מלבי"ם על שמות טו

(א)"אז ישיר". מודיע מעלת השירה הזאת: א] מצד המשורר שהיה משה ובני ישראל, ב] מצד השירה עצמה אמר את השירה הזאת, ג] מצד מי שאליו נתקנה השירה אמר לה': חלק א אשירה לה'. תחלה ספר עקר הפלא, איך בתחבולות עשה לו מלחמה, ושם דרך אויביו חשך וחלקלקות עד שהיה פרעה כיונה פותה לכנוס תוך הים, שכבר בארנו שזה היה ע"י התחבולות מה שעמקי מצולה והתהום התנשא והיה כמסלה כבושה רמה ונשאה באמצע הים עד שחשב פרעה שהוא ארץ מישור ויבשה, ויש גבור ויש איש מלחמה, הגבור מנצח ע"י גבורתו, והאיש מלחמה הוא היודע תכסיסי מלחמה, שמעקרי תכסיסי המלחמה הוא לרמאות את האויב בתחבולות עד שילכד בפח יקוש, [וכמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיה מ"ב) כמ"ש בפי' שמה], ופה במה שהונה את המצריים לכנוס אל הים הראה שהוא איש מלחמה, וז"ש אשירה לה', כי גאה גאה, ר"ל במה שעשה תחבולה עד שנתגאה פרעה לרדוף בים סוף, וזה היה ע"י התחבולה שסוס ורוכבו של פרעה רמה בים שהלכו בדרך רם ונשא מן המים וחשבו שהוא יבשה, [ויל"פ ג"כ כפי' הת"א אתגאי על גיותניא, שה' גאה על פרעה שגאה ע"י שסוס ורוכבו רמה בים, מלשון רם ונשא]:

(ב) "עזי". זה היה ע"י עוז ה' וזמרתו, שעי"כ היה לי לישועה, כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים: זה אלי. מצד שהוא אלי שהכרתיו בחוש ובהכרה ע"י הנסים שעשה עמנו שראיתי בעיני כמראה עליו באצבע כי זה הוא, עי"כ ואנוהו, ישכן בתוכנו קדוש בנוה קדשו, ושכינתו תהיה בתוכנו עד שכולם ידעו אותו ויראו הנהגתו והשגחתו, משא"כ מצד שהוא אלהי אבי, שעם האבות התנהג בנסים נסתרים מעוטפים בדרכי הטבע, וגם אנחנו אין לנו מצד זה ידיעה ברורה ממנו רק קבלה מהאבות, עי"כ ארוממנהו, כאלו הוא רם מאתנו ומנהיג ע"י אמצעים כמלך השוכן ברחוק ובמקום רם ונשא שא"א לקרב אליו, אבל עתה שהוא אלי אנוהו:

(ג) "ה'". בזה חתם דבריו שבמה שסוס ורוכבו רמה בים, ועי"כ נכנסו מצרים אל הים בזה הראה שהוא איש מלחמה, ר"ל שיודע תכסיסי מלחמה ותחבלותיה, אולם הכלי זיין אשר בידו שבם נצח אינו ע"י מסובבי הטבע [שהנהגתו ע"י אמצעים יכונה בשמות אלהים שדי צבאות וכדומה] רק ה' שמו ע"י שם הויה שבו יעשה נסים גלוים ונפלאות אשר לא נבראו:

(ד) "חלק ב ""מרכבות". עתה יספר איך נטבעו בים, והנה "מרכבות" פרעה הלכו בראש, ושלישיו וגבוריו הלכו אחריו, וידוע ששפת הים אינו עמוק כ"כ כמו אמצע הים, ועל שפת הים גדל הסוף ולכן נקרא ים סוף, נמצא שפרעה עמד באמצע הים ששם נקרא ים, ע"כ אמר מרכבות פרעה ירה בים, ושלישיו עמדו בשפת הים ששם נקרא ים סוף, ע"כ אמר שמבחר שלישיו טבעו בים סוף. והנה בשפת הים שם מלא רפש וטיט היון, והנופל שם נטבע בטיט היון, שע"ז יפול לשון טביעה כמו טבעתי ביון מצולה, אבל התהום שבאמצע הים אין שם טיט ואין הנופל נטבע שם, לכן אמר טבעו בים סוף, ופעל ירה בא על המשליך חץ ממקום רחוק בכח, וכן על המשליך דבר מלמעלה למטה ממקום גבוה אל מקום עמוק מאד שנופל בכח גדול ע"י כח הכובד, ולכן על מרכבות פרעה שעמדו באמצע הים ששם המקום עמוק מאד אבל אין שם טיט היון, אמר ירה בים, ועל מבחר שלישיו שהיה קרובים לשפת הים שאין המקום עמוק שם ואין שייך לשון יריה אבל שם נטבע בטיט, אמר טבעו בים סוף:

(ה) "תהומות". כבר בארנו שהתהום שהוגבה למעלה נפל למטה ונתפוצץ לאבנים והם נפלו על ראשי המצרים ושברו ראשי תנינים וע"כ לא יכלו להמלט ע"י שישוטו ע"פ המים הגם שהסוסים קלי המשוט כי נפלו תחת האבנים, וז"ש תהומות שהוא קרקע הים שנפלו עליהם יכסיומו, ועי"כ ירדו במצולות כמו אבן שאינו יכול לשוט על פני המים. וגם יל"פ שמוסב על התהומות שהתהומות ירדו במצולות כאבנים ושברו את ראשיהם:

(ו) "ימינך". סיים החלק הזה כמ"ש כי ימין ה' הרוממה לפעמים היא נאדרי בכח, הכח מציין הכח הפנימי טרם יתגלה לעשות פעולה, ואצל ה' יצייר בעת שהוא ארך אפים וכובש כעסו שהוא הגבורה הפנימית כמ"ש טוב ארך אפים מגבור, שזה מראה כחו לכבוש מדותיו כמ"ש ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים, וימינך הזאת עצמה תרעץ אויב שאחר שממתין לו עד שנתמלא סאתו ישבר ואין מרפא:

(ז) "וברוב גאונך תהרוס קמיך". הקמים הם הקמים למלחמה, ומחנה הערוכה בקשר אמיץ למלחמה תצויר כבנין שהאבנים מתלכדים ומחוברים, ואם תתפרד המחנה בשיגפו ויתחילו לנוס, יומלץ שנהרס הבנין, וז"ש תהרוס קמיך, וזה היה בעת שאמר מצרים אנוסה מפני ישראל אז נהרס בנין החיל וקשורם, ובזה הלא כבר נפלו ולא קמו להלחם עם ב"י, אבל באשר אז נתעורר עליהם חרון אף ה' על כל הרעות אשר עשו לישראל שהשליכו את בניהם ליאור וכדומה, שעז"א תשלח חרונך, וע"כ לא היה די בהיחוס הזה לבד רק תאכלמו כקש, היה החרון כאש ומצרים לקש, ודלקה בם אש חרון ה' ואכלום:

(ח) "חלק ג ""וברוח אפיך". עתה יודיע בפרטות התחבולה שעשה ה' שיכנסו מצרים לתוך הים, שהלא היה ראוי שיחרדו מפחד ה' שראו שבוקע מים לפני עמו, אמר "וברוח אפיך" נערמו מים, שע"י הרוח שנשב בחזקה נעשו המים כערמות, ונצבו כמו נד שהוא החומה שעמדה משני הצדדים, ואם היו המצריים רואים את החומה של מים שמשני הצדדים, היו יודעים שבכאן הוא מקום הים, וכן אם לא היו התהומות עולים מן המצולה אל פני הים לעמוד שם בארץ מישור של יבשה, היו מרגישים שיורדים לעומק מצולה מקום שהיה שם הים, נהיה התחבולה שהמים שנערמו ושנצבו כמו נד וחומה משני הצדדים נוזלים ונמסים, שתיכף כשעברו ישראל משם נזלו המים ונמסו ולא היו שם הנד והחומה, והתהומות קפאו וצפו למעלה בלב ים ועמדו כארץ מישור וכאי על הים, עד שלא עלה על לב המצריים שבמקום זה היה שם ים, ובת"א נערמו מים חכימו מיא, מענין ערמה, כאלו המים עשו ערמה מה שהנצבים כמו נד היו נוזלים ונמסו, ובערמה זו חשבו המצריים שהוא יבשה וארץ מישור:

(ט) "אמר אויב". וע"י תחבולה זו שנדמה למצרים שהוא מקום יבשה "אמר אויב" ארדוף וגם אשיג וגם אחלק שלל. גדר שם שלל הוא הרכוש הנשאר מן הנופלים במלחמה, ר"ל שהגם שכלי זהב וכלי כסף שנמצאו ביד ישראל הם שאולים ממצרים, לא אמר להשיבם לבעליהם שכבר התיאשו מהם, וחשבו כשלל שיתחלק בין אנשי הצבא, ואחר אשר תמלאמו נפשי, שגם נפשי ותאותי תמלא מן השלל, ר"ל שאקח ממנו כפי תאות נפשי, אז אריק חרבי להרגם ולהורישם ע"י מכת ידי:

(י) "נשפת". אולם אתה "נשפת" ברוחך שעי"כ שבו המים על מצרים, ועי"כ כסמו ים, והאדירים שהם פרעה ושלישיו צללו כעופרת במים ולא יכלו לשוט ע"פ המים כעופרת:

(יא) "מי כמכה באלם ה'". אלים הם כחות הטבע החזקים כמו הבו לה' בני אלים, אומר אתה ה'. בכל כחות הטבע לא נמצא כמוך, כי מי כמכה נאדר בקדש, הקדושה מציין ההבדל וההתנשאות על חוקי הטבע והעולם, שאתה נבדל מכל העולמות, ובכ"ז אתה נורא תהלות, שהפילוסופים היו אומרים ג"כ שהוא מובדל ונשא מכל העולמות, אבל מהתפלספותם בזה הוציאו, שאינו משגיח על העולמות, ולא יאות לו רק הכבוד על שהוא הסבה הראשונה, אבל לא התהלה, כי הוא אינו המנהיג והמשגיח [כמ"ש בפי' ישעיה (סי' מג) עמ"ש ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו], כי אתה המנהיג והמחיה את כולם, ואתה מנהיג בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט, ולא לבד שיאתה לך התהלה, כי גם אתה נורא תהלות, ע"י שאתה עושה פלא ויכול לשדד ולהרוס חוקי הטבע ולהנהיג בדרך הפלאיי, שעי"ז אתה נורא, באשר תוכל להרוס ולהחריב כל סדר העולם וההנהגה הטבעיית:

(יב) "חלק ד ""נטית". אח"כ "נטית" ימינך והפליט אותם הים לחוץ ומצאו קבר על שפת הים ששם בלעה אותם הארץ:

(יג) "נחית". ובנסים האלה הראה ה' מדת החסד וגם מדת העוז והגבורה נגד אויביו, והנה בחסדך שעשית לישראל "נחית" עם זו גאלת, [הנחה הוא ההנהגה ברצון ובנחת] שבחסדך נחית אותם במדבר וכלכלתם בנחת, ובעזך שבו נטבעו המצריים נהלת אותם אל נוה קדשך [המנהל הוא שמנהיג את החלש והחסר כח ללכת בעצמו כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ] שישראל היו חדלי כח מלכת לא"י כי עז העם היושב בארץ אולם ע"י שהראית עוזך במצרים נפל פחד על העמים וכמו שיבאר, ועי"כ נהלתם אל ארץ שהיא נוה לקדשך, ששם שכנה קדושתך, שהיא ההנהגה הפלאיית, ושם נוהו, שבו ישכון הקדש וינוה:

(יד - טו) "שמעו". מפרש שע"י העוז של ה' שהראה על הים "שמעו" עמים ירגזון, ויראו לעמוד נגד ישראל, וחיל אחז יושבי פלשת, ואלופי אדום ואילי מואב שהיו בגבול א"י אחזם חיל ורעדה, וגם כל יושבי כנען נמוגו:

(טז) "תפול". וכן "תפול" עליהם אימתה ופחד בעתיד, כשיכנסו ישראל לארץ כנען, והאימה הוא מצד גדולת הדבר המאוים, והפחד הוא שיפחד שיגיע לו ממנו רע ונזק, כמ"ש וכי נפלה אימתכם עלינו. ומפרש כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו אשר עשיתם לשני מלכי האמורי, ואח"ז בגדול זרועך ידמו כאבן, ומפרש נגד מ"ש אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב זה יהיה בעת שעברו ישראל בגבול ארצם יאחזם חיל ורעדה, עד יעבר עמך ה', ונגד מ"ש נמוגו כל יושבי כנען אמר עד יעבר עם זו קנית, שלא יצאו לקראתם למלחמה בעת שיעברו את הירדן, שאז יתיחסו שהם קנין ה', ונותן להם את א"י שהוא קנינו, כמ"ש חמשה קנינים קנה ה':

(יז) "תבאמו". ונגד מ"ש בגדול זרועך ידמו כאבן זה יהיה בעת ש"תבאמו" ותטעמו בהר נחלתך בשבע שכבשו ושבע שחלקו, ומצייר במליצתו כמי שי"ל נטיעה טובה ומשובחת, שהולך ונוטע אותה בקרן בן שמן, ששם יצלח ויעש פרי הלולים, כן ראה ה' לנטוע גפן זאת בהר נחלתו, שהוא מקום מוכן אל הקדושה והנבואה ורוה"ק. מכון לשבתך, הנה השמים נקראים מכון שבתו של ה' כמ"ש בתפלת שלמה כ"פ ושמעת השמים מכון שבתך, וגם את המקדש קורא פה מכון לשבתו, רק שיש הבדל ביניהם, שהשמים הם המכון ששם יושב ה' ומנהיג את הנהגת הטבע והמערכת הסדורה מששת ימי בראשית, והבהמ"ק הוא המכון ששם יושב ומנהיג הנהגה הנסיית והפלאיית המתחדשת לפי זכות הדור, ומבואר אצלי בכ"מ שיש הבדל בין עשה ומעשה ובין פעל ופעולה, שמעשה, היא העשיה הנגמרת, ופעל, הוא העסק שעוסק עדיין בדבר הבלתי נגמר רק מתחדש עתה בפעולתו, וההנהגה הקבועה הטבעיית נקרא מעשה, כי הנהגה זו קבועה ונגמרת מששת ימי בראשית וזה קבועה בשמים, וההנהגה הנסיית שיוצא מן המקדש נקרא פעולה, כי הנסים אינם קבועים רק מתחדשים לפי שעה, ועז"א מכון לשבתך פעלת ה', שעד עתה לא היה מכון לשבתך רק אל מה שעשית, ועתה יש מכון לשבתך אל מה שפעלת ה', כי בו תשב לפעול חדשות הבלתי תלויות בסבות ומסובבים של חוקי הטבע, ומפרש שזה הוא מקדש ה' מקדש אל שם אדני, שמורה שהוא אדון העולם לשנותו כחפצו, ומקדש זה כוננו ידיך, כי מכון שבתו בשמים ובהנהגת המערכת ינהיג רק ביד אחת ובהנהגה קבועה, אבל הנהגה זו ינהיג בשתי ידים, כי תלוי לפי מעשה בני אדם הבחיריים, שלהם שתי ידים ימין ושמאל לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וכן ינהיג ה' בשתי ידיו לפי הכנת המונהגים, ועז"א חז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ ששמים וארץ ביד אחת ופה כתיב כוננו ידיך:

(יח) "ה' ימלך". המלוכה אצל ה' תציין שמנהיג בהנהגה השגחיית שלא לפי חוקי הטבע הקבועים רק לפי רצונו, וזה יפעל המקדש ששם ימלוך ה' על ברואיו:

(יט) "כי בא". וכ"ז יהיה ע"י שנפתח המקור לכל הנסים בעת קי"ס שמאז יזל מים מדליו, וה' ימלוך. וחושב נסי הים בג' ענינים: א] מה שבא סוס פרעה, שהיו בזה כמה נסים להטעות את פרעה שיחשוב ששם הוא יבשה כנ"ל, ב] וישב ה' עליהם את מי הים, שגם בזה היו כמה נסים כנ"ל, ג] ובני ישראל שבעוד שבצד שהלכו המצריים שב הים למקומו בצד ישראל הלכו ביבשה, כנ"ל:

(כ) "ותקח". כבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, שנשי הדור ההוא היה להם זכות יותר מן האנשים, כמ"ש על גן נעול אחותי כלה, ועל כרחך נמצא אז נבואה גם מן הנשים, וקראה אחות אהרן כמו שפי' חז"ל שנבאה בעוד שהיתה אחות אהרן לפני לידת משה, שיולד בן שיהיה הגואל והמושיע, ועתה שנתקיים נבואתה לקחה התוף בידה:

(כא) "ותען להם מרים". הם אמרו שכ"ז נעשה בזכותן וע"כ שרו ביחוד, כי היה להם חלק בנסים אלה:

(כב) השאלות (כב - כז) למה היה הדבר הזה מחסרון מים, ולמה נעשו המים מרים לדעת ר"י במכלתא שעד עתה היו מתוקים. ומז"ש ושם נסהו, ומ"ש אם תשמעו בקולי כל המחלה וכו' לא אשים עליך. מה זה רבותא למה ישים עליהם, ואם לא ישים עליהם את המחלה למה צריך שירפא אותם, ולמה לא אמר ויסעו ממרה ויחנו באילם כמ"ש בכ"מ: "ויסע משה". פי' חז"ל שלא רצו ללכת משם כי הים העלה בכל יום פגרי מצרים, ועליהם כלי זהב ופנינים והסיעם בע"כ, וי"ל שלא היה בדעתם לכנוס אל המדבר, רק רצו לעשות להם מושבות אצל הים וחופי אניות ומרעה צאן, והסיעם בע"כ, ויצאו אל מדבר שור הוא המדבר שבאו משם לים סוף, וילכו שלשת ימים במדבר, ממ"ש שלשת בסמיכות שמציין ימים ידועים כמ"ש בס' התו"ה תזריע (סי' י"ד), מבואר שידעו בתחלה שהיא דרך שלשת ימים, וכן בפ' מסעי אמר וילכו שלשת ימים במדבר איתם, וגם ידעו שאין מים במקום הזה ובודאי לקחו עמם מים על ג' ימים בנאדות, רק שהם חשבו שימצא להם מים בנס, דהא בים הוציא להם מים מתוקים נוזלים מן הים בנס וכ"ש במדבר, והם לא מצאו מים בנס, כי בים נפתח המקור של הנסים והשער של הפלאות והיה הכל נסים ופליאות, ועתה נסגר השער הזה, והם לא היה להם זכות מיוחד שיחדש להם נסים חדשים, בפרט שימים אלה היו ימי הספירה שהכין אותם אל קבלת התורה, ורצה להביאם בבחינה ונסיון ולהשכילם כי צריכים בכל רגע אל השגחת ה', וע"כ הניחם על הטבע ולא מצאו מים:

(כג) "ויבאו מרתה". ששם היו עד עתה מים מתוקים רק עתה נתהפכו להיות מרים, ולא יכלו לשתות מים ממרה, וזה היה נסיון חדש כמו שיתבאר, על כן קרא שמה מרה, עתה נתחדש זה השם עפ"י דבר החדש שנתהוה שם, וכ"ד ר' יהושע במכילתא שעתה נהיו מרים:

(כד) "וילונו". היה ראוי שיתפללו אל ה' שיתן להם מים, והם באו בתרעומות על משה, שזה סימן שלא היה לבבם שלם עדיין:

(כה) "ויצעק". ויורהו ה' עץ, אמרו חז"ל שהיה עץ מר, הראה כי הנס הוא הפך הטבע, שהטבע לא יעשה דבר רק ע"י הסבות והאמצעיים הנכונים לזה עפ"י הטבע, וכ"ש שלא יושג דבר ע"י אמצעיים המתנגדים אל התכלית, אבל בדרך הנסיי הוא בהפך, שבמה שהוא מכה, בו הוא מרפא, כמו שרפא שחין חזקיה בדבלת תאנים, ומי יריחו ע"י צלוחית מלח, ונשיכת הנחשים השרפים ע"י נחש הנחשת וכמ"ש חז"ל, וע"כ רפא מי מרה בעץ מר, וחז"ל אמרו בפכילתא ובב"ק וילכו שלשת ימים שהלכו ג' ימים בלא תורה, באור הדבר שהנביאים יכנו מי החכמה והדעת בשם מים חיים, כמ"ש והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, שהיא מליצה על מי ההשגה והמושכלות שיתרבו בעת ההיא מידיעת האלהות ודרכיו, וישראל אחרי שראו כל הגדולות האלה היה ראוי שיקנו לב טהור ורוח משכיל וישתו מי החכמה ודעת אלהים ממקור מים חיים, והם בנסעם מים סוף לא שמו לב לדרכי ה' ולא שתו מי הדעת, וילכו בלא תורה ויראת ה', וכן נמנע מהם מים הגשמיים לרוות צמאונם, ועת באו מרתה התחילו להתמוטט מן האמונה ולחשוב מחשבת און, וכמ"ש במדרש שהשטן התעם שם במחשבות רעות, וזה מליצה על המים הרעים והמרים, וכמ"ש באבות שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וכן נעשו מי מרה מרים בפועל וקרא שמה מרה, כי שם שלט השטן ומרורת פתניו, ועי"ז התחילו להתלונן על משה, ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ הוא עץ החיים, שהוא מה שנתן להם מצות וכמ"ש במכילתא רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו, דורשי רשומות אמרו הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ ונרפאו המים וימתקו, ומפרש מהו העץ שם שם לו חק ומשפט, וכמו שנמתקו מי הדעות כן נמתקו המים הגשמיים, ושם נסהו כי כ"ז היה לנסותם ולהוציא שלמותם מכח אל הפועל, וכ"ז היה הכנה אל מתן תורה שהיו מוכנים אליו אז, ובאשר האדם מרכב משני עולמות, הנפש היא מעולם הרוחני והגוף מעולם הגשמי, ותהלוכות הגוף נתון תחת הטבע, ותהלוכות הנפש תחת הנס ולמעלה מן הטבע, ומי מרה נעשו מרים עפ"י הנס, כי זה היה ע"י חטא הנפש בדעות ואמונות, הומתקו ע"י מרירות טבעי מעץ מר, שהוא משל על מרירות הגוף בהכנעה ובצום ובתשובה, עד שהגוף שהוא עץ השדה ונמשל לצומח, המר לו מאד, עי"כ המתיק מרירות הנפש ויהי לה למרפא, כמו שמרירות העץ המתיק את המים:

(כו) "ויאמר אם שמוע תשמע וכו' כל המחלה וכו'". כי המחלה ששם במצרים לא היתה מחלה טבעיית רק נסיית שבא בסבת חולי נפשם, שע"י חולי נפשם במעשים רעים ומשוקצים, הכה ה' אותם בתחלואים יוצאים מגדר הטבע שאין להם רפואה, כי תחלואים טבעיים רובם יש להם רפואה, ואם ישמעו לקול ה' ולמצותיו וחוקיו שהודיע להם, שהוא העץ שהורהו ה', ימתקו המים הרעים, ר"ל חולי נפשם, ולא יוכו עוד בתחלואי מצרים, שעד עתה דבקו בם מדוי מצרים הרעים ע"י שהלכו בדרכם הנשחת ולא היתה רפואה לחלים בדרך הטבע, כי אני ה' רפאך, ברפואה שלמעלה מן הטבע כמו שנרפאו המים ע"י עץ מר. והנה מדוי מצרים אין להם רפואה כמ"ש יככה ה' בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא, אבל בישראל הקב"ה מקדים תמיד רפואה למכה, שזה נכלל במ"ש כי אני ה' רופאך, ר"ל שלפני המכה אקדים תמיד הרפואה, והטעם בזה כשהשם מכה את מצרים תכלית המכה הוא כדי להכות לא כדי לרפאות, אבל כשמכה את ישראל, אין המכה למען הכות, רק כדי לרפאות חולי נפשם, וה"ז דומה כרופא הבא להקיז דם שמכין תחלה הסממנים והתרופות לעצור את הדם, כן יקדים ה' תמיד רפואה למכה, וז"ש שכל המחלה אשר שמתי במצרים שהיה תכליתה כדי להכות, לא אשים עליך, כי אם אכה אותך, יהיה זה מצד שאני ה' רופאך, יהיה זה לרפואה אל חולי הנפש. והנה הודיע להם שהתורה והמצות שצוה ה' לבני ישראל לא היו הצווים כדרך האדון המצוה אל עבדו, רק כדרך הרופא המצוה את החולה, רצוני שהאדון המצוה אל עבדו באו הצווים לצורך האדון המצוה שיעבוד עבודתו, ואם יעבור על פקודתו ויעניש אותו, אין העונש מקושר עם חטאו, רק העונש תלוי ברצון האדון וחרון אפו בו על שלא עבד עבודתו הראוי, אבל הרופא המצוה את החולה באו הצווים לצורך החולה שנצטוה, ואם יעבור על פקודתו העונש רצוף בהחטא עצמו לא בהרופא, וכן המצות שצוה ה' אותנו אינם לצרכו רק לצרכנו לרפאות חולי נפשנו, ואם נעבור על מצותיו העונש רצוף בהעברה עצמה, וז"ש אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, [שכבר בארתי שיש הבדל בין שמע בקול ובין שמע לקול, ששמע בקול הוא קבלת הדברים, ושמע לקול מציין ששומע לשכל מליו], ר"ל שתשמע מצד שתראה שהמצות הם להנאתך ולטובתך, ותעשה הישר בעיניו מצד שהוא הישר והטוב ובזה תאזין למצותיו, שהם המצות שיש להן טעם, ושמרת כל חקיו הם אלה שאין להם טעם, אז תרויח כי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי המצות והחקים הם ארוכה ומרפא שלא ידבקו בך מדוי מצרים הרעים שהיית עלול להם, כי אני ה' רופאך, במצות שאני נותן לפניכם איני כאדון המצוה אל עבדו לצרכו, רק כרופא שצווייו בהנהגת החולה הם לצורך החולה, וכששומע אל הרופא יהיה בריא אולם, וכשממרה מצותיו הכין לו כלי מות:

(כז) "ויבואו אילמה". אלים היה קרוב למרה ולא היה ראוי לחנות שם, לכן כתיב ויבואו ולא כתיב ויחנו, וכן בפ' מסעי אמר ויבאו אילמה, כי לא באו שם ע"מ לחנות, רק ששם מצאו י"ב עינות מים ושבעים תמרים, לכן חנו בשביל המים, והיה בזה רמז כי אחר ששם לו במרה חק ומשפט, יסד להם באילים שבעים זקנים כמספר ע' תמרים, וי"ב נשיאי השבטים כמספר העינות מים, וכמ"ש חז"ל שבמדבר שור נתאוו שיהיו דגלים, ועז"א אח"ז ויסעו מאילם ויבואו כל עדת ב"י, זה הפעם הראשונה קראם בשם עדה, שכבר בארתי בס' התו"ה ויקרא (סי' רסא) שלא נקראו בשם עדה רק כשזקניהם בראשיהם, ומבואר בכתבי האריז"ל ששורש נשמת ישראל התפלגו תחלה לשנים עשר ואח"כ לשבעים נפש ומשם הסתעפו לששים רבוא ושם חנו על מי החכמה והדעת: