מלבי"ם על שמות י

(א) השאלות (א - ב) למה אמר לו עתה הדברים האלה כי אני הכבדתי וכו' שזאת היל"ל עד הנה:

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה". כי משה היה מתפלא אחר שפרעה היה מתירא כבר, עד שבמכת שחין הוצרך ה' לחזק את לבו, איך אחרי מכת ברד סר הפחד ממנו ויחזק לב פרעה מעצמו, הודיע לו ה' כי אני הכבדתי את לבו, מה שהטעיתי אותו שידמה לו שלא נתקיים כפי דברי משה ועי"כ הכביד את לבו זה היה ממני לשתי תכליות: א] למען שתי אתתי אלה בקרבו, כי לכל סדר היה צריך שתי מכות [כנ"ל ז' י"ד] שהם שני אותות, ועל פנה זו לברר היכולת המוחלט לא בא רק אות אחד והכביד לבו למען ישית בו כל האותות, ב] היה הדבר לתועלת ישראל:

(ב) "למען תספר באזני בנך". כי מעת הוציאם ממצרים הפלם בהנהגה אחרת לעשות עמהם נפלאות ונסים גלוים מתמידים לא נסים נסתרים כמו שעשה להאבות שמיוחסים ליתר שמות הבורא כמו שדי ואלהים, רק נסים גלוים המיוחסים לשם הויה ב"ה שאין להם שום קשר עם הטבע, וזה שלשה ענינים: א] להעניש את המצרים בעונשים גלוים ע"ד הפלא, ועז"א את אשר התעללתי במצרים, ב] שיקבע בלבם ג' פנות האמונה שנתבררו ע"י ג' סדרי המכות [כמו שנתבאר ז' י"ד], ועז"א ואת אתתי אשר שמתי בם, ג] מה שנוגע לענין ישראל וידעתם כי אני ה', שאין פי' כמו וידעת כי אני ה' הנאמר אצל פרעה שידע מציאות ה', שישראל כבר ידעו אותו, רק פי' שידעו שמנהיג אותם בהנהגה פלאיית לפי הנהגת שם הוי"ה, כי היה יכול להוציאם בנסים נסתרים ע"פ הטבע, כמו שיתן בלב מלך ושרים שיאבו לשלחם וכדומה, שזה מיוחס להנהגת שם אלהים או שדי, אבל רצה להודיעם הנהגת שם הויה באותות ומופתים ונסים גלוים, וכמ"ש בריש פ' וארא בארך:

(ג - ד) "עד מתי". ר"ל אחר שכבר נתברר אצלך מציאות ה' והשגחתו, רק שאתה חושב שגם אתה יש בך כח אלהות ולא תרצה להכנע לפני אלהי ישראל, הנני מביא מחר ארבה בגבולך ותכנע לפני בריה קטנה מבריותיו שהוא הארבה:

(ה) "וכסה את עין הארץ". ר"ל שיכסה את השמש שלא יוכל לזרוח על הארץ, ואכל את יתר הפלטה הנשארת הוא החטה והכוסמת שנשארו מן הברד בכונה לצורך הארבה, שזה גדר פעל נשאר והבדלו מן נותר, שר"ל הנשאר בכונה, ואכל את כל העץ כי עץ השדה שבר הברד וחזרו וצמחו ונצר משרשיו יפרה ועז"א הצומח לכם:

(ו) "ומלאו בתיך". וחוץ מזה יעשו עפוש בבתים ע"י באשם וצחנתם שעז"א ויסר מעלי את המות הזה. ויפן ויצא, שהנפטר מן המלך הולך לאחוריו והוא פנה פניו מן המלך ויצא כיוצא מבית הדיוט:

(ז) "הטרם תדע". ר"ל וכי תמתין עד שיתרה בך במכה שעל ידה תאבד מצרים כלה, ואז כי תדע ע"י התראה שאבדה מצרים אז תשלחם, ר"ל הלא יוכל להיות שאז תבא המכה שלא בהתראה, כמו מכות כנים ושחין ולא תדע להזהר כלל:

(ח) "מי ומי ההולכים". פרעה וכל עע"ז הקדמונים היו חושבים שיש פועל טוב ופועל רע, והיו עובדים לפועל הטובות שיעשה עמהם טובות, ולפועל הרעות לכפר פניו שלא יעשה עמהם רעות, והיתה עבודתם משונה, לפועל הטוב לא זבחו זבחים כי הוא אינו חפץ בדמים ובהרג צאן ובקר, רק באו לפניו עם נשיהם ובניהם וטפם לשמוח לפניו בתופים ובמחולות כאשר רוצה בטוב ובשמחה, ולפועל הרע עבדו בזבחים ובקרבנות לרצות כעסו בדמים, ולא באו לפניו הטף והילדים פן יפגע בם ברעתו או ירצה שישחטום על מזבחו, כי רוצה בזבחי אדם, וע"ז שאל פרעה מי ומי ההולכים, כי אם תהיה עבודתם לפועל טוב ילכו גם הטף והנשים, אבל לא יקחו עמהם המקנה והצאן, ואם יעבדו לפועל רע ילכו המקנה והצאן ולא הנשים והטף:

(ט) השאלות (ט - כט) מהו הכפל נלך נלך, ולמה קללם פרעה, ומז"ש כי רעה נגד פניכם. והלשון כי אותה אתם מבקשים מוקשה: למה כפל ויהי חשך וימש חשך, והוסיף ויהי חשך אפלה, ולמה בחר פרעה תחלה שישארו הטף ועתה בחר שישארו המקנה, ומ"ש גם אתה תתן בידנו זבחים לא נתקיים אח"כ ולמה אמר פה ולא אבה ובכ"מ אמר וימאן: "ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך". היא תשובה כללית ר"ל שנלך כלנו, ועתה הסב פניו אל שאלת פרעה השיב בבנינו ובבנותינו, וגם בצאננו ובבקרנו נלך, והגם שאצלך יש בזה סתירה, אין זה אצלנו כי חג ה' לנו, ואלהינו אל אחד מאתו הרעות והטובות ויצדקו בין זבחי רצון ועולות נדבה בין השמחה עם הנשים והטף, ששניהם נכללו בשם חג שמורה השמחה ומורה הבאת הקרבנות, וכמ"ש באילת השחר [כלל תקמ"ה]:

(י) "ויאמר אליהם". אמר להם לפי דבריכם שאתם צריכים לזבחים א"כ עבודתכם הוא לפועל הרע א"כ לא אשלח את טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם, הלא מבואר שאתם הולכים לרצות פני פועל הרעות והוא מוכן נגד פניכם ואיך אשלח את הטף להרוג אותם בהרים, וכמ"ש משה בתפלתו פן יאמרו ברעה הוציאם, וע"כ אמר יהי כן ה' עמכם שאינו קללה רק ברכה, כי הפועל הרע טוב יותר שלא יהיה עמהם:

(יא) "לא כן לכו נא הגברים וכו' כי אותה אתם מבקשים". בקשה זו הוא מענין תפלה, ר"ל הלא אתם הולכים לבקש אותה היינו את הרעה שהיא נגד פניכם תלכו לבקש ולחלות אותה לבקש מלפניה רצון שהרעה בל תרע לכם [כמו בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' [הושע ד'] לבקש את ה' צבאות [זכריה ח']] וא"כ איך תקחו את הטף:

(יב) "את כל אשר השאיר הברד". כבר בארתי שהנשאר הוא בכונה שהחטה והכוסמת נשארו בכונה שיאכלם הארבה, וע"כ לא אמר ואת כל העץ שזה לא נשאר בכונה לזה:

(יג) "וה' נהג". ר"ל שלא בא בסבה טבעיית רק ה' נהג אותו [שגדר פעל נהג והבדלו מן נהל נחה שמושך הדבר בעל כרחו] שבארצות המזרחיות בבל ואשור שהם מזרחית צפונית למצרים שם נמצא תמיד הארבה לרוב ולא היה מטבע היום ההוא שיהיה שם רוח קדים רק ה' נהג את הרוח בע"כ, והגם שארבע רוחות מנשבות בכל יום כמ"ש חז"ל בב"ב (דף כ"ה] נהג את הרוח כל היום וכל הלילה:

(יד - טו) "ויעל". תחלה עלה על כל ארץ מצרים ועמד באויר השמים, ואח"כ וינח בכל גבול מצרים, ירד מן האויר למטה ונח על אדמתם, ומפרש דבריו נגד מ"ש "ויעל" הארבה מפרש ויכס את עין כל הארץ, כי בעמדו בגובה האויר זה ע"ג זה כמה אמות האפיל בפני השמש ומנע נצוצי השמש ותחשך הארץ, ונגד מ"ש וינח בכל גבול מצרים מפרש ויאכל את כל עשב הארץ, הם החטה והכוסמת, ואת כל פרי העץ ר"ל העץ שהותיר הברד [שלא בכונה שלא נשבר מן הברד] ונשא פרי אכל את פריו, ולא נותר כל ירק, אח"כ אכל כל שרשי העשבים והקליפות של האילנות, כמ"ש חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה (יואל א') שבזה נתקיים מ"ש ואכל את כל העץ הצומח שהארבה אינו אוכל העץ עצמו רק הירוק והקליפה הלחה שעליו ועי"כ נשחת כל העץ:

(טז - יז) "וימהר פרעה". שאח"כ התחילו לכנוס בבתים כמ"ש ומלאו בתיך, והיה סכנה שע"י הצחנה שלו יתהוה דבר ומות בבתיהם. ויאמר חטאתי לה' ולכם, שידוע מחוקי המלכות לכבד את השלוחים וצירי הממלכות וכ"ש מלאכי ה', וע"ז בקש שימחלו לו ויעתירו בעדו ויסר מעלי רק את המות ר"ל שכבר השחית הכל ולא נשאר להסיר רק את המות שיסובב על ידו כשימלא את הבתים ע"י צחנתו:

(יט) "ויהפך ה'". העיר רוח מערבי שהוא הפך רוח הקדים והיה חזק להתגבר על רוח קדים שנשב כנגדו, וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף. שרוח מערבי צפוני שבא מצד הים הגדול שהוא מערבי צפוני למצרים גבר על רוח קדים ונשאו עד ים סוף שהוא מזרחי למצרים, ושם פגש בתוקף רוח הקדים שנשב מן הים והיו שני הרוחות במשקל השוה ונשאר הארבה שם תקוע במקומו, לא נשאר ארבה אחד, פי' חז"ל שאף המלוחים פרחו להם שגדר שם נשאר הוא הנשאר בכונה כמ"ש בכ"מ, ור"ל אף אלה שהשאירו המצריים בכונה לאכלם לא נשאר, ור' חננאל כתב שמעת עתירת משה עד היום אין ארבה משחית במצרים ולפ"ד הוא יעוד לדורות, וכן בדבר הצפרדע שהוא הקראקאדיל לדעת ר"ח נשאר זכר נפלאותיו לדורות וכן שחין מצרים נשאר לדורות והכנים נשארו לאותו דור למען יזכרו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם:

(כא) "ויהי חשך". הרי"א כתב מפני שרוח ים לח מאד, העלה [ע"י הרוח שנשב ממנו] אדים עבים על כל גבול מצרים, ולא נהפכו למטר כי טבע ארץ מצרים מונע את העננים מהמטיר לכן נשארו העננים על מצרים בעובי גדול ומכופל והיה החשך כ"כ עב ומכופל עד שהיה מכבה הנרות שהדליקו בו כאשר יהיה במערות העמוקות שתחת הארץ, וכן העומדים בהררי חשך לא יעמוד שם אור אש ואור נר, שלא היה חשך העדרי רק חשך ממשי, וכבר כתבתי [למעלה פ' וארא] שאין דעתי נוחה ממה שבקש שלשלת סבות טבעיות לנסי ה' אלה, שלא היה להם קשר עם מסובבי הטבע, רק שע"י נטית יד של משה נעשה חדשה בארץ שנתעבה האויר ונתמלא אדים ערפליים במדרגה גדולה עד שימנעו שם נצוצי האורה להבקיע בתוכו ואח"כ נתעבה האויר יותר עד שלא קמו איש מתחתיו כי לא יכלו לנשום ולשאוף אויר העב ההוא, וכן אמרו חז"ל שהחשך היה בו ממש, ובאשר בג' ימים הראשונים לא ראו איש את אחיו ובג' השניים לא קמו איש מתחתיו כמ"ש חז"ל וכמו שמבואר ממה שכפל שלשת ימים, שמבואר אצלי באילת השחר [כלל קל"ח] שהשם הנשנה אינו השם הראשון ור"ל שלשת ימים אחרים, לכן אמר יהי חשך, ר"ל בג' ימים הראשונים ואח"כ ויאמש חשך, שיוסיף חשכה באמש שואה ומשואה מעוף צוקה ואפלה מנודח:

(כב) "ויהי חשך אפלה". מבואר אצלי בכ"מ שהאופל הוא יותר מחשך, שבמקום חשך יצויר נוגה הירח ואור הנר לא כן במקום אופל, לכן אמר במד' הה"ד שלח חשך ויחשיך, שהחשך הוסיף משלו, כי הוסיף אפלה, ובמד' אומר אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, מהיכן הביא הקב"ה עליהם חשך ר' יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם, לדעת ר"נ עלו אדים עבים קטוריים ממעמקי הארץ והיה בהם ממש עד שמנעו נצוצי האור מעבור בתוכם, ולדעתו מ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו בארץ גושן ששם לא שלטו האדים האלה והיה אור, ור' יהודה סובר כדעת המדרש שמ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו גם במושבות המצריים, שכ"מ שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחבית ובתיבות ובמטמוניות ועליהם נאמר נר לרגלי דברך, וזה לא יצויר רק ע"י חשך של מעלה, ר"ל שהקב"ה השפיע אז אור הגנוז ואור הרוחני שלפי ערכנו יקרא בשם חשך כמו שאור השמש הוא חשך אצל העטלף, ובזה הולכים ר"י ור"נ לשטתם, שבמ"ש ויאמר אלהים יהי אור ס"ל לר"י שהאור נברא תחלה ור"נ סבירא ליה שהעולם נברא תחילה, וא"כ לר"י האור הראשון היה אור הרוחני והשכלי שקדם לבריאת עולם שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל, ובעוה"ז הלבישו ה' בנרתק וגנזו באור השמש, כי אין בעלי חומר יכולים לסבלו, ובמצרים הפשיטו השם יתברך מנרתקו והחשיך את עיני המצריים וישראל הוכנו אז לסבול האור וראו ע"י מה שבמטמוניות, ור"נ לשטתו שהאור הנברא בראשון הוא אור הגשמי לא ס"ל ענין זה, ולר"י יל"פ מ"ש וימש חשך לשון הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן יומם שע"י החשך הזה שהיה אור רוחני נסתלק והוסר החשך הגשמי ולא היה עוד במציאות. ועפ"ז יל"פ ע"ד הדרוש מ"ש שאמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצריים ללקות בחשך והסכימו כולם כאחד, ר"ל כי יש ג' הבדלים בין ד"נ לדיני ממונות: א] שבדיני נפשות פותחים מן הצד, ב] שפותחים בזכות ג] שכולו חובה זכאי, ואחר שמכה זו היתה ד"נ היו ראוי שלא יסכימו כולם דהא כולו חובה זכאי, רק שהם ראו שאינו דיני נפשות, א] מצד שאמר הקב"ה למלאכים ופתח בגדול ולא מן הצד, ב] ממ"ש ראוים הם המצריים ללקות בחשך שפתח בחובה כי היל"ל אין המצריים ראוים ללקות, ומזה הבינו שאינו כדיני נפשות ולכן מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו, כי לא יזיק מה שיהיה כולו חובה, ובאר הדבר שלא היה דינו כד"נ מהיכן הביא הקב"ה חשך מחשך של מעלה לר"י, וזה אינו ד"נ רק אורה גדולה ושפע רצון:

(כד) "ויקרא פרעה אל משה". כבר בארתי [ויקרא סי' א'] שקריאה שאחריו מלת אל הוא מעסק הזמנה לא קריאה לבא, כי לא יכול לשלוח לקרא למשה אחר שלא קמו איש מתחתיו רק משה בא לפניו מעצמו והזמינו אל הדבור. רק צאנכם ובקרכם יוצג, פרעה עוד החזיק בדעתו שיש פועל טוב ופועל רע וע"י שנענש על מה שחשב שהולכים לעבוד לפועל הרע ולא רצה לשלח את הטף כנ"ל חשב שהולכים לעבוד לפועל הטוב וא"כ א"צ להקריב קרבנות רק שילכו הטף:

(כה) "ויאמר משה". השיב לו הלא כבר אמרתי לך שנעבוד את ה' בזבחים, וכיון שאתה אומר צאנכם ובקרכם יוצג בהכרח בדעתך שאתה תתן בידנו זבחים ועולות, אני אומר לך שגם אם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, מכ"מ גם מקננו ילך עמנו, כי אנחנו לא נדע במה נעבד, ופן יאמר שרוצה שנקריב כל מקננו, ובמדרש א"ל משה לא תהיה סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות שנקריב להקב"ה על שמך, מפרש שאמרו לו דרך כבוד, אחר שאנו עבדי פרעה וכל מה שקנה עבד קנה רבו, א"כ הצאן והבקר אינם שלנו רק שלך ואנו לא נזבח משלנו כלום, רק גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, כי מה שנקריב הוא שלך וכאלו אתה נתת לנו שנקריב על שמך, ולכן גם מקננו ילך עמנו שממנו נקח לעבוד את ה' על שמך ולכבודך, ולא תאמר שדי במקצת הצאן והבקר, כי אנחנו לא נדע כמה יצוה להקריב לפניו, וע"ד המוסר אמר שמקננו ילך מעצמו ולא ירצה להשאר פה, כמו הפר של אליהו שהלך מעצמו להשחט לקרבן, וממנו נקח מוסר לעבוד את ה' ולמסור נפשותינו על כבוד שמו ע"ד מלפנו מבהמות ארץ:

(כז) "ויחזק ה'". חזק לבו במה שנדמה לו עתה שמלא את דבר ה' שאמר לו שלח עמי ויעבדוני, והרי הסכים לשלחם ומלא דבר ה', שה' לא שלח אליו שישלח העם עם המקנה, וחשב שזה מוסיף משה מדעתו, ועד עתה כתיב מאן לשלח, ועתה אמר לא אבה, שיש הבדל בין הממאן ובין הבלתי אובה, שהממאן הוא בפה והבלתי אובה הוא בלב כמ"ש בכ"מ, ועד עתה אבה בלב רק מאן בפה מן השפה ולחוץ, ועתה שנדמה לו שמלא רצון ה' ומשה מעליל עליו עלילות מדעתו עצמו לא אבה גם בלב:

(כח) "לך מעלי". כי לפי דעתו שמלא דבר ה' ומשה מעליל עליו, נפסק השליחות ולא התירא עוד ממשה אחר שלדעתו מקיים דבר ה' ומשה אינו שליח עוד רק אומר מדעת עצמו:

(כט) "ויאמר משה כן דברת". שנפסק השליחות כי עתה אתרה בך ההתראה האחרונה ולא אוסיף עוד ראות פניך עד שאתה תבא אלי: