מלבי"ם על שמואל א ו
<< · מלבי"ם · על שמואל א · ו · >>
(א) "ויהי". ספר כי ארכו הימים עד ז' חדשים ולא סרו המכות מהם, ומזה ראו שאינו מקרה, כי המקרה לא יתמיד:
(ב) השאלות (ב - ט) אחר שכבר אמרו השרים במה נשלחנו למקומו, א"כ איך אמרו הכהנים בלשון ספק אם משלחים? מ"ש כי השב תשיבו לו אשם, אינו מדוקדק, שהיל"ל תביאו לו אשם לא לשון השבה, שלא יצדק רק על המשיב דבר שלקח? ומ"ש ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם, קשה ההבנה, שהלא גם עתה ידעו שהוא בסבת הארון? ולמה הוצרכו לומר אל תשלחו אותו ריקם, וכבר אמרו השרים במה נשלחנו כי לא רצו לשלחו ריקם? ואחר שאמרו תחלה אז תרפאו בלשון ודאי איך חזרו לומר אולי יקל את ידו בלשון ספק? ולמה אמרו ולמה תכבדו את לבבכם הלא הם הסכימו לשלחו? וגם הסדר מהופך שראוי שיוכיחום תחלה על הכבדת לבבם ואח"כ ילמדום שלא ישלחוהו ריקם? ולמה המשילו ענינם לענין פרעה? עוד יפלא שאם שרי פלשתים רצו לשלוח הארון ושאלו לכהניהם אופן שלוחם אותם מה ראו א"כ הכהנים לעשות נסיון בהעגלה החדשה? ויקשה ג"כ שתחלה היו הכהנים מאמתים שבא המכה בסבת הארון כמ"ש אז תרפאו ואח"כ היו מסופקים? וכמו שהעיר מהרי"א בכ"ז ובמ"ש מספר סרני פלשתים וכו' ועשיתם צלמי עפוליכם וכו' יש יותר וכפל לשון שהיל"ל בקיצור ועשיתם חמשה עפולי זהב וכו' מספר סרני פלשתים ונתתם לאלהי ישראל כבוד:
"ויקראו" וכו' "לאמר מה נעשה" וכו'. הם שאלו שתי שאלות, א] "מה נעשה לארון ה'", ר"ל אם ישלחוהו למקומו או יעכבוהו אצלם. ב] אם יחליטו כי מצטרכים להשיבו למקומו, שאלו "הודיענו במה נשלחנו למקומו", ר"ל אם ישלחוהו בעגלה או ישאוהו בכתף, אם יחלו פניו במנחה או ישלחוהו ריקם. וע"כ קראו "לכהנים ולקוסמים", כי פשר השאלה הא' ידעו הקוסמים, שהם היודעים דברים הנעלמים טבעיים וסגוליים ואלהיים והם ידעו בלטיהם אם המכה השגחיית או עפ"י מקרה ואם תלך מאתם ע"י שישיבו את הארון או לא, ופשר השאלה השניה ידעו הכהנים, הם יודעים איך יתנהגו עם דברים המקודשים ואיך יכבדו אותם ואיך ירצו פני האלהי במנחה:
(ג) "ויאמרו". הנה הם הקדימו תשובת השאלה השניה, כי על השאלה הראשונה והוא אם ישלחוהו לא ידעו עדיין להשיב, כי גם הם היו מסופקים בדבר אם היתה המכה בסבת הארון או לא, כמ"ש (פסוק ט) וראיתם אם דרך גבולו יעלה וכו' ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו וכו', והיה דעתם לעשות על זה בחינה ע"י הפרות העלות. ורק על השאלה השניה ידעו תשובה ברורה, ולכן הקדימו תשובת השאלה השניה (בשגם כי צריך להכין את האשם תחלה טרם יעשו את הבחינה בעגלה באשר יצטרכו להניח הארגז וכלי הזהב אשר השיבו לו אשם בצדו). וז"ש "אם משלחים את ארון אלהי ישראל", ר"ל אנחנו לא נדע עדיין אם יפול דבר הבחינה כי יצטרך לשלחו, רק זאת ידענו שבאם אחר הבחינה יתברר כי צריך לשלחו, אז "אל תשלחו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו", כי אם יתברר שבאה המכה בסבת הארון ובעבור הבוז והקלון שעשיתם לו שהולכתם אותו שבי לפני צר, אז אם תשלחוהו בלא אשם הגם כי בזה תרויחו כי יניח ידו מהכותכם עוד בעתיד, בכל זה לא יתרצה אליכם על העבר ולא ירפוא לכם לגהה מכם מזור לרפאות המוכים מכבר על מרים. אבל אם תשיבו לו אשם לרצותו על החטא העבר, ירפאו גם המוכים והחולים, וגם אם לא יספיק האשם להשיב חרון אפו עכ"פ "ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם", ר"ל שאז בהכרח יודיעכם ע"י נביאיכם וקוסמיכם (אשר עתה בחרונו יבהלמו והעלים מאתם על מה עשה ככה לארץ הזאת) מה הסבה שלא תסור ידו, ובזה נוכל להודע מה לעשות עוד להשיב אפו וחמתו:
(ד) "ויאמרו". לעומת שתפסו בלשונם כי השב תשיבו לו אשם, שלשון השבה לא יצדק רק אם משיב הדבר בעצמו שבו אשם (כמ"ש (במדבר ה, ז) והשיב את אשמו בראשו, שמשיב הרעות שגזל, כי על הבאת מנחה וזבח היה צ"ל תביאו אשם), שאלו מה האשם אשר נשיב, איך יצויר השבת האשם והחטא בעצמו, ולא יתכן לאמר שנשיב אשם רק שנביא אשם:
"ויאמרו". בארו להם כי אחר שהיתה המכה בצורת טחורים ועכברים, בהכרח יש להמכה איזה יחס עם החטא, כי החטא והעון הוא עצמו יתלבש בצורת המשחית להעניש את החוטא כנודע, ובהכרח כי האשם שלכם היה בצורה זאת ובאיכות זה כאילו בצורה זאת חטאתם נגד כבודו, ואם תשיבו הצורה הזאת המשחתת אל הקדושה, ובה תכבדוהו תחת אשר בה מריתם, בזה תשיבו לו את האשם אל הקדושה. ובארו שני ענינים, א] הכמות של האשם, שיהיה מספרו "חמשה וחמשה". ב] האיכות, שיהיו "עפלי זהב ועכברי זהב". ופי' תחלה טעם מספר חמשה, "כי מגפה אחת לכלם ולסרניכם", ר"ל במספר זה תורו כי הסרנים השוו עם כל העם במכה אחת, לכן יהיה המספר חמשה נגד חמשת הסרנים, ויהיה כפול חמשה טחורים שהם גדולים נגד הסרנים, וחמשה עכברים שהם קטנים נגד העמים שתחת ממשלתם, שכל עם יביא עכבר אחד (ולמ"ש המפ' שהעכברים היו משחיתים את יבול הארץ, היה צורת הטחורים נגד המכה ששלט בפרי אדמתם):
(ה) "ועשיתם". עתה באר טעם האיכות למה יהיו בצורת טחורים ועכברים, וז"ש "ועשיתם" צלמי עפליכם (שהטחורים היה המכה בגופם) "וצלמי עכבריכם המשחיתים את הארץ" (כי העכברים היו משחיתים "את הארץ" ותבואתה), טעם הצורות האלה היא כי בזה "ונתתם לאלהי ישראל כבוד", כי הטבעיים יאמרו כי יש סכנה להמוכה אם יראה הצורה שנישוך או הוכה ממנה, כמו הנשוך מכלב שוטה ומנחש שיסתכן אם יראה צורת כלב או נחש. וזה יהיה במכה ורפואה טבעיית, אבל במכה ורפואה השגחיית יהיה בהפך, שמשה תלה נחש הנחושת על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא, ט), וכן המה במה שיעשו צלמי המשחיתים אותם, בזה יתנו כבוד לאלהי ישראל כי יודו בפועל כי ה' המוחץ והמרפא בדרך נס, ובזה "אולי יקל את ידו מעליכם". במכת הטחורים: "ומעל ארצכם". במכת העכברים:
(ו) "ולמה". אחר שבארו השאלה השניה במה ישלחוהו למקומו, חזרו להשיב על השאלה הא' שהוא אם ישלחוהו. והנה שאלה זו יש לה שני צדדים, א] י"ל שמודים בדבר כי ה' הכה בם בסבת הארון ובכ"ז דעתם שלא לשלחו בחשבם כי המחלה אשר חלה ה' בם יש לה התדמות עם החליים הטבעיים שיש להם מדה וקצב בזמן, ויחשבו שאחר שכבר ארכה החולי ימים רבים לא תמשך עוד ותסור ידו מהם, עז"א "ולמה תכבדו את לבבכם", הלא גם מצרים ופרעה חשבו כן והכבידו את לבם כי חשבו שילאה מהכותם, והוא התעולל בם מכה אחר מכה וגם הוצרכו לשלח את ב"י:
(ז) "ועתה". אולם על הצד השני ששאלתכם אם לשלוח את הארון הוא מצד כי אתם מסופקים על הדבר בעצמו אם באו המכות בהשגחה בסבת הארון או מקרה המה, ע"ז תעשו בחינה לברר הדבר, א] "קחו ועשו עגלה חדשה". צוו שהעגלה תהיה חדשה, אם מטעם כבוד שדבר שנשתמש בו הדיוט אין ראוי שישתמש בו גבוה (רמב"ם ה' בהב"ח פ"א ה"כ) אם מצד שהעגלה החדשה קשה יותר להנהיגה: ב] "שתי פרות עלות". פי' מיניקות, שאין דרכם למשוך משאות: ג] "אשר לא עלה עליהם על". ולא למדו להנהיג את הכבודה (וגם מטעם כבוד כנ"ל): ד] "ואסרתם" וכו' "והשיבתם בניהם מאחריהם". שאז מדרך הטבע שתשובנה אחרי בניהם, וכ"ש שלא יעבורו מפה אל ארץ אחרת:
(ח) "ולקחתם". ואז יתנו עליו הארון והאשם ויראו אם ילך מעצמו אם לא. והנה אף שילכו מעצמם עדיין אין בחינה זו מספקת, עד:
(ט) השאלות (ט) מ"ש מקרה הוא היה לנו משמע שהארון היה מקרה, והיל"ל מקרה היו לנו, ר"ל המכות:
"וראיתם". אם תראו "שיעלה" מעצמו בדרך גבולו "לבית שמש", ידעו כי הכל היה השגחיי כי רצה שישוב ארון עוזו אל מנוחתו, ולכן הנהיג ברוחו גם העגלה ומושכיה אל אשר יהיה שם הרוח ללכת: "ואם לא וידענו" וכו'. ר"ל כי הגם שלא נוכל להכחיש זאת כי באו המכות לרגלי הארון, שהלא בכל מקום בואו החל הנגף תיכף במקום ההוא, בכל זה יש לנו ספק אחר והוא אם באו המכות בסבת הארון או אם בא הארון בסבת המכות, רצה לומר אם מה שקצף ה' עלינו היה רק בשביל שניתן לשבי עוזו באופן שהארון היה הסבה העצמיית שבעבורו באה עלינו הצרה הזאת, או בהפך שה' קצף עלינו מאז בסבה אחרת נעלמת, ולמען ישפוך עלינו כמים עברתו סבב שנקח אלינו את ארון ה' שמסגולתו ליגוף את כל הנוגע בו, באופן שהמכה היא הסבה העצמיית שסבבה שילקח הארון אלינו להכות בנו, וביאת הארון הוא מקרה, וז"ש "וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו", ר"ל שבא במקרה ע"י קצף ה' שרצה לענוש אותנו בסבת חטא קדום נעלם:
(יב) השאלות (יב) למה כפל לשונו וישרנה בדרך במסלה אחת הלכו, ולא סרו וכו', שכ"ז ענינו אחד:
"וישרנה". ספר שהיו בזה כמה פלאים, א] "וישרנה". כי המקום שעמדו שם הפרות היה אצל הבית רחוק מן הדרך, והיו יכולים לפנות במהלכתם אל צד הבתים או השדות, והם הישירו מהלכם אל הדרך: ב] "על דרך בית שמש". כי אחר שהגיעו אל הדרך היה להם ברירה ללכת לפנים או לאחור אל צד פלשתים, והם בחרו ללכת אל צד בית שמש למזרח: ג] "במסלה אחת הלכו". כי על הדרך יש בו כמה מסלות כבושות להולכי רגל, ודרך הבהמה ללכת פעם בצד זה ופעם בצד זה, והם הלכו במסלה אחת: ד] "הלך וגעו". מרוב השמחה. וחז"ל (שוחר טוב שמואל יב) אמרו ע"ז שאמרו שירה, כי הדבר הפלאיי המעיד על השגחת ה' הוא השיר העולה מבריותיו, שעל ידו יוכרו עלילותיו ונפלאותיו: ה] "ולא סרו ימין ושמאול". כי הדרך מתעקם לפעמים במקום סלעים ורכסים, והם לא סרו בעקמימות רק הלכו בקו הישר שגדרו הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות: ו] "וסרני פלשתים הלכים אחריהם". כי לא היה זה פלא אם היו הולכים לפניהם שדרך הבהמה להמשך אחרי בעליה, לא כן בשהלכו אחריהם. וזה התמיד "עד גבול בית שמש":
(יג) השאלות (יג) אם שמחו למה קצף ה' עליהם:
"ובית שמש". ספר כי בית שמש היו עוסקים אז בקציר חטים והיה ראוי שיצאו לקראת הארון ולקבלו ולנהלו בכבוד וגיל, והם בנשאם עיניהם "ויראו את הארון וישמחו לראות", ר"ל לא שמחו כראוי בשמחה של מצוה להניח מלאכתם ולהביאו אל חדר הורתו, רק השמחה היה "לראות" כשמח על דבר חדש מפליא עיני רואים, וזה הוצעה אל הקצף שקצף ה' עליהם כמו שיתבאר:
(יד) "והעגלה". ולכן לא עמדו הפרות גם עתה, והיה עוד נס, א] שעתה סרו מן הדרך אל השדה, ב] שעמדו בשדה "יהושע בית השמשי". ובאר הטעם, כי "שם" היתה "אבן גדולה" שהיתה מוכנת בהשגחה שיונח הארון עליה: "ויבקעו". שרי פלשתים בקעו עצי העגלה: "והעלו" (ר"ל שצוו להעלות) "את הפרות". (כי כ"ז ודאי לא עשו אנשי בית שמש מעצמם בלי דעת הסרנים שהיו העגלה והפרות שלהם):
(טו) "והלוים". הם עסקו בהורדתו: "ואנשי בית שמש". הם זבחו זבחים אחרים ביום ההוא חוץ מן הפרות שצוו הסרנים להקריב:
(טז) השאלות (טז) מה יודיענו ששבו עקרון:
"וחמשה". גם זה היה פלא שהסרנים (הגם שנתעכבו שם עד שראו כל המעשה מהקרבת הפרות והזבחים בכ"ז) "שבו עקרון ביום ההוא". באופן שביום אחד הלכו וחזרו מהלך הגדול הזה, עם מה ששהו בבית שמש:
(יז) "ואלה טחורי הזהב". הטחורים שהביאו הסרנים היו חמשה כמספר סרני פלשתים כנ"ל, אבל העכברים שבאו בעבור העם (הגם שלפי צווי הכהנים היה די ג"כ בחמשה כנ"ל בכ"ז) הוסיפו והביאו:
(יח) "עכברי הזהב מספר כל ערי פלשתים". שהעם התנדבו בעצמם וכל עיר התנדבה עכבר אחד. ולא לבד "עיר מבצר", כי גם "עד כפר הפרזי", שגם הכפרים הפרזים הביאו: "עד אבל הגדולה". ששם גבול א"י (ונקרא אבל ע"ש האבילות):
(יט) השאלות (יט) מדוע הכה באנשי בית שמש? וגם רחוק שהיה בעיר בית שמש חמשים אלף איש, ומהו הכפל ויך באנשי בית שמש ויך בעם?:
"ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'". (ראיה שאחריו ב' מורה על השגתה והפלאה בדבר וההשכלה במהותו, כמו (שמות ב, יא) וירא בסבלותם, ובא לרוב על ענינים הגיונים, ואל אראה ברעתי (במדבר יא, טו), וראה בטוב ירושלים (תהלים קכח, ה), ור"ל שהביטו בו יותר מן הראוי ממיעוט היראה והכבוד). ספר כי הכה בין "באנשי בית שמש" על "שראו בארון ה'", דרך בזיון. וכן "ויך בעם", ביתר העם שהתקבצו לשם מן הסביבות. ומפרש באנשי בית שמש הכה "שבעים איש", ובכל העם הכה "חמשים אלף איש" (וחז"ל פי' שהכה שבעים איש ששקולים כחמשים אלף, נראה שכלל הקיבוץ שם היה חמשים אלף איש ומתו מהם שבעים איש, ושעורו ויך שבעים איש מחמשים אלף איש (כי מ' היחס נופל פעמים הרבה, כמו אלחנן דוד בית לחם (ש"ב כג, כד), וכדומה. וחסר מ' היחס, להורות שכולם נצטערו על מיתת אחיהם ונדמה להם כאילו נגועו כולם):
(כ) "ויאמרו" כו' "מי יוכל לעמד". ר"ל נסתפקו אם סבת הנגף היה בעבור רוב קדושת הארון שצריך שהנגשים אליו יהיו קדושים והם לא התקדשו כראוי, ועז"א "מי יוכל לעמד לפני ה' האלהים הקדוש הזה". או אם סבת הנגף היה בעבור המקום, שאינו חפץ לשכון במקום הזה רק במקום אחר המוכן להשראת השכינה, ועז"א "ואל מי יעלה מעלינו":
(כא) "וישלחו מלאכים אל יושבי קרית יערים". הנה בית שמש הזאת היתה ביהודה כי היא היושבת על הגבול הקרוב לעקרון (לא כן בית שמש אשר ליששכר), וכן קרית יערים היא ליהודה בגבול שבין יהודה לבנימין, לכן שלחו לשם להיותו קרוב אליהם ומחלק שבטם. ולבל יתיראו לקבעו קרוב לארץ פלשתים פן יקחוהו מאתם שנית, הודיעום לאמר "השבו פלשתים את ארון ה'", ר"ל השיבוה מעצמם כי נפל פחדו עליהם, ואין להתירא כי יגעו בו שנית, ולכן "רדו העלו אותו אליכם":