו דאיסור גיד אינו חל דחלקו פטור וא"כ אינו מושבע ע"ז מה"ס יחול איסור שבועה דאם אמר שבועה לא אוכל חייב בודאי אף אם אוכל בכא"פ ובגיד א"ח בכא"פ וכמ"ש ואם כן ח"ש אסור דחזל"א מחמת איסור שבועה ולומר דמסתמא להר"מ דעתו לאסור על עצמו כמו שאסרה תורה גבי גיד והיינו בב"א צ"ע ואם כן כיון דלענין שבועה חל"א ממילא כ"ש אסור ויבואר לקמן אי"ה וער"מ שם ה' יו"ד דכל האוכלים האסורים א"ח עליהם עד שיאכל אותם רק [כדרך] הנאתן חוץ מבב"ח וכה"כ כיצד הרי שהמחה את החלב וכו' או שעירב דברים מרים וכו' או שאכלם לאחר שנפסד מאוכל אדם פטור וכו' והוא מש"ס דפסחים. והנה גה"נ אף דעץ הוא והתורה אסרתו מכל מקום הוי כדרך אכילה ואם עירב דבר מר או שהפסידו בודאי פטור דהר"מ לא הוציא רק בב"ח וכה"כ וכ"ה בפסחים כ"ד וכ"מ בפרי מגדים יו"ד סי' מ"ב. וכל האיסורין מאיסורי מאכל אם לא לעסו רק שבלע ודאי חייב כמו בלע מצה יצא וכ"מ להדיא בספגה"נ בגרוימתא זעירא שלא לעסו רק שבלע וחייב ע"ש וע' כתובות למ"ד ע"ב מבואר גם כן בתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא לעסו דחייב ע"ש אך במצה מבואר דאם כרכו למצה בסיב ובלעו דלא יצא ואיך הדין בכל איסורין אם כרכן בסיב ובלען אי חייב עליהן עמ"ל פי"ד מהמ"א הי"ב כמה חילוקי דינים. ולענין אי גה"נ מותר בהנאה דעת הר"מ בפירקין הי"ד וט"ז דמותר בהנאה וע' רא"ש פגה"נ שתמהו עליו החכמי לינול דמבואר בפסחים דלר"א דסובר כ"מ שנאמר ל"ת איסור הנאה במשמע עכצ"ל דהמשנה דשולח אדם ירך וכו' דנראה דגיד מותר בהנאה דאמרינן כיון שהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה דהם בכלל היתר דלגר אשר בשעריך וכו' ומקשה בש"ס התינח למאן דס"ל יש בגידין בנ"ט אבל למאן דסובר אב"ג בנ"ט אינו בכלל היתר דלאו בר אכילה הוא ומשני אה"נ דר"ש דסובר אב"ג בנ"ט לדידי' ג"כ אסור בהנאה וכיון דהר"מ פוסק אב"ג בנ"ט ואינו בכלל היתר ופוסק בפירקין הט"ו כר"א דכ"מ שנאמר ל"ת וכו' אה"נ במשמע איך מתיר גיד בהנאה ועיין בהה"מ וכ"מ ושער המלך וכו"פ והדברים עתיקין ואין להאריך. והנה דעת הרהמ"ח כאן נראה גם כן דסובר גה"נ מותר בהנאה דלא כתב אה"נ בזה ועיין תוס' פסחים כ"ב כתבו דיש סברא אף לחזקי' דסובר ל"ת לא משמע רק איסור אכילה מכל מקום כיון דאב"ג בנ"ט ל"ש בי' אכילה אם כן התורה אסרה הנאה אף דלא כתיב אלא ל"ת כיון דל"ש אכילה ע"ש לדעת התוס' פגה"נ דצ"ט ע"ב ד"ה והלכתא דגה"נ אסור בהנאה וכ"ד רבינו יונה מובא ברא"ש ובטור הביא דיעות אלו וער"מ הט"ז שכתב דכל מאכל שאסור בהנאה מכל מקום אם נהנה ולא אכל אין לוקין על הנאה לחוד. ובהה"מ כ' הטעם דכל מאכל שראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ואם נהנה בלא אכילה הוי קצת שלא כדר"ה ואין לוקין כמבואר בפסחים בסוגיא דר"י דכל איסורים וכו' מכל מקום אסור מן התורה רק דאין לוקין ע"ש בלחם משנה אם כן לכאורה גיד כיון דא"ר לאכילה אם כן לשיטת הסוברים דגיד אבה"נ אפשר לוקין על הנאה בלא אכילה כיון דא"ר לאכילה ועמ"ל פ"ד מהיסוה"ת האריך בענינים אלו אם לוקין על הנאה ומביא ד' הר"מ הנ"ל וגם דעת התוס' דנראה מדבריהם שלוקין בכל אה"נ על הנאה לחוד ע"ש שהאריך וגם נתן עוד טעם לד' הר"מ דאין לוקין על הנאה כיון דלא נאמר בפירוש רק דמוכח מנבלה ע"ש אם כן בגה"נ לסברת התוס' כיון דל"ח לאכילה שפיר הוי אה"נ בפירוש וכבר עמד על חקירה זו דילקה על אה"נ בגיד בפרי מגדים סי' ס"ה ובמ"ל ובאחרונים האריכו בזה וע"ש במ"ל דאף לדעת הסוברים דלקי על הנאה ובפרט בב"ח מכל מקום אם אכל ל"ש לחייבו שני מלקיות משום אוכל ומשום נהנה וע"ש: והנה לשיטת הסוברים דגה"נ אבה"נ וסוברים דכל איסורי אכילה האסורים בהנאה לוקין אם נהנה בלא אכילה דלא כהר"מ וע"ש במ"ל היסוה"ת שיעור הנאה אם נהנה הוא בכזית דאי תימא דבהנאה ל"ש כזית אם כן ילקה על האכילה אף דהוי פחות מכזית יתחייב משום הנאה ועכצ"ל דאותם האיסורים שאסרה תורה הנאתם בלשון אכילה הוא כמו אכילה וכ"מ בצל"ח פסחים כ"ב ד"ה והרי אמ"ה וכ"נ פשוט דשייך גבי הנאה צירף א"פ אם נהנה מכזית ע"י צירוף בכא"פ חייב דאי תימא דבהנאה ל"ש זה ואפילו ביותר מכא"פ מצטרף כמו במעילה דאף לזמן מרובה חייב אם כן יתחייב על האכילה ביותר מכא"פ מטעם הנאה ע"כ כיון דהתורה אסרה הנאה בלשון אכילה ועיקר איסור הוא האכילה ורק דההנאה כללה התורה גם כן בכלל הנאת האכילה לא עדיף מאכילה דצריך כזית וכא"פ וא"ד למעילה דשם עיקר האיסור הוא ההנאה ואדרבה האכילה אסור מטעם ההנאה ע' פירוש המשניות להר"ם בכריתות בנקודה הנפלאה ובטעם המלך קונטרס אאחע"א אבל כל האיסורין דהתורה אסרה האכילה והוציאה הלשון הנאה תוך כלל האכילה הוא שוה לאכילה בכל עניניו כנלע"ד פשוט. ועמ"ל פי"ד מה' אבל דנסתפק לשיטת הסוברים דלוקין על הנאה אם נפסד המאכל מאוכל אדם דאין לוקין על אכילה דהוי שלא כד"א כמבואר בר"מ פי"ד מהמ"א מכל מקום על הנאה אפשר דלוקין כי יכול להנות כדרך הנאתן כגון דרך מכירה ונתינה וסיכה וכדומה א"ד כיון דאה"נ מאכילה נפקא דכ"מ שנאמר ל"ת וכו' אם כן היכא דאינו מחייב על אכילה כגון שעירב דבר מר או נפסד מאוכל אדם פטור ג"כ על הנאה ע"ש וע' צל"ח דף כ"ד כתב להיפוך דאם נתקלקל המאכל או עירב בו דבר מר אף להר"מ די"ל דאין לוקין על הנאה והוא מטעם הה"מ דכ"ד הראוי לאכילה הוי הנאה בלא אכילה שלכד"ה אבל אם נפסד מאכילה חייב על הנאה דא"ר לאכילה רק להנאה וה"ל דה"נ ולוקין על הנאה ע"ש ולא הביא ד' המ"ל. והנה אם עבר עבירה זו בשוגג מתכפר לו בתשובה ככל הלאוין שאין בהם חטאות ואשמות ובודאי בתשובה לחוד מתכפר דשוגג אינו בכלל ד' חלוקי כפרה ויתבאר אי"ה לקמן. אך אם עבר במזיד דינו ג"כ כמו בעובר על לאו דתשובה תולה ויוה"כ מכפר עיין ר"מ פ"א מה' תשובה אך אפ"ל כיון דאב"ג בנ"ט והוא אוכל במזיד ה"ל חילול ה' כנראה בר"מ פ"ד מהיסוה"ת ה"י דכל העובר עבירה בשאט נפש להכעיס ה"ז מחלל את השם וכו' אף על פי שמבואר בדבריו תיב' להכעיס מכל מקום לאו דוקא רק בעבירה דיש לו הנאה עשה מחמת תאות נפשו ול"ה ח"ה אבל באין לו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס ע' הוריות י"א וע"ז כ"ו ע"ב ובתוס' שם אם כן הוי ח"ה דא"ל הנאה באכילת גיד והוי להכעיס כמו אכל פרעוש ע"ש בסוגיא אך פעם ראשון יכול לומר דטעם איסור בעי למיטעם אבל פ"ש ל"ש זה והוי לי' להכעיס והוא ח"ה ובח"ה אין תשובה ויוה"כ מכפרין רק תשובה ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת ע"ש ויש לפלפל בזה ואי"ה בכל מצוה ארמוז קצת. והנה לאו זה נוהג בנשים ג"כ כמבואר כאן דאיתקש אשה לאיש לכל הלאוין וגם כל מין איש ישראל חייב במצוה זו וחרש שוטה וקטן אף שאינם בני מצוה מכל מקום אסור להאכילם בידים כמו כל האיסורין שבתורה כמבואר בעהשי"ת, וסומא הבאתי לעיל דלדידן חייב בכל המצות ולהשיטות דפטור פטור אף מל"ת ודעת הפמ"ג שחייב בל"ת וע"ל סוף מצוה ב': והנה בכל איסורי תורה אף שמותרים בהנאה מכל מקום אסור לעשות בהם סחורה כמבואר בש"ס ור"מ פ"ח ויו"ד סי' קי"ז ויש שיטות דאיסור סחורה הוא מן התורה ויש שיטות הסוברים דהוא מדרבנן ע' ביו"ד ובאחרונים ומ"ל שם מכל מקום נראה דבגה"נ א"נ איסור סחורה כמבואר ביו"ד דדוקא דבר העומד לאכילה אסור לעשות סחורה דלמא יאכל ואף שהוא מן התורה מכל מקום הכתוב מסרו לחז"ל והם אמרו דוקא דבר העומד לאכילה ע"ש בט"ז אם כן כיון דאין בגידין בנ"ט ועץ בעלמא הוא ואין עומד לאכילה אין איסור סחורה נוהג אך לאותן הסוברים דגה"נ אסור בהנאה אסור בודאי אך להסוברים דמותר בהנאה נראה דא"נ איסור סחורה וגוף דין איסור סחורה יבואר לקמן אי"ה: סליק פרשת וישלח ומצות גה"נ בעזה"י