מלבי"ם על שמות א

(א) השאלות (א - טו) למה חזר שנית ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שכבר נאמר בפרטות בפרשת ויגש. ושם חשב כל השבעים נפש בפרטות ופה לא חשב רק שמות השבטים. ומ"ש ויוסף היה במצרים לא ידענו למה אמר זה. ולמה ספר שמתו יוסף ואחיו. ומ"ש ובני ישראל פרו כבר נאמר בסוף פרשת ויגש ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד: מ"ש עם בני ישראל רב משמע שהם כבר רבים מהם, ואיך אמר פן ירבה. וכן מ"ש ועלה מן הארץ היל"ל שילחמו עמהם ויגרשום וישבו תחתם. ומה שכפל וישימו עליו שרי מסים וכו' ויעבידו מצרים וכו' ואמר בתוך הדברים וכאשר יענו כן ירבה. והוסיף ויקוצו: "ואלה שמות בני ישראל". בא להודיע כי בעת באו ישראל למצרים היו בתכלית החשיבות מפני ג' ענינים, ואח"ז ירדו מחשיבותם בכל ג' ענינים אלה, ומזה התחיל השעבוד, א] היה להם חשיבות מצד עצמם, וזה מציין במ"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, וזה נבדל ממ"ש בפרשת ויגש ואלה שמות ב"י הבאים מצרימה יעקב ובניו, שבעת ההיא לא נפרדו לי"ב שבטים רק יעקב היה ראש המשפחה וכולם אכלו על שלחנו והיו טפלים אליו, והיו כולם בית אחד ויעקב אבי הבית, וכשבאו למצרים אז נתעלו בחשיבות מאד ונפרדו לי"ב בתים, שכ"א מן השבטים היה לבית מיוחד, ועז"א הגם שבאו מצרימה את יעקב שאז היו טפלים ליעקב, אבל אחר שבאו מצרימה איש וביתו באו היה כ"א לבית בפ"ע וכ"א נקרא בשם בפ"ע ראובן וביתו ושמעון וביתו, שזה מורה רוב חשיבותם, כמ"ש שנים עשר נשיאים יוליד, שזה חשיבות כשיתפרדו לבתי אבות ונשיאים:

(ה) "ויהיה". זאת שנית היו חשובים מצד שכולם לא היו רק ע' נפש, ואנשים חשובים כשהם מעט היו לכבוד ולתפארת, ג] היו נכבדים בעיני המצריים מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ והם אחי המלך ומשפחתו:

(ו) "וימת, אח"ז נתבטלו ג' ענינים אלה". אם חשיבות השבטים שהיו נשיאי האומה וגדולים במעלה, כי מת יוסף וכל אחיו שהיו חשובים בעיני המצרים, וגם כל הדור ההוא שהיה להם ג"כ חשיבות בעיניהם:

(ז) "ובני". ואם הענין השני מה שהיו מועטים רק שבעים נפש והיו חשובים כדבר יקר המציאות, הנה פרו, ר"ל שהולידו בנים, וישרצו שזה מורה ההפראה היתרה שלא כדרך טבע בני אדם רק כטבע השרצים שיולדות הרבה ולדות בפעם אחד, ובדרך הטבע שהאשה שיולדת תאומים וכ"ש יותר מזה לא יתקיימו, והם רבו, והגם שראוי שיהיו חלושים ורפויי כח, הם עצמו בכח וגבורה במאד מאד עד שצר להם ארץ גשן ותמלא הארץ אותם, ובזה התבטל החשיבות שהיה להם מצד מעוט מציאותם:

(ח) "ויקם". גם החשיבות הג' שהיה להם מצד יוסף, שזה התמיד גם אחרי מות יוסף שזכר המלך את כל הטוב שעשה למצרים, ונמוסיו וחקותיו אשר הנהיג ביניהם היו יקרים בעיניהם, וזכרו כי הוא הביא את משפחתו בעצת פרעה ונתן להם אחוזה וחירות לחק עולם, אבל עתה קם מלך חדש שלא ידע את יוסף, ובזה החוקים והחירות שנתן להגרים האלה לא היה להם שום תוקף אצל המלך הזה, ובת"א וקם מלכא חדתא די לא מקיים גזרת יוסף:

(ט) "ויאמר אל עמו". אחרי ההצעה הזאת יתחיל לספר מחשבת פרעה ועצתו הרעה, ואח"ז יספר הרעות שעשו לישראל, ועקר כונת הספור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד שיצדקו משפטי ה' והמכות אשר חלה ה' בם, ולהסיר השאלה ששאלו רבים הלא כבר נגזר עליהם עבדות וענוי והמצריים היו שלוחי ה' בדבר זה ומדוע נענשו. ע"כ הראה לדעת כי נתחייבו להענש כדין, וספר תחלה עצת פרעה שאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, וע"כ אין פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר פן ירבה, והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצריים, שהיו גוי גדול ועצום, רק פירושו רב שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעה אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפלים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים:

(י) "הבה נתחכמה לו פן ירבה". שלבסוף יתרבו במספר יותר גדול, והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצריים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכ"ז אז יש לדאוג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ, ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם וישבו תחתם, רק שבאשר ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם כי לא באו להשתקע כמ"ש לגור בארץ באנו, רק שהמצריים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה והוכרחו לעזוב טפם ומקניהם בארץ גושן למשכון, ויעקב ויוסף בעת מיתתם הבטיחו אותם שה' ישיב אותם אל ארץ אבותיהם, כי לא יכלו לצאת מעצמם מפני המצריים, וא"כ בעת מלחמה תמצא ידם חיל לעלות מן הארץ כחפצם, וע"ז התחיל הנה עם בני ישראל, ר"ל מצד שהם עם מופרד בפ"ע בלתי מתערבים עם המצריים ובלתי מתחתנים עמהם, כי הם מצפים לעלות מן הארץ בעת מצוא, ע"כ יש לדאוג על העתיד, ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם, א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד, ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע"כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע"כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה, ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא"כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול נגד חוקי הארצות, וכ"ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח:

(יא) "וישימו". אחר שספר מעצתם הרעה יתחיל לספר איך התחייבו עונש קשה על הרעות שעשו לישראל שהיו יותר מן הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, שכבר פרשתי שם שמ"ש ועבדום היינו שישראל יעבדו אותם ברצונם, שיתנו להם מס מעצמם כדרך כל הגרים בארץ לתת מס למלך, וע"כ לא כתיב וישימו עליהם מס וכמ"ש וישם המלך אחשורוש מס, שכבר נתנו מס מעצמם וברצונם, רק שהם שמו עליהם שרי מסים, שהם נוגשים ולוחצים שינגשו אותם לפרוע כמה מיני מסים לפי רצון השרים, וידוע ששרים כאלה הם מוצצים דמי העניים וצריך לתת להם תמיד שוחד שלא יכבידו אכפם כ"כ, וז"ש למען ענותו בסבלותם של השרים, שסבלות השרים היו עוד גרוע מן המסים עצמם, ומבואר שלא עשו זה מצד שלא נתנו מס ברצונם, כי עד עתה נתנו מס בלא לוחצים ונוגשים, רק עשו זה לענותם. וכבר בארתי בפרשת לך מ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שלא לבד שיענוש על הענוי יענוש גם על איכות העבודה אם תהיה יתר על המדה הראויה לפי חוקי הארצות, וכ"ש פה דתרווייהו איתנהו, ואח"כ התחילו לשעבד בגופם ויבן ערי מסכנות לפרעה כי מעת שנתן החוק שחמשית התבואה שייכה לפרעה היו לו מסכנות של תבואה, והעמיס עליהם לבנות ערים ששם יאצרו את התבואה באוצרות, וחז"ל אמרו שפיתום ורעמסס מורה שבנו הבנינים על מקום לח ונרפש שלא יכלו להעמיד שם יסוד חזק, וראשון ראשון מתרוסס ופי תהום בלעו, כי לא היה כוונתו הבנין עצמו רק להלאות את הבונים שלא יגמר הבנין לעולם כדי שיהיו מעונים תמיד:

(יב) "וכאשר". וכ"ז לא הועיל לא לענין הרבוי כי כן ירבה, ולא לענין חוזק גופם כי כן יפרוץ, ומאז ויקוצו מפני בני ישראל, שתחלה לא שנאו אותם והיה עצתם רק שלא יעלו מארצם לעת מצוא, אבל אח"כ קצו מפניהם ומאסו אותם:

(יג) "ויעבדו". ואז כבשום לעבדים לעבוד בם בתמידות, ולא לבד לעבודת המלך רק לכל מצרים, בענין שהיו עבדים לעבדים והיו הפקר לכל, וזאת שנית שלא לבד שהעבידום לצרכם רק היה עבודת פרך עבודה בלי מנוחה ובלי צורך רק לפרך את גופם:

(יד) "וימררו". ותכלית העבודה היה למרר את חייהם, ומבאר שאיכות העבודה היה עבודה קשה בחמר ובלבנים, ומקום העבודה בכל עבודה בשדה כדי לבטלם מפו"ר, וכל מיני העבודות שעבדו בם היו בפרך, בענין שהיה עבודה קשה ובלי מרגוע בינתים, ובזה באר איך גם עם מצרים עזרו לרעה שלכן נענשו גם המה:

(טו) "ויאמר מלך מצרים". כפי הפשט אמר להמצריות שהיו מילדות את העבריות, והיה שני מיני מילדות. א] שהיתה עוסקת עם היושבת על המשבר להוציא הולד, והשנית שהיתה עוסקת עם הנולד לכרות טבורו ולעשות צרכו, האחת נקראת שפרה והשנית פועה, ואין פירושו שלא היו רק שתי מילדות דהא היו עם רב ורק ר"ל שני מיני מילדות, או כראב"ע ששתים היו שרות על כולם וכן פירש הרי"א, ומ"ש ויאמר מלך מצרים ולא פירש מה אמר, מבואר שמוסב למעלה שאמר תחלה ויאמר אל עמו הנה עם ב"י רב ועצום והתייעץ עמהם, ועתה אמר זאת אל המילדות והתייעץ גם עמהם מה לעשות פן ירבה, ואחר שהציע לפניהם דאגתו ויראתו, אז:

(טז) השאלות (טז - כב) מ"ש ויאמר מלך מצרים, ויאמר. כפל ללא צורך ולמה כפל ולא עשו ותחיין, ומ"ש וייטב אלהים למילדות וירב העם נעלם פירושו שהיל"ל וייטב למילדות ויעש להם בתים ואח"כ יאמר וירב העם: "ויאמר". א"ל כי עצתו הוא שימיתו את הזכרים הנולדים, ולכן לא אמר פה ויצו את המילדות כמ"ש ויצו לכל עמו, כי לא היה דרך צווי רק דרך עצה שיעשו הדבר בלאט שלא יודע לאיש, שזה ההבדל בין צווי ובין אמירה, שאם היה דרך צווי היו חייבות מיתה, כי מרו פי מלך, ואם היה רוצה לעשות הדבר בפרהסיא לא היה צריך לעשות זה בהצנע ע"י המילדות רק לצוות להשליך הזכרים ליאור, רק שתחלה בוש מלעשות רצח כזה בגלוי ורצה שיעשה בלאט, וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה:

(יז) "ותיראן". באשר לא צוה להם במצות מלך רק דבר אליהן ותלה הדבר בהן, עד שהעונש על רצח זה תלוי בצוארם יראו את האלהים, ולא די שלא עשו באשר דבר אליהן לעשות מעשה להמית את הילדים, עוד עשו בהפך ותחיין את הילדים, שזה עשו המילדות השניות ששמם פועה שהיה ענינם להחיות הילדים, ואמרו חז"ל ותחיין שהיו מספקות להם מים ומזון, שק"ל שמ"ש ותחיין הוא למותר:

(יח) "ויקרא וגו' ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה". לא שאל להן מדוע לא עשו מה שא"ל להמית את הילדים, אחר שהי"ל שאלה יותר גדולה שחוץ ממה שלא עשו להמית עשו עוד בהפך להחיות את הילדים שע"ז אין להם שום תירוץ:

(יט) "ותאמרן המילדות". השיבו לו נגד מה ששאל מדוע החיו את הילדים במה שעשו צרכי הנולד למלחו ולחתלו ולכרות טבורו שזה עשו המילדות ששמם פועה, שזה מפני שלא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, ר"ל שבקיאות בהנהגת הנולד כמו החיה, והם בעצמם יכלו לעשות זה, וא"כ היה מן העצה שיעשו כן המילדות שאם לא היו עושים זאת היו מושכים ע"ע קו חשד ובכ"ז היה זה לא להועיל כי חיות הנה בעצמם ות"א ארי חכימין אינון. ועל מה שלא עשו להמית את הולד על האבנים הוא מטעם כי בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו:

(כ) "וייטב אלהים". הודיע שפרעה הבין האמת שלא המיתו הילדים מפני יראת אלהים והיה בלבו לעשות להם רעה רק שאלהים היטיב למילדות ולא עשה להם רע מאומה, וגם נכלל בזה שה' נתן שכרם בעוה"ז בטובת עוה"ז, אבל אחר שראה פרעה כי וירב העם ויעצמו מאד, שהתרבו עוד יותר ע"מ שהתרבו ועצמו עד עתה, כי כפי שחשב מחשבות לכלותם כן היה מטוב ההשגחה להרבותם:

(כא) "ויהי". ובאשר ידע פרעה האמת כי יראו המילדות את האלהים, שמה שנמנעו מהמית את הילדים היה מיראת אלהים ולכן התיאש מהפיק זממו עוד ע"י המילדות שידע שלא ימלאו פקודתו, ולכן היה מוכרח לגזור גזרת רצח הזה בפרהסיא בפקודת מלך, הגם שהוא לבושת ולכלמה, והיה עצתו כי עשה להם בתים ופירושו כמ"ש הרי"א שעשה בתים מיוחדים ששם ישבו המילדות בקביעות, כדי שבכל עת שיצטרך איש להמילדת יוכרח לקראם מן הבתים, ששם ישבו גם ממוני המלך וידעו מי היולדת היושבת על המשבר, ולא יכלו המילדות להעלים דבר כי לא יכלו ללכת מן הבתים בלא רשות ובלא הודעה לאיזה מקום הן הולכות:

(כב) "ויצו". ואז צוה זאת בפקודת מלך כמו שמורה לשון צוה והצווי היה לכל עמו, שכל שיראו שיקראו את המילדות מן הבתים אל בית היולדת יארבו שם ויפקחו עיניהם על כל בן זכר הנולד וישליכו אותו ליאור: