מלחמות ה' (רלב"ג)/מאמר שלישי

רלב"ג
מלחמות יי
מאמר שלישי
→מאמר שני	מאמר רביעי←

מאמר שלישי

בידיעת ה' יתברך הדברים

1. פרק ראשון נזכור בו דעות הקודמים בזאת השאלה.
2. פרק שני נזכור בו הטענות המקיימות דעת דעת מהם לפי מה שמצאנום בדברי בעלי אלו הדעות או בכח דבריהם.
3. פרק שלישי נחקור בטענות אשר זכר המורה זכרונו לברכה אם הם מספיקות אם לא.
4. פרק רביעי נשלים בו המאמר בידיעת השם יתברך הדברים איך הוא בדרך עיוני, ונבאר שאין בטענות הקודמים דבר ידחה מה שיתבאר לנו מענין זאת הידיעה.
5. פרק חמישי יתבאר בו בשלמות שמה שהתבאר לנו מענין זאת הידיעה הוא נאות מאד מכל הפנים.
6. פרק ששי יתבאר בו שמה שהביאנו אליו העיון מענין זאת הידיעה הוא דעת תורתנו:

פרק ראשון

נזכור בו דעות הקודמים בזאת השאלה.

וראוי שנחקור אם יודע השם יתברך אלו הדברים הפרטיים האפשריים אשר בכאן, אם לא ידעם. ואם ידעם, על איזה אופן שידעם. ולפי שכבר נחלקו בזה הדרוש הפלוסופים והחכמים בעלי התורה, ראוי שנחקור תחלה בדעותיהם, ומה שנמצאהו צודק נקחהו מהם, ומה שלא נמצאהו צודק נבאר בו הצד אשר יפול בו האמת בבטולו.

ונאמר שהדעות אשר מצאנו בזה לקודמים אשר ראוי שיעויין בדבריהם, שתים. האחת דעת הפלוסוף והנמשכים אליו, והשנית דעת גדולי חכמי תורתנו. ואולם הפלוסוף היה רואה שהשם יתברך לא ידע אלו הענינים הפרטיים. ונחלקו הנמשכים אחריו לשתי דעות בזה הכת. האחת תסבור שדעת הפלוסוף היא שהשם יתברך לא ידע אלו הדברים אשר בכאן, לא הכללים ולא הפרטים. שאם היה יודע הכללים או הפרטים, היה רבוי בידיעותיו, ויהיה רבוי בעצמותו, ובכלל הנה יהיה עצמותו מתחלק אל היותר שלם והיותר חסר, כמו הענין בדברים אשר יהיה להם גדר, כי קצת מה שבגדר ההוא הוא הולך במדרגת השלמות לקצתו. והכת השנית תסבור שדעת הפלוסוף היא שהשם יתברך ידע אלו הדברים אשר בכאן במה שלהם מצד הטבע הכולל, והם הדברים העצמיים, לא במה שלהם במה שהם פרטיים, והם הדברים האפשריים. ואין בזה רבוי בעצמותו, כי הוא אינו יודע כי אם עצמו, ובידיעתו עצמו ידע כל הנמצאים במה שלהם מצד הטבע הכולל, כי הוא נימוס הנמצאות וסדרם וישרם. אבל הוא לא ידע אלו הדברים הפרטיים, ולזה היה בהם העדר הסדר מזה הצד, והיה בהם סדר ויושר בצד אשר ידעם. והנה יתבאר מדברינו במאמר החמישי מזה הספר בגזרת השם שזה הדעת השני הוא דעת הפלוסוף.

ואולם גדולי חכמי תורתנו כמו הפלוסוף המעולה הרב המורה זכרונו לברכה וזולתו מחכמי תורתנו אשר הם מסכימים לדעתו יראו שהשם יתברך יודע אלו הפרטים האפשריים כלם בצד אשר הם בו פרטיים, ויאמרו שהשם יתברך יודע במדע אחד כל אלו הדברים אשר הם לבלתי תכלית. וכבר יתבאר שזה דעת הרב המורה זכרונו לברכה, כי הוא אמר בפרק העשרים מהחלק השלישי מספרו הנכבד מורה הנבוכים דבר זה לשונו. וכן נאמר שכן אלו הדברים המתחדשים ידעם טרם היותם, ולא סר מהיותו יודע אותם, ולזה לא יתחדש לו מדע כלל. כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר, וימצא בעת הפלונית, ויתמיד נמצא כך, ואחר כך יעדר, כשימצא האיש ההוא כמו שקדמה הידיעה בו, לא נוספה שם ידיעה ולא התחדש מה שלא היה נודע אצלו, אבל התחדש מה שהיה יודע מקודם שיתחדש על מה שהוא נמצא עליו. ויתחייב לפי זאת האמונה שיהיה המדע נתלה בהעדר ויקיף במה שאין לו תכלה, והאמננו זה ואמרנו כי ההעדר אשר קדמה בידיעתו המצאתו, והוא יכול להמציאו לא ימנע התלות הידיעה בו. עד כאן לשונו זכרונו לברכה. הנה כבר התבאר מזה שהוא יראה שהשם יתברך יודע הדברים הפרטיים האפשריים בצד אשר הם בו פרטיים.

פרק שני

נזכור בו הטענות המקיימות דעת דעת מהם לפי מה שמצאנום בדברי בעלי אלו הדעות או בכח דבריהם.

ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים בזאת השאלה, ראוי שנחקור בדעותיהם איזה מהם הוא הצודק, וראוי מפני זה שנעיין בטענות המקיימות דעת דעת מאלו, והמבטלות אותם.

ונאמר תחלה שמה שהניח הפלוסוף שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים האפשריים כבר יחשב לו שיהיו פנים מההראות. אחד מהם, שהדבר הפרטי לא יושג אלא בכח היולאני כמו החוש והדמיון וזולתם, ואולם השם יתברך מבואר מענינו שאין לו כח היולאני, ולזה יחויב שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים. ויסודר ההקש כן. השם יתברך אין לו כח היולאני, וכל משיג דבר פרטי יש לו כח היולאני, ויולד אם כן השם יתברך בלתי משיג הדבר הפרטי. - והאופן השני הוא, שהענינים הפרטיים הם זמניים, ר"ל שמציאותם הוא בזמן מה רמוז אליו, ומי שלא יתואר לא בתנועה ולא במנוחה אי אפשר להשיג הדברים הזמניים. ואולם השם יתברך לא יתואר לא בתנועה ולא במנוחה, ויחויב מזה שיהיה השם יתברך בלתי משיג אלו הדברים הפרטיים. ויסודר ההקש כן. השם יתברך הוא בלתי מתואר בתנועה ולא במנוחה, וכל מי שהוא בלתי מתואר לא בתנועה ולא במנוחה הוא בלתי אפשר שישיג הענינים הזמניים, אם כן השם יתברך לא יתכן שישיג הענינים הזמניים. עוד נחבר לו זאת התולדה הקדמה אחת יודע בה, והוא שהענינים הפרטיים הם ענינים זמניים, ויחויב מזה שהשם יתברך לא ישיג הדברים הפרטיים. - והאופן השלישי הוא, שאם הונח השם יתברך משיג אלו הענינים, הנה כבר יחשב שיחויב מזה שישלם הנכבד בפחות, כי הידיעה הוא שלמות ליודע, וזה בתכלית הבטול, ומה שיחוייב ממנו הבטל הוא בטל. ולזה הוא מבואר שאין השם יתברך משיג אלו הענינים. והנה זאת הטענה תחייב, לפי מה שיחשב, שלא יהיה השם יתברך יודע כי אם עצמו, ר"ל שלא יהיה יודע לא הכללים ולא הפרטיים. - והאופן הרביעי הוא, שאם היה השם יתברך משיג אלו הענינים, הנה מפני שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחשב שיחויב מזה שלא יהיה השם יתברך אחד, אבל הרבה, לרבוי מושגיו אשר נתעצם בהם, וזה בתכלית הבטול, ומה שיחויב ממנו הבטל הוא בטל. הנה אם כן מבואר מזה שהשם יתברך בלתי משיג אלו הענינים. וזאת הטענה תחייב גם כן, לפי מה שיחשב, שאין השם יתברך יודע כי אם עצמו. - והאופן החמישי הוא, שהדברים הפרטיים אין להם תכלית, והידיעה הוא ענין מקיף וכולל, ומה שאין לו תכלית לא יקיפהו מדע ולא יכלהו. וזאת הטענה תחייב בשלא תפול ידיעה בדברים הפרטיים בכללם במה שהם פרטיים, לא לשם יתברך ולא לזולתו. - והאופן הששי הוא, שאם הונח הענין כן שהשם יתברך יודע אלו הדברים המתחדשים, הנה לא ימנע הענין מחלוקה, אם שתהיה זאת הידיעה לשם יתברך באלו המתחדשים קודם בואם, או שתהיה לו הידיעה בהם עם בואם לבד, לא קודם זה. ואם הונחה לו ידיעה בהם טרם בואם, הנה תהיה ידיעתו נתלית בהם בהעדר, וזה בטל, כי הידיעה תהיה בהכרח לדבר נמצא ידוע. ועוד שזאת הידיעה אשר לו בעניינים האפשריים טרם בואם לא תמנע מחלוקה, אם שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשרות, ויהיה סותר מה שידע שיגיע מאלו העניינים אפשר, או שידע בשלמות איזה חלק ידיע מחלקו הסותר, ולא ישאר סותרו אפשר. ואם הנחנו שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשרות, הנה יחויב בזאת הידיעה אשר לו באלו הענינים טרם בואם שתשתנה עם בואם, כי היו אפשרים שיגיעו ושלא יגיעו קודם היותם, ועתה חוסר האפשרות. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחויב שיהיה השם יתברך בשינוי מתמיד, וזה בתכלית הביטול. ואם הנחנו שהשם יתברך יודע בשלמות החלק המגיע משני חלקי האפשר, הנה יחויב מזה שלא יהיה בכאן דבר אפשר שיגיע ושלא יגיע, ויהיו אם כן כל הדברים מחויבים, וזה בתכלית הביטול והגנות. ובהיות העניין כן, הוא מבואר מזה שהוא בטל שתהיה לשם יתברך ידיעה באלו הדברים המתרחשים טרם בואם. ואם הונחה לו ידיעה בהם עצם היותם לבד, הנה יהיה לו תמיד התחדשות ידיעה. ולפי שהשכל יתעצם במה שידעהו, הנה יחויב מזה שיהיה עצמות השם יתברך בשינוי מתמיד, וזה בתכלית הביטול. והאופן השביעי הוא, שאם היה השם יתברך יודע אלו העניינים הפרטיים, הנה לא ימלט הענין בזה מחלוקה. אם שינהגם ויסדרם סידור טוב ושלם ותמים, או שיהיה מנוצח ולואה מלסדרם אין יכולת לו עליהם, או שיוכל לסדר איתם סידור טוב, אלא שהוא יעזבם וישכחם על צד היותם נבזים ושפלים ופחותים בעינו, או על צד הקנאה. והוא מבואר ששתי חלוקות מאלו החלוקות האחרונות הם שקר, וזה כי הוא מבואר שהשם יתברך לא ילאה מעשות דבר ממה שירצה אותו, ולא יקצר מנתינת הטוב והשלמות לנמצא נמצא כפי מה שאפשר, וזה ממה שיראה הראות נפלא ממה שנמצא מהחכמות בבריאת בעלי חיים ועוצם היכולת להמציא בהם מה שאפשר מהטוב והשלמות, עד שאי אפשר שיהיו נמצאים באופן יותר שלם ממה שהם בו. ובהיות העניין כן, לא נשאר מן החלוקה אלא שיסדר השם יתברך אלו הענינים סידור טוב ושלם ותמים, אם היה שידעם. וזה הפך מה שנמצא בחוש מאלו הענינים הפרטיים, רצוני שכבר נמצא בהם העול והעדר הסידור הרבה, עד שכבר ימצאו רעות רבות לטובים וטובות רבות לרעים. וזה אצלם החזק שבמופתים שאין השם יתברך יודע אלו הענינים הפרטיים. וידמה שזאת הטענה היא שהגיעה הפילוסוף אל שיאמר שהשם יתברך אינו יודע אלו הענינים הפרטיים, והמבואר ממה ששאמר בזה בספרו ב"מה שלאחר הטבע". אלו הן הטענות אשר הוצאנום ‫מדברי הפלוסופים מכח דבריהם לקיים שהשם יתברך בלחי יודע אלו‬ ‫הדברים הפרטיים.‬

‫ובכאן טענה שמינית יחקיים בה לפי מה שיחשב שהשם יחברך‬ ‫בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים. וכבר ראינוה לקצת המתאחרים,‬ ‫ויחייבו ממנה שהכמה המתדבק יחלק אל מה שלא יחלק. וראינו‬ ‫לזכרה הנה, בעבור שאפשר שיחשב שיתבאר ממנה שהשם יחברך בלתי‬ ‫משיג אלו הענינים הפרטיים. וזה שאם השם יתברך יודע כל אלו‬ ‫הדברים, היה מחויב מזה, לפי מה שיחשב, שיהיה אפשר מה שהוא‬ ‫בלתי אפשר. וזה שכבר התבאר שהכמה המתדבק םתחלק אל מה‬ ‫שאפשר שיתחלק. ואם הונח שהשם יתברך יודע בשלמות מה שאפשר‬ ‫שיחלק אליו זה הבעל כמה במה שהוא בעל כמה, הנה יהיה בכמה‬ ‫חלקים ידועים אצל השם יתברך בלתי מקבלים חלוקה, שאם היו מקבלים‬ ‫החלוקה, לא יהיה השם יחברך יודע בשלמות מה שאפשר שיחלק אליו ‫זה הבעל כמה. וזה בטל כל שיהיו בכמה המתדבק, שהוא כמה חלקים‬ ‫בלתי מקבלים החלוקה. וכבר שערו קצת האחרונים כזאת הטענה‬ וחייבו ממנה שהכמה המתדבק מתחלק אל מה שלא יתחלק, והנה הביאם‬ ‫לזה שהם קבלו תחילה שהשם יתברך יודע לא יסכל דבר, וםפני זה‬ ‫חויב להם מזאת הטענה שיהיה הכמה המתדבק מתחלק אל מה שלא‬ ‫יתחלק. — הגה אלו הן הטענות אשר יקיימו שחשם יתברך בלתי יודע‬ ‫אלו הדברים הפרטיים, והן בעצמן מבטלות דעת מי שיראה שהשם יתברך‬ ‫יודע אלו הדברים הפרטיים.‬

‫ואולם מה שהניחו אותו חכמי תורתנו זכרונם לברכה שהשם יתברך‬ ‫יודע אלו הדברים הפרטיים, יש לו גם כן פנים מההראות. — האופן‬ ‫ הראשון הוא, כי מפני שהיה השם יתברך השלם בתכלית השלמות‬ ‫אצל כל בעל עיון, הנה הוא בלתי ראוי שייוחס לו חסרון הסכלות, ר׳׳ל‬ ‫שיסכל דבר מהדברים, כי הסכלות הוא גדול שבחסרונות, וםי שיבחר‬ ‫שייחס לו הסכלות באלו הדברים יותר םשייחס לו שילאה לסדרם סידור ‫טוב, ברח םן הטוב ונפל ביותר רע ממנו, וזה שכבר יראה מצד טבע‬ ‫הםקכל שלא יוכל לקבל מהשלםות שיעור יותר, ואין זה חסרון בחוק השם‬ ‫יחברך. — האופן השני שאין ראוי שנחשב כפועל שיעלם ממנו מה‬ ‫שפעל אותו, אכל ידיעתו במה שפעלו יותר שלימה מידיעת זולתו בו ‫כי הוא ידע בידיעה אחת כל מה שיתחדש במה שפעל אותו מצד ‫התכונה אשר שמחו עליה, ואולם זולתו יקנה בזה ידיעה מהעשוי,‬ ‫וכשיראה רבר מתחדש לו מצד טבעו אשר הטבע עליו, תתחדש לו‬ ‫ידיעה בדבר ההוא המתחדש. וכן יקנו אותו הדברים חמתחדשים ידיעה‬ אחר ידיעה, ויתכן שלא תשלם לו ידיעה לעולם במה שימשך מזה הדבר העשוי, אם היו הענינים אשר ימשך חדושם ממנו רבי המספר מאד. ובהיות הענין כן, והיה השם יתברך פועל הנמצא בכללו, הנה הוא אם כן יודע מה שיתחדש בו ידיעה אמתית שלימה בלתי מתיחסת לידיעתנו. וזה כי הוא ידע בידיעה אחת כל מה שנתחדש בו מצד טבעו אשר הטביעו, ואנחנו אמנם נדע ממנו המתחדש בהתחדשו. ולזה אין ראוי שנקיש בין ידיעתנו לידיעת השם יתברך, בשנאמר שאם היו להשם יתברך אלו הידיעות, היו לו ידיעות רבות, ויהיה עצמותו מתרבה. וזה שמה שיודע אצלנו בידיעות רבות במספר יודע לשם יתברך בידיעה אחת, כמו שקדם, אבל כבר יודע לו בידיעה אחת מאלו הדברים, מה שלא יתכן שיושג לנו בידיעות רבות, כי לא תקיף ידיעתנו ברבוי הדברים המתחדשים בעולם מצד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו.

הנה שתי אלו הטענות אשר זכרם הרב המורה זכרונו לברכה בחלק השלישי מספרו הנכבד מורה הנבוכים לקיים בהם שהשם יתברך יודע כל אלו הדברים הפרטיים. והוא מבואר שזאת הטענה השנית, עם שתקיים שהשם יתברך יודע כל הדברים המתחדשים, הנה היא תבטל קצת הטענות אשר היו הפלוסופים מבטלים בהם שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים. והנה קצת הפלוסופים סלקו מעליהם הטענה הראשונה מהטענות אשר זכרנו לקיים בהם שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים כלם בשאמרו שלא יחויב מהנחתנו שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים שייוחס לשם יתברך חסרון, כי אין כל העדר חסרון, ואולם הוא חסרון למי שדרכו שיתואר בקנין ההוא, לא למי שאין דרכו שיתואר בקנין ההוא, והמשל שהתנועה היא שלמות מה לבעלי הנפשות, ואין אמרנו בשם יתברך שהוא בלתי מתנועע חסרון, אבל הוא שלמות, וכזה יאמרו שהיות השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים אינו חסרון, אבל שלמות, לפי שידיעתו בנכבד שבידועים לא באלו הידועים הפחותים, ולזה אמר הפלוסוף במאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע כי מי שלא יראה הרבה מהדברים הוא יותר טוב ממי שיראה.

וכבר סלק מעליו הרב המורה זכרונו לברכה כל הטענות הקודמות וכיוצא בהם ממה שיחשב שיחויב ממנו שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים בשאמר שאין ראוי שנקיש בין ידיעתנו וידיעת השם יתברך, כי כגבוה מדרגת מציאותו יתברך ממדרגת מציאותנו כן גבהה מדרגת ידיעתו ממדרגת ידיעתנו, וזה מחויב, לפי שידיעתו הוא עצמו, כמו שביארו הפלוסופים. ולזה הרבה הרב המורה זכרונו לברכה להוכיח הפלוסופים בהקישם בין ידיעתנו לידיעתו יתברך, ויחייבו מפני זה ההקש שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים אשר בכאן, והם בעצמם בארו לנו באופן מה ששם הידיעה נאמר בשם יתברך ובנו בשתוף השם לבד, והוא מבואר שהדברים משותפי השמות אין ראוי שילקח מופת מקצתם על קצתם. ובזאת הטענה התקיים אצלו שלא ימנע מפני אלו הטענות אשר זכרום הפלוסופים היות השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים כלם. וכאשר התבאר שהוא בלתי נמנע, הנה הוא ראוי שיונח היותו יודע אותם להרחיק ממנו חסרון הסכלות.

והנה קבל הרב המורה זכרונו לברכה שידיעתו יתברך היא מתחלפת לידיעתנו בחמשה דברים, רצוני שכל אחד מאלו הדברים החמשה, אם הם נמצאים בידיעת השם יתברך לפי דעתו, הוא בלתי אפשר בידיעתנו. והנה אבאר לך בזכרי אלו החמשה דברים. האחד מהם, שהמדע האחד במספר יאות וישוה לדברים רבים מתחלפים במין. וראוי שתדע שזה בלתי אפשר שיצוייר בידיעתנו, מה שלא היו אלו הדברים הרבים ידועים מתאחדים, ר"ל בהתאחדות שילך האחד מן האחר מדרגת השלמות והתמימות, כי בזה האופן בלבד ישובו הדברים הרבים אחד במספר, ואם היו חלקי הגדר רבים, לפי שהחלק האחר מהגדר הולך מהלך השלמות והתמימות מהשני. אבל הענינים הרבים אשר אין אפשר שילך האחד מהם מהשני מדרגת השלמות והתמימות, כמו הענין בדברים הפרטיים אשר הם לבלתי תכלית במה שהם פרטיים, הוא מבואר שאי אפשר שיתאחדו בידיעתנו, אם היה אפשר שתהיה לנו ידיעה בהם, וזה שהם אין להם צד שיתאחדו בו, כל שכן שישובו אחד בתכלית הפשיטות, כמו הענין בידיעת השם יתברך שהיא אחת בתכלית הפשיטות להיותו אחד בתכלית הפשיטות. ואולם שאי אפשר באלו הדברים הפרטיים שילך האחד מהאחר מהלך הצורה והשלמות, הוא מבואר, לפי שהם הולכים אל זולת תכלית, והדברים שקצתם צורה לקצת אי אפשר זה בהם, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע. ועוד שהם סובבים, ר"ל במין, ואף על פי שאינם סובבים באיש, והוא שאי אפשר בדברים הסובבים שיהיה האחד מהם במדרגת הצורה והשלמות לשאר הדברים כלם, לפי שאם הונח הענין כן, יהיה הדבר האחד במדרגת הצורה לעצמו, וזה בתכלית הבטול. והמשל שיהיו המקרים המתחדשים מקרי אבג, וילכו בסבוב אל זולת תכלית, ויהיה ב שלמות לא וג שלמות לב, ועוד ישוב א ויהיה שלמות לג, הנה אם כן א שלמות לא, ובזה יתבאר שב שלמות לב וג שלמות לג. ולהיות כמו זה הענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו, רצוני שיהיה הרבוי מתאחד אחד בתכלית הפשיטות והאחרות אמר הרב המורה זכרונו לברכה שבזה הענין תתחלף ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו להיות שם הידיעה נאמר בשם יתברך ובנו בשתוף השם לבד.

והשני מאלו הדברים אשר תתחלף בהם ידיעת השם יתברך לידיעתנו לפי דעת הרב זכרונו לברכה הוא, שידיעתו יתברך נתלית בהעדר. וראוי שתדע שכבר יחויב לו שיניח זה ההתחלפות בין ידיעתו יתברך לידיעתנו, לפי שהוא יניח שהשם יתברך יודע הענינים הפרטיים כלם, ולזה יחויב שידע מהם שהם נעדרים ושימצאו בזמן הפלוני, הנה אם כן תהיה הידיעה לו בזה המקרה נעדר עתה נמצאת בפועל, והידוע אשר בו נתלית הידיעה נעדר. וזה בלתי אפשר שיצוייר בידיעתנו. וזה כי מפני שהידוע והידיעה הם ענין אחד במספר, חויב כשהיה הידוע בלתי נמצא, שתהיה הידיעה בלתי נמצאת, ולזה חויב בידיעתינו, שאם היה הידיעה בדבר נמצאת בפעל, שיהיה הידועה אשר בו נתלית הידיעה נמצא. ואין לאומר שיאמר שידיעתנו כבר תהיה בפעל והידוע נעדר, כמו הענין בהרבה מהתמונות הלמודיות אשר לנו ידיעה בהן, ואינן נמצאות כלל חוץ לנפש. כי כבר בארנו במאמר הראשון מזה הספר שהידיעה אשר לנו נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא מאלו הדברים בנפש השכל הפועל, וזה הסדור נמצא תמיד בנפשו. ואי אפשר אל הרב המורה שיאמר שידיעת השם יתברך לאלו הדברים המתחדשים נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא להם בנפשו, כי הוא נמצא תמיד. לפי שאם הונח הענין כן, לא תהיה לו ידיעה בדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, אבל ידעם מצד הסדור המושכל אשר להם בנפשו, והוא הצד אשר אינם בו פרטיים. ולזה גזר ואמר שזה הענין תתחלף בו גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר לפי דעתו ז"ל, להיות שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור.

וראוי שתדע שכבר יראה מהטענה השנית אשר זכרנו שיקיים בהם הרב המורה ז"ל שהשם יתברך יודע הדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, שהוא ירצה שתהיה ידיעת השם יתברך באלו הדברים הפרטיים נסמכת אל הסדור המושכל אשר בנפשו מהעולם לפי הטבע שהטביעו עליו, ולזה אמר שידיעת הפועל במה שעשהו יותר שלמה מידיעת זולתו בו, לפי שהמתחדשים בעשוי ההוא נמשכים לידיעתו, כי הוא שם העשוי באופן שיתחדשו בו אלו המתחדשים, ובני אדם המתבוננים בו תהיה ידיעתם נמשכת לדברים המתחדשים. ובהיות הענין כן, הנה יחשב שיסתרו דבריו קצתם את קצת, כי לפי מה שזכר בזאת הטענה ידמה שהוא יראה שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, אבל ידע הסדור המושכל אשר להם בנפשו. וראוי שנאמר בהיתר זה הספק כי הרב המורה ז"ל לא רצה לנו לבאר מזאת הטענה איך ידע השם יתברך הדברים, כי זה בלתי אפשר לאדם להשיגו, כמו שזכר הרב המורה ז"ל פעמים רבות. ואמנם רצה לבאר מזאת הטענה שהוא יתברך יודע הדברים, ושיש הבדל רב בין ידיעתו לידיעתנו, ולזה אין ראוי שנקיש ידיעתו לידיעתנו כמו שעשו הפלוסופים. וזה מבואר למי שייטיב העיון במה שאמר הרב המורה ז"ל, יעויין שם.

והשלישי מאלו הדברים החמשה הוא, שידיעתו יתברך מקפת במה שאין לו תכלית מהצד אשר הוא בלתי בעל תכלית. וכבר חויב לו שיאמן זה, לפי הוא הניח שהשם יתברך יודע הענינים הפרטיים במה שהם פרטיים, והוא הצד אשר הם בו בלתי בעלי תכלית, וזה ענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו, כי הידיעה במה שהיא ידיעה תחויב שיהיה הידוע ענין מוגבל ומוקף, ומה שאין לו תכלית לא תקיפהו ידיעה ולא תכילהו. ולזה אמר הרב המורה ז"ל שבזה הענין גם כן תתחלף ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו, לפי שהידיעה נאמרת בו יתברך ובנו בשתוף גמור, כמו שקדם. ואין לאומר שיאמר שידיעתנו גם כן מקפת במה שאין לו תכלית, לפי שהגדרים והגזרות הכוללות כוללות אישים אין תכלית למספרם. כי זה המאמר כשיעויין בו הוא בלתי צודק, וזה שהאישים לא יודעו במה שהם אישים, והוא הצד אשר הם בו בלתי תכליתיי, מצד הגדרים והגזרות הכוללות, אבל יודעו מהצד אשר הם בו אחד, והוא הטבע המשותף, וזה מבואר בנפשו. ואם אמר אומר שכבר תקיף ידיעתנו במה שאין לו תכלית, לפי שאנחנו נדע בכמה המתדבק שהוא מתחלק אל מה שיתחלק, וזה אל לא תכלית, ונדע גם כן במספר שהוא נוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. אמרנו לו שזאת הידיעה היא גם כן לנו מהצד שהחלקים בו אחד, לא מצד שהחלקים בו רבים, כי אנחנו לא נדע זאת הידיעה בחלקים מצד מה שהאחד זרת והאחד חצי זרת והאחד רביע זרת, דרך משל, והוא הצד אשר הם בו רבים, אבל מצד מה שכל אחד מהם כמה מתדבק, ואנחנו יודעים שכל כמה מתדבק אפשר שיחלק. וכן הענין במספרים, כי אין אנחנו יודעים זאת הידיעה במספרים מצד מה שאחד עשרים והאחר עשרים ואחד והאחר עשרים ושנים, דרך משל, והוא הצד אשר הם בו רבים, אבל מצד מה שכל אחד מהם מספר, ואנחנו יודעים שכל מספר אפשר שיתוסף.

והרביעי מאלו הדברים החמשה הוא, שידיעת השם יתברך בדברים העתידים להתחדש לא תחייב שיהיה הדבר הידוע מחויב, אבל ישאר סותרו אפשר. ואמנם חויב לו שיאמן זה, לפי שאי אפשר לו לבטל טבע האפשר, כי העיון והתורה יחייבו שיהיו בכאן דברים אפשריים. ובהיות הענין כן, הנה יחויב, שכאשר הונח שהשם יתברך יודע הדברים העתידים להתחדש, שיהיה סותר הדבר ההוא המגיע לפי ידיעת השם יתברך אפשר שיגיע, ולא יגיע מה שידע השם יתברך שיגיע. שאם היה מגיע בלי ספק מה שידע השם יתברך שיגיע, לא יהיה סותרו אפשר כלל, ויבטל טבע האפשר, והוא מה שברח הרב ז"ל ממנו. וזה ענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו. וזה שאם רצה הרב המורה ז"ל שהשם יתברך ידע שהחלק מחלקי האפשר שידע שיגיע אפשר שלא יגיע, ושכבר אפשר שיגיע סותרו, והוא מה שראוי שיחשב שירצה אותו. הנה כמו זה לא יקרא אצלנו ידיעה, אבל יקרא מחשבה, וזה מבואר בנפשו. וזה שאנחנו כאשר נאמר שיש לנו ידיעה שכבר יגיע אחד מיוחד מחלקי האפשר, הוא בלתי אפשר אצלנו שלא יגיע. ואם היינו משערים שהוא אפשר שלא יגיע, הנה נקרא זה הענין מחשבה, לא ידיעה, רצוני שאנחנו נאמר אז שכבר נחשב שזה החלק יגיע, ולא נאמר שכבר ידענו שזה החלק יגיע. ואם לא יגיע מה שחשבנו שיגיע, הנה תהיה זאת המחשבה אצלנו טעות, ולא ידיעה, וזה מבואר בנפשו. ואם רצה הרב המורה ז"ל שהשם יתברך ידע בבאור אי זה חלק מחלקי האפשר יגיע, ולא ידע שהוא אפשר שלא יגיע, אלא שהענין הוא כן בעצמו, רצוני שהענין ההוא אפשר שלא יגיע ושכבר אפשר שיגיע סותרו. הנה כמו זה הענין לא יקרא אצלנו ידיעה, אבל יקרא טעות, ר"ל כאשר יגיע סותר מה ששפטנו שיגיע, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר תהיה לפי זה השרש ידיעה אצל השם יתברך מה שהוא אצלנו דבר מקביל לידיעה, כי הטעות הוא מקביל לידיעה, והמחשבה מקבלת באופן מה לידיעה. ולזה שפט הרב ז"ל שבזה הענין תתחלף גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה ההבדל אפשר שיהיה בין שתי הידיעות לפי דעת הרב ז"ל, מפני שהידיעה אצלו נאמרת בו יתברך ובנו בשתוף גמור. ואין לאומר שיאמר שהרב ז"ל ירצה בזה שהשם יתברך לא ישפט בידיעתו איזה חלק מחלקי האפשר יגיע, כי הוא היה רואה שהשם יתברך ידע החלק המגיע על ייחוד ובירור, וזה מבואר בלשונו בזכרו זה ההבדל. ואם היה שנודה זה, הוא מבואר שזה גם כן בלתי מצויר בידיעתנו, כי אנחנו לא נקרא כמו זה ידיעה, אבל נקראהו מבוכה ובלבול. וזה שאנחנו נאמר שאנחנו נבוכים ובלתי משערים אם יגיע זה החלק מחלקי האפשר, או זה, או זה, וכל מה שיהיו חלקי האפשר יותר רבים המספר תהיה המבוכה יותר חזקה. והנה המבוכה והבלבול הוא דבר מקביל לידיעה, וכל שכן כאשר הונחה בזה האופן, וזה כי הדבר המתחדש ימצאו לו מחלקי הסותר קודם מציאותו אלף שנה חלקים כמעט שאין תכלית למספרם. וזה כי כאשר הונח כל אחד מהמקרים האמצעיים אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, ואם לא יהיה, אפשר שיהיה כך או לא יהיה כך, הנה כאשר תנהיג הענין על זה האופן יתאמת שלמקרי האחרון המתחדש באמצעות שאר המקרים האלו, אם היה שיגיעו, יהיה מחלקי הסותר לבלתי תכלית. וכמו זה הענין יקרא אצלנו תכלית המבוכה והבלבול, ר"ל שיהיה נבוך אם יהיה כך או יהיה כך או יהיה כך בחלקים בלתי בעלי תכלית. כי המבוכה והספק יהיה יותר מעט כשיהיו חלקי הסותר יותר מעטי המספר, ולזה היתה התשובה היותר מיחדת הדבר מזולתו יותר שלמות ההודעה, ואף על פי שלא תיחדהו בשלמות, כאלו תאמר שהאומר בספינה שהוא גשם מעץ נעשה במלאכת בעל תוך בלתי מכוסה, הנה כל אחד מאלו הייחודים הוסיף בידיעה, לפי שהוא הסיר המבוכה מכל מה שנכלל בייחוד הקודם לו שלא נכלל בו, ואף על פי שאין אחד מהם מייחד הספינה מזולתה בשלמות.

והחמישי מאלו הדברים החמשה הוא שידיעת השם יתברך לא תשתנה בהתחדש המתחדש מאלו הדברים אשר היתה לו בהם ידיעה טרם בואם, ואף על פי שכבר נשתנה הדבר שנתלית בו הידיעה, שהוא היה תחלה אפשרי ואחרי כן נמצא בפעל. וכבר יחויב לו שיאמין זה, לפי שידיעת השם הוא עצמותו, כמו שהתבאר במקומותיו במה שאין ספק בו. ולפי שעצמותו לא ישתנה, חויב שיהיה מדעו בלתי משתנה. וכאשר נתבונן בזה הענין נמצא שיתבאר שאי אפשר שיצוייר זה במה שאצל שכלנו וחכמתנו. וזה שכבר קדם לרב המורה ז"ל שהשם יתברך יודע שזה הדבר אשר יתחדש יהיה נעדר בזמן הפלוני, ואחר ימצא בזמן הפלוני, ואחר יעדר בזמן הפלוני, וכן הענין בדבר דבר מהדברים המתחדשים בעולם וכאשר יתחדש המתחדש, לא נוספה שם ידיעה ולא התחדש מה שלא היה ידוע אצלו, אבל התחדש מה שהיה ידוע מקודם שהתחדש על מה שהוא נמצא עליו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהשם יתברך יודע לפי זאת ההנחה כל מה שיתחדש וכל מה שהתחדש. וזה גם כן מחויב להאמן לכל מי שיברח משייחס לשם יתברך סכלות באלו הדברים, וזה כי הסכלות במה שהתחדש הוא סכלות יותר וחסרון מהסכלות במה שיתחדש, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע מחלוקה, אם שידע שכבר התחדש החלק מחלקי האפשר אשר היה ידוע לו שיתחדש, או שידע שכבר התחדש החלק המגיע מחלקי האפשר, ואף על פי שהוא זולת החלק אשר היה ידוע לו שיתחדש קודם חדוש זה החלק המגיע. ואם אמרנו שידע שכבר התחדש החלק מחלקי האפשר אשר היה ידוע לו שיתחדש, הנה יתחייב מזה שתהיה ידיעתו בהרבה מאלו הדברים מכת שיקרא אצלנו טעות לא ידיעה. וזה כי מפני שהחלק אשר ידע שיגיע אפשר שלא יגיע, הנה כבר יראה בהרבה מאלו הדברים שלא יגיע החלק אשר ידע השם יתברך שיגיע, ומי שכבר הגיע מה שלא הגיע, הנה הוא טועה בלא ספק. ואם אמרנו שהוא יודע שהתחדש החלק מחלקי האפשר אשר יצא לפעל, ואף על פי שהוא זולת החלק אשר היה ידוע לו שיתחדש קודם צאת זה החלק לפעל, הנה יהיה זה בלי ספק התחדשות ידיעה ושנוי בחק ידיעת השם יתברך, וזה מה שברח ממנו הרב המורה ז"ל בזה השרש אשר השרישו בידיעת השם יתברך. ואין לאומר שיאמר שהחלק אשר ידע השם יתברך שיגיע מקודם חדוש המתחדש הוא בלי ספק החלק אשר הגיע. לפי שאם הונח הענין כן, יהיו כל הדברים מחוייבים, ולא יהיה בכאן דבר אפשרי כלל, וזהו השקר אשר ברח ממנו הרב המורה ז"ל, ולזה גזר שסותר מה שידע השם יתברך שיגיע הוא אפשר שיגיע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יצוייר זה הענין אצלנו בשום פנים. כי כמו זאת הידיעה אם שתקרא אצלנו טעות, או יהיה בה חדוש ושנוי, לא שתהיה בלתי משתנה ובלתי מתחדש כמו שהושרש. וזה דבר בלתי מצוייר כלל במה שאצלנו מהידיעה, לפי שכמו זה הענין אשר נקרא בשם יתברך ידיעה בלתי משתנה יקרא אצלנו טעות או ידיעה מתחדשת ומשתנה, וכל אחד מאלו מקביל לידיעה הבלתי משתנה, כי הטעות הוא מקביל אצלנו לידיעה, והידיעה המתחדשת והמשתנה היא אצלנו מקבלת לידיעה הבלתי מתחדשת והבלתי משתנה. ולהיות זה הענין בלתי אפשר שיצוייר במה שאצלנו, גזר הרב המורה ז"ל שבזה הענין תתחלף גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו, לפי שהידיעה נאמרת בשם יתברך ובנו בשתוף גמור. ויראה הרב המורה ז"ל שלגובה מדרגת ידיעת השם יתברך לא נוכל להשיג את ידע ובאיזה אופן, וכי היותנו משתדלים לדעת זה איך הוא כאלו השתדלותנו שנהיה אנחנו הוא, והשגתנו השגתו. ולזאת הסבה יתחדשו לנו הרחקות עצומות בחקרנו בזאת הידיעה אשר ידע השם יתברך הדברים איך היא, כי טבע זאת הידיעה יחייב שתהיה בלתי מצויירת לנו ובלתי מושגת.

פרק שלישי

נחקור בטענות אשר זכר המורה זכרונו לברכה אם הם מספיקות אם לא.

וראוי שנחקור אם מה שזכר הרב המורה זכרונו לברכה לסלק מעליו כל אלו הטענות אשר אפשר שיטענו הפלוסופים החולקים עמו הוא מספיק, קודם שנחקור באלו הטענות אשר זכרנום לקיים דעתם אם הם צודקות אם לאו, ואם יחוייב מהם מה שחייבו אותו, אם היה שתהיינה צודקות. וזה אם היה המספיק מה שטען הרב זכרונו לברכה לסלק מעליו אלו הטענות, הנה לא נצטרך אל שנחקור בהם באופן אחר. ונאמר שהדרך בזאת הידיעה הוא שנחקור תחלה אם הוא אפשר שיגיע השתוף אשר בין ידיעתנו לידיעתו יתברך, או שיהיה ביניהם זה האופן מההבדל אשר זכר הרב זכרונו לברכה, ר"ל שתהיה ידיעת השם יתברך דבר מקביל לידיעתנו, עד שיהיה מה שאצלנו מחשבה או טעות או מבוכה, ידיעה בשם יתברך, או יהיה השתוף בהם בצד לא יתכן בו שיהיה ביניהם כמו זה ההבדל.

ונאמר שכבר ידמה שלא יצא משרשים עיוניים לרב המורה זכרונו לברכה זה הדעת אשר לו בידיעת השם יתברך, כי היה העיון מרחק זה, כמו שאבאר, אבל ידמה שלחצתו התורה בזה הענין לחץ רב. ואולם אם יחוייב זה הדעת מצד התורה, הנה ממה שנחקור עליו אחר השלימנו זאת החקירה לפי מה שיגזרהו העיון. ואולם שהעיון ירחיק מה שהניחו הרב המורה זכרונו לברכה בידיעת השם יתברך, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה שכבר ידומה שתהיה ידיעתו יתברך משותפת עם ידיעתנו בקודם ואיחור, ר"ל ששם הידיעה נאמר בשם יתברך בקודם ובזולתו באחור. וזה כי ידיעתו היא לו מעצמותו, וידיעת זולתו היא עלולה מידיעתו, ומה שזה דרכו, הנה השם נאמר בו בקודם, ובשאר הענינים אשר יאמר עליהם באחור. וכן ראוי שימשך הענין בשם הנמצא והאחד והעצם ושאר השמות הנוהגים מנהגם, שהם נאמרים בשם יתברך בקודם, ובזולתו באיחור. וזה כי מציאותו ואחדותו ועצמותו ומה שהוא בזה התאר הנה השם נאמר בו בקודם, ובשאר הדברים אשר שם אותם בעצמות בתאר שיהיו נקראים בזה השם יאמר בהם השם באחור. וזה כלו מבואר למעיין בזה הספר, ויתבאר בשלמות במאמר החמישי מזה הספר. ובהיות הענין כן, הנה ידמה שלא יהיה החלוף בין ידיעת השם יתברך לידיעתנו, אלא שידיעת השם יתברך היא יותר לצד השלמות מידיעתנו, כי זהו ענין השמות הנקראים בקודם ובאיחור. ואם היה הענין כמו שהנחנו, והיה מן המבואר שהידיעה היותר שלימה היא יותר אמתית בהגבלה ובבירור, הנה ידמה שיתחייב מזה שתהיה ידיעת השם יתברך יותר אמתית בהגבלה ובבירור, ולזה לא יתכן שיקרא ידיעה אצלו מה שיקרא אצלנו מחשבה או טעות או מבוכה. וכבר יתבאר באופן אחר מצד העיון שידיעת השם יתברך בלתי מתחלפת לידיעתנו זה האופן מהחלוף אשר שם הרב זכרונו לברכה. וזה כי הוא מבואר שאנחנו דורכים בענינים אשר נחייבם בשם יתברך מהענינים אשר אצלנו, כאלו תאמר שאנחנו חייבנו בשם יתברך שהוא יודע מפני מה שנמצא בנו מהידיעה, והמשל שאנחנו, מפני מה שהשגנו מהידיעה הנמצאת בשכלנו שהיא שלמות לשכל אי אפשר לו מזולתה, ובמה שהוא שכל בפועל, נאמר שהוא יתברך יודע, מצד מה שהתבאר לנו ממה שהוא שכל בפעל בלי ספק. ומן המבואר בנפשו שנשוא אחד, כשחוייב לדבר מה מפני מציאותו לדבר אחר, הוא בלתי נאמן בשני הדברים בשתוף השם גמור, כי הדברים המשותפים שתוף גמור לא יפול ביניהם הקש, והמשל שכמו שלא יתכן שיאמר שהאדם הוא משכיל מפני שהגשם הוא מתדבק, כן לא יתכן זה, אם הנחנו שם אחד לשכל ולמתדבק יהיה נאמר עליהם בשתוף גמור, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שאין הידיעה נאמרת בשם יתברך ובנו בשתוף גמור. ולפי שהוא בלתי אפשר גם כן שתאמר בו יתברך ובנו בהסכמה, הנה הוא מבואר שלא ישאר אלא שתאמר עליו יתברך ועלינו בקודם ואיחור. ובזה יתבאר זה בשאר הענינים הנאמרים עליו יתברך ועלינו. ולזה יתבאר שאין ההבדל בין ידיעת השם יתברך לידיעתנו, אלא שידיעת השם יתברך היא יותר לצד השלמות שעור נפלא, ומה שזה דרכו מהידיעה הוא יותר אמתי בהגבלה ובברור. ובכלל הנה השתוף אשר בין ידיעתו יתברך וידיעתנו הוא כמו השתוף אשר בין עצמותו ועצמות השכל הנקנה הנמצא בנו, כי הידיעה והיודע הוא דבר אחד במספר, כמו שקדם. וכמו שעצמותו הוא יותר לצד השלמות מעצמות השכל הנקנה אשר בנו, כן הענין בעצמו בידיעתו עם ידיעתנו. וכבר יתבאר זה מצד העיון באופן אחר, ר"ל שידיעת השם יתברך בלתי מתחלפת לידיעתנו זה האופן מהחלוף אשר זכרו הרב המורה זכרונו לברכה. וזה שהענינים אשר נחקור עליהם אם הם נמצאים לשם יתברך או הם נשללים ממנו, הוא מבואר שאנחנו נשפט על הנשואים ההם בכונה אחת בעינה בחיוב ובשלילה. והמשל שנחקור אם השם יתברך גשם או איננו גשם, הוא מבואר ששם הגשם הוא מורה אצלנו הוראה אחת באופן מה בשתי החלוקות האלו, וזה שאם היה שם הגשם נאמר אצלנו בחלק השולל מאלו החלקים בשתוף גמור עם מה שיאמר עליו בחלק המחייב, לא היו אלו החלוקות חלקי הסותר אצל מחשבתנו, וזה מבואר בנפשו, והמשל שכמו שלא יאמר אחד הנה אחקור אם הכותל גשם או איננו מראה, כן לא יאמר זה אם הניח שם אחד לגשם ולמראה, כי לא תהיינה כמו אלו החלוקות חלקי הסותר. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהדברים הנמצאים, כשנשללם מהשם יתברך, לא יורה אצלנו הנשוא ההוא בו יתברך ובנו בשתוף הגמור, כן הענין במה שנחייבהו לו מן הדברים הנמצאים לנו. והמשל שאנחנו נאמר בשם יתברך שהוא בלתי מתנועע, לפי שאם היה מתנועע, היה גשם, כי זה הוא דבר מחויב במתנועע במה שהוא מתנועע. והוא מבואר ששם המתנועע בזאת הגזרה איננו נאמר עם המתנועע אשר יאמר במה שאצלנו בשתוף גמור, שאם היה הענין כן, לא היתה בכאן ראיה שיהיה השם יתברך בלתי מתנועע, כי המתנועע אשר חויב בו שיהיה גשם הוא המתנועע אשר יאמר במה שאצלנו, אבל המתנועע הנאמר עמו בשתוף גמור לא יחויב בו שיהיה גשם. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהנשואים אשר נשללם מהשם יתברך אינן נאמרים בו יתברך ובנו בשתוף גמור, הוא מבואר שהנשואים אשר נחייבם לו יתברך אינם נאמרים בו יתברך ובנו בשתוף גמור, כי היו אלו הנשואים לי מחשבתנו תחלה בספק, אם יחויבו לו יתברך או ישוללו ממנו, עד ששלמה החקירה לנו, ואז חייבנום או שללנום ממנו. ובכלל אם היו הדברים אשר נחייבם לו יתברך נאמרים בו יתברך ובנו בשתוף גמור, לא יהיה כאן שם משמות הדברים אשר אצלנו שיהיה יותר ראוי בשוללות השם יתברך מבחיוב, ובחיוב מבשוללות. וזה כי לאומר שיאמר, דרך משל, שהשם יתברך הוא גשם ולא ירצה בזה הגשם דבר בעל כמה, אבל דבר הוא משותף שתוף גמור עם מה שנקראהו גשם, וכן יאמר כי השם יתברך בלתי יודע, לפי ששם הידיעה לא יורה אצלו בזה המאמר על מה שיורה עליו במה שנקראהו ידיעה. ואין לאומר שיאמר כי אנחנו אמנם נשלול ממנו הגשמות להיות חסרון לנו, ונחייב הידיעה להיותה שלמות. וזה כי אין שם הגשמות חסרון, והוא אשר נשללהו ממנו, אבל ענינו, והראיה שאם היינו מורים בשם הגשמות על מה שיורה עליו שם הידיעה, ובשם הידיעה על מה שיורה עליו שם הגשמות, היה הגשמות שלמות לנו והידיעה חסרון. ועוד שאנחנו לא נחייב לשם יתברך דבר ולא נשללהו ממנו, אלא כשנחקור תחלה אם מציאות הדבר ההוא ראוי לו יתברך או בלתי ראוי, לא נשים חקירתנו בזה אם הוא שלמות לנו או בלתי שלמות לנו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהעיון ירחיק שיהיה שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור. . וכבר יתבאר באופן אחר שהעיון ירחיק מה שהניח הרב המורה זכרונו לברכה מענין ידיעת השם יתברך. וזה כי אנחנו, ואם הודינו שתהיה ידיעת השם יתברך משותפת עם ידיעתנו שתוף גמור, הנה לא יתכן שיתקבצו בזאת הידיעה ההפכים, ר"ל שתהיה בלתי מתחדשת ובלתי משתנה עם היותה מתחדשת ומשתנה. וכבר קבל הרב המורה זכרונו לברכה בזאת הדברים אלו הדברים המקבילים, כמו שבארנו, ובמה שהשרישו בזאת הידיעה. ועוד שהוא ברח שייוחס אל השם יתברך שם הסכלות, ואמר מפני זה שהוא יודע כל הדברים והשאיר לו ענינו כמו שהתבאר ממה שהשרישו בידיעת השם יתברך, ר"ל מפני שזאת הידיעה תקרא אצלנו סכלות לא ידיעה. אלא שהתורה לחצה הרב זכרונו לברכה אל שיאמין כמו זאת האמונה בידיעת השם יתברך, כמו שזכרנו, וכראותו שהעיון יחלוק על זאת האמונה מחלוקת רב מאד, אמר מה שאמר בידיעת השם יתברך, לסלק מעליו כל הטענות ההם ולקיים מה שתחייבהו התורה אצלו. וכבר נחקור בזה בגזרת השם אחר השלימנו העיון בזאת החקירה.

והנה יש באופן מה פנים מההראות למה שאמר הרב המורה זכרונו לברכה שהידיעה נאמרת בשם יתברך ובנו בשתוף גמור. וזה שכבר התבאר שאין יחס לשם יתברך עם דבר מהדברים הנמצאים, ולזה לא יתכן שיאמר עליו דבר מהדברים בנבראיו אם לא בשתוף גמור. ואינו ראוי גם כן שיתואר השם יתברך בשום תואר, להיות כל תאר מחייב רבוי, והוא ענין התאר ונושא התאר. ולזה גם כן הוא מבואר שכאשר יתואר בשם איזה תאר, שיהיה התאר, ההוא נאמר בשתוף גמור בו יתברך ובנו, כי הוא מורה בו יתברך על ענין הוא בעינו עצמות המתואר, וכבר האריך הרב המורה זכרונו לברכה בבאור זה בספרו הנכבד מורה הנבוכים.

ואחר שזאת הטענה ידמה שתחייב שיהיו התארים הנאמרים בו יתברך ובנו נאמרים בשתוף גמור, והטענות הקודמות שטעננו בזה יחייבו שלא יהיו אלו התארים נאמרים בשתוף גמור. הנה איך הוא הענין, מי יתן ואדע. - ונאמר שכבר יראה עם ההתבוננות הטוב שבכאן תארים נאמרים בשם יתברך ובזולתו בקודם ובאחור, ואינם מחייבים לו רבוי. וזה שאין כל מאמר אשר יאמר על הדבר מדרך מה הוא מחייב לו רבוי, אבל אמנם יחייב לו רבוי אם היה החלק האחד במדרגת הנושא במציאות לחלק השני. ואם לא היה לו נושא במציאות, אף על פי שהוא נושא במאמר, הנה אינו מחייב לו רבוי. והמשל כאשר נאמר באדמימות הרמוז אליו שהוא מראה אדום, הנה לא יחוייב מפני זה שיהיה האדמימות מורכב מהמראה והאודם, כי אין המראה דבר נמצא נושא לאודם, אבל הוא נושא במאמר לבד. וכן יהיה הענין אם הגיעו היחודים מה שהגיעו, כאלו תאמר שהוא מראה ממוצע בין השחרות והלובן יותר נוטה אל השחרות מהלובן, הנה לא יורו כלם כי אם על דבר אחר פשוט, והיה ההתרבות בתנאים וביחודים לבאר איזה מהמראים הפשוטים הוא זה המראה. וכן הענין בעצמו בדברים אשר אין להם נושא, ר"ל שהמאמר הנאמר עליהם לא יורה על רבוי בהם. והמשל שאם אמרנו בשכל אשר יניע גלגל השכל, דרך משל, שהוא השכל המשיג הנימוס הפלוני אשר ממנו סודרו תנועת הגלגל ההוא, הנה לא יורה זה המאמר על רבוי, כי אין שם שכל נושא כי אם במאמר לבד, לא במציאות. ואף על פי שהשכל יאמר על זולתו מהשכלים הנפרדים, הנה אין הענין בזה שיהיו מסכימים בנושא, ויהיו מתחלפים בהבדלים, אבל נאמר איזה הוא מהפשוטים אשר כלל אותם זה השכל במאמר, וזה שאלו השכלים הם בעצמותם מתחלפים קצתם מקצת מזולת שיסכימו קצת לקצת בדבר, שאם היה הענין כן, היו מורכבים לא פשוטים. והנה אופן התחלף אלו השכלים הוא אופן התחלף מושגיהם בעינו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכאשר יתואר השם יתברך באיזה תאר שיהיה או בתארים רבים, הנה אין אלו התארים מחייבים לו רבוי, כי אין לו נושא, ולזה לא יורו כל אלו התארים בו כי אם דבר פשוט. וכבר יתאמת שהתארים הנאמרים בשם יתברך נאמרים בו בקודם, ובשאר הנמצאים באחור, עם הודאתינו שאין יחס בין השם יתברך ובין נבראיו, וזה כי כבר ימצא מהשמות הנאמרים בקודם ובאחור מה שמנהגם זה המנהג. והמשל ששם הנמצא נאמר על העצם בקודם ועל המקרים באחור, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, והוא מבואר שאין יחס בין העצם והמקרים. וראוי שתדע שבכאן תארים אי אפשר מזולת שיתואר השם יתברך בהם, כאלו תאמר שהוא עצם, לא על ששם העצם יאמר בו ובזולתו בסכמה, אבל יאמר בקודם ובאחור, כי הדבר אשר שם כל הדברים המתוארים בתאר מה באופן שיתוארו בתאר ההוא, מפני מה שקנו ממנו בעצמות וראשונה, הנה הוא יותר ראוי שיהיה נקרא בשם ההוא. והנה השם יתברך הוא אשר שם כל הדברים השאר בתאר שיהיו עצמים, כי הוא אשר הקנם עצמותם, הנה הוא יותר ראוי שיקרא עצם. ועוד כי עצמותו הוא נמצא מעצמו, וכל שאר הנמצאים מזולתם, ומה שהוא נמצא ועומד מעצמותו הוא יותר ראוי שיקרא עצם ממה שהוא נמצא ועומד מזולתם. ובזה האופן יתבאר שהשם יתברך יותר ראוי שיקרא נמצא ואחד מכל דבר, וכבר בארנו בבאורינו למה שאחר הטבע מום מה שטען על זה אבן סינה להרחיק שיתואר השם יתברך באלו התארים, וכבר הסכימה התורה על ששני אלו התארים מורים יותר על עצמותו מכל דבר, ולזה יחדתהו בשם בן ארבע אותיות, אשר יורה על ההיות והמציאות ובשם האחד, וזה מבואר באמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכבר התבאר זה גם כן בענין מה ששאל משה רבינו עליו השלום ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ובאתהו התשובה אהיה אשר אהיה, שהוא שם מורה על ההיות והמציאות. ובזה יתבאר שאי אפשר מזולת שיתואר השם יתברך בשהוא שכל חי משיג ומטיב ויכול ורוצה, ושהוא יותר ראוי באלו השמות מזולתו, וזה מבואר במעט עיון למעיין בזה הספר עם מה שקדם מהדברים בזה הענין, ויתבאר עוד באופן שלם בגזרת השם במאמר החמשי מזה הספר, אלא שאין המכוון מאלו השמות הרבים כי אם דבר אחד פשוט בתכלית הפשיטות, כמו שבארנו. והנה רוחק אלו התארים והדומה להם כשנאמרו עליו יתברך מכונתם כשנאמרו על זולתו הוא כרוחק מדרגתו יתברך ממדרגתם בעצם השלמות והכבוד, ר"ל שהם נאמרים בשם יתברך באופן יותר שלם מהאופן אשר נאמרים בזולתו. ואחר שהתישב זה כלו הוא מבואר מצד העיון שהידיעה תאמר בשם יתברך ובזולתו בקדימה ובאחור, לא בשתוף גמור, ושהעיון ירחיק מה שהשרישו הרב המורה זכרונו לברכה בידיעת השם יתברך לסלק מעליו טענות הפלוסופים.

פרק רביעי

השלים בו המאמר בידיעת השם יתברך הדברים איך הוא בדרך עיוני, ונבאר שאין בטענות הקודמים דבר ידחה מה שיתבאר לנו מענין זאת הידיעה.

ואחר שכבר התבאר שהעיון ירחיק מה שהניחו הרב המורה זכרונו לברכה לסלק מעליו טענות הפלוסופים, והיה מהמבואר שהוא ראוי שיהיה מחלוקת עמהם בסלוק טענותיהם מצד העיון, לא מצד התורה לבד. הנה ראוי שנחקור אנחנו בטענות הפלוסופים אשר חייבו מהם שהשם יתברך בלתי יודע דבר מאלו הדברים האפשרים הפרטיים, אם הם צודקות אם לא, ואם יחוייב מהם מה שחייבו אותו, אם היה שתהיינה צודקות, או לא יחויב זה מהם. והנה קודם שנחקור בטענותיהם ראינו להשלים החקירה בידיעת השם יתברך כפי קצורנו, כי בזה האופן יהיה מה שאומר על טענות הפלוסופים יותר שלם ויותר מובן למעיין בדברינו.

ונאמר שכבר יראה שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים מפנים. - מהם, כי מפני שהוא מבואר שהשם יתברך פועל כל מה שיתחדש בזה העולם השפל מעצמים ומקרים, ושהשכל הפועל והגרמים השמימיים הם לו במדרגת הכלי, וזה כי משפע השופע עליהם מהשם יתברך יושפעו מהם אלו הענינים כלם, והיה מבואר מענין הכלי, במה שהוא כלי, שהוא בלתי מתנועע לעשות מה שהוא לו כלי כי אם בידיעת האומן. הנה הוא מבואר שכבר יראה מזה שהשם יתברך יודע אלו הענינים כלם. - ומהם, כי מפני שהיה מחויב בשם יתברך שידע עצמותו במדרגה אשר לו מהמציאות, והיה עצמותו באופן שכבר ישפעו ממנו כל הנמצאות בהדרגה, הנה יחויב שיהיה השם יתברך יודע כל הנמצאות השופעות מאתו שאם לא היה יודע אותם, היתה ידיעתו בעצמותו ידיעה הסרה, וזה שהוא לא ידע מה שאפשר שיושפע ממנו לפי מה שהוא בו מן המציאות. ובהיות הענין כן, והיה מן המבואר כי כל מה שיתחדש מהעצמים והמקרים שופע ממנו, הוא מבואר שהוא ידע כל מה שיתחדש מעצמים ומקרים, ולזה הוא מחויב שיהיה השם יתברך יודע כל אלו הפרטיים כלם. - ומהם, שכבר התבאר במה שקדם שלשכל הפועל ידיעה באלו העניינים המתחדשים בזה העולם השפל באופן מה. ובהיות הענין כן, והיה השם יתברך הפועל והצורה והתכלית לשאר השכלים הנפרדים, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, הנה יחויב שתמצאנה לו ידיעות שאר השכלים, לפי שהידיעות ההן הולכות מהלך ההיולי מידיעת השם יתברך, כמו שראוי למי שידע צורת הבית שידע צורת הלבנים והקורות אשר ידעו אותן בעלי אלו המלאכות המשרתות למלאכת בניין הבית, אלא שבעל המלאכה הראשיית ידע אותן באופן יותר שלם, והוא הצד אשר הם בו חלק מהבית, כמו שזכרנו במה שקדם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאלו הידיעות אשר לשכל הפועל באלו הדברים, כמו שהתבאר במה שאין ספק בו, הם אצל השם יתברך באופן יותר שלם. וזה גם כן ממה שיראה ממנו שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים.

וכאשר התישב זה, רצוני שאלו הטענות יקיימו שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים, והטענות הקודמות לפלוסופים יבטלו ידיעתו אותם. הנה לא ישאר אלא שידעם בצד ולא ידעם בצד, ומה הם אלו השני צדדים, מי יתן ואדע. - ונאמר שכבר התבאר במה שקדם שאלו הענינים האפשריים הם מוגבלים ומסודרים מצד ואפשריים מצד אחר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר כי הצד אשר ידעם בו הוא הצד אשר הם מסודרים ומוגבלים, כמו הענין בשכל הפועל, לפי מה שהתבאר, כי מזה הצד אפשר שתפול בהם הידיעה. והצד אשר לא ידעם הוא הצד הם בו בלתי מסודרים, והוא הצד אשר הם בו אפשריים, כי מזה הצד אי אפשר שתפול ידיעה בהם. ואולם ידע מזה הענין שהם אפשריים שלא יגיעו מצד הבחירה אשר שם אותם באדם השם יתברך להשלים מה שחסר מן השמירה מפאת הגרמים השמימיים, כמו שהתבאר במאמר הקודם, ולא ידע איזה משני חלקי האפשר הוא יגיע, בצד שהם אפשריים, שאם היה הענין כן, לא היה בכאן אפשרי כלל. ואין העדר ידיעתו יתברך איזה משני חלקי האפשר יגיע במה שהוא אפשר חסרון לחקו, כי הידיעה השלמה בדבר היא כשיודע הדבר לפי מה שהוא עליו, וכאשר הושג על זולת מה שהוא עליו, הנה זה טעות לא ידיעה. ובהיות הענין כן, הנה הוא יודע באופן היותר שלם שאפשר אלו הדברים כלם, וזה כי הוא ידעם מצד שהם מסודרים בדרך בירור והגבלה, וידע עם זה מה שהם בו מן האפשרות מצד הבחירה לפי מה שהם עליו מהאפשרות, ולזה יצוה השם יתברך על יד נביאיו באנשים אשר הם נכונים לבא עליהם רע שייטיבו דרכיהם בדרך שינצלו, כמו צדקיה להשלים עם מלך בבל. וזה ממה שיורה שמה שידע השם יתברך מהעתידות הוא דבר ידוע לו שהוא בלתי מחויב שיגיע. ואולם ידעהו מהצד אשר הוא בו מסודר. עם ידיעתו שהוא אפשר שלא יגיע מהצד אשר הוא בו אפשר.

והנה נבאר אלו הטענות אשר זכרנו, לקיים שהשם יתברך יודע אלו הדברים, איך לא קוים מהם שידע יותר מזה השעור, ושהטענות אשר זכרו הפלוסופים לבטל ידיעת השם יתברך הדברים לא נתבטל בהם בטול אמתי זה האופן מהידיעה אשר חייבנוה לשם יתברך. - ואולם שלא יחויב מהטענות אשר זכרנו שידע השם יתברך יותר מזה השעור הוא מבואר. וזה שהטענה הראשונה קיימה שהשם יתברך יודע אלו הדברים לפי שהשכל הפועל והגרמים השמימיים הם כלי לו לעשות אלו הפעולות. והוא מבואר שמזאת הטענה לא יחויב אלא בשידע הסדורים אשר מהם יושפעו אלו הפעולות, וזה כי הנבדל במה שהוא נבדל יפעל בכל מי שהוא מוכן לקבל פעולתו מזולת שתהיה לו השגה בחלקי חלקי במה שהוא זה החלקי, ובזה האופן יהיה השכל הפועל פועל אלו הדברים כלם, כמו שהתבאר במה שקדם. ואולם היה צודק בפועל הבעל גשם שלא יפעל, במה שהוא בעל גשם, דבר באומנות אם לא כשתהיה לו השגה בזה הפרטי המתפעל, ולזה היו הפעולות המלאכותיות באמצעות השכל והדמיון, כמו שנזכר בספר הנפש, והיה זה כן, לפי שהוא יצטרך שיקרב אל מה שיעשהו, כי היה המתפעל לא יקבל רצויו אם לא כשיפגש בו, ואז ישימהו על התמונה אשר ירצה. ואולם החומר מקבל רצוני פועל הנבדל בקלות גדול, ולא יצטרך בפועל הנבדל שישיג הפרטי אשר יעשהו במה שהוא פרטי. וכבר נעמוד על קלות קבול החומר רצוני הצורה כשנעמוד על תנועת האדם המשוערות לפי ציורו. והמשל שהאדם, כאשר רצה לשורר שיר מה מצוייר בנפשו, יתנועע תכף מהציור ההוא אל התנועות הנפלאות, עד שתלאה המלאכה בכלי הזמר להמציא בכמו אלו התנועות, ובזה יתנועעו אמצבעות יד בעל הזמר בהנעת כלי הזמר מהציור אשר בנפשו בקלות רב מזולת שיתבונן בתנועה תנועה איך ראוי שתעשה. וכן הענין בדבור, כי האדם יבטא וידבר באותיות אשר ירצה בקלות מזולת שיתבונן בבטאו אות ואות איך יניע כלי הדבור בדרך שיבוטאו באות אות מהם כראוי. ובהיות הענין כן הוא מבואר שכבר יתכן בשם יתברך שיהיה פועל אלו הדברים מזולת אשר ישיגם בצד אשר הם בו פרטיים, ואמנם ישיגם באופן יותר שלם. - ואולם הטענה השנית קיימה שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים מצד ידיעתו עצמותו. והוא גם כן מבואר שלא יחוייב מזאת הטענה אלא שידע הסדור המושכל אשר לאלו הדברים אשר ממנו יושפע מציאותם. - לפי שלשכל הפועל ידיעה בהם. והוא גם כן מבואר שלא חוייב מזאת הטענה אלא שידע הסדור המושכל אשר לאלו הדברים, כי הידיעה אשר לשכל הפועל באלו הדברים היא על זה האופן, כמו שהתבאר במה שקדם, ואולם תתחלף ידיעת השם יתברך בזה הסדור לידיעת השכל הפועל בו בשידיעת השם יתברך בזה הסדור היא יותר לצד השלמות, כמו שקדם. והנה יתבאר זה באור יותר שלם מזה במאמר החמישי מזה הספר בגזרת השם.

וכן נאמר שלא חויב שידע השם יתברך באלו הדברים יותר מזה השעור ממה שזכרנו שטען הרב המורה זכרונו לברכה לקיים שהשם יתברך יודע אלו הדברים כלם. וזה שהטענה הראשונה קיימה שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים להרחיק ממנו הסכלות והוא מבואר שכאשר ידע הדברים על האופן אשר בארנו, לא ישאר לו סכלות בידיעתם, אבל ידעם בשלמות לפי מה שהם עליו. ואולם הטענה השנית כבר זכרנו בזכרנו אותה שכבר יראה שיחוייב ממנה שידע השם יתברך מאלו הדברים הסדור המושכל אשר ממנו יושפע מציאותם, לא יותר מזה השעור, והוא מה שהנחנו אותו בכאן מידיעת השם יתברך.

וכאשר התבאר זה, הנה נבאר שלא יחויב מאחת מהטענות אשר זכרנו לפלוסופים שלא ידע השם יתברך אלו הדברים על האופן שהנחנו. - וזה שהטענה הראשונה מאלו הטענות אשר זכרנו לפלוסופים, והיא האומרת שהשם יתברך לא ישיג הדברים הפרטיים, לפי שאין לו כח היולאני, לא יחויב ממנה שיהיה השם יתברך בלתי יודע הסדור המושכל אשר לאלו הדברים מהצד אשר הם בו מסודרים ומוגבלים, אבל מה שיחויב ממנה הוא שהשם יתברך בלתי יודע אותם בצד אשר הם בו פרטיים. - ואולם הטענה השנית, והיא אשר נאמר בה שהשם יתברך לא יתכן שישיג אלו הענינים הפרטיים, לפי שהם זמניים, הוא מבואר גם כן שלא יחוייב ממנה בטול מה שהנחנו מידיעת השם יתברך באלו הדברים, כי אנחנו לא הנחנוהו יודע אותם בצד אשר הם בו זמניים, אבל הנחנוהו יודע הסדור המושכל אשר להם מהצד אשר הם מסודרים בו, והנה הם בלתי זמניים מזה הצד. - ואולם הטענה השלישית, והיא אשר נאמר בה שאי אפשר שישיג השם יתברך מאלו הדברים לא מה שהם כוללים ולא מה שהם פרטיים, לפי שאם היה אפשר זה, היה הנכבד נשלם בפחות, וזה מבואר הבטול. הנה כשחקרנו בה מצאנו שלא יחויב בזה ההקש התנאיי הנמשך מהקודם. וזה שלא יחויב מהנחתנו השם יתברך יודע הסדור המושכל אשר בדברים העצמיים והמקרים לאלו הדברים אשר בכאן שיהיה השם יתברך נשלם באלו הדברים, וזה שהשם יתברך לא קנה זאת הידיעה מאלו הדברים אשר בכאן, אבל ידיעתו בהם היא נסמכת אל הסדור המושכל אשר להם בנפשו. ולזה הוא מבואר שלא ישלם השם יתברך בזאת הידיעה בזולתו, אבל זה הסדור המושכל אשר בנפש השם יתברך הוא אשר הקנה אלו הדברים מציאותם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין זאת הטענה צודקת. - ואולם הטענה הרביעית, והיא אשר נאמר בה שאם היה השם יתברך משיג הדברים, יהיה עצמותו מתרבה, ולזה חייבו שלא ידע השם יתברך מאלו הדברים אשר בכאן לא במה שהם משותפים בו, והם הדברים העצמיים להם, ולא במה שהם בו פרטיים, והם הדברים האפשריים. הנה עם החקירה יתבאר שלא יחויב בה הנמשך מהקודם. וזה שלא יחויב מהנחתנו שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים אשר בכאן שיהיה עצמותו מתרבה, וזה שהסדורים אשר לאלו הדברים כלם הם מתאחדים, ר"ל שלהם צד הם בו אחד, כמו שזכרנו פעמים רבות במה שקדם, ומזה הצד ישיגם השם יתברך, לא מהצד אשר הם בו בלתי מתאחדים, והוא הצד אשר הם בו פרטיים ורמוז אליהם, כי מזה הצד לא יתכן שיושגו כי אם בכח היולאני, וההשגה אשר תהיה בזה האופן היא גם כן השגה חסרה, כי היא לא תהיה מדרך מה הוא, אבל בדרך המקרה, ולזה לא יתכן שתיוחס לשם יתברך. ואולם מה שנאמר בה שאם היה השם יתברך משיג אלו הדברים, היה עצמותו מתחלק על היותר חסר ועלהיותר שלם, הוא דבר בלתי צודק, וזה שהשכל הפועל הוא אחד פשוט, וכן השכל הנקנה, עם היות זה האופן מהרבוי במושגיהם. והנה יתבאר זה הענין באור שלם במאמר החמישי מזה הספר בגזרת השם. - ואולם הטענה החמישית, והיא אשר נאמר בה שהדברים הפרטיים אין להם תכלית, ולזה לא יתכן שיקיפם מדע, הוא מבואר שלא יחויב ממנה בטול מה שהנחנוהו מידיעה להשם יתברך באלו הצדדים, וזה שהסדורים המושכלים אשר לאלו הדברים אינם לאין תכלית, אבל הם מוספרים בהכרח, ומזה הצד לא תמנע הידיעה בהם. ואולם מה שיחויב מזאת הטענה הוא שלא תפול בהם ידיעה מהצד אשר הם בו פרטיים, והוא הצד אשר הם בו בלתי בעלי תכלית. - ואולם הטענה הששית, והיא אשר נאמר בה שאי אפשר שידע השם יתברך אלו הדברים המתחדשים, שאם היה אפשר זה, הנה אם שידעם טרם בואם, או שידעם עם בואם לבד. ואם ידעם טרם בואם, הנה יהיה ידיעתו נתלית בהעדר. ולא ימנע גם כן, אם היה הענין כן, או שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשר, ויהיה סותר מה שידע שיגיע מאלו הדברים אפשר, או שידע בשלמות איזה חלק מחלקי הסותר יגיע ולא ישאר סותרו אפשר. ואם הנחנו שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשרות, הנה יחויב בזאת הידיעה אשר לו באלו הענינים טרם בואם שתשתנה עם באם, כי היו אפשריים שיגיעו ושלא יגיעו קודם חדושם, ואחר חדושם הוסר האפשרות. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחויב מזה שיהיה עצמות השם יתברך בשנוי מתמיד, וזה בתכלית הבטול. ואם הנחנו שידע השם יתברך בשלמות החלק המגיע משני חלקי האפשר, הנה יסתלק טבע האפשר. ואם הונחה לשם יתברך ידיעה באלו הדברים עם בואם לבד, הנה יהיה לו תמיד התחדשות ידיעה, ויהיה עצמותו משתנה. וכאשר היה זה כלו בטל, חייבו ממנה שלא ידע השם יתברך אלו הדברים כלל. - הנה נאמר שהוא מבואר שלא יחויב מזאת הטענה בטול מה שהנחנוהו בידיעת השם יתברך לאלו הדברים. וזה שכאשר הנחנו שהשם יתברך יודע אלו הדברים אשר בכאן בצד אשר הם מסודרים, וידע גם כן טבע האפשרות אשר להם מצד הבחירה האנושית, לא יחויב מזה אחד מהבטולים הנזכרים בזאת הטענה. וזה שלא יחויב מזה שתהיה ידיעתו נתלית בהעדר, כי אנחנו נניח ידיעתו באלו הדברים נסמכת אל סדור מושכל אשר בנפשו מאלו הדברים, לא אל אלו הדברים המתחדשים. ולא יחויב גם כן מזה שתשתנה ידיעת השם יתברך בהתחדש מה שיתחדש מאלו הדברים, כי אנחנו לא נניח שתהיה ידיעתו נסמכת אל אלו הענינים הפרטיים, אבל אל הסדור המושכל אשר להם בנפשו, וזה הסדור הוא תמיד בנפשו בענין אחד, לא ישתנה. ולא יחויב גם כן שיסתלק טבע האפשר בהניחנו שהוא יודע איזה חלק מחלקי האפשר יגיע, כי הוא אמנם הנחנוהו יודע שזה החלק ראוי שיגיע מהצד שאלו הדברים הם בו מסודרים, לא במוחלט, כי הוא משער בשהוא אפשר שלא יגיע מצד הבחירה, והוא הצד אשר לאלו הדברים בו אפשריים. - ואולם הטענה השביעית, והיא אשר נאמר בה שאם היה השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים, היה ראוי שיהיה מסדר אותם סדור ישר ותמים, וזה ההפך ממה שנמצאהו בחוש מאלו הדברים הפרטיים, רצוני שכבר נמצא בהם העול והעדר הסדר הרבה. הנה כאשר יתבאר שזה הסדור אשר לאלו הדברים האפשריים והאפשרות אשר הונח בהם הוא בתכלית היושר וטוב הסדר, תבוטל זאת הטענה. והנה זה הוא ממה שבארנו אותו בשלמות בבאורינו לספר איוב, ויתבאר בגזרת השם במאמר הרביעי מזה הספר. - ואולם הטענה השמינית, והיא אשר נאמר בה שאם היה השם יתברך יודע אלו הדברים אשר בכאן, היה מחויב מזה שיהיה אפשרי מה שהוא בלתי אפשר. וזה כי הכמה המתדבק כבר התבאר מענינו שכל מה שיתחלק ישאר בו אפשרות אל שיתחלק במה שהוא כמה. ואם הונח השם יתברך יודע כל אלו הדברים, הנה יחויב שידע כל החלוקות אשר אפשר שיחלק עליהם זה הכמה המתדבק, והיה אם כן הכמה המתדבק בעל חלקים בלתי אפשריים שיקבלו החלוקה, והם החלקים אשר כלתה אליהם ידיעת השם יתברך לאלו החלקים, שאם לא הונח הענין כן, היתה ידיעת השם יתברך בזאת הידיעה חסרה. - הנה נאמר שהיא בלתי צודקת. וזה שאם הודינו שידע השם יתברך בגשם גשם, דרך משל, הטבע אשר לו בחלק, הנה יחויב מזה שתכלה החלוקה, אבל ידע זאת החלוקה כפי מה שבטבעה, רצוני שהוא ידע שכל מה שיחלק ישאר בו אפשרות אל שיחלק במה שהוא בעל כמה, לא שידע תכלית לחלוקה אשר אין לה בטבעה תכלית, כי כמו זאת הידיעה תקרא טעות ולא ידיעה. ועוד שאנחנו נאמר לפי מה שבארנו מענין ידיעת השם יתברך, שהוא יודע הטבע הכולל אשר לכמה במה שהוא כמה לקבל החחלוקה תמיד אל מה שיחלק, לא שידע זה בכל אחד מבעלי הכמות. שאם היה הענין כן, הנה תהיה ידיעתו בזה הענין ידיעה חסרה, כי היא לא תהיה מדרך מה הוא, רצוני שאין זאת החלוקה לכל אחד מהפרטים אלא במה שהוא כמה, לא במה שהוא מעץ או נחשת, דרך משל.

אולם מה שבארו קצת האחרונים בזאת הטענה שהכמה מורכב לחלקים בלתי מתחלקים, מפני הודאתם שהשם יתברך יודע זאת החלוקה אשר היא אפשרות לכמות בשלמות, שאם היו החלקים ההם אפשריים שיתחלקו, לא היתה ידיעת השם יתברך מקפת בכל החלקים שיחלק אליהם הבעל כמה. הנה הוא גם כן מבואר הבטול. וזה שלא יחויב מהודאתנו שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים כלם שידע כל החלוקות שאפשר שיחלק אליהם זה הבעל כמה, כי היה זה המאמר מבואר הבטול, ר"ל אמרנו כל החלוקות, כי אנחנו שמנו בזה המאמר כללות למה שלא יוכלל, כי מה שאין לו תכלית לא יוכלל. ואמנם יחויב מזה שידע שכל מה שיחלק הבעל כמה ישאר בו אפשרות אל שיחלק במה שהוא כמה, ובזה האופן יהיה יודע זה האפשרות לפי מה שהוא בטבעו מהעדר תכלית, לא שידע תכלית למה שאין לו תכלית בטבעו, כי כמו זה יהיה טעות לא ידיעה. והנה זה הספק דומה אל הספק אשר זכר הפלוסוף בספר ההויה, והוא אשר נאמר בו לבאר שהגשם הוא מתחלק אל דברים מקבלים החלוקה. שאם הונח הגשם מתחלק בכללותו לכל מה שאפשר שיחלק אליו, היה זה כזב אפשרי, לא כזב נמנע. אבל כאשר הונח הענין כן, הנה כבר נתחלק הגשם אל דברים בלתי מתחלקים, שאם היו מתחלקים, לא היה הגשם מתחלק אל כל כמה שאפשר שיחלק אליו כפי מה שהונח. ובהיות הענין כן, הנה יחשב מזה שיהיה הגשם מתחלק אל בלתי מתחלק.

ואין ראוי שנתיר זה הספק כמו ההתר שהבין החכם בן רשד מהפלוסוף בזה המקום, כי היה ההתר הוא בלתי צודק, עם שהספק נשאר עמו, כמו שנבאר. וזה שכבר נאמר שם בהתר זה הספק שלא יסולק החלק הגשם בכללותו אל בלתי תכלית מכל הפנים, ואולם הוא אפשר מצד ובלתי אפשר מצד. ואשר הוא אצלנו אפשר הוא החלק בכח, לא החלק בפעל אשר יהיה על כל הנקודות אשר בו יחד, שאלו היה זה כן, היה מחויב בהכרח שיתך הגשם אל דברים בלתי מתחלקים. ולא יחויב, כאשר היה מתחלק בכללות בכח על כל נקודה מהנקודות אשר בו לבלתי תכלית, שיהיה מתחלק בפעל, וזה שלא יחויב, כאשר היתה כל נקודה בגשם גשם שהיה מקבלת החלק אל גבול שוה, שתהיינה כלן מקבלות החלק יחד, ושיהיה הגשם מתחלק עליהן יחד, ואם היה מתחלק על כל אחת מהן על גדר שוה, כמו שלא יחויב באדם, מפני אמרנו בו שהוא מקבל כל החכמות, שיהיה מקבל אותן יחד, וזה שמה שיצדק על הדבר הנפרד לא יחויב שיצדק על המורכב, כפי מה שנאמר בספר ההטעאה, והנה זאת ההטעאה היא מזה המקום. ואולם היה אפשר שיחלק על הנקודות יחד, אלו היתה נקודה פוגשת נקודה. וכבר התבאר בששי מהשמע שלא תלוה נקודה לנקודה, ולזה מה שיראה כי כאשר חלקנו הגודל על הנקודה שאי אפשר שיפול הנחלק על נקודה אחרת, כמו שתהיה אפשר בנקודה אשר נפל עליה החלק, וכאשר נפל עליה החלק בראשונה, נתבטל האפשרות בהחלק כאשר פגשת הנקודה תלוה אליה. הנה כאשר לקחנו נקודה אחת, אפשר שיחלק בה הגודל באיזה מקום רצינו, הנה כאשר חלקנו בה הגודל במקום ההוא, אי אפשר שנחלקהו בחלוקת נקודה שנית באיזה מקום רצינו, אחר שיהיה בלתי אפשר לנו לחלקו על נקודה נלוית לאותה הנקודה. ואולם שזה ההתר הוא בלתי צודק הוא מבואר, כי מצד טבע הכמה לא תמנע החלוקה בכל אחת מהנקודות אשר בו, רוצה לומר שלא ימנע החלק על נקודה מצד שנפל ההחלק בנקודה הנלוית אליה. ואולם אם היה שימנע זה בגשם, הוא מצד מה שהוא גשם טבעי, כי מזה הצד תכלה החלוקה אל שיעור מוקבל, לא יקבל פחות ממנו הצורה אשר לגשם ההוא, כמו שהתבאר בספר השמע. ואולם שהספק נשאר עמו הוא מבואר. וזה כי מה שבין שתי נקודות מאלו הנקודות אשר אין תכלית למספרם אשר הם בגשם בכח, לפי מה שהונח, הוא בלתי מקבל החלוקה, ויהיה אם כן הגשם מורכב מדברים בלתי מקבלים החלוקה, ואלו הדברים הם בו בכח, ולא יוציאנו מזה הספק אמרנו שלא יתכן שיחלק אליהם בפעל, כמו שנאמר בהתר זה הספק.

ואולם אנחנו נאמר בהתר זה הספק כי אמרנו באפשר שכאשר הונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל הוא כשהונח נמצא מה שהיה אפשר. ואולם כשהונח נמצא מה שלא היה אפשר, וזה שהוא מבואר כי כשהנחנו שהמתדבק כשיתחלק הוא מתחלק אל מה שאפשר שיתחלק, כמו שהתבאר במקומותיו, הנה כבר יתחייב מזה שהוא בלתי אפשר שיחלק אל מה שאפשר שיחלק. וכשהנחנו הגשם נחלק בפעל בכל מה שאפשר שיחלק אליו, הנה הנחנו נמצא מה שלא היה אפשר, כי לא היה אפשר בו שיחלק כי אם אל דברים מתחלקים. וסבת הטעות הנכנס בזה המקום היה מצד שהם יניחו נמצא יחד וכלה האפשר אשר הוא בעצמותו בלתי נכלל ובלתי כלה. וזה ההתר יותר בו גם כן מה שזכרנו שספקו האחרונים בחלוקת המתדבק מפני ידיעת השם יתברך אותה. וזה כי מהניחנו שידע השם יתברך זאת החלוקה אשר למתדבק בשלמות לא יחויב שתהיה אצל ידיעת השם יתברך כלה זאת החלוקה אל דברים בלתי מתחלקים, אבל מה שיחויב הוא שידע זאת החלוקה כפי מה שהוא בטבעה, והוא שכל אר יתחלק המתדבק יתחלק אל דבר אפשר בו שיחלק, לא שידע תכלית החלוקה אשר אין לה בטבעה תכלית. והנה בזה האופן בעינו אשר סופק בכאן בחלוקת המתדבק היה אפשר שיסופק במספר, ויאמר שכבר אפשר שימצא מספר לא יתכן שיתוסף עליו, ושזה המספר ידוע אצל השם יתברך. וזה שהמספר הוא אשר יתוסף אל מה שאפשר שיתוסף, ואם הנחנו שהשם יתברך יודע בשלמות כל אלו ההוספות, או הנחנו האפשר נמצא בהם בפעל, היה בכאן מספר לא יתכן שיתוסף עליו, וזה בטל. והנה הסבה בזה הטעות הוא הניחנו נמצא מה שלא הונח אפשר, והנה אין ראוי שתקרא ידיעה רק מה שהוא לפי טבע הדבר הנודע, לא מה שהוא על זולת טבע הדבר הנודע, כי זה יותר ראוי שיקרא סכלות וטעות משיקרא ידיעה.

וראוי שלא יעלם ממנו שכבר נפל הטעות במה שזכרנו מההתר שהבין אבן רשד מדברי הפלוסוף מצד אחר זולת הצד אשר זכרנוהו. וזה כי מה שהניח שבגשם ימצאו יחד בכח נקודות אין תכלית למספרם אפשר בו שיחלק על כל אחת מהם, הוא מבואר הבטול. וזה שאם היו בגשם הבעל תכלית גבולים בלתי בעלי תכלית בכח, הנה, מפני ששני אלו הגבולים לא ימשכו קצתם לקצת, כפי מה שהתבאר בששי מן השמע, הנה יהיה בין כל שני גבולים מהם שיעור מה. ולפי שהם הונחו בלתי בעלי תכלית, הנה יהיו השעורים אשר בין כל שני גבולים מהם במספר בלתי בעלי תכלית. ולפי שהוא מבואר באי זה שעור שהזדמן, כאשר הוכפל כפלים אין תכלית למספרם, כבר יתחדש מההכפל שיעור בלתי בעלי תכלית, הנה הוא מבואר שיחויב מזה שיהיה הגשם הבעל תכלית בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין במתדבק גבולים בלתי בעלי תכלית במספר, לא בכח ולא בפעל. ואולם העדר התכלית הנמצא בחלוקת המתדבק הוא בפעל החלוקה, לא במספר החלקים, כי מספר החלקים אשר אפשר שיחלק אליהם הוא תמיד בעל תכלית, אלא שזה המספר הוא נוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד. והמשל שכאשר דמינו אותו נחלק אל שני חלקים, הנה כל אחד מהם אפשר שיחלק אל שני החלקים, ויהיו החלקים ארבעה, וכל אחד מהם גם כן אפשר שיחלק אל שני החלקים, ויהיו החלקים שמנה, ובזה יתוסף תמיד מספר החלקים אל מה שיתוסף, עם היותם תמיד בעלי תכלית במספר. ובזה האופן ידמה העדר התכלית אשר בחלוקה העדר התכלית אשר בהוספת המספר, וכמו שהמספר לא יתוסף לא בכח ולא בפעל אל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר, כן הענין בזאת החלוקה אשר למתדבק. ואולם שהמספר לא יתוסף בכח אל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר, הוא מבואר משתי הקדמות. האחת היא שכל מספר הוא בעל תכלית, לפי שכל מספר הוא אם זוג אם נפרד, וכל אחד מאלו הוא בעל תכלית. והשנית הוא שהמספר אין לו כח בזאת ההוספה על שיהיה דבר אינו מספר, אבל על שיהיה מספר יותר רב ממה שהיה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין למספר כח בזאת ההוספה הבלתי כלה עד שיהיה מספר בלתי בעל תכלית. ומזה יתבאר שאין במתדבק כח על חלקים בלתי בעלי תכלית במספר, ולזה הוא מבואר שאין בו כח על גבולים בלתי בעלי תכלית במספר. וכבר בארנו זה באור רחב בבאורנו לספר השמע. ואולם הוצרכנו לבאר בכאן בטול זאת ההנחה שהניחה בן רשד בהיתר זה הספק, והיא שבגשם ימצאו בכח נקודות אין תכלית למספרם אפשר בו שיחלק על כל אחת מהם, לפי שאם היתה צודקת, היה הספק אשר יספקו מצד הידיעה ומצד הנחת האפשר נמצא נשאר על ענינו, וזה מבואר עם מעט עיון. - ובכאן התבאר שאין בטענות אשר זכרנו לפלוסופים מה שיחויב ממנו שלא ידע השם יתברך אלו הדברים אשר בכאן על האופן שהנחנו בו ידיעת השם יתברך אלו הדברים כלם.

פרק חמישי

יתבאר בו בשלמות שמה שהתבאר לנו מענין זאת הידיעה הוא נאות מאד מכל הפנים.

וממה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שזכרנו מענין ידיעת השם יתברך אלו הדברים הוא, שלא יתחייבו לזאת ההנחה אחד מהבטולים אשר חויבו ממה שהניח הרב המורה זכרונו לברכה מידיעת השם יתברך, והם החמשה דברים אשר זכרנו במה שקדם שהם נמצאים בידיעת השם יתברך לפי ההנחה ההיא, ואי אפשר שיצוייר אחד מהם בידיעתנו.

אמנם הראשון מהם, והוא שהמדע האחד יאות וישוה לדברים הרבה מתחלפים במין, הוא דבר מחויב גם כן בידיעתנו, כשתהיה ידיעתנו באלו הדברים הרבים מהצד אשר הם בו מתאחדים, והוא בשנשכיל הסדורים המושכלים אשר להם, ונשיג בהם היותם צורה ושלמות קצתם לקצת. ולפי שכבר הנחנו ידיעת השם יתברך לאלו הדברים הרבים בזה האופן, רצוני שהוא ידע הסדורים המושכלים אשר להם מהצד אשר הם בו מסודרים, וידעם בצד אשר הם בו מתאחדים, הוא שלא יחויב לנו מזה הצד להניח ההבדל בין ידיעת השם יתברך לידיעתנו אשר הניחו הרב המורה זכרונו לברכה. ואולם ההבדל בין שתי הידיעות אצלנו הוא במה שיהיו בו אלו הדברים המושכלים אחד, כי החלוף בין האחדות אשר יגיע מזה בשכלנו אל האחדות אשר בידיעת השם יתברך הוא עצום מאד, עד שאין יחס ביניהם כלל, וזה מבואר ממה שקדם במאמר הראשון מזה הספר. - ואולם השני מהם, והוא שידיעתו נתלית בהעדר, הוא דבר בלתי מחויב ממה שהנחנו מענין ידיעת השם יתברך אלו הדברים אשר בכאן. וזה שאנחנו נאמר שידיעת השם יתברך אלו הדברים מהצד אשר הם בו מסודרים היא נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא להם בנפשו אשר הוא נמצא תמיד, לא לאלו הדברים המתחדשים, כי הוא אינו קונה הידיעה מהם, אבל יקנו הם המציאות מהידיעה אשר לו בהם, ר"ל כי מציאותם עלול מהסדור המושכל אשר להם בנפש השם יתברך. ובהיות הענין כן, הנה לא יחויב מזה שתהיה ידיעתו נתלית בהעדר, אבל היא נתלית בדבר הנמצא תמיד על ענין אחד לא ישתנה. - ואולם השלישי מהם, והוא שידיעת השם יתברך מקפת במה שאין תכלית לו מהצד אשר הוא בו לבלתי תכלית, הוא גם כן דבר בלתי מחויב ממה שהנחנו מענין ידיעת השם יתברך, וזה שאנחנו נאמר שהוא ידעם מהצד אשר הם בו אחד, לא מהצד אשר הם בו בלתי בעלי תכלית ובלתי מתאחדים, והוא הצד אשר הם בו פרטים. - ואולם הרביעי מהם, והוא שידיעתו יתברך בדברים העתידים להתחדש לא תחייב שיהיה הדבר הידוע מגיע, אבל ישאר סותרו אפשר, הוא דבר גם כן נמצא בידיעתנו כשהגיע לנו ידיעה באלו הדברים בחלום או בקסם או בנבואה. וזה שכבר תגיע לנו ידיעה בהם מהצד אשר הם בו מפורדים, וישארו אפשרים מצד הבחירה, ומזה הצד היתה זאת ההודעה לנו, כדי שנשער ברע הנכון לבא ונקח עצה להשמר שלא יגיע, כמו שהתבאר זה כלו במאמר הקודם. וכבר נעמד על זה כשנעיין במה שיאמרו אותו הנביאים עליהם השלום כשייעדו ברע מה זה, שכבר ימצא שהם יתנו עצה להשמר מהרע ההוא שלא יגיע. וכן תמצא במה שפתר יוסף לפרעה שנתן לו עצה שלא יגיע הרעב ההוא בדרך שהיה נכון שיגיע לפי מה שהגיעה הידיעה בו בחלום. וכן תמצא במה שפתר דניאל עליו השלום לנבוכדנאצר ממה שחלם מענין סור דעתו והיותו כבהמות שבע שנים, שנתן לו עצה להשמר מהרע ההוא שלא יגיע. ולפי שכבר הנחנו ידיעת השם יתברך אלו הדברים מצד אשר הם בו מסודרים, הנה אינו זר אם ישארו אפשריים מצד הבחירה. ובזה האופן סר הספק אשר לא סרו האנשים מלספק בו, והוא איך יתכן שידע השם יתברך הדברים המתחדשים, וישארו אפשריים, כי זה אמנם הוא משני צדדים לא מצד אחד. - ואולם החמישי מהם, והוא שידיעת השם יתברך בדברים המתחדשים לא תשתנה בהתחדש המתחדש מאלו הדברים אשר היתה לו ידיעה בהם טרם בואם, ואף על פי שכבר השתנה הדבר שנתלית הידיעה ההיא בו שהוא היה תחלה אפשרי ואחר כן נמצא בפעל. הנה היא אם כן דבר מחויב גם בידיעתנו כשהגיעה לנו הידיעה באלו הדברים מצד מה שהם מסודרים. וזה כי אף על פי שיגיע מה שנפלה בו הידיעה, הנה תשאר הידיעה על מה שהיתה עליו מהצד אשר בו אלו הדברים מסודרים, רצוני שמזה הצד היה מגיע מה שנפלה בו הידיעה שיגיע, לולי הבחירה האנושית אשר היא סבה אל שלא יגיע מה שהוא ראוי שיגיע. ולפי שזאת הידיעה הוא לשם יתברך מצד הסדור המושכל אשר בנפשו מאלו הדברים, והיה זה הסדור תמיד בנפשו בענין אחד, הוא מבואר שלא תשתנה ידיעתו בהתחדש אלו הדברים, לפי שאין ידיעתו יתברך נסמכת אליהם, ואולם היא נסמכת אל הסדור המושכל אשר להם בנפשו יתברך. ואין לאומר שיאמר שמה שידע השם יתברך מענינים שהם אפשרים מצד הבחירה ישתנה בהתחדש המתחדש. כי אנחנו לא נניח שיקנה השם יתברך ידיעה מן הדברים המתחדשים, ולא ידעם גם כן מצד מה שהם אלו הדברים הרמוז אליהם, אבל בדרך משותף וכולל, ומזה הצד לא יוסר האפשרות אשר לו יתברך ידיעה בו.

פרק ששי

יתבאר בו שמה שהביאנו אליו העיון מענין זאת הידיעה הוא דעת תורתנו.

וראוי שנבאר שזה הדעת אשר הביא אליו העיון הוא גם כן דעת תורתנו.

ונאמר שפנת התורה והקוטב אשר עליה תסוב הוא, שבכאן דברים אפשרים, ולזה תצוה התורה לעשות מעשים מה, ותמנע מעשות מעשים מה, ופנת דברי הנביאים עליהם השלום בכללם היא, שהשם יתברך יודיע לנביאים עליהם השלום אלו הדברים האפשרים טרם בואם, באמרם כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ושלא יחויב, בשייעדו רע מה, שיגיע, כאמרו עליו השלום כי חנון ה' ונחם על הרעה. ולפי שאי אפשר הקבוץ בין שתי אלו הפנות אלא כשיונח כי אלו הדברים האפשרים הם מסודרים בצד, והוא הצד אשר תפול בהם הידיעה, ובלתי מסודרים בצד אחר, והוא הצד אשר הם בו אפשריים, ושהשם יתברך יודע כל אלו הדברים בצד אשר הם בו ממסודרים והוא יודע שהם אפשריים, הוא מבואר שדעת תורתנו הוא מה שהביא אליו העיון מענין ידיעת השם יתברך. והנה יתבאר עוד שדעת התורה הוא שהשם יתברך יודע אלו הענינים בדרך כולל, לא בדרך פרטי, ממה שאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ר"ל שהוא יצר לב יחד בני האדם ומחשבותיהם בשומו אלו הסדורים אשר לגרמים השמימיים אשר מהם יסודרו בכללם, ובזה האופן הבין אל כל מעשיהם, ר"ל יחד, לא שתכלה ידיעתו בפרטי פרטי. הנה כבר ביאר שהבינו אל כל מעשיהם הוא בדרך כולל. ועוד שדעת תורתנו היא שהשם יתברך לא ישתנה, כאמרו אני ה' לא שניתי, ואמר בלעם בעת שהיה נביא לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וכבר נמצא בדברי הנביאים עליהם השלום שהשם יתברך יתנחם על קצת הדברים, כאמרו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי חנון ה' ונחם על הרעה.

ואם אי אפשר שיותר זה הספק בהניחנו שהשם יתברך יודע הדברים הפרטיים בצד אשר הם בו פרטיים, וכבר יותר בקלות בהניחנו שהוא יתברך ידע אותם באופן אשר הנחנו, הוא מבואר שראוי מצד התורה שתונח ידיעת השם יתברך אלו הדברים אשר בכאן על האופן אשר הנחנו אותה. ואולם שזה הספק יותר בקלות לפי מה שהנחנו מענין ידיעת השם יתברך אלו הדברים הוא מבואר. וזה שידיעתו יתברך לא תשפט שיגיע המקרה ההוא לאיש הזה, אבל תשפט על כל מי שסדורו זה הסדור מהצד שאלו המקרים בו מסודרים, עם ידיעתו יתברך שזה הדבר הוא אפשרי שלא יגיע מצד הבחירה האנושית. ואולם כשנניח שהוא ידע זה הענין בזה האיש הפרטי במה שהוא פרטי, הנה כבר ימשך לזה שישתנה רצונו יתברך. ובכלל הנה לא ימצא בדברי הנביאים עליהם השלום מה שיחויב ממנו שתהיה ידיעת השם יתברך על זולת מה שהנחנו אותו לפי מה שהביא אליו העיון. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שראוי שנמשך בזה הענין אל העיון. וזה שכאשר היתה חולקת התורה בקצת הדברים אשר התבאר מצד העיון לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, היה ראוי שנפרשם בדרך יאותו אל העיון, בשלא תהרוס בזה פנה מפנות התוריות, כמו שעשה הרב המורה זכרונו לברכה בדברים רבים ממנו בספרו הנכבד מורה הנבוכים. כל שכן שהוא ראוי שלא נחלוק על העיון כשלא נמצא התורה חולקת עליו. והנה ספר הרב המורה זכרונו לברכה בפרק העשרים מהחלק השלישי מספרו הנכבד מורה הנבוכים שכבר נטו קצת בעלי העיון שהידיעה נתלית במין ומתפשטת על שאר אישי המין בענין אחד, ואמר שזה הוא דעת כל בעל תורה לפי מה שהביא אליו הכרח העיון. הנה כבר התבאר שדעתו היא שזה הדעת מסכים גם כן לדעת תורתנו, וידמה שהחכם רב אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה הוא מזה הכת, כי הוא אמר בפירושו לדברי התורה והאמת שהוא ידע כל חלק על דרך חלק. וכבר יראה הראות יותר שלם שדעת תורתנו בענין ידיעת השם יתברך מסכים למה שהביא אליו העיון במה שיבאא אחר זה אצל המאמר בהשגחה לפי דעת תורתינו.

בכאן נשלם המאמר השלישי בזה הספר תהלה לשם יתברך אשר עזרנו בכתיבתו, והוא בחסדו יעזרנו בידיעתו ואהבתו ושמירת תורתו ועמידה על האמת אשר לא יפול בו ספק. אמן.